קטגוריה: אוכל

אוכל ובישול, הדברים שבשבילם כיף לחיות.

פורסם ב

אני לא חוגג בלוגולדת

אבל אני כן חוגג יומולדת. אתמול הייתה מסיבה חביבה אצלי בחצר ושלשום ארוחה חביבה מאוד עם המשפחה((אכלנו ב"פרי מגדים" במזכרת בתיה, אבל אין לי מה לכתוב עליה כ"כ. גיא הודיע שאולי הוא יכתוב משהו)). הסופ"ש התחיל בביקור בטיב טעם, שפעם קראתי לה "המכולת השכונתית שלי" ונפגעתי בשמם מההשתלטות המוזרה של גאידמק, אבל כמה שלא ארצה להגן עליהם, הם ביאסו אותי ביותר הפעם. כמעט כל מוצר שהיה שווה על המדפים הוחלף בשלושת החודשים האחרונים בנחותים ממנו. פעם היו למשל חרדל דיז'ון במבחר מחמישה יצרנים שונים, היום אפשר למצוא רק משניים, וגם הם היותר זולים (גם באיכותם), כנ"ל טחינה, פחות מבחר בירות ועוד הרבה דוגמאות. מה שנשאר זה מחלקת היין המצוינת של ג'יל שהתייקרה פלאים((לא מעט בקבוקים יותר זולים ב10-20% בדרך היין ושאר מקומות)), ומחלקת הבשר של שי.

לידם צמח סניף של "עדן", מעין סופרמארקט עם זווית "אקולוגית", "טבעית" וכאלו. מלבד שהיינות אצלם רק מיקבים אורגניים, והלחמים בדומה וכמובן הפירות והעוף, מדובר פשוט בסופרמרקט חביב ועם מבחר ממש טוב (רק כשר. לא פתוח בשבת והקצב שלהם מוכר לי מניילונים בואקום של תנובה), עם מחלקה ענקית של תבלינים וחליטות, פינת ויטמינים, פינת דבש ומוצריו (עם דבורים אמיתיות בכוורת, מגניב למדי!) ועם פינה של חומרי ניקוי וחיתולים אקולוגיים, שבה מצאתי אפילו צלחות חד פעמיות לצערי אחרי שקניתי כבר המון פלאסטיק בטיב טעם. יש כאלו שנראות כמו קרטון ועשויות ממוצרי לוואי של קני סוכר ובמבוק, ואחרות שנראות כמו פלאסטיק צהבהב שקוף שעשויות תוצרי לוואי של תירס((אסור להשתמש בהן עם אוכל מעל 50 מעלות.. אהם! מה קורה? הצלחת נמסה או מתפוצצת כמו פופקורן?)).

פורסם ב

סדנת זיקוק של מועדון הויסקי הישראלי

ארוחת הויסקי החודשית של מועדון הויסקי עמדה השבוע בסימן זיקוק. יוני הדגים לנו זיקוק בדוד קטן על גזיה, יצא לנו לרחרח את האצטוניות של הHEAD ואת האיכסה של הTAIL, לשמוע קצת הסטוריה ולהריץ השערות פרועות על ויסקי ישראלי. מסתבר שנרקמת תוכנית זדונית להביא כמה חביות ישר אחרי זיקוק מאראן ולנסות ליישן אותן בכמה מקומות שונים בארץ לראות איפה היישון משפיע על הטעם, וקצב התנדפות האיינג'ל'ז שייר, כי כידוע במקומות יבשים יותר יתנדפו יותר מים ואחוז האלכוהול יעלה ואילו במקומות אחרים יתנדף יותר אלכוהול והאחוז ירד. האם יש השפעה אמיתית מאיכות האוויר? יש טענות שטעם הים בלגאוולין או לאפרואייג בא בכלל מהכבול של הליתות ולא מהאוויר במחסנים…

יוני הכריז שהוא ירכז בקרוב קבוצות מיקוד לגבי מה אנשים אוהבים ואיזה סוג זיקוק להביא. אני אישית סקרן לדעת איך ישפיע טעם של כבול ישראלי על הויסקי. הופרחו רעיונות שמי החיים יוכלו להתיין במרתף ליד הכינרת ולהמכר עם טוויסט דתי. כמובן שלקרוא לתוצר "הולי ספיריט" זה מפתה גם כן. אבל אחד הרעיונות שהועלו היה יישון ליד ים המלח (מי שמדבר על טעם של יוד יוכל עכשיו להתפלסף על טעם של ברום). אני הצעתי אבל שהמזג אוויר באיזור נע באופן חריף בין חום וקור ולא ברור איך בונים מערה בטמפרטורה הנכונה. אולי מתחת מפל נחל כלשהוא? ממילא כדאי שם של נחל לדראם שיצא. אני הצעתי "גלן גדי – GlEn Gedi" אבל אפשר לחשוב ולמצוא משהו יותר לענין 🙂 הבעיה העיקרית בישראל לייצור ויסקי הוא כמות האנרגיה העצומה שדרושה לתהליך הזיקוק והעיבוי והשגת הדודים היקרים (שהם שני החלקים היקרים ביותר בתהליך). זיקוק בסקוטלנד או מזרח אירופה ויישון בארץ זה לא רעיון רע, ולכן הבדיקה אם אפשר בכלל ליישן בארץ באקלים המשוגע הזה לפני שמתחילים לקנות ציוד מזקקות.

הארוחה עצמה היתה לא לענין וחיזקה את דעתי על בישול כשר (לפחות של מלונות), הדבר הטעים היחידי היה שקדי העגל המעושנים, אבל מעולם לא אכלתי אז איני יודע כמה זה היה עשוי טוב או רע.

הטעימות היו מעניינות. התחלנו עם סמירנוף בלק לייבל, בעלת הטעמים המעניינים, שמזוקקת בדודים כמו סינגל מהשורה ועולה בהתאם. מאוד מענין הטעם היוצא, ואני חושב שאקנה לי בקבוק (במיוחד שמהמועדון זה בחצי ממחיר החנות). עברנו לבלאקבוש של בושמילס, שחביב עלי ממזמן, עשן מתקתק, וטיפה פירותי, וקניתי לי בקבוק. משם לקחנו שלוק של רויאל לוכנגר (שאהבתי יותר הפעם מאשר פעם קודמת… יום אחד אולי אקנה אחד כשיהיה לי כסף חופשי 🙂 ) ולבסוף סינגל גריין (לא שעורה!) בשם קמרון בריג, שטעם פשוט אבל לא רע – כמו לואולנד אבל החיטה נותנת לו גוף שחסר לי למשל בגלנקינצ'י. אין לקנות אותו כנראה כמעט שבשום מקום כי כמעט כל התוצרת הולכת לבלנדים.

בחודש הבא סדנת מעושנים, המקום יהיה כנראה בליני והויסקים יהיו כנראה איזו רביעיה מתוך טליסקר-קאול אילה-לאפרואייג-באומור-לגאוולין-ארדבג. למי שרוצה להתעדכן ולהרשם, גשו לאתר מועדון הויסקי הישראלי.

פורסם ב

טיוטא שניה למסלול הטיול

טיוטא ראשונה פרסמתי בעבר, יש בינתיים עדכונים קלים.

ימי הטיול:

14 לספטמבר: יורדים מהמטוס ב14:00, מתארגנים על אוטו ומלון, נשאר בערך ארוחת ערב ולישון. כנראה נלך לBow bar לפי המלצת איילה, ואני בטוח שנמצא שם גם טיפת אוכל.

15: שבת טיול. נוסעים לאט מערבה, הכביש המהיר לוקח אותנו דרך גלאזגו, נעצור באכנטושן אם פתוח בסופ"ש, נעבור ליד לוך לומונד, דרך כבישים מתפתלים בין הרים, ומפגש הואדיות "Rest and be Thankful", פיורדים קטנים ולבסוף עולים על מעבורת לאיילה בנמלצ'יק בשם קנאקרייג. בדרך נצלם מהים את שלושת המזקקות האהובות של דרום האי וננחת בפורט אלן. נתמקם בצימר שהזמנתי ואולי נספיק גם להופעת ג'אז כלשהיא.

16: יום ראשון טיול במזקקות האי שפתוחות או קפיצה לאי ג'ורה, ואולי עוד הופעת ג'אז אם יש משהו מיוחד.

17: שני – טיולים נוספים באיילה, טעימות טעימות טעימות 🙂 בערב קבלת פנים של תושבי האי לשני ישראלים שיכורים ומסריחים מויסקי מקומי.

18: עולים על מעבורת חזרה לקינטייר כמו שבאנו. כאן היה פוטנציאלית טיול לאראן, אבל הוא יחכה כנראה לטיול אחר. נוסעים לטייל בין הלוכים ומגיעים אחר הצהריים לאובן. מטיילים בעיר החמודה ובמזקקה.

19: רביעי – יום "דבר כמו שודד ים" הבינלאומי! אבל אנחנו סיימנו עם מסלולי המעבורות, אז נסתפק בלנפנף שלום לנמל אובן (ממנו מפליגות אגב האוניות לאי "רום"!) נוסעים בניחותא לבקר בטירת סטוקר (הידועה גם כ"טירת אהההההההההההההרג" מסצינת הסיום של מונטי פייתון והגביע הקדוש שצולם ברובו בסקוטלנד), נציץ בגלן קו, אינקרי ונמצא מקום לישון בפורט וויליאם.

20: מתעוררים מרועננים בבוקר חמישי סתווי, חותכים בהרים ועולים לאי סקאי ונהנים מהנוף. עלו טענות שבגבעות של צפון האי כל כך יפה שמצלמים שם את כל הפרסומות למכוניות…

21: כנראה עוד יום בסקאי, מספרים לנו שהאזור שווה ביקור של יותר מיום אחד.

22 שבת: אחרי ארוחת בוקר בריאה, יוצאים להרים לכיוון אינברנס. מדובר ב200 ק"מ אבל מספרים לי שזהו כביש הרים צר של נתיב אחד ומתנהלים בו ב40 קמ"ש. מגניב! בערב מגיעים עייפים לאינברנס.

23 ראשון: מטיילים קצת באינברנס ועושים צהריים ב"קונטראסט". אם פתוח ויש זמן – קופצים צפונה לגלן אורד, גלנמוראנג'י, ברורה (קליינליש) ומה שמוצאים. בטיול אחר הייתי עושה גם את החוף הצפוני, אורקני והשטלנדס.

24: משלימים ביקור בגלן אורד (אם לא היה פתוח בראשון), ונוסעים בניחותא לספיסייד דרך אלגין ואולי מקומות שווים אחרים. המלצות? בערב ישנים בפונדק בקרייגלאקי שקראתי עליו המלצות, על גדת נחל הפידיך, קרוב לשפך הספיי ממול מזקקת מקאלאן.

25: מתברברים בכיף בין עוד מזקקות ספייסייד והרים וגבעות, ואחרי הצהריים נוסעים דרומה. כנראה במסלול מאוד לא ישיר בהרים לאברדין.

26: מתעוררים ונוסעים לאיטנו לטיול באיזור ומסיימים בערב באדינבורו.

27: עוד יום טיולים באדינבורו או לחלופין גלאזגו אם נחליט לקפוץ לשם בכל זאת.

28: חצי יום בקושי, ב14:00 צריך להחזיר את האוטו ולהתייצב לטיסה.

השאלות:
* האם יומיים באיילה וג'ורה זה טוב? פחות מדי?
* כמה ימים בסקאי?
* אברדין או לא?
* האם יש אתרים שכדאי להוסיף למסלול או לזרוק ממנו?
על חלק מאלו ועוד, יענו המדריכים שהזמנתי מאמאזון והמישלן האדום שהוא חובה.

נשאר ברשימת הTODO לשבת זו:
* מלון ללילה הראשון באדינברו
* שכירת מכונית
* הזמנת מקומות על המעבורת
* אולי גם הזמנת הלילות באובן ובסקאי
* אולי הזמנת מקום ב"אבסטראקט" או ב"קונטראסט", זוג המסעדות המסקרנות באינברנס.
* הזמנת לילה בפונדק בקרייגלאקי. אני מבין שהוא ספוט מבוקש…

פורסם ב

עשר קריירות שאני לא מקנא בהן

פרוייקט הכתיבה קבוצתית החדש של חנית יצא לדרך, ובניגוד לפעם הקודמת אני מנסה לא לפספס את הרכבת שוב. הנושא הוא "עשר" וההנחה היא רשימות של "עשרה דברים ש..", ונפלתי גם אני למלכודת הרשימות… כי לא קיבלתי אף פעם עשר בכלום (יסודי לא נחשב) ולא קרה לי שום דבר חשוב בגיל עשר… אז הנה.

1. כותב בדיחות ללטרמן. נו באמת, כל שבוע לחשוב על 2-3 רשימות של "עשר" כאלו? הזעתי דם 🙂

2. שף. כן. הרבה אנשים אומרים לי שאני מבשל מצוין ולמה אני לא עובד בזה. האמת היא שמדובר בעבודה מאוד קשה ואינטנסיבית, המון עבודות ניקוי (ואני את המטבח שלי אפילו לא מנקה מספיק), ושוחקת בטירוף. אז נכון שיש שפים סלבריטאים שיש להם פנאי להשתעשע ולהמציא מנות פסיכיות, או להרוויח מליונים מתוכניות טלוויזיה, אבל מדובר בתחום מאוד תחרותי ומלחיץ, אני רואה את זה מהקריירה של אימי בתחום, צריך אישיות מיוחדת לזה.

3. ראש מדינה. אני צריך לפרט? לחץ והמון אחריות על הראש… אלא אם כן זה מיקרונזיה או משהו 🙂

4. רופא. נו שוב הלחץ לפעול בזמן ולזכור את כל ההשפעות על כל דבר בגוף שתעשה כל פעולה שתנקוט. אנשים שעושים את זה כמו שצריך הם באמת על אנושיים בעיני (והרבה מהם אכן מאבדים אנושיות בדרך למעלה)

5. בודק איכות במפעלי ג'ונסון את ג'ונסון (מי שלא מכיר את הבדיחה, חפשו בגוגל)

6. מבקר מסעדות. הפתעתי אתכם, אה? כן, אני מאוד אוהב לאכול בחוץ, אבל כל יום? ולמצוא דברים מקוריים לכתוב על זה? ולהיות תפוס כל ערב בענייני עבודה במקום לפגוש את החברים שעובדים בשעות נורמליות? טוב, אולי אם הייתי צריך לכתוב ביקורת אחת בחודש 🙂 (ואת זה אני בערך עושה כאן)

7. מנהל בית לוויות. איך אפשר לעמוד בזה בלי להפוך לציני מוחלט, ואיך לטפל בלקוחות עם כל הציניות שאתה צובר? בררר…

8. אורי גלר או הבבא סאלי/ברוך/רנטגן ודומיהם. לא יכול לשקר לאנשים בפרצוף.

9. שוטר תנועה. נו, אני רוצה שישארו לי חבר או שניים…

10. סיפרה לי פעם מישהיא שדוד שלה עובד בניקוי ה"לבניות" של מפרץ חיפה. כן, אנשים בחליפות אסבסט ואלוהים יודע באילו תנאים של חום, נשימה מבקבוקי חמצן על הגב וסכנות מוות וסרטן משונות, מסתובבים בתוך מגדלי הבטון המפחידים הללו ומנקים את קירותיהם ידנית (לפחות אני מקווה שמאז פיתחו לזה רובוטים). אני חושב שזה אולי אחד הדברים הכי פחות נעימים או מעניינים שיש, ובאותה העת מסוכנים. זה מסכם בערך.

עדכון: ומסתבר בדיעבד שאני אפילו לא מקורי לגמרי. אני אנסה שנית בערב…

פורסם ב

דיקסי גריל בר

דיקסי גריל בר היא מסעדה שיוצא לי להגיע אליה רק פעם בשנה בערך, אבל לא ברור למה כ"כ מעט. למעט נפילות בודדות בהיסטוריה, זו מסעדה מצוינת שיודעת לשמור על רמה גבוהה, לאחורי הקלעים נמצאים שמות מהמובילים בענף כמו חיים כהן, אירית שנקר ואילן סומך, והמקום פתוח 14 שנה ברציפות באותו המקום, שבארץ זו לא יציבות מובנת מאליה. יופי של בשרים ומאכלי ים, התוספות והמצעים לא מוזנחים, שרימפס על מצע ריזוטו שאכלתי שם היום היה מופלא. אמנם מנה ראשונה קטנה, אבל מושקעת וטעימה להפליא, כבר כמעט וחשבתי שאין ריזוטו נורמלי במסעדות בארץ 🙂

הוסיפו על זה מנות אחרונות מצוינות, והנה ארוחה שלמה ומצוינת. שווה לציין שהמקום כולו ללא עישון, פתוח 24/7, מגיש גינס בדראפט… הנקודה ה"שלילית" היחידה היא שאין תפריט צהריים במחירים "עסקיים". המסעדה פשוט יכולה להרשות לעצמה לא לרדת ברמה ולא לוותר על איכות רק בשביל למלא שולחנות בצהריים – מה שקורה בהרבה מסעדות טובות בהרצליה למשל, וחבל.

פורסם ב

שמח באיילה

אני נדהם כמה האי הקטן הזה של 1000 תושבים כל כך פעיל ויעיל 🙂

פסטיבל איילה 2007 בדיוק הסתיים, ואת פסטיבל הג'אז נפספס ביום אם לא נמצא סידורים ללינה, אבל לא חסרים אירועים ולפחות בכל יום שני בערב יש קבלת פנים יפה לאורחים שהגיעו מרחוק עם מוסיקה מקומית, סיפורים וויסקי כמובן. כך מספרים לי בעיתון האיליץ'. המפגש קורה כל יום במזקקה אחרת, בשבוע שבו ננחת שם זה יהיה בקילכומן. יש גם משחק הבדמינגטון השבועי ומפגש מועדון הברידג' ואני מתפלא איך אין גם איזה LUG או משהו 🙂

אני מקווה שלמרות שהוויסקי הפך לתעשיה רצינית והתמסחר מאוד, עדיין יקרו תקלות משמחות למרות תוכנות ניהול מלאי מדויקות. אני מרגיש כאילו אני נוסע למקום שאו-טו-טו ישתנה לבלי שוב ע"י תיירות ומסחר… או אולי אני רק פסימי כהרגלי?

טוב, אני מבטיח לנסות להפסיק לכתוב כ"כ הרבה על קלדוניה. התלהבתי קצת השבוע (הרגשתם?), אני אניח את זה בצד ואחזור לעסוק בנושאים אחרים גם…