המשך יום שני, ספטמבר 17: בשעה 2 בערך, החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. ברוכלאדי ובואומור והאחרות פשוט יחכו לפעם הבאה, אין מה לעשות. את הערב ידענו שאנחנו מסיימים בצפון מערב האי בערב הווי אי בקילכומן, אז התחלנו מלסייר בחצי האי הדרומי שנקרא "ה-או" (The Mull of Oa – מבטאים כמו האות O). המקום מכיל הרבה מסלולי הליכה, חלקם אתגריים, המון שטחי מרעה, פה ושם "אבנים עומדות" שמקורן ומשמעותן העתיקה לא ידועה, ובקצה אנדרטה לחיילים אמריקנים שנפלו באיזור במלה"ע II. אבל בעיקר ירוק וכבשים. בין השאר יצא לי כאן סוף סוף לתפוס תמונות טובות של פרות ההיילנדז ((או "פרות פונינט" לפי גיא)) המפורסמות, הידועות בפי כל פשוט כ- Hairy Coo. כן, רגליהן קצת קצרות – אבל זה גם העשב שעמוק (וחלקן רובצות בו ולא עומדות), ולא טיפלתי להן בשיער לפני הצילום, זו התסרוקת הטבעית שלהן והן לא חופפות.
שוב, אני אתן לתמונות לברבר במקומי:
זהו, סוף היום האחרון על איילה… אבל בפוסט הבא סיפורי אובן, חכו תראו אילו הפתע… אה לא חשוב. גיא שוב גנב לי את ההצגה. לא נורא. יהיו תמונות 🙂
יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי 🙂 )
קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…
איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.
אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm ((שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי 🙂 )). המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)
מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם 🙂 ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.
ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:
בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.
קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד ((גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה)). זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד ((וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש)). לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.
את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים – אבל בסוף יצא פוסט שלם.
אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי 🙂
בוקר יום ראשון, 16 בספטמבר. קמנו ליד המיגדלור לארוחת בוקר בריטית, הביצים האנגליות על הבייקון והנקניקיה וליידם בלאק פודינג סקוטי ושאר הפתעות. יצאנו לחפש מזקקה שאולי לא סגורה היום, כי ככלל יום ראשון אינו יום מזקקות, ולאחר שחלפנו על לפרואייג (Laphroaig), לגאבולין (Lagavulin) והכפר הקטן שצמוד למזקקה (אולי 15 בתים, חלקם של העובדים וחלקם להשכרה) הגענו אל ארדבג (Ardbeg) שבמקרה לגמרי התחילו לסדר את המקום להופעת ג'אז (היום השלישי והאחרון לפסטיבל). התלהבתי מאוד מהחנות היפה שלהם אבל החלטנו להמשיך על קו החוף ולחזור אח"כ. בהמשך מסומנים עוד כמה שמות מקומות במפה אבל אלו בסה"כ חוות עם הרבה מרחב מרעה מסביב, אין עוד כפרים, רק כביש צר (נתיב אחד עם מפרצי עקיפה, ששוב הזכיר לנו את הכביש למערה של באטמן), מפרצים יפים עם סלעים דרמטיים בים (לכל אחד מהם יש שם במפה, כי חיו על האי עשרות דורות של רועים עם זמן פנוי), מפרץ Claggan Bay עם חלוקים ענקיים בכל הצבעים שגאולוגים מאוד אוהבים, ובקצה שער בקר (ראו תמונות) שמוביל אל עוד שטחי מרעה ובקצה בקצה של השדות עוד כמה דירות להשכרה. חור מגניב ביותר להתבודד בו.
הנופים לצד הכביש – יער משווני ממוזג מהסרטים. חופת עצים, איילות בורחות בינם (לא תפסתי במצלמה) ועל כל הגזעים צומח טחב או אזובים קטנים (איך אומרים Moss בעברית?) ומטפטף מים מהענפים, ומתחת לכביש זורמים יובלים קטנים ונחלים לא הרבה יותר גדולים. מים ומים ומים. ברדיו טום וויטס שר לנו "wrong side of the road" בעודי מנסה להתרגל לנהיגה בשמאל ואז גיא, מדי פעם שלולית בוץ, מסביב עוד עצים או אחו עם פרות (אדומות!! פרות ג'ינג'יות לגמרי! שהדוסים לא ישמעו…). פעם בקילומטר איזה בית מבודד וגיא קורא כל פעם מחדש שכאן הוא רוצה לגור. באיזה שלב הוא התחיל להתלהב מכל שלט מכירה בדרך… בינתיים צריך להזהר מכבשים ופסיונים חוצים את הכביש, ולקחתי מגיא את ההגה שלא יזרוק אותנו לתעלה 🙂
בדרך גם ביקרנו את הצלב בקילדולטון (Kildalton), צלב קלטי עתיק ומכוסה אזוב שנודע בתור הצלב העתיק ביותר באירופה(!!) והריהו מהמאה הרביעית – עוד מתקופת הפיקטים, שהיו שם עוד לפני פלישות הקלטים והתערותם בפולשים הויקינגים. תקופות שמעט מאוד ידוע עליהן, רק מעט יותר ממה שידוע על מעגלים ושורות של אבנים "עומדות" שמוצאים פה ושם בכל האיים הבריטיים, וגילן 4000-5000 שנה ויותר. הארכאולוגיה כאן לא מגובה בספרים ומסורות שהולכות מספיק שנים אחורה כמו בארץ, והרבה אגדות עד היום שורדות כי לא ניתן להפריך או להוכיח אותן.
משם חזרנו לכיוון מערב להופעה בארדבג, ומסיבות של סבל מוסיקולוגי קל (קיראו אצל גיא) ברחנו מהופעת הג'אז לשמש שיצאה לקראתנו,לקחנו מישהיא טרמפ לפורט אסקייג וחשבנו לקפוץ לג'וּרה (Jura) אבל התחיל לטפטף שוב. אז ויתרנו וכמובן אחרי שיצאנו 300 מטר מהנמל יצאה השמש. ג'וּרה (שיבוש של "דורה" מלשון deer עוד מרומאית עתיקה) הוא אי מיושב ב100-200 איש, מזקקה מצוינת (גם אם לא משתלמת כלכלית) ו5000-6000 צבאים. ברור לי שיום אחד עוד נגיע לשם בשביל הנוף, אבל גם באיילה לא חסר. ב14:30 וללא ארוח"צ (טעות! בין 13:30 ל-17:30 אין מסעדות ואין אוכל בפאבים וביום ראשון אין אפילו מכולת!) התחלנו לשוט לכיוון מערב, ברוכלאדי (Bruichladdich) ומרכז המבקרים שלהם היה סגור אז עצרנו להצטלם ליד המזקקה. כדי שקוראינו בישראל יוכלו לקרוא, הפכנו את החביות מימין לשמאל לנוחותכם ואייתנו מחדש ביידיש…
מתלהבים מכל הפגודות החמודות במזקקות (ויש הרבה מהן בהמשך הטיול) והמפרצונים המסעירים נסענו עוד מערבה, דרך פורט שארלוט (Port Charlotte), שם מצאנו אלפקות ועוד הרבה פרות וכבשים. המשכנו לפורטנהייבן (Portnahaven) שנראה כאילו היא דווקא העיר עם מספר הבתים הכי גדול באי, רחוק ממרכזי התיירים, ואז הצצה לצילום בכנסית קילכומן (Kilchoman). הקפנו למעשה את לוך אינדאל (Loch Indaal) והמשכנו להקיף את חצי האי צפונה לו וחזרה לפורט שארלוט, וכאשר הרעב כבר הציק חזרנו לבואומור (Bowmore) שם פיספסתי קשת מגניבה מעל באומור בשקיעה, ועל ארוחת הערב ב"פונדק נמל בואומור" כבר מסופר אצל גיא. התלהבנו ממבחר הויסקים שעל המדפים, חלקם מהדורות ממוספרות של מאות בודדות חתומות אישית בנות עשרות לא מעטות של שנים מהאי וגם ממיינלאנד (שהיא גם אי…). המחירים נראו לנו מאוד סבירים למאלטים הנדירים וגם הרגילים כי אנחנו רגילים למחירי ישראל. מאלטים ב4-5 פאונד למנה הסתברו בדיעבד כמחיר לא זול לעומת מקומות אחרים… בין השאר גיליתי שארדבג 1977 שיש לי בבית הפך לדבר נדיר ויקר. האמת אני לא סגור למה. אם יש משהו שידענו רק בדמיון והוכח בשטח, זה שיותר מיושן אינו אומר בהכרח יותר טוב, ממש כמו ביין. למרות זאת מצאנו כמה "ענתיקות" מדהימות בהמשך הטיול. חכו חכו…
בסוף הארוחה גיא גם ראה חובה לקנות שם כוס ראשונה לאוסף. כבר חודשים שאני רציתי לקנות לי סט כוסות ראוי לויסקי, וכשכבר החלטתי להזמין מגלנקיירן את הכוס המפורסמת שלהם, אבל למרות המחיר הזול להפליא של סט 12 כוסות (לי ולחברים), המשלוחה עלה כפול ממחיר הסחורה עצמה וויתרנו על העסק. בדיעבד היה רעיון לא רע לחכות, כי קנינו טיפין טיפין סט יפה בנוי מכוס שונה מכל מזקקה, וארגנתי סט גם לשי. כולם שמחים 🙂
את הכנסיה בבאומור לא יצא לנו לצלם או לראות מבפנים, אבל שווה ביקור – היא בנויה בעיגול רחב (כדי שלשטן לא תהיה פינה להתחבא בה) במקום במבנה הצר והארוך הרגיל. העיירה היא למעשה "בירת" האי, שם בית הספר, לשכת המידע לתיירים, הסופרמארקט, הרבה חנויות אמנים וכל מה שצריך. גם תחנת הדלק הכי זולה של האי (וגם היא לא זולה) נמצאת שם, אבל אל תחפשו שלטים גדולים וסככה, מדובר במשאבה בודדת על המדרכה מחוץ לאחת מהמכולות. אי קטן, אמרנו? גם הילדים שגרים על ג'ורה באים לפה כל יום באוטובוס ומעבורת ללמוד.
ולסיכום, שכחתי לציין את הדראמים ששתינו אתמול, אז הנה הם ואני מוסיף את של היום בדרך, זה חלק מהענין הרי. אז ככה –
בערב הראשון בפאב, עם פה שרוף מאוכל הודי, לקחתי את הPC5 – זיקוק מעושן במיוחד ובאופן יוצא דופן של ברוכלאדי לזכר מזקקת פורט שארלוט, ושעליו כתבתי בעבר. מאז שיצא עברה כמעט שנה ואכן לפני חודש ביקבקו את PC6 (שש שנים, דה!) אבל ממנו לא יצא לנו לטעום. לא התלהבתי ממנו, אבל בשלב מוקדם זה של הטיול גם עוד לא רשמתי לי פירוט על כל טעימה – טעות שתוקנה מהר בהמשך. אני זוכר שהוא היה פירותי, לא מעושן כמעט בכלל בניגוד למה שכתבו עליו, ולא טעם מיוחד בצורה כלשהיא, אבל כאמור, אולי חריפות האוכל ההודי "גמרה" עליו. מהאח הצעיר PC4 מהשנה שלפני ג'ים מארי השפיך ניטים ונתן 96, שזה אחד הציונים הגבוהים בספר. למה? אולי אני צריך לטעום שוב ולא אחרי ארוחה הודית.
גיא לקח בואומור 18 שנה. גם מעושן בכבול וגם פירותי בצורה עדינה. מצאתי בו "אצטוניות" קלה כמו שהרגשתי יותר מדי פעמים בטעימת הברבנים הגדולה שעשינו ביוני. גיא התעלה מעל זה והתאהב במעושנות העדינה והכריז "just what the doctor ordered for the first night on Islay!" אבל אני מקווה שרופא הסכרת שלו לא קורא את זה 🙂
בארדבג טעמנו שני "שלבים" מהזיקוק של 1998. בגיל 6 שנים הוא בוקבק כ-"Ardbeg Very Young" בחוזק חבית ומזה כבר לא היה מה לטעום, אבל לא הפסד גדול ממה שקראתי למרות שג'ם מארי דווקא נותן לו ציון 91. בשנה שעברה יצא "Still Young" בן 8 שנים ואותו טעמנו. אלכוהולי מאוד לאף (56.2 אחוזים, מצריך טיפונת מים לפתיחה), העשן מבטיח, ויש בו מתיקות שלא ידעתי לקשר אותה אז לפרי, בדיעבד אני טועם שם פשוט את טעם הגרעינים המתקתקים של השעורה, טעם מתקתק שילך ויעלם לקראת הביקבוק כArdbeg TEN בשנה הבאה (עשר שנים הסטנדארטי) ועוד אין מספיק עץ. גיא טען שהוא פחות מאוזן והוא כנראה צודק, אבל הוא בהחלט מיוחד בפני עצמו. ג'ים מארי גם מתלהב ממנו מאוד, נתן לו 93.
שלב ג' של זיקוק 1998 בוקבק השנה (9 שנים) בשם "Almost there", והוא איבד שני אחוזים של אלכוהול למלאכים בשנה שלחלפה – 54.1% בלבד. הפרי קצת אבד, יש יותר טעם עץ. טיפת מים כאן הרסה ולא עזרה, כאילו דולל ו"התפרק" הטעם המתוק של השעורה. דקה אחרי זה טעמנו את ארדבג 10 הרגיל (שמדולל ל43%) וגילינו שפתאום הוא טועם באמת מאוד מדולל והתגעגענו לטעם של חוזק החבית. בסה"כ ממש מרגישים שהאולמוסט נמצא ממש באמצע בין הסטיל יאנג לTEN, וכיון שלמחרת חזרנו וקנינו בקבוק מכל אחד מהשניים, ידידינו יוכלו לעשות השוואה בין חוזק חבית 8 ו9 שנים ו10 רגיל, וממש להבין את המשמעות של ההתיישנות בקוונטות קצרות. אני וגיא מסכימים אישית ש9 השנים מאוזן יותר מה10 בהרבה, וחבל אם לא יוציאו ממנו סדרות נוספות.
בערב לפני ועם הארוחה בבאומור, אני לקחתי את ארדבג אוּגִידֶייל (על שם אגם Uigeadail שממנו המזקקה לוקחת מים למאש). הכבול והעץ האופייניים, אבל מרוכזים קצת כי מדובר בויסקי לא מדולל (כנראה 9-10 שנים, 54.2% כמו ה"almost there" הנ"ל). ג'אקסון התלהב ממנו בטעימה למגאזין ונתן לו ציון גבוה ובצדק.
גיא לקח עם הארוחה ברוכלאדי Rocks, עדין כמעט חסר עשן, מתקתק וטעם קטנטן בלתי נתפס כמעט של אצטון. לא התלהבתי.
איפשהוא בזמן העיון בתפריט המאלטים ב"באומור הארבור אין" הגענו למסקנה שלא נספיק לטעום את כל המאלטים שאנחנו רוצים אבל קבענו שבכל יום טיול ניטעם לפחות שני סינגלים שלא הכרנו. במשימה הזו היה קל לעמוד בחלק מהימים, ובחלקם נאלצנו לאלתר… אבל עמדנו בזה בכבוד 🙂 פרטים בפרקים הבאים…
אבא שלי אוהב לשלוח לי URLים בדואר. אתם מכירים איך זה הולך… לפעמים הגאדג'טים המוזרים האלו מצחיקים נורא. האמכר-שלמר מוכרים פיצ'יפקעס בסגנון הזה יותר מ100 שנה לפני השארפר אימאג'… תקלטו: מכשיר שמייצר בלוק קרח יבש בדקה בתנאי שטח (בטריה של אוטו?), רק חסר שיכתבו שהוא "שובר את הקרח במסיבות"…
יקב שלם במכשיר בייתי אחד – יסחט, יתסיס, יפקח לך על התסיסה ורמת הסוכר, יישן לך את היין בטמפרטורה הנכונה וישלח את כל הנתונים לPC שלך בWIFI כדי שתוכל לעקוב אחרי התהליך עם גראפים יפים ובסופו תקבל בערך 24 בקבוקים תוצרת בית אחרי שנה. מגיע עם חבית אלון, 48 בקבוקים למילוי וענבים כתושים מוקפאים מעמק הנאפה כדי להתחיל מהנאגלה הראשונה עם ענבי איכות. הגדרה חדשה למיקרו-יקב…
שכחתי להדגיש את זה בפוסט הקודם אבל הנופים מסביב היו פשוט מקסימים. אלו לא רק כמויות הירוק, אלא מספר הנקיקים החורצים את ההרים תמיד לשמאל וימין במפלונים קטנים, העצים הצומחים מתוך סלעים אפרפרים שהופכים לשחור מבהיק ויפה ברגע שמתחיל לטפטף (זה קורה 5 דקות אחרי שהם מסיימים להתייבש לאפור)… הנופים האלו הקסימו אותי בפראותם המעודנת, וזה לא היה שום דבר שהצלחתי לקלוט בצילום אחד מוצלח… וכנ"ל האוויר הקריספ והנקי… אחח איזה חלום!
חזרה לסיפור, אנחנו עדיין יוצאים מטארברט חזרה למסוף המעבורת, להמתין בציפיה דרוכה להרפתקאה הימית הבאה עלינו לטובה. מעולם עוד לא נסעתי על מעבורת שכזאת (ובכלל יש לי מעט הרפתאות ימיות בחיי), לא כל שכן עם האוטו. תהיתי אם מצפים ממך לשבת שעתיים באוטו כמו טמבל עד שמגיעים לאיילה או שיש אזו אופציה. טמבל שכמותי… חוץ מקזינו ומועדון חשפנות זו היתה כמעט ספינת קרוזים… באר, מסעדה, סיפון תצפית וכל מה שצריך. חבל רק שירד גשם וכמעט כל מה שצילמתי משאר ההפלגה לא יצא משהו, בסוף מרוב שעמום צילמתי תינוקת חמודה ואמא ששיחקו לידינו בסיפון התצפית (בדרך חזרה היה אור לפחות 🙂 ) הנה התמונות כל הדרך מהעליה ועד לנחיתה בפורט אלן:
כמו שקראתם אצל גיא, הגענו מאוחר מדי למצוא דברים פתוחים לארוחת ערב. המקום היחיד עם מטבח פתוח אחרי 9 היה ההודית המקומית וגם הוא נסגר ב10. עשיתי טעות ואכלתי חריף כי את הדראם בפאב אח"כ היה קשה לזהות בתוך החריף שחגג לי על הפה, אבל הארדוויו (Ardview) הוא פאב מקומי חמוד ועוד אבקר בו בעתיד אני מקווה 🙂
בדרך לB&B שלנו היה עוד אחד מקטעי הכביש המגניבים האלו של נתיב אחד, שתי גדרות אבן ישנות וסוכת עצים מעלינו מכל צד, תופעה שבעקבותיה התחילו באוטו קריאות "to the bat cave!!" כל פעם מחדש. בדרך עקפנו בית קברות (כמובן!) לא קטן של מפרץ קילנוטון, ומול פנסי האוטו ברחו ארנבות חמודות מהשביל (על אמת! עם פונפונים בתחת!), וביום אחר גם ראינו עדר עיזי הרים יפהפיות מטייל שם חופשי. כביש ככלל זה דבר אופציונאלי על האי הזה, אדמת הכבול הרכה ממילא זזה הרבה. התמונה האחרונה שצירפתי צולמה בעצם בלילה שאחרי, ואם תחפשו בגוגל תמונות של המגדלור הזה תמצאו הרבה, מסתבר שהוא סמל די ידוע, במיוחד בעובדה שהוא מרובע כל כך בצורתו. בלינק הזה אחת התמונות האהובות עלי, לצערי לא אני צילמתי…
הערה מנהלתית – משום מה הג'בהסקריפט שמציג לי את התמונות בהגדלה (לייטבוקס) הפסיק להציג כותרות לתמונות. עד שאבין מה קרה, עיברו עם העכבר על התמונות בפוסט כדי לדעת מה אתם רואים. ועכשיו ליום הטיול השני…
עייפים נחתנו על המיטה בפלקירק עוד לפני ששקעה השמש, ומג'וטלאגים קמנו לפניה ב25 לספטמבר בחמש וחצי (הזריחה בשבע!). יצאתי לאוטו ונהניתי מהאוויר הקר והלח, כמו במרתף היינות הכי נעים שאתם יכולים לדמיין, עם תכלכלות בשמיים של לפני זריחה. אחרי שגיא יצא מהמקלחת שכנעתי אותו שנצא מוקדם כדי שיוכל לתרגל נהיגה בצד שמאל לפני שהכבישים מתמלאים. הוא לא האמין שהוא מחוץ למיטה ומחוץ למלון לפני הזריחה.
כיוונתי את חנה'לה לגלגל של פאלקירק והפתעתי אותו, כי לא היה לא מושג לאיפה אנחנו נוסעים. ה"גלגל" הוא מעלית אוניות ויאכטות בגובה שמונה קומות ומאוד מרשימה. היא מחברת את הקלייד ואת תעלת "יוניון" ומאפשרת לנוסעים למעשה לחצות את סקוטלנד לכל רוחבה בסירה. במקום יש גם מסעדה, גן אירועים, פארק שעשועים ומה לא כדי להחזיר חלק קטן מ84 מליון הפאונדים שעלתה הבניה. לצערי לא באנו בשעות מספיק שפויות כדי לראות אותו עובד… אבל הנה פנורמה אינטראקטיבית שאין לי מושג איך ומאיפה צולמה, של הגלגל בפעולה.
משם עקפנו את גלאזגו מצפון, וכל הזמן חיפשנו מכולות לארוחת בוקר. בדרך מצאתי לגיא דוכן שמכר נקניקיות חמות (7:30 בבוקר! זה מה שהילדים חוטפים בדרך לבי"ס כשלא הספיקו לאכול ארוחת בוקר? אבל שבת היום!) ועצרנו גם בסופרמארקט קטן כדי לקנות שתיה ושאר דברים. אחרי שנלחצנו כ"כ מכמה ארוכה ופקוקה תהיה הדרך ותכננו יום שלם של נסיעה, התברר שמצבנו טוב בהרבה ממה שחשבנו. טיילנו משם לאזור לוך לומונד, אזור נופש מאוד חביב על המקומיים, למרות שדילגנו על צידו המזרחי מפחד קוצר הזמן, עצרנו בעיירה החביבה "לאס" שמשומרת לפי מראה בן מאה שנה פחות או יותר ומפוזרות בה כמה חנויות (מלכודות) תיירים. לחצו לתמונות בגדלים של אנשים רגילים.
באחת מחנויות המזכרות ראיתי ערימת עורות כבש, עם גיזה (פליס) טבעי עליהם. זה אחד הדברים הנעימים והיפים שיש, אבל המחיר היה מטורף (החל מ90 פאונד לכבשה וכלה בכפול מזה!), והחלטתי לחכות קצת, ואני שמח שחיכיתי. מעניין אם מישהו מייצר כאלו בארץ? משם המשכנו לאורך לומונד, בכבישים המתפתלים בין פיורדים, ובסיבוב המפורסם בשם Rest and be thankful. המקום האידאלי לשני ישראלים חסרי בושה לעשות הפסקה ביולוגית ולהנות מהנוף. בהמשך כמה תמונות המחשה איך נראה הכביש הראשי לקינטייר והמעבורת שלנו, והביקור הקצרצר שלנו באינברארי אשר על גדות לוך פיין:
הכניסה לטירה היתה בידי חברה פרטית (לא כל הטירות מנוהלות ע"י הרשות הממשלתית הסקוטית) ונגבו אי אילו 5-6 פאונד לכניסה. כמו כל שאר הטירות בטיול, דילגנו עליה, כי את שנינו, פראנקלי זה לא ענין. העיר עצמה היתה משכן לכלא ישן משוחזר עם אולם משפט בן 200 שנה ועוד אטראקציות תיירותיות כמו אונית דיג בת 100+ שנה שמשמשת כמוזיאון היסטורי ומסעדה כאחד, ואנחנו דילגנו על שאר העיר בסנוביות חסרת אחריות, כי לא ידענו שבפנים מסתתרת אחת מחנויות הויסקי הידועות ביותר בסקוטלנד. לא נורא, עדיין קנינו המון בהמשך, לא לדאוג 🙂
משם כיוונה אותנו חנה'לה דרך לוכגילפְּהֶד הצבעונית, שם ישבנו לצהריים לארוחה נעימה. בשולחן לידינו ישבה בחורה כ"כ מתוקה וסקסית וטעימה לעין עד שנאלצתי פשוט לשבת עם הגב אליה כדי לא לבהות בה כל הארוחה בחוסר נימוס. תיאורים גראפיים יותר שלה ושל המלצרית שלנו אולי יבואו אצל גיא. אני מנסה לשמור את הבלוג הזה מתאים לכל המשפחה… חנה'לה המשיכה לכוון אותנו בכבישים החביבים לאורך לוך פיין, ובלי לשאול בחרה לפעמים כבישים קטנים שעל המפה בלבד היו יותר קצרים, למרות שבוודאי לא יותר מהירים, אבל כך יצא לנו לראות עיירות פיצפונות וחביבות ומגרשי גולף נסתרים וכך עברנו לחצי האי קינטייר בלי לשים שעקפנו את טארברט החמודה, והגענו למעגן המעבורת קנאקרייג שעתיים לפני הזמן.
שאלנו את הצוות בטרמינל איפה טוב לשרוף שעתיים (כי זמן לקפוץ לקמבלטאון כבר לא היה) ונאמר לנו כי קצת צפונה בטארברט יש פסטיבל מוסיקה עם הופעות חיות בכל הפאבים. המומים שפיספסנו עיירה ופסטיבל חזרנו בכביש צפונה וגילינו מה חנה'לה החליטה לעקוף בלי סיבה בדרך דרומה. עיירה צבעונית וחמודה מאוד שיושבת בין לוך טארברט המערבי והמזרחי – וממלאה את רוב פס האדמה הצר שמחבר את קינטייר ליבשה (חוץ מהכביש הצר שאליו חנה'לה כיוונה). קורה! הנה כמה תמונות שמחות של העיר, ושל הכנסיה שמתרוממת מעליה עם צריח מוזר ונראתה לי כאילו נגזרה מסט סרט של טים ברטון…
כאן אני אעצור, כי הפוסט הזה מתארך… חציו השני של היום בפוסט הבא. בינתיים אפרד מכם עם עוד כמה ציפורי מרינה…
