שבוע ההומאופתיה נגמר, והפוסט הקודם שלי בנושא נרגע, אבל היום ביקרתי באתר TED לראות מה חדש, וגיליתי שלוש הרצאות מצוינות בנושאים קרובים, אז הרשו לי להמליץ.
האתר מציין, אגב, 0 מקרים (נכון להיום) שבהם נמצא קשר בין החיסון המשולש MMR, או חיסון כלשהוא, לבין אוטיזם…
הנה ספקטר:
ההרצאה הבאה היא מפי אליזבת' פיזאני, חוקרת בריאות ציבורית המתמקדת בהעברת HIV, המראה איך איידס נגרם ומופץ כיום, בערים שיש למכורים ולעובדי המין את המידע, אבל מדיניות ציבורית מיושנת ותקועה גורמת ליותר מקרי מחלה. זו עוד עדות כואבת למצב ברור שבו מוסר דתי או שמרני יכול לגרום ליותר סבל ונזק בגלל סירוב להסתכל על מחקרים ומספרים אמיתיים:
לבסוף, הרצאה שמסכמת את שתי העליונות ע"י אחד מגיבורי התרבות שלי ותוקפת לא את ההתנגדות למדע ומחקר אלא את ההצמדות לאנטרנטיבות הבעיתיות שלו. ג'יימס ראנדי מסכם ל-20 דקות את בעיותיו עם ידעונים, מתקשרים והומאופתים במכה אחת. הצורך לערבב את כל התחומים ל-18 דקות TED עושה לאיש קצת עוול כי יוצא כאילו שההתנגדות לתופעות השונות האלו באה מאותו המקום וזוכה לאותו היחס ולא היא, אבל השיחה הקצרה מסכמת את הגישה הכללית של פועלו:
אז למי שעוד לא הכיר את האיש, אולי ההרצאה הקטנה הזו נתנה לכם תאבון ללכת לבקר באתר הרשמי של הקרן החינוכית שהקים ללחום בבעיות הנדונות. חץ, אני יודע שיש לך איזו התנגדות אישית לאיש או סגנונו, אבל אני מציע לך שתבדוק ותראה שהיום האיש פרש מהניהול הפעיל (בכ"ז אחרי ארועי לב מאסיביים ועשרות שנות חיים מגיע לאיש לפרוש טיפה) ומחליפים אותו אנשים אולי טיפה יותר סבלניים. אני מציע בזאת את עזרתי לכל הידעונים שחץ אי פעם עצבן, המכשפות, המתקשרים והקבליסטים. אם יש לכם כוחות, לקרן החינוך של ראנדי יש מליון דולר לתת לכם, ואני מוכן לעזור לכם להגיע ולשים ידיים על הכסף הזה ללא כל תמורה. שקל לא תצטרכו לחלק לי מהפרס, אני רק אשמח לגלות אם יש תחומים שהמדע התייאש מהם ויש בהם ממש, כי ללא ספק, ידע על דברים כאלו יכול לעזור לכל המין האנושי, ובזה אני מוכן לעסוק בחינם 🙂
כן כן, אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שהבשיל לאיטו כטיוטא במשך למעלה מחצי שנה, הסבה שונית את תשומת ליבי שהשבוע הוא שבוע המודעות הבינלאומי להומאופתיה. אני שמח שאף אחד לא מציין אם המודעות היא בעד או נגד 🙂
היא הפנתה אותי לרשימות בנושא מטעמם של לוטם, יוסי לוי (עם הרבה לינקים לפוסטים קודמים ומאמרים מעניינים), מייק ואריה. יש המון מה לקרוא, ולמרות זאת אני חושד שבסוף המסלול אני ומודי נשאר באותה הדיעה. זה מענין לא פחות מנושא הדיון עצמו…
בפוסט שלפני הקודם נתתי לינק לגרסא בכותרות באנגלית של נקודת התכלת של קרל סאגן. בסופה אומר קרל (בהקלטה ללא כתוביות) ציטוט חשוב בנושא קרוב ואחר לספקנים שבקהל: "If we are not able to ask skeptical questions and interrogate those who tell us that something is true, to be skeptical of those in authority, then we're up for grabs!" – "אם יבצר מאיתנו לשאול שאלות ספקניות ולתחקר את אלו שמורים לנו כי טענה כלשהיא היא אמת, להטיל ספק באנשי רשויות, אזי אנו חסרי הגנה מפני גנבת הדעת!".
יצא לי לא מעט להתווכח עם דתיים ששלפו את הטיעון הכל-כך מעצבן נגד חוסר דת, לפיו הרי גם סטלין, היטלר, מאו וחברים היו "אתאיסטים". בן שטיין, האיש שהרס במו ידיו את המוניטין שלו כשהיה לשופר של Expelled (הסרט והפיאסקו) אמר בלא מעט תוכניות טלוויזיה כי המדע מוביל להשמדת עמים וכי "הדבר האחרון שהמשפחה שלי ראתה באושוויץ היו מדענים בחלוקים לבנים שמורים להם ללכת למקלחות". אנשים עם גישה כזו מעציבים ומקוממים אותי, לא בגלל הדעות ההזויות שלהם, אלא בגלל שהגישה שלהם מחלחלת אל הקהל שלהם שאח"כ יוצא נגד חיסונים לתינוקות וטיפולים רפואיים שונים. ג'ני מקארת'י הייתה אולי נערת פלייבוי מהממת וקומיקאית פיפיקקי מצחיקה בתחילת התשעים, אבל לאחר שנים של מאבק מתוקשר בניצוחה, אנשים לא מחסנים את ילדיהם נגד מחלות. החזרת שמוגרה לחלוטין בארה"ב חזרה ותבעה כבר את חייהם של עשרות ילדים, ולאמריקנים המשוגעים האלו לא חסרות כתות כמו מכחישי AIDS או Christian Scientists שמסרבים להמון טיפולים מצילי חיים כמו עירוי דם בסיסי. לשמחתי בארץ יש יותר רספקט לאנשי מדע הרפואה כי הם גם בחזית פיתוחים אחרים כמו טיפולי הפוריות, אבל הסכנה תמיד קיימת, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו יום אחד עם שטויות האסטרולוגיה, "הסוד", הומאופתיה והסיינטולוגיה של אודטה משתלטים על דעת הקהל כמו אופרה ווינפרי בשדה קוצים.
אנשים כאלו גם תמיד מלאי סתירות עצמיות – מקארת'י טוענת שהצליחה "לרפא" את בנה האוטיסט דרך תהליך של "ניקוז רעלים" (detox) כשלמעשה היא פשוט קיבלה חוות דעת אחרת מעוד מומחה (או שמצבו ההתפתחותי באמת השתפר מספיק כדי לצאת מהעקומה שמגדירה אותו כאוטיסט, עקומה שהרשויות מזיזות לפעמים כדי להסליל יותר תלמידים לבתי ספר ציבוריים רגילים). אבל האירוניה היפהפיה שבמקביל לטענותיה נגד חיסונים מסוכנים כי "הם מכילים כספית ומי ירצה להזריק לעצמו את הרעלן העצבי השני הכי מסוכן לגוף?", היא גם רואיינה וצוטטה כממליצה בחום על זריקות בוטוקס המסוכנות הרבה יותר, כדי לשמור על היופי…
ולמה אני מודאג? כי באירופה, בארה"ב, אבל יותר חמור באפריקה, הטירוף הגיע לשיא חדש בשנים האחרונות. לפני כמעט שנה חבורת רופאים פנתה אל ה־WHO שיתחילו להתאפס בנושא, כי המון מרפאות באפריקה ואסיה התחילו מטפלות הומאופתית במחלות איומות כמו איידס, שחפת, מלריה, צהבת ושאר דברים איומים. מחלות שאנשים גם ככה מתים מהן במליונים כל שנה גם עם תרופות קונבנציונאליות, לא כל שכן עם כדורי סוכר… ארגון הWHO אולי פוליטי או "נחנח" ומופעלים עליו לחצים מהמון גורמים שמחוץ לקהילת המדע, אבל למרות הכל הם אכן התעשתו והוציאו מכתב תשובה שבו הם מתבטאים בזהירות שיא פוליטית על כי הארגון אינו ממליץ על תרופות הומאופתיות למחלות האלו. למעשה חוזר על המדיניות הנוכחית בלי שינוי מיוחד. לא הוקיעו, לא יצאו נגד, רק חזרו על המילים הזהירות של "אין כל ראיה מדעית". אני לא מבין למה יש בעיה לכתוב כי "הבדיקות המדעיות מראות שמאוד לא סביר שיש לתרופות האלו תועלת". זו עדיין לא אמירה מפורשת אבל בעייתית של "זה לא עובד וזה מסוכן", אבל זה טיפה פחות פתוח לפרשנויות.
לצערי המכתב לא פורסם אפילו באתר הארגון עד כמה שראיתי, אבל המדענים שקיבלו חזרה את המכתב חסר השיניים הפיצו אותו למרות זאת לעיתונים. BBC התנהגו באחריות כשניסחו כותרת כי "לפי WHO, הומאופתיה איננה מרפאה, עיתונים אחרים עוד החמירו את זה וכתבו שהארגון מזהיר נגד או ממליץ נגד, וזה הרבה יותר אחריות ממה שאני רגיל לקרוא בעיתונים.
אבל הנה הבעיה הגדולה שלי: יש מקרים שבהם הומאופתיה עובדת. לא בגלל שיש בה משהו אמיתי אלא בגלל שפלאסבו עובד, ולכן לצערי יש אפילו רופאים קונבנציונאליים שמסכימים שאין לפעמים בעיה אתית עם רישום פלאסבו לחולה.
פלאסבו זה אפקט פסיכוסומטי מטריד. זה דבר לא לחלוטין מובן. זו תופעה שבאמת מעלימה בעיות מסוימות, ותועדו מקרים קשים של מחלות פנימיות, מחלות עור ואפילו הפרעות נוירולוגיות שנחשבו לבלתי ניתנים לריפוי, וטיפול פלאסבו פתר. סיפרו לי אפילו על מקרה של אדם עם אישיות-מרובה (multiple personalities, לא פצלת שהיא Schizophrenia) שרק אחת מהאישיויות שלו חולה בסכרת – תסמינים של סכרת הופיעו בבירור רק כשהוא היה אותה דמות ספציפית. האם הלבלב נשלט באמת ע"י כוח רצון? האם אמונה יכולה להלחם גם בסימפטומים ממקורות ידועים ומוכחים כיריית אקדח, מלאריה או נגיף HIV? למה פלאסבו כחול טוב יותר לשינה מאשר פלאסבו אדום? מצד שני אני חושב שכמה מקרים מפתיעים אך אנקדוטליים אינם יכולים להיות בסיס לבחירה נכונה בטיפול אחראי.
[audio:http://audio.wnyc.org/radiolab/radiolab051807pod.mp3]
(הפודקאסט מומלץ, המקור כאן)
באופן מפתיע מסתבר שלמרות שפלאסבו לא פותר הכל, אנשים מעדיפים אותו לפעמים על פני תרופות בדוקות, גם במקרים שעד לפני 30-40 שנה אפילו מטפלים אלטרנטיביים לא העיזו לטעון ליכולות ריפוי. זה מטריד אותי לחשוב על כל האנשים שנכנעים לתעמולה כוזבת שכזו ועלולים לסכן את בריאותם על דברים שלא ניתן להסתמך עליהם.
ולכל מי שיספר לי שהוא עובד עם תרופות הומאופתיות וזה עוזר לו יש לי להגיד לכם ככה:
1. או שהסימפטומים שלכם פסיכוסומטיים ולכן כל טיפול פלאסבו שתואם את האישיות שלכם יעבוד.
2. או שאתם מתעלמים מזה שזו הקלה קלה בתסמינים אבל הגורמים הבסיסיים לבעיה לא נעלמים באמת.
3. או שההומאופת זייף ושם לכם חומר פעיל בתרופה (ולכן היא כבר לא הומאופתית), אבל יותר סביר שזה בגלל הבדלים אחרים בדיאטה או עצות אחרות שניתנו לכם לביצוע בזמן הטיפול.
שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…
חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.
מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.
אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.
אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).
היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.
FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)
החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.
(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)
מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":
ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.
רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…
אחרי יום שני מהנה (למרות שעם הפתעות מעצבנות מדי פעם) בכנס "עולמות" חזרתי הביתה, כאן חיכה לי הפרק האחרון של הסימפסונס מבקרים בירושלים. הזוי וקצת חסר פואנטה, אבל סאשה ברון-בהן ויעל נעים עושים ביקור מוזר. מילות מפתח: "יאללה בסדר", "shut your face", "קרב מגע!!!" ובארט מוצא מועד הורים. פרק מלא דעות קדומות הזויות, לא תמיד מצחיקות. ראו הוזהרתם 🙂
יותר חשוב, למי שלא ראה הערב את "זומבי.קון 2010", יצירת המופת החדשה של ברוכין, חפשו את הגרסא המשופצרת לכדי מחזמר מלא בכנס הבא.
לבסוף מילה טובה למקום חדש שגיליתי בזכות הכנס, "מיקוני" באבן גבירול 20, סושי בסגנון ברזילאי, טעים ונקי ובמחירי פלאפל ממש. מומלץ.
ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם 