אני מאוד משועשע מזה שיש כמה בלוגרים שם בחוץ שעוד מתעסקים בכלל בזה. חנית (דק"ר) התחילה מבלוג אישי ומדי פעם הפניה לתגלית WP חמודה והיום הבלוג שלה עבד רק לעניני טכנולוגיה ובלוגינג. כבר בקושי רואים משהו אישי בבלוג. אחרים גם הם עוסקים המון באופטימיזציות ומראה וSEO ומשמעות הבלוגוספירה חברתית ואחרת, ויאדה ויאדה… זה מרתק אותי לכמה דקות בחודש, פוסט אצל כרמל 'ד"ר בלוג' ויסמן או משהו קטן אחר, אבל כמה אפשר לעסוק רק בסטטיסטיקות או פוסטים על ההתעסקות בסטטיסטיקות?! לא בשביל זה אני מנוי לפוסטים של שכני בבלוגוספירה. אני רוצה לשמוע על הרפתקאות בחו"ל או המלצות על אירועים או קטעים חביבים מהחיים, או שירים… למה אני מרגיש בודד בציון שלא בודק את הסטטיסטיקות יותר משלוש פעמים בשנה? אני היחידי שמעניינות אותו תגובות ענייניות בבלוג יותר מאשר סטטיסטיקה של קוראים?
אין לי מושג מה זה אומר שהפייג'ראנק "זולג", אני לא מעונין לדעת אפילו מה עושה nofollow, התייאשתי מלהשתמש בסקין מגניב והלכתי על קריא ואני לא חוסם את גוגל בrobots.txt שלי, זה כל הSEO שמעניין אותי לעשות. אני רוצה קוראים, כאלו שמעניין לקשקש איתם ומגיבים מדי פעם. בשביל זה אני מוודא שיש להם RSS עובד ואפשרות להרשם במייל לכל פיפס שבא להם. מספיק עם זה אנשים, אולי נחזור לתוכן ולא מטא-מטא-תוכן-על-הצורה-של-התוכן?
פוסט ראשון בסדרת סיפורי הרפתקאות מסקוטלנד. למי שירצה לעקוב, הם יופיעו כולם בקטגוריה סקוטלנד אצלי בבלוג, הנה גם רסס. אני גם אתן להם כותרות פוסטים עם מספרים רצים למי שרוצה למצוא אותם בחיפוש ויזואלי קל. למי שהתחיל לקרוא אולי ביום עתידי כלשהוא ורוצה לחפש את הפוסט הראשון, כמו שאומרים באנגלית – הX מסמן את המקום 🙂
יצאתי מארץ הדגל הלבן והכחול והגעתי לכחול-לבן האמיתי. אבל רגע, אני מקדים את המאוחר…
הגענו לנתב"ג לקראת 2 בבוקר. אחרי צ'ק-אין לא רציני באורכו מצאנו את עצמנו בדיוטי-פרי, צועדים כמובן בקו ישיר למדפי הסינגלים של המלך ג'יימס. מצד אחד משמח אותי שיש יותר מבחר סינגלים ואפילו נוסף ארון מיוחדים ויקרים (כולל בקבוקים של אלפי דולרים), ולאט לאט כובשים מדפי הסינגלים את הבלנדים, מצד שני – כמו שגילינו בכאב בהמשך – גם הודו וסין גילו לאחרונה את עולם הויסקי בגדול, והרבה דברים טובים ומוכרים הולכים להשתנות דראסטית ולא לטובה, גם במחיר ולצערנו גם בטעם. אבל על כך בהמשך.
בהגיענו שמחתי לגלות מערום מרשים מאוד של אהובנו, לגאבולין 16. היו כאן עליות וירידות במחיר השנה, כי בספטבר שעבר מצאתי אותו במחיר נהדר של $60 אחרי שנעדר ממדפי הדיוטי כשלוש שנים. במהלך השנה עלה מחירו ל75, 80 ואפילו $100, ועכשיו נפל חזרה ל$55. בהתחשב בעובדה שזה זול מהדיוטי הבריטי וזול בהרבה מקניה על אדמת סקוטלנד, מדובר בדיל לא נורמאלי. אבל כרגע זה לא הדבר שהכי כדאי לקנות שם. אני ממליץ על הגלן-אורד כרגע, מסיבות שיוסברו בהרחבה בהמשך סיפור הטיול. גיא לקח אחד ובדיעבד הסתבר שזה היה צעד נבון מאוד ובמחיר מעולה. אני שלחתי את ידי לתיק כדי לראות מה מתוך העשיריה הפותחת אני יכול למצוא על המדף. גיליתי למצער שאת הרשימה המודפסת הנ"ל שכחתי בבית ורצתי לחפש חיבור אינטרנט כלשהוא בטרמינל. מסתבר שמחלקים WIFI חינם, ויש גם מסופי דפדפנים בתוך הטרקלינים (שאין לי יותר כניסה אליהם למרות כרטיסי האשראי היפים שלי – קמצנים ישראכארט!), וכשניסיתי לתקתק חמש דקות על לאפטופ מצויד WIFI אצל סקאל אלקטרוניקה העיפו אותי משם למרות שלא היה אפילו לקוח אחד אחר שהתענין בלאפטופ בכל המחלקה (הלא קטנה!). מילא אני התנהגתי כמו ישראלי פוץ, אבל גם הם הגיבו בחוסר אדיבות, ומישהו יעשה הרבה כסף אם יקים לנוסעים פינת גלישה קטנה.
חזרתי עם רשימה חלקית, שמחתי לגלות את היילאנד פארק 18 שנה מתחבא לו ובמחיר לא נוראי של $95, לא היה שם מקאלן 18 אבל היו כמה מקאלנים מסדרת פיין אוק (כולל ה18 פיין אוק אבל זה לא מה שחיפשתי). לבסוף צירפתי אל ההילנד את המקאלן פיין אוק ללא ציון שנה, ביחד הם נמכרו ב$150 במחיר מבצע וזה היה סיפתח לא רע. שניהם אצלי כאן על המדף עוד לא פתוחים, ורשמי טעימות יבואו בהמשך. גיא הוסיף לגלן-אורד גם גלנליבט 18 שנה משובח שהספקתי לטעום, ספייסייד חביב ומשובח.
על הטיסה אין הרבה מה להכביר, בסחיפהול חיפשנו מה לעשות ב4 השעות של ההמתנה לטיסה לאדינברו, גילינו את פינות השינה הנחמדות שלהן, חלקן מאוד שקטות, אנשים מרגישים בטוחים מספיק להשאיר שם תיקים וללכת לאכול או לקניות בדיוטי. מצד אחד אני שמח על הרגשת הבטחון הזו שלא יגנבו לך את התיק, מצד שני אני לא מבין את החוצפה של לשמור לך שעות כך את כורסת השינה כשאחרים מתים לנמנם בה ומצאנו לא מעט אנשים שנאלצו לנמנם על הריצפה כשכורסאות שינה לא מעטות היו תפוסות ע"י תיקים ושקיות דיוטי פרי. מוזר.
בחנות האלכוהול שמחנו לגלות שכל המחירים בארץ יותר זולים, ונתקלנו בבקבוק יפהפה ומושך עיניים, פלאסק קלאסי עם טיפוגראפיה יפה שנותן לך הרגשה יוקרתית אבל עם מחיר סביר. "סינגלטון" לא היה שם מוכר לי והרחתי משהו שיווקי, אבל לקחתי ברושור כדי לברר בהמשך. האמת המרה עוד תתגלה בדרך. בינתיים גיליתי שאני יודע הולנדית! "טואלט שפועלת אוטומטיש". זה כמו עברית!
בהולנד לא הייתי, למרות שזו הטיסה השניה שלי דרכה לא יצאתי מהטרמינל, אבל הצחיק אותי לראות את ריבועי הדשא היפים מהאוויר. הולנד חרוצה באלפי תעלות, והפרות עוברות ממלבן דשא לשכנו (הירוק יותר) אם בגשר יעודי ואם בגשרים ניידים שהחוואים מציבים להן כשהדשא במלבן הנוכחי נגמר. מאוד מצחיק לראות את הסדר המופתי הזה. סקוטלנד לעומתה נראית מאוד שונה מהאוויר…
הנחיתה היתה נעימה ומהירה באדינברו. לצערנו מצאנו את התיק של גיא קרוע. ולא קרע קטן, קרע מספיק כדי שישפכו ממנו דברים החוצה. גיא בא נזעם לצעוק אבל צוות חמוד של שני אנשים פירקו את הכעס תוך דקות. הבטיח לנו הדייל שיתקנו או יחליפו לנו את התיק תוך ימים ספורים, תוך ששותפתו לדוכן כבר פצחה בשיחות על הופעות רוק בעקבות חולצת הזפלין של גיא. הטיפול בהמשך לצערינו לא היה לענין או באותה אדיבות, וגיא חזר לארץ עם תיק מודבק בדאקט טייפ, אבל העיקר זה שתוך דקות מצאנו את עצמנו כבר במגרש החניה של אוויס עם מפתחות ביד, אבל לא למכונית שהזמנו. האישור שהיה לנו ביד היה לפורד פונגוס 1.4 ליטר, אבל קיבלנו ווקסהול (יענו אופל) זאפירה 1.6, יש להניח שעל שם השחקנית ההונגריה הנודעת… ביני לביני החלטתי לגייר אותה, ולקרוא לה "ברכה" על שם ברכה צפירה. ברכה שלנו היתה שחורה ונאווה, זריזה וחטובה. מאוד נהנינו ממנה, למרות שעד שנהגתי בה חשבתי שאני שונא מיני-ואנים…
באורח פלא גילינו שהחמודה הזו יותר חסכונית מחסכונית. מחירי הדלק בבריטניה הם כמו הרמה האירופית – זזים בין 91 ל107 פני לליטר (נגיד 8-9 ש"ח בגדול), אבל היעילות של המנוע וההילוכים הפיקו בסוף עלות שקלים לקילומטר יותר טובה מהסובארו החדשה שלי ומחירי הדלק הישראליים. זה אחרי שחשבתי ששדרוג למכונית חדשה עם גיר אוטומטי מודרני יפתור את הבעיות. לומדים… מאז שחזרתי נכנסתי למסלול הלא נכון רק פעמיים, אבל אני כל הזמן מחפש להחליף מהלכים בעצירות ברמזור, איך אני מתגעגע למהלכים!
אחרי שהתיישבתי בברכה, עשיתי שני סיבובים בחניון ולא ממש הרגשתי ביטחון על ביכולתי לנהוג בשמאל, יצאנו בכ"ז לכביש האמיתי (לבעלי הלב החלש – לא קרו לנו שום תאונות ואפילו לא שפשופים בכל המסע, רק שני כמעט-פאנצ'רים). בכבישים האלו כבר כיוונה אותנו חנה'לה. זה השם שאני נותן לכל מכשירי הGPS שיצא לי לנהוג איתם מזה כמה שנים כי אחרי הפעם שלישית ששמעתי את "מחשבת מסלול מחדש" התחלתי לשיר לה את "חנה'לה התבלבלה" מגבעת חלפון. אני שמח לבשר לכם שבניגוד לארצנו שבה כל הזמן השיפוצים משנים את פני העיר וכיווני הכבישים, המפות בדסטינייטור של אבי היו די מעודכנות. מלבד שני כבישים שלא היו על המפה, נראה שסקוטלנד לא ממש משפצרת כבישים מזה עשרות שנים. נראה שפשוט לא צריך. אנשים פשוט עובדים איפה שהם גרים, ובמשך שבועיים של טיול לא ראינו פקק אחד מלבד שעת השיא ביום האחרון באדינברו. כבישים מהירים קיימים שם רק במקומות מועטים, וטוב שכך.
חנה'לה כיוונה אותי בביטחון להיכן שחשבתי שהמלון נמצא אבל לא היה מלון… היה סופרמרקט. כשביררתי את כתובת המלון לא היה שם רחוב או מספר, רק שם של חווה. חיפוש של הכתובת הזו בגוגל ארץ העלה נ"צ שאותו העתקתי לפי סימנים ויזואליים אל חנה'לה אבל גוגל טעו. בשלב הזה נכנסתי לחנות לייד הסופר ושאלתי את בעלת המקום על אותה החווה, והיא כיוונה אותי בנפנופי ידיים בסגנון "תמשיך בכביש עד לתחתית הגבעה, שם יש פניה ימינה ליד בית הקברות, אתה נוסע ישר עוד חצי מייל ושם החווה לפניך". ואכן כך היה. "בית קברות" באירופה זה לא דבר רע, יש דשא יפה בכל מקום והרבה פחות אבן מדכאונות האבן הישראלית החשופה. בתי קברות רבים עוד פגשנו בדרך, עד שגיא הכניס את זה לרשימת החוקים שלו, שהוא עוד יספר לכם עליה בהמשך.
מלבד העובדה שניסיתי לפנות לנתיב שלא היה מיועד לי אבל הקהל האדיב קיבל את הטעות הקונטיננטאלית שלי בחיוך, והגענו אל החווה. במקום עדיין מגדלים גן ירק קטן אבל רוב המבנה הוסב לכדי בית ארוח, גן ילדים, ומסעדה גדולה ומרווחת עם המון חדרים חביבים בעיצובים נפרדים ושונים לכל חדר, באר עם גינס (שני ברזים – קר וקר מאוד!), תפריט טוב ולא יקר, וצוות המלצריות הכי יפות שנתקלנו בו מזה הרבה זמן. תרבות הטיפוח האובססיבית של הבריטים משפיעה על הסקוטיות, אבל הן פשוט מגיעות מהבית עם נתונים מדהימים. שאפו! המסעדה התגאתה בחתימות על הקירות של סלבריטאים שונים שאכלו בה, לצערי היחידי שזיהיתי היה אורי גלר שאכל שם בסוף התשעים. עשר שנים לא צבעו את הקיר, הסקוטים האלו…
המלון שלנו לעומת זאת שכן במבנה ליד. מלון אוטומאטי מצחיק עם צוות פיצפון שמתחזק אותו (אני מאמין שלא יותר מ4-5 אנשים על מלון של כ90-100 חדרים). זה היה מוטל במלוא הגדרתו, מיועד לשינה בלבד, עם שירותים ומקלחות משותפים במסדרון, אבל כאלו שנבנו מראש בשטאנץ פלאסטיק במפעל למלונות טרומיים שכאלו ומנקים את עצמם אוטומטית. העתיד כבר כאן אבל כמו אצל הטובים שבסופרי המד"ב – העתיד לא מושלם והרבה מהסבוניות לא עובדות 🙂 . מצחיק ומוזר אבל לא בלתי שמיש, והעלות הנמוכה ביותר שהיתה לנו בכל הטיול (£24.5 לחדר), אפילו פחות מאכסניית מטיילים שישנו בה לילה אחד (15 פונד לאיש). הדסק מאויש בכניסה ע"י איש נחמד עד 11 בלילה, איש שאפילו השאיל לנו ממיר לשקעים בריטיים ואמר שנוכל להחזיר אותו בסוף הטיול כי הזמנו שם מקום גם ללילה האחרון לפני הטיסה. הממיר הנ"ל עולה כ15 שקלים בחנות אלקטרוניקה בתוך בריטניה או 60-80 ש"ח בשדה התעופה. ראו הוזהרתם!
וזה היה היום הראשון… חימום הקנה. הימים הבאים עמוסים הרפתקאות, היכונו היכונו! 🙂
שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.
יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.
עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר ((חולון, יפו, בת-ים, ראשון)) עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.
ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?
אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.
אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.
ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב 🙁
פעם פעם חשבתי שדור שלישי זה מגניב. זה היה בדצמבר 2005 ולקחתי לשבוע נוקיה 6680, אבל האיטיות והבאגים של הסימביאן הביאו לי את החורפה וביטלתי את העסקה. לפני שבועיים גיליתי שאני ממשיך לשלם חבילת גלישה חודשית לדור שלישי למרות שאין לי מכשיר מתאים ולמרות שדרשתי לא להשתייך לאחת עוד כשקניתי את המכשיר. שיחה לאורנג' סדרה את זה מאוד מהר (למרות שבאמצע ניסו למכור לי חבילת GPRS למרות שברור שאינני גולש) ואכן השבוע קיבלתי זיכוי בחשבון החדש. זיכוי של 425 ש"ח, בלי ריבית. שאלתי אותם מה נהיה ואמרו לי שזה מה שיש, אבל לא ניסיתי להתווכח, כי היה שם ענין אחר. החשבון הגיע בדואר רשום ואילץ אותי לכתת רגלי לדואר, ואז בתוכו מצאתי גם הודעה חביבה שהודיעה לי כי "מחיר שליחת SMS עודכן ל39אג' פלוס מע"ם". לא "התייקר" או "הוזל" אלא "עודכן". במקרה אני זוכר שהוא עלה קודם 3 אגורות פחות. כסף פיצי אבל מה אכפת לי לשאול מה הסיפור?
– "למה התייקר?"
– "זו פעם ראשונה שאורנג' מייקרת!"
– "אבל למה? הרי העלויות השוליות של הפעלת הרשת שלכם יורדות כל הזמן!"
– "אדוני תאמין לי שאנחנו אף פעם לא מעלים. תבדוק אצל סלקום ופלאפון כל הזמן מעלים!"
– "אבל אני לא לקוח שלהם, אני לקוח שלכם. אם את אומרת לי שהם כל הזמן מעלים ולכן לכם מגיע אז את אומרת שאתם קארטל…"
– "חס וחלילה אדוני אנחנו לא קארטל!"
– "אז חזרה לשאלה המקורית שלי – למה עלה המחיר?"
– "אני יכולה להציע לך חבילת SMS במחיר מיוחד ואז זה יהיה לך יותר זול, רק 20 אג' ומע"ם למשלוחה"
– "כן, אבל כמה קבוע לחודש"
– "רק 9.90…"
(חישבנו ויצא שאני משלם בקושי שני שקלים פחות על כמות הSMS הממוצעת שלי)
– "אבל זה עדיין יהיה מאוד יקר"
– "לא נכון אדוני! זה מאוד זול"
– "כשאני שולח SMS זה 100 בייט בממוצע, נגיד 1000 ביט בעיגול למעלה, חד פעמי. כשאני מדבר איתך זמן אוויר זה 1500 ביט לכל שניה."
– "אדוני, אבל זה יקר!"
– "לא, זה עולה לכם פחות משבריר אגורה אבל אתם לוקחים לי כמו שיחת אוויר של 5 דקות שלמות. אתם…."
– "ממש לא! ממש לא!"
– "אני משלם 79 אגורות ומע"ם ל10 דקות שיחה, או 39 אגורות ומע"ם לSMS של 15 מילים. זה הגיוני?"
– "אבל אדוני, זה המחיר, וכל הרשתות מעלות…"
– "אבל אני לא לקוח של כל הרשתות, אני לקוח שלכם!"
וככה זה המשיך, בסוף לקחתי את ה"חבילת SMS" למרות שהיא לא ממש מוזילה, לפחות אחשוב פחות לפני כל SMS.
תאמינו לי, קהל המסמסים אוכל אותה בגדול לדעתי. מצד שני זו קונספירציה כלל עולמית של כל המפעילים הסלולאריים… אז מי אנחנו אזובי בקיר שנוציא מהם הנחה אמיתית?
במוצ"ש החלקתי באלגאנס לתוך חניון קניון שבעת הכוכבים באוטו החדש שלי (מאתמול גם מבריק אחרי שטיפה). האוויר בפנים היה ממוזג ויפה, אבל בחוץ בחניון עמד ענן כבד של 90% לחות ולא יודע כמה מעלות. עברתי על השומר המנומנם מחום תוך הרמת הידיים הסמלית לבדיקת מתכות אבל עברתי בשער והוא לא צפצף אז הוא התעלם ממני ונתן לי לעבור. פתאום הוא קרא לי רגע לחזור וכבר גיחכתי בתוכי על רמת האבטחה-בכאילו בארץ, אבל הוא רק רצה לקרוא את הכיתוב על החולצה שלי. שנים לא הסתובבתי עם חולצת T אבל גיא קנה לי אחת ליום ההולדת בזו הלשון:
There are 10 types of people in the world, those that understand binary and those that don't
ישן, אבל חביב… המחשבה האוטומטית שלי הייתה "מה שומר בטחון בגילו יכול להבין מזה", והוא ציחקק, חשבתי שכטח רק מנימוס או מבוכה על אי הבנת הבדיחה, והמשכתי פנימה, ושכחתי ממנו.
הלכתי לראות את "רטאטוי", החדש של פיקסאר, שעמד בכל הציפיות של סרט מבית היוצר שלהם. הדמויות פחות עגולות מטוי סטורי ובאג'ז לייף אבל יופי של סיפור פשוט וקולע, יופי של פסקול (לא של רנדי ניומן, הופתעתם?), ובעיקר כמובן האנימציה המדויקת, העיצובים של כל הפריטים, הקפדה על סטייל, צבע, אור, טקסטורות ועיצוב, פשוט חגיגה משוגעת לעיניים. לא מעורר תאבון כמו שהזהירו אותי (כי עדיין עם כל ההקפדה של פיקסר, הם לא מנסים ליצור ריאליזם, והסטייקים והמרקים לא נראים אמיתיים עד כדי כך 🙂
הסיפור פשוט ולענין – עכברוש שמפתח את חוש הריח והטעם שלו מתחיל לחפש אובל שאינו סתם זבל כמו העדר שאליו הוא שייך (אולי רמז לאמריקנים והחיבור שלהם בטבור לרשתות הג'אנק?), מתחיל לבשל בעצמו ומגלה שיש לו כשרון. אך בין משפחתו העכברושית אין לבישול קהל או הבנה למשיכה, ואילו קהל היעד האנושי לא מקבל את הרעיון שעכברוש במטבח זה רעיון אפשרי או שפוי. וכך קרוע רמי בין שני עולמות ("צריך" ו"רוצה") לאורך 7/8 הסרט, כמו לפניו באז לייטייר, וודי הקאובוי, אביו הנודניק של נמו, משפחתו של מיסטר אינקרדיבל, סולי ומייק המפלצים , פליק הנמלה ולייטנינג מקווין המכונית, ובשנה הבאה וולי הרובוט (לא שכחתי אף אחד?) עד לשיא הבלתי נמנע, מתגלות כל ההסתרות, עולים הנוסטלגיה והרגשות ואיכשהוא משתלבים העולמות וכולם נושמים לרווחה. נוסחה פשוטה אבל עובדת יופי, אין לי ספק שצריך לראות על המסך הגדול (ואפילו פעמיים) ואין לי ספק שגם את הDVD הזה אני קונה. הטרוניות היחידות (כי אני חייב) הן חוסר העומק של הדמויות שהיה תחום כל כך הרבה יותר מושקע בהתחלת הדרך עם טוי סטורי ובאגז, ואולי העובדה שכותרות הפתיחה פחות מושקעות מהרגיל, או העובדה שלא היו בסוף "פיספוסים" (זה מחכה על הDVD אני בטוח). על כל פנים אחרי התדרדרות ארוכה של נמו ומכוניות, פיקסר סוף סוף חוזרים לעצמם ובענק.
בדרך החוצה מהחניון נתקלתי שוב בשומר שהכניס אותי בהתחלת הערב, הוא ביקש ממני טרמפ כי האוטו שלו היה תקוע. הוא גר מרחק קצת יותר מ500 מטר במורד שדרות שבעת הכוכבים אבל הוא עבד מ9 בבוקר ועד חצות ורצה כבר לישון… אז הקפצתי אותו בשמחה. בשיחה המאוד קצרה גיליתי שהאיש מהנדס טכניון פעמיים – אלקטרוניקה ואווירונאוטיקה, קצין במילואים, ניהל יחידת מחשוב שנתנה שירותים למאות אנשים בתעשייה האווירית אבל נזרק לפנסיה מוקדמת בגלל מחסור בפרויקטים. בגלל קריסת "מבטחים", תשלומי הפנסיה שהוא מקבל היום מספיקים בקושי לנייר טואלט. אז מה אם הוא גם נולד בברזיל והוריו ממוצא אירופי ולכן דובר גם פולנית וגם פורטוגזית ועוד 8 שפות ועסק שנים בניהול פרוייקטים מול צבאות זרים מכל העולם. לא הצלחתי להבין ממנו איך עם כזה רזומה – הוא עובד בתור שומר שעומד 15 שעות ביום בחניון חם, לח ומסריח בשביל משכורת מינימום, והוא כמעט בגיל אבא שלי. זה היה מפחיד לראות כי אני הרבה פעמים חושב איפה אני אהיה בגיל הזה, כשלא אעמוד בקצב השתנות הטכנולוגיות והשוק יהיה שייך לצעירים… מה הכישורים שלי כדי להמשיך להיות דרוש בשוק, והאם סופו של כל שף, מטאורי ככל שיהיה, להפוך יום אחד לעכברוש בחניון?
בשוק מסתובבים בקבוקי ויסקי של המון מזקקות שונות ומתגאים ב"יישון כפול" ולפעמים אפילו משולש. מה שנקרא בשפת העם גם "פיניש". למשל פעם חשבתי שגלנמוראנג'י "מדירה פיניש" אומר באמת שהוויסקי יושן 10 שנים בחבית ברבן רגילה ואז עוד חצי-שנה-שנה בחבית מדירה. אך לא כך היא! הצצה על בקבוק "דיסטילר'ז אדישן" לאגוולין פדרו חימנז מגלה שגילו 16 שנה((בדיוק כמו האח ה"פשוט" והזול יותר, לגאוולין 16 הרגיל (שטעים ממנו, אגב) )) – כלומר 14 שנה יושן בברבן קאסק ואז עבר לחימנז!
למי שלא מכיר – יין שעומד ומבשיל בחבית מתנדף לאיטו, וחלק חשוב מהטיפול בו כולל topping off – מילוי של עוד יין כדי שלא יהיה אוויר בחבית שיחמצן את היין בטרם עת. ויסקי לעומתו לא מתחמצן, ועם השנים נעלם הרבה מתוכן החבית, חפשו באינטרנט את המושג Angels' share לפרטים ופולקלור. ליצרני ויסקי אסור בתכלית למלא עוד ויסקי לאורך התהליך, מה שאומר שכעבור 10, 16, או 20 שנה, עלולה המזקקה להוציא מהמחסן חבית מלאה רק עד קו השליש או אפילו 7-10% בלבד לחבית באמת ותיקה של 20+ שנים. זה גם אומר כמובן שהאחסון עם השנים מתייקר למעשה, כי רוב מה שבמחסנים הוא חביות עם אדי אלכוהול ולא ויסקי שניתן למכור.
מה שאני חושב הוא שבמקום לחכות 16 שנה עם חביות 3/4 ריקות, לגאוולין (או כל מזקקה אחרת) מצמצמת 4 חביות ברבן לחבית בודדת של איזה פורט או קלארט או מדירה, דופקת על המוצר מחיר גבוה יותר "על ההשקעה" אבל בעצם מפנה לה מקום במחסן כדי לעמוד בכמויות יצור מוגברות. במקרה של חלק מהפינישים זה לא רע, אפילו טעים, במקרה של לגאוולין פדרו חימנז זה הורס את המקור המצוין, אבל בכל מקרה זה צריך לצאת באותו המחיר ללקוח בסוף, ולא יותר יקר.
