ציד מכשפות

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?

רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו ×”×’× ×” חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"×› פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"×› פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?

בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".

וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).

הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?

עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…

עוד סיבוב גלקטי ודי?

ספר שישי לטרמפיסט? האינטרנט גועשת, חברים התקשרו לספר לי כמה רע ×–×” ×™×”×™×”… אני לא יודע למה התגובה החזקה הזו. הרי לא מדובר בעריכה או שכתוב של החומר הקיים והטוב, אלא על הרחבת היצירה. קחו כדוגמא נגדית את ההחלטה המוזרה של שפילברג להוציא את איטי לDVD ללא אקדחים ושאר פריטים, או של לוקאס להוציא מחדש את פרקים 4-5-6 של מלחמת הכוכבים אחרי רימאסטר דיגיטאלי שלתוכו נוספו כמה סצנות, יצורים וגרפיקה ממוחשבת שעיצבנו את המעריצים הנאמנים ברב המקרים.

במקום זה, חשבו על אנשים שכתבו על פנטזיה שממשיכה בעולמות של טולקין, או בעוץ של באום. יש היום הרבה הרבה יותר ספרי עוץ של ילדים ומבוגרים שנכתבו לאורך חצי המאה האחרונה מאשר ספרי באום המקוריים, וזה לא מוריד מגדולתם או הצלחתם בשוק, ובטח שלא משכתב והורס את היצירה המקורית. אין לי בעיה שהספר המדובר יהיה פלופ ספרותי או הצלחה גדולה. אני לא חושב שיש לספר אחד או עשרים ספרים את הכוח לשנות את דעתי או דעתו של מישהו על הסדרה או על דאגלס אדאמס, במיוחד שהוא יעבור את עינם הקפדניות של עורכים, חברים קרובים של אדאמס, אישתו ועוד כמה מעריצים, אני בטוח. עד שהוא יתנוסס באמאזון הוא יהיה בלתי מזיק ברובו.

(מצד שני, אני מקווה שלא ינסו לעשות עוד סרט המשך עם החבורה הקודמת, או בכלל)

פרסים ושיפוט ליצירה אמנותית?

יוסי שריד בפוסט "פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות "כשלעצמה" וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות' או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

תפקיד המול"ים לדחוף לנו ספרים, המוכרים והמבקרים תפקידם לעזור לנו למיין אותם ותפקידנו להתמכר לקנית ספרים ((קניתי למעלה מ30 ספרים מצוינים החודש ביותר מאלף ש"×—, אבל אינני יודע מתי אגיע לקרוא אותם)). מפעל הפיס נרתם במסגרת פעילויות התרבות שלו ומחלק פרס ספיר. מפעל הפיס להזכירכם הוא נספח של השלטון המקומי הווה אומר גוף ממשלתי מחד, אבל לא ממומן מכספי מיסים מאידך. האנשים בועדת הפרס אינם בעלי אינטרסים אישיים כפי הנראה, אבל השאלה הבסיסית עדיין שם – האם צריך לתת פרסים לספרות בכלל, והאם מכספי הגוף ×”×–×” בפרט?

(כן, ברור לי שאני דורך כאן על כמה אגואים כשאני אומר שאי אפשר לשים תווית "מנצח" על ספר אחד לעומת אחר. כל אחד אוהב הכרה ביצירה שלו, אני רק שואל למה מישהו חושב שגוף ציבורי צריך להעניק פרסים לאמנות מסחרית כדי לעודד את שוק הספרות? האם זה ניצול טוב של כספי הפיס? אני מעדיף לתרום לקרן פרטית שתעשה את אותו הדבר. או ישירות למפעל הפיס אם הוא היה גוף פרטי, אבל הוא לא.)

"סיפורים עתידניים" של דוקטורוב – לראשונה קורי בספר גראפי

קורי מוציא עוד ספר, או למעשה אסופת סיפורים קצרים שלו שעברו עיבוד לקומיקס ע"י מאיירים ידועים. כרגיל אפשר לקנות אותו מהמקומות הרגילים, וכרגיל הוא גם מופץ חינם תחת CC-by-sa-nc. קריאה נעימה!

את ששת הסיפורים הקצרים שמוכלים באסופה הזו אני מכיר מהפודקאסט של קורי עצמו או מהפודקאסט המצוין של אסקייפ-פוד. דפדפתי עכשיו בגרסא החופשית ואני חייב לציין שאני לא יכול להמליץ עליה בלב שלם בתור קריאה ראשונה. האמנות נהדרת אבל הסיפורים נשחטו בפראות מעבר לראוי בעיני, 50-70% מתוכן האירועים בסיפור הועף החוצה ונשאר בפנים בליל ארועים מהירים שקשה לעקוב אחריו אם לא הכרתם מראש את הסיפור. למי שכבר מכיר אותו – יש כאן את הערך המוסף של דמיונו של המאייר, אבל אם לעשות צדק לתוכן, הרי שעל כמות העמודים הזו היו צריכים להתפרס רק סיפור אחד או שניים ולא להדחס שישה ביחד. כערך מוסף בסוף כל סיפור קיבלנו ראיון קצר ומעניין של קורי והעורך לקבל קצת רקע על הבחירה במרכיבי הסיפור ובמיוחד הבחירה בשמות שלא ניתן להתעלם מהם. קורי הביא כאן כמה מאסופת "Overclocked" שלו, סיפורים עם קריצה להרבה סופרי מד"ב אחרים, שם הוא גם משתמש בשמות שמזכירים או שאולים מסיפורים אחרים, כגון "המשחק של אנדה", "אנוכי הרובוט", ויוצר דיאלוגים עם קארד, אסימוב, בראדבורי, אורוול ועוד אחרים, וה"עוול" ×”×›×™ גדול לדעתי נעשה ל"אחרי המצור", אותו מספר קורי בפירוט כואב כהומאז' לסיפור המצור על לנינגראד שעברה סבתו, ומראה שעד כמה שטכנולוגיות מתפתחות, האדם הוא יצור עם שלל התנהגויות חייתיות שעדיין טבועות בו, וקדמה לא משפרת אנשים.
Futuristic Tales
ובקיצור, אני ממליץ לקרוא או לשמוע את הפודקאסט, ואז אולי לעלעל בספר הנהדר הזה, שלמרות שהוא לא ממש קורי אלא יותר העורך והמאיירים, הוא משלים את הסיפורים ברובד נוסף, רק שאני לא בטוח שלבדו הוא מחזיק מים.

ספרו החדש של קורי דוקטורוב יצא!

ראנדומהאוס מוציאים היום למכירה את ספרו החדש של קורי דוקטורוב "אח קטן". לפי ההתלהבות של מי שהספיק לקרוא אותו, מדובר ב"חלום רטוב" של מצדדי חופש הדיבור וגיקים של תוכנה חופשית. ספר נוער סוחף המתאר איך חבורה של ילדים באמריקה עתידנית שלולת חירויות מצליחים בעזרת כישורי האקינג להחזיר את חופש הפרט והBill of rights למקומה הראוי בתשתית החברה והדמוקרטיה. נשמע כבד? חינוכי? מגמתי? אולי, אבל לפי ההתלהבויות של מי שקרא, זה גם ספר מד"ב מגניב, שיעודד אולי כמה בני נוער להתעניין יותר במדע וידע, ובנושאים של פוליטיקה ליבראלית ומתקדמת. קורי שמח שהפעם לשם שינוי הספר יוצא גם בבריטניה ולא רק בארה"ב, יש לו סיכוי להיות רב מכר מוצלח בעיני המו"ל.

ועדיין, קורי לא מוותר על עקרונותיו. הספר עדייו ישוחרר תחת CC: לקהל תוך שבועות ספורים בחינם, וגרסת האודיובוק, לפי דרישתו, נתנת לקניה מקוונת ללא DRM וניתנת למיקס מחדש תחת CC מוגבל (מותר לקחת עד 30 דקות מהספר אם רכשת אותו כחוק ולרמקס (למקסס?) מזה מה שבא לך תחת CC-by-nc-sa, שזה לדעתי פעם ראשונה שראנדומהאוס או איזשהוא מו"ל מסכים לתנאים כאלו). יש לי הרגשה שאקנה אותו היום, למרות שממש לא חסר לי פודקאסטים להקשיב באוטו. למעשה ×›"×› הרבה הצטבר לי להאזין שאולי אין ברירה אלא לקנות נגן ולהתחיל לצאת להליכות כמו שהבטחתי לרופאה שלי…

Link to purchase and download this audiobook without Flash interaction

עדכון: לינק להורדה של הספר

תקינות פוליטית זה רע. מאד.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

From Crackle: Penn Says – CanadiaN

האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)

עד כאן על למה ×–×” לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה ×–×” מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי ×”×›×™ חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?

למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?

וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.

עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.

במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.

כל ×–×” בלי להגיד כלום על "אתיקה", "פרגון" ו"רגישות" – כולם דברים חשובים כשלעצמם, אבל הם אינם חלק מהתופעה המעצבנת של פוליטיקל קורקטנס. למרות שזו האחרונה מתיימרת לשמור על רגישותם של אחרים, למעשה היא פתרון זמני, מלאכותי וחורק שרק מעלה את סף הרגישות עוד ועוד.