להתייחס או לא להתייחס?

שוב הרבובדיה קופץ בראש, ואחרי האדיוט שבכה שהיוונים מכבים את השריפות שלנו, הוא מוסיף משלו את קיתונות הרפש נטול החמלה ומאשים את ההתרחקות מהדת בשריפה. מתחיל לעצבן אותי שהעיתונים נותנים לאדיוט הזה שופר. אני חושב שאת דבריו אפשר לפרש, באזניים דתיות, כהסתה אפשרית לשרוף בתים של כופרים כמוני. אולי הוא צריך להצטנן טיפה במעצר ומשפט?

בין משרדי הממשלה כבר עפים חילופי האשמות בטרם כבתה האש, וכותב ירון טן-ברינק בטוויטר:

שרי הפנים בעשור האחרון: שרנסקי, רמון, ישי, שרון, ישי, פורז, פינס, בר-און, שטרית, ישי. כולם אשמים. ישי אשם שלוש פעמים.
שרי האוצר בעשור האחרון: סילבן שלום, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט, רוני בר-און, אברהם הירשזון, יובל שטייניץ. כולם אשמים.
בואו נסכם שאף אחד מהאנשים ברשימה שמניתי לא ראוי לכהן בשום משרה ציבורית. וזה כולל סניטציה של משתנה ציבורית.

יש מי שהלך ובדק בכתובים (לא בדקתי אחריו, אבל זה נשמע נכון), עד כמה סמלית וברורה היתה כתובת האש על הקיר:

מאז 1999 נערכו בכנסת יותר מ־20 דיונים בנושא מצבם הרעוע של שירותי הכבאות. רובם נפתחו במשפט "חבל שאנחנו מדברים רק אחרי שקורה אסון"

אבל אלי ישי אמר שהוא עשה המון. שזה היה הנושא שהוא הכי נלחם עליו. מסכימים, לא?

בפינצטה מהבלוגוספירה אני רק אתן עוד לינק למאמרים שעשו הכי הרבה רונדלים בטוויטר עד אתמול, של צביקה בשור ושל יוסי גורביץ. מדהים אותי שחובשי כיפה יושבים בכיסאם ומשקרים במצח נחושה, אחר כך הם יתלוננו שיש לי דעות קדומות על דתיים ודת. כל האשמים בשורה.

אבל בואו ונשעשע את הרבבודיה, האיש המתרחק מראיות כמו מאש1, ונעשה איזה BoobQuake משלנו. נאכל חזיר בפרהסיה, נסתובב בשרוולים קצרים ונראה לו מאיפה משתין הדג.

מי תהיה ג'ני מק'קרייט הישראלית?

עדכונצ'יק ספקני – הרבה אנשי מקצוע ומטפלים התנדבו לעזור לנפגעי השריפה. כמה חבל שברשימה יש מטפלים ונטפלים בכפיפה אחת :-(

ועוד עדכונים מטוויטר – דניאל "קפוצ'ינו" אומר:

גם בנושא כיבוי השרפות, מדינת ישראל יודעת לפעול רק במתכונת כיבוי שרפות

עניתי שמילא היו מכבים שריפות, אבל הם נותנים לזרים לכבות בהתנדבות כדי להתפנות לחילופי האשמות.

ואוריאל דסקל עונה לרבובדיה:

ש"ס מקבלת כסף כדי להתפלל ולשמור על ישראל. די ברור שהם כושלים במשימתם. יפוטרו האברכים! הבו לי עובדי אלילים אחרים עם אחוזי הצלחה גבוהים יותר

עומר ברק מעמיד מראה לאלי ישי:

רגע של דקדוק במתכונת מיוחדת: אלי ישי "התריע" כשהיו חסרים לו 400 מיליון לכבאות ; אלי ישי "איים לפרק את הקואליציה" כשחסרו 350 מיל' לישיבות

ובוגוסלבסקי מסכם בעוד פוסט מוכיח בשער, ומילים שלצערינו אף עיתון לא ידפיס ואף ח"כ לא יעיז להגיד במליאה:

[…] המדינה הזאת אף פעם לא תבטיח לא את קיומה שלה ובטח לא את קיומו של העם היהודי כי שום דבר ואף אחד לא יכול להבטיח דברים כאלה. והייתי אומר שלרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה גם בימים כתיקונם היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה. […]

עוד עדכון (כי באמת יש דברים שווים) – אתר העוקץ מזכיר לנו שהביקורת נגד ההפרטה לא סתמית, והבעיה כבר קרתה אחרי הפרטת שירותי הכבאות בקליפורניה.

-------
  1. סליחה, זה היה רע, לא יחזור יותר[^]

זהירות, חרדים לפנייך

אחרי ההפרדה ברחובות הגיעה ההפרדה במופעים ציבוריים, והכיוון הוא סחרור למטה. אני מקבל הסברים מידידי טל ירון שככה טוב להם לחרדים, כי ההפרדה מונעת שלהוב יצרים, בעוד לי ברור שהיצרים באים מהגנטיקה ויושבים עמוק בתוך המוח. גם לובוטומיה לא תעזור, לא הפרדה באוטובוס, לא הפרדת אונה קדמית מאחורית. החרדים צריכים להבין שהמאבק ביצר הוא לכבוש אותו ולא לברוח ממנו. אם הם רוצים גבר שלא יתגרה מבחורה, יש רק שתי דרכים – סירוס כימי, או לגדול בסביבת נטוריסטים/נודיסטים עד שגוף אישה פשוט הופך לדבר לא מיני בשבילם. בכל מקרה, חקיקות או אלימות פרועה אינם הפתרון. בין השאר כי הם לא דמוקרטיים ולא יהודיים, אבל גם בגלל שזה פשוט לא יעזור, זה יהיה רק קרש קפיצה הלאה.

לכבודם של אברכי האוטובוס הפסיכופאתים, שלא יודעים להבדיל בין רחב הזונה לעוד אישה באוטובוס, אני מקדיש שיר על פלורליזם בתחבורה הציבורית.

אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו :-)

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? :)

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה :-)

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

יהודית או דמוקרטית

הויכוח עלה שבוע שתי מדרגות לפחות (אם לא שלוש). מצד אחד מנסים להעביר פה חוקים מפחידים כמו חוק הטרור והדרישה להצהרת נאמנות בזמן ההתאזרחות מגובה ביכולת שר הפנים לשלול אזרחות. מצד שני כמובן באות המחאות שדרישה לנאמנות ל"מדינה יהודית" רק מלא יהודים היא יריקה בפנים. אני שואל מה בקשר לשאלת הנאמנות לדמוקרטיה? למה לא דורשים הצהרת נאמנות מכל מתאזרח חדש בלי שום הבדל דת וגזע? עם עמדה זו, מזדהים אגב גם הליגה נגד השמצה.

(כל זאת קורה, עם פחות או יותר קשר, בזמן שליברמן מבעיר עוד גזרות. שרים אירופאים מוחים לנתניהו ישירות כאשר התפלאו לגלות שעל ליברמן אין לו שליטה. אחרי שנתנו לו עוד צ'אנס לחזור בו, ליברמן נותן עוד התקפה ומנסה לשרוף את הגשרים האחרונים עם אירופה אחרי המהלכים המבריקים שלו מהחודשים האחרונים מול ארה"ב והאו"ם.)

מנגד לא היה הרבה רעש עד עכשיו. הפגנה קטנה פה, כמה טורים זועמים שם, ועכשיו סוף סוף התעוררה האופוזיציה והעלתה רעיון יפה – להכניס את מגילת העצמאות כחוק יסוד. הבעיה עכשיו בוערת על ראשו של ביבי כי הקואליציה לא אוהבת את חלק מהניסוחים שם. האם מגילת העצמאות דורשת שהמדינה תהיה דמוקרטית? בשיחה שהתפתחה בבאז הבהיר לי טל ירון שלא:

כתבת: "זו צריכה להיות מדינה דמוקרטית חילונית בעלת צביון יהודי. אני חושב שזה מה שמנסה מגילת העצמאות להגיד"
אתה מוזמן לקרוא את מגילת העצמאות, ולהראות לי היכן כתובה דמוקרטיה, או יש עדות לדמוקרטיה?

כתוב שם:
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל"

"זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"

נאמר מדינה יהודית + חוק השיבה ו"חרות, צדק ושלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" היכן נאמר דמוקרטית?

את התשובה המאוזנת יותר אפשר למצוא בימים אלו בפיו של מרידור, כולל ציטוט נאה של צ'רצ'יל. דעתו כדעתי – העובדה שהמדינה מיועדת להיות בית לעם היהודי לא אומרת שאפשר לרגע אחד להתנהג כאילו זה צריך לדרוס את הדמוקרטיה. עדיין, טל מציב לי כמה שאלות לא רעות:

ואולי ננסה גישה אחרת. איך אתה חושב שיש לשמור על רוב יהודי? האם צריך לשמור על רוב יהודי? האם בכלל זאת צריכה להיות מדינה יהודית-דמוקרטית? אם לא, מה זה אמור להיות?

ועל כך עניתי שלא ברור לי שצריך לשמור על רוב יהודי בכל מחיר ובדרכים כוחניות ואנטי-דמוקרטיות שכאלו (שלא לדבר על אנטי-סביבתיות). ואז תקפתי את ענין ה"יהודית ודמוקרטית":

אם אדם טוען שהמדינה צריכה להיות יהודית, הרי שחוקי ההלכה והמשפט העברי קודמים לדמוקרטיה והחילונים צריכים להפוך להיות אזרחים סוג ב'. נשאר להחליט איזו יהדות היא היהדות הישראלית – האורתודוכסית? החסידית? הכיפות הסרוגות? בכל מקרה המדינה כרגע איננה יהודית, כי יהודים לא כובשים עם אחר, לא מתייחסים ככה לגרים, לא מעודדים מדיניות שבה שליש מהילדים במדינה מתחת קו העוני, לא משמידים את הארץ שניתנה לנו לשומרה, ועוד ועוד דוגמאות.

אם יטען שהמדינה דמוקרטית – שוב, עליו להוציא מהחוק את החוקים המפלים לפי דת, עדה, מגדר ורמת דתיות. כל כך הרבה מהם קיימים בחוק, אחרי 60+ שנים ללא חוקה, ובעודינו שולטים על עם כבוש בסגנון שמזכיר אפרטהייד, אפשר בבטחון מלא להגיד שאנחנו גם ספק לא דמוקרטיים.

אם אנחנו לא דמוקרטיים ולא יהודיים, לא ברור למה לדבר על שמירת צביון. לאיפה אתה (טל) שואף אם כך? למדינה יהודית או מדינה דמוקרטית? כי אני רואה בין השניים סתירה. אין דבר כזה "יהודית ודמוקרטית".

בשלב הזה של השיחה, ציטט לי טל את מגילת העצמאות (למעלה) ואמרתי נואש…

אתה צודק שישראל מעולם לא הוכרזה כנראה כדמוקרטית, ואני צריך להודות על כל פרור דמוקרטי או פסבדו-דמוקרטי שאני מוצא בה, ולא לבכות על מה שנלקח כל עוד הוא לא מוריד מיהדותה.

מה שהבנתי, שכל עוד אין חוק יסוד שאומר שישראל אמורה להיות דמוקרטית, אין מה להלחם כאן על דמוקרטיה בעצם.

וטל עונה:

המדינה הוגדרה כיהודית, השואפת לשיווין לכל אזרחיה. הדרך לעשות את זה יכולה להתרחש באמצעות תיאוקרטיה חרדית (ספק אם נגיע לשיוויון), או לחלופין אנרכיה מוסרית. אתה, אני ושאר המעוניינים שואלים איך לקיים כאן מדינה יהודית. התשובה הנוכנה ביותר כרגע, היא באמצעות דמוקרטיה. יכול להיות שמחר נמצא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות אנרכיה-מוסרית או דמוקרטיה אמיתית (ישירה).

זאת קודם כל מדינה יהודית. איך לחיות על פי חזון הנביאים, זה כבר דיון ארוך. יהיה עליך, להוכיח שהדרך לשמור אותה יהודית ושיוויונית, זה על ידי דמוקרטיה.

ושי הוסיף:

מדינת הלאום היהודי היא לא מדינת הדת היהודית – הלאום והדת הם מושגים קשורים, אבל מאז התנועה הציונית, שהיתה בעיקרה חילונית, הם לא מושגים זהים.

אפשר לטעון שדמוקרטיה ומדינת לאום הם מושגים הסותרים זה את זה, ורק מדינת כל אזרחיה היא דמוקרטית. ואני אפילו מוכן להסכים כעקרון. אבל בעולם המצוי (לעומת העולם הרצוי) צריך מדינת לאום לעם היהודי ע"מ לוודא המשך קיום.

אז לטעמי, ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, חילונית, ודמוקרטית ככל הניתן במגבלות שמירת האופי הלאומי. מכאן נגזרת למשל הוואלידיות של חוק השבות, או אי גיוס ערבים לצבא.

כיון שאני נולדתי על ברכי ציונות סוציאליסטית, חניך השומר הצעיר, דעותי בנושא הן שהדמוקרטיה ושוויון קודמת להעדפה לתרבות, לאום או דת כלשהיא. יש להיות אזרח בדמוקרטיה, ומתוקף זה בא החופש להיות יהודי, או אתאיסט חופשי וכולי, לבחור לי שפה ומנהגים וקהילה. ראשי תנועת ההתיישבות הסוציאליסטית – שוחט, סאלד, רופין, בובר, חזן ואחרים שדגלו בציונות דמוקרטית, בשתי מדינות לשני עמים. אני יודע שזה לא מראה מקום טוב, אבל תפתחו פשוט ויקיפדיה בערך "ציונות" ותראו כמה קולות שונים היו תמיד. לי בכלל לא ברור איך אחרי רצח עם וכל כך הרבה תרומה לפילוסופיה של תנועת ההשכלה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשים לאומנות לפני דמוקרטיה במדינה הזו.

אני אשמח אם בכל זאת תנסו לשכנע אותי אחרת…

רמות שונות של שפיות

גרסה אחת של שפיות – לעשות קרקס מהאפיפיור פאפא "בנדיקטוס" רצינגר (אגב, הגרמנים קוראים לו בקיצור פאפא רצי), ולהשתמש בחיצי לעג משוננים בטוויטר או במדיה אחרת:

את השיר הזה טים מינצ'ין תרם חינם לכבוד ביקור האפיפיור בבריטניה, תוכלו להוריד פה.

גרסה שניה של שפיות – אחרי שעדת מעריציו המריירת של דוקינס איימו בצו מעצר נגד האפיפיור לכשידרוך על אדמת בריטניה, והסיעו פרסומות נגד הכנסיה על אוטובוסים באזורים בהם ביקר בלונדון, החזיר להם השמוק בנאום בהשוואת האתאיזם לנאציזם. Oh no he di'int! Oh yes he did…

אנחנו לא מדברים על הערת אגב של מישהו ברחוב. אנחנו מדברים על האפיפיור "הקדוש", בוגר ההיטלר יוגנד, ראש הכנסיה שהתעלמה או אף סייעה לנאצים בשנות השואה, בנאום מול מלכת אנגליה. האירגונים ההומניסטיים התעצבנו ובצדק. אני חושב שטים מינצ'ין הפעם לא הלך רחוק מספיק.

עדכון: מחר מתוכנן מצעד והפגנה בעקבות ההתפתחויות האחרונות. יהיו שם דוקינס, גולדאייקר ואפילו אנשים מצד הכנסיה הקתולית. אם אתם בלונדון, הנה פרטים בלינק (תודה לאורי ברוכין).

ובחדשות הפוכות, מעבר לאטלנטי
, שם הדמוניזציה הגיעה לרמות שאפילו ישראלים מתפעלים, החליטו אנשי הדיילי שו לבעוט עוד קצת בדמותו המגוחכת של גלן בק ולהכריז על עצרת "החזרת השפיות", להורדת הקיצון בצורות הביטוי. אני תוהה כמה בצחוק וכמה ברצינות. המחשבה המיידית שלי היתה שיגיעו באמת מאות אלפים להפגנה וקומדי סנטרל יקפלו את התוכנית מרוב פחד, כמו שקרה ל"מה יש" אחרי ההפגנה למען סמי וסוסו. אבל אני רגוע. קומדי סנטרל היא חברה מסחרית שחיה על רייטינג, היא לא תחנת רדיו צבאית שמפחדת מלהופיע על רד"ר הקונצנזוס כגוף זר.

>

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Rally to Restore Sanity
www.thedailyshow.com

מצד שני, לצערי הם גם לא לוקחים את המטרה הראויה הזו עד הסוף, ההכרזה הנגדית של קולבר לקיים באותו היום בדיוק מצעד נגדי לשימור הפחד, וכך מובטח לנו שהפארסה תשאר, אפילו אם המסר אמיתי וחשוב. אני מקווה לפחות שהם יצליחו לרכז שם יותר אנשים מאשר ליצני "מפלגת/מסיבת התה", שעדיין מחזיקים את עצמם רציניים וצודקים, תשמרנו אריס.

לבסוף, לכבוד יום כיפור, הרשו לי להמליץ על הפוסט הפשוט והנכון הזה של ואן דר גרף אחותינו.

מתי אוכל להגדיר את עצמי כמיעוט נרדף?

שנים חייתי באשליה שהרב המוחלט בארץ אינו מאמין, ורק 40-48% מהעם באמת דתיים או מאמינים, כאשר 20% מצביעים למפלגות שמעקמות לקואליציות את הידיים. בראש השנה פרסם הלמ"ס כי העם מתחזק, וכי רק 42% מגדירים את עצמם "חילונים" (ואני מניח שעדיין חלקם מאמינים באלוהים, רוחות, או שאר מאמבו-ג'אמבו). סביר אם כך שאניח שרק 30%-35% מהעם שבו אני חי אינו מאמין בעל טבעי, חברים דמיוניים והומאופתיה (טוב, אולי אני אופטימיסט. 25%?). אני חייב לציין שהמחשבה הזו מדכאת ומפחידה.