אני עדיין מחפש קריירה חלופית או שנייה שתעשה לי טוב. מחפש גם ברשת. הרעיונות לא משהו בינתיים…
(מהחבר'ה שעשו את "במוח של טרנטינו" ודברים הזויים אחרים)
מי שבבא רוכה בא
אני עדיין מחפש קריירה חלופית או שנייה שתעשה לי טוב. מחפש גם ברשת. הרעיונות לא משהו בינתיים…
(מהחבר'ה שעשו את "במוח של טרנטינו" ודברים הזויים אחרים)
נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.
ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.
האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)
עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?
למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?
וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.
עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.
במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.
כל זה בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.
אתר "הבצל" מספק כרגיל חדשות בכזו רצינות שאפשר בקלות לטעות שמדובר בדיווח אמיתי, כי כאלו כתבות באמת מופיעות לפעמים בטלוויזיה, והמציאות באמת הדביקה כמה פעמים את הדמיון שלהם. גם האייטם המבריק על ילד חולה הסרטן שרושש את קרן המשאלות גרם לי לחייך. אבל הכי מצחיק היה כשידיעה או שתיים מהאתר הזה התגלגלו איכשהוא לפני כמה חודשים להתפרסם כידיעות אמת בטמקא. אין לי לינק כרגע, אבל זה פשוט מאשש את דעתי על האין-עיתונות בארץ.
המוסד למדעי הטיל שבבית יהושע שמח לדווח כי נתקבל שם הזוכה בפרס דארווין לשנת 2007. הטקסני החביב היה חובב אלכוהול. ההבדל הקטן הוא שהוא אהב לצרוך אותו הפוך. מהרקטום. אבל עם הקפדה על יין איכותי, כי מה שגמר אותו היה זוג בקבוקי שרי. טוב שלא איזה סינגל-מאלט בחוזק חבית.
מדעני המוסד נהנו השבוע משפע סינגל מאלטים בחתונת אחד מחברי המוסד. שניים. זה המון לחתונה. אחרי ארדבג 10 ולגבולין 12 מצוינים הגיע תורו של בלנד מוזר בשם ג'וני בלו. המוזר היה שלמרות הדם הכחול הזורם בעורקיו (ליבו הוא רויאל לוכנגאר) נטען כי הטעם היה פשוט רע ומיותר. מר וחמצמץ ולא מעניין. כותב שורות אלו השאיר אותו בכוס, ואילו מדען אורח מניו זילנד בחן את האפשרות לשימושים אלטרנטיביים בנוזל העכור – "Maybe I should try to drop my pants and stick my d*ck in the glass because it sucks so hard".
כותב שורות אלו ניסה להסתכן אל מעבר לתחום המוכר. בירושלים נפתח לפני חודשים ארוכים "בר עץ – הפעמון". טוב לא באמת. יש תמונה של פעמון החירות, מתחתיה כתוב BELL (למי שלא זיהה) וכותרת המשנה היא Wood Bar. כלומר יש ביסטרו-בר, בר-מסעדה, פאב-אירי ועכשיו בר-עץ, החידוש החדש. יש לו כ10 ברזי בירה טובים (ברבר כהה וגם בהירה כל השנה!) ואוסף משתפר והולך של ויסקי (ספרתי ולצערי לא רשמתי לפחות 10 בקבוקים ממזקקות שלא הכרתי, ואני מכיר לא מעט). טעמתי Smokehead, שמסומן "Islay single malt" אבל לא מצוין הגיל או המזקקה. אמרה לי Islay שמדובר בסינגל ששומרים על מקורותיו בסוד. אבל לפני שמתחילים להתעמק בדראם הקטן (33 ש"ח לצ'ייסר), הווליום המוגזם-גם-ככה עלה ועלה עד שאוזני חישבו להתפקע מכאב (בחתונה של יום האתמול על רחבת הריקודים לא היה עד כדי כך נורא!). אחרי שתי בקשות להורדת הווליום(("מצטערת, ככה זה כאן בסופי שבוע". פה!)) נאלצתי פשוט לזרוק שטר על השולחן ולברוח החוצה מול עיניהם המשתאות של חברי, אחת מהן הצטרפה אלי לקור של חצות-וחצי בחורף הירושלמי וחיכינו כמה דקות שגם שאר החברה יסיימו את הצלחת וישלמו. זו היתה הגזמה חסרת תקדים ורבת דציבלים ודעותי כרגע על הבר הזה חלוקות 🙁 אני לא אטרח לספר לכם גם על עשן הסיגריות שזרם חופשי ישירות ממאחורי הדלת לתוך שטח הפאב.
לגבי הסמוקהאד: ריחו המצוין מזכיר משהו גם מארדבג וגם מלאפרואייג. טעמו הזכיר לי בעיקר קצת מהעדינות הצעירה והמתקתקה של ארדבג 8 ((שיש לי בחוזק חבית בבית – כאן מדובר על 43 אחוזים רגילים)) אבל היה בו רמז לעשן הייחודי של לאפרואייג, עם הדגשה יתרה על כמות העישון. אם הייתי יכול להתפרע עם הימור משוגע הייתי אומר שמדובר באמת בשיתוף פעולה חריג ומוזר שכזה – ארדבג צעיר (8) עם המים והזיקוק של ארדבג אבל עם "שחקני חיזוק" במאש בצורת שעורה מהעישון המקומי של לפרואייג. אחרים באינטרנט מוצאים בו את טעם התה לפסאנג סושונג העדין של לגאבולין. בכל מקרה התוצאה בעלת טעם נעים לחובבי העישון החזק – אבל כל כך מעושן שממש יוצא לגמרי מהאיזון. לא רע, אבל כנראה מיועד לשתיה עם קרח או בקוקטייל ולכן חוסר האיזון המכוון. ג'ים מארי אהב אותו מאוד ונתן לו ציון די גבוה של 92, ומסתבר שיש לו גם גרסת פרמיום עכשיו.
בפעם הבאה אבוא בשעה נורמאלית, לא בסופ"ש (חמישי?) ואנסה כמה דברים אחרים שלא הכרתי מהבר המדובר, ומקווה שלא יגרשו אותי בצווחות מערכת הסאונד שלהם.
לא יודע למה ומתי התחלתי לאסוף בגוגל ארץ את מיקומי הבתים שלי ושל חברי, אבל אני אוסף אותם כדי לקבל פרופורציות. מרגע שהוספתי בני דודים בניו יורק, חברים בקליפורניה וחברים שעקרו לאוסטרליה, המפה גדלה והתפזרה. היום הוספתי את מודי, שגר אי שם בצמוד לשמורת טבע בהרים המדהימים שמעל מולומבימבי בNSW, אוסטרליה (למות על השמות שהם נותנים למקומות שם…)
כשבוחרים בגוגל ארץ רשימה של סימני מקומות ב"תיקיה", הוא מסרטט לך מפה שכוללת את כל הסמנים. אם התיקיה מכילה סימנים ממקומות כ"כ רחוקים כמו ישראל, אוסטרליה ושני חופי אמריקה, ברור שהתוכנה נאלצת להראות את כל הכדור, אבל היא בוחרת להתמרכז בממוצע של קווי הגובה והרוחב של כל הסימנים ובמילים אחרות, במרכז הכובד הגיאוגראפי בערך (לא בדקתי, אבל הרשו לי את הסיספונד הזה בשביל הפאנצ'ליין). יוצא שאם אני מבקש את התיקייה של כל החברים והמשפחה, גוגל ארץ מתמקם לו מעל מרכז אפריקה. זה יהיה המקום הקרוב ביותר לכולם אם ארצה לארגן מפגש 🙂
ונשאלת השאלה הותיקה, למה לא אוגנדה?
דיוק של גיקים אבל דורש חישובים אמיתיים ומדויקים, ככה עשו את זה פעם בפרויקט דביאן… למי שחובב גאוגראפיה, מסתבר שיש מסה אדירה של תוכנות חופשיות ומידע מסתובב (ברוב העולם הגישה לGIS ממשלתי היא חינם בניגוד לארץ), ופרויקט דביאן GIS עושה עבודה ברוכה בריכוז החומר.
מרגע שגוגל פתחו אוטומטית את הshared items של קורא הרססים שלהם לכל איש קשר, לא ברור לי כמה אנשים קוראים את האייטמים שאני מסמן, אבל קיבלתי כמה משובים שהכמות והתמהיל אינם לרוחם של כולם.
עמוס העיר את תשומת ליבי שאפשר לחלוק אייטמים גם לפי תגית ולא רק לפי דגל השיתוף הראשי הבודד, ולכן החל מהשבוע כשאסמן פריט לשיתוף אתן לו גם תגיות ואתם מוזמנים להרשם רק לחלק מהשטויות שאני משתף ולא לכל הזרם האדיר((זה לא אומר שאני ארשה לעצמי לשתף יותר שטויות בלי מעצורים, לא לידוג! 🙂 ))
למי שרוצה להרשם ולהתרשם, הפריטים האלו נגישים בצורת פסבדו-בלוג כמפורט, ולכל אחד מהם יש גם רסס בנפרד. זו החלוקה כרגע.
כל הפריטים המשותפים ב"שיתוף כללי"
אנימציה
אמנות, עיצוב, ספרות
עיצוב
צרכנות
סביבה
חוק, חופש וממשל
אנשים
הגיון ומדע
טכנולוגיה
"מה הדפק?"
אוכל, ויסקי, יין
מצחיקים, כיפים, סרטים, טלוויזיה ומד"ב
עדכון: לבקשת הקהל, ויסקי וצחוקים לא יופרדו וישארו בערוץ הראשי
עדכון נוסף: הוספתי קטגוריות "עיצוב" ו-"WTF". תהנו 🙂
אם יהיו בהמשך עוד קטגוריות שיצדיקו פיצול נוסף, אני אודיע על זה כאן.
אין לי מושג מי קורא מה ואני אשמח אם תיידעו אותי. גם כי אני קצת סקרן עם מי יש לי תחומים משותפים, ובעיקר כי אין לי מושג אם יש קטגוריות שאף אחד מכם לא מעונין להרשם אליה אז שלא אטרח 🙂