מה זו בעצם כלכלה אקולוגית?

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב את הפוסט שיענה על השאלה שבכותרת הזו, אבל אין באמת תשובה. גיא כתב השבוע פוסט על הקצב המבהיל שבו מכשור ומיחשוב זורקים אנשים משוק העבודה (נושא שהתייחסתי אליו פעם-פעמיים פה בבלוג), וסיים במילים:

אני לא חושב שצריך לעצור את הקידמה, אבל צריך לחשוב אם הקידמה הזו לא עוצרת אותנו.

הקידמה לא עוצרת אותנו, השיטה הכלכלית עוצרת אותנו. עוצרת אותנו כי בשיטה הנוכחית קידמה טכנולוגית באה על חשבון אנשים, חיות, טבע ומשאבים. השיטה הכלכלית הנאו-ליבראלית של מילטון פרידמן (זכרונו למיאוס) איננה "נאו" שום דבר, היא חזרה מעידן הנאורות לחוקי הג'ונגל. כניעה ליצרים הנמוכים של האדם במקום טיפוס למקום מתקדם יותר.

לפרידמן יש עובדות נכונות (למשל, רב הרפואה והפרמקולוגיה המדעית המודרנית פותחה במערב הקפיטליסטי ולא במזרח) אבל לפחות הנחת יסוד אחת בעייתית – בהסתמך על ההיסטוריה אין שיטה יותר טובה לשגשוג.

יש לי שלוש תשובות לזה – הראשונה היא שבעוד שזו הנחה יחסית נכונה, השיטה הנוכחית מובילה יותר לצמיחה מאשר לשגשוג, וצמיחה ללא גבולות היא בלתי אפשרית בטווח הארוך ומסוכנת בטווח הבינוני (אם לא המיידי, במצב האקלים).

השניה היא שההיסטוריה (של ההווה) היא לא מה שהיה פעם. לא משנה אם אתם מאמינים שהסינגולריות קרבה או לא, העובדה היא שכוח מכונות מחליף כוח אנשים זול ואף בינוני, או לפחות מאוד מוריד את ערכו ומשכורתו. אפשר לייצר יותר אוכל, ביגוד ואנרגיה ע"י פחות ידיים עובדות. יש מספיק מזון להאכיל את כולם אבל לא מספיק מקומות עבודה, ואנשים מתים ללא צורך ברעב ומחלות. ד"ר משה צוקרמן שאל אותנו פעם בשיעור מתי התחיל העידן המודרני. האם בהצלחת בנית המטוס? החשמל? מנוע הקיטור והמכונות? המהפכה הצרפתית? לטענתו, אם אפשר היה למתוח קו כלשהו ולהגדיר שהתחיל עידן חדש, זה היה אי שם בשנות הארבעים של המאה שעברה, תוך כדי או אחרי מלה"ע השניה, הנקודה שבה המין האנושי החזיק ביד את כל הכלים והמשאבים הדרושים לכך שאף אדם לא יאלץ יותר למות ברעב אי פעם. למרות זאת, הנה אנחנו כאן, 70 שנה אחרי, וישנם אנשים רעבים ללחם בעולם הראשון, כולל אצלנו כאן בארץ.

השלישית היא שזה שקפיטליזם היא אולי השיטה הכי טובה שאתה יכול לחשוב עליה, לא אומר שאין משהו יותר טוב שעוד לא הצליחו להמציא או להביא לאופטימום.

כששאלתי את ידידי בעמותה לכלכלה בת קיימא מה היא בעצם כלכלה בת קיימא, לרוב קיבלתי סרטוני נבואות זעם על פונקציות מעריכיות, על כסף כחוב, על הבעיות שבצמיחה לעומת שגשוג. שאלתי אותם מה אם כן הפתרון ואיך הוא נראה? האם להפריד מטבע מקומי מכלכלת הנדל"ן או מסחר ספקולטיבי ובינלאומי? האם לעבור מבנקים ריכוזיים לבנקים קואופרטיביים ומיקרו-הלוואות במקום כרישי-פירמידות? איך יתנהל שוק עם 0% צמיחה בשנה? איך זה יראה לאזרח הפשוט בתור כלים פינאנסיים בבנק, מה יחליף את הפק"ם? מסתבר שיש המון מודלים אופטימיים שלא נוסו בשום מקום. אין תיאוריה כלכלית, רק היפותזות מודבקות ברצון טוב. צריך אבל להתחיל מאיפשהוא.

ג'ין רודנברי היה הומניסט שדמיין עתיד פוסט-פוסט-פוסט קפיטליסטי. ביקום של "מסע בין כוכבים" אין כסף, אנשים עובדים כי בא להם, כל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכו (הצנוע תמיד). אין סיבה להתחרות על משאבים כי יש שפע מהכל. הרפליקטור מייצר מה שצריך, האנרגיה מתחדשת וזולה. אנחנו מתקרבים לעתיד הזה, בימי חיי (אם לא אחטוף התקף לב סופני בגיל 45 כמו שאני מתכנן) אני אראה הרבה מהטכנולוגיות האלו יוצאות אל הפועל אם אינן כבר כאן. אז למה אנחנו לא מתארגנים בהתאם? האם הפיתוחים האלו מתבצעים רק במעבדות יקרות של בעלי ההון, מוגנים בפטנטים לזמנים ארוכים מההגיוני, עם יד מונחת על צווארי הממשלות כדי שלא יתנו לזה להשתנות? ובכן, כן לצערי. לרוב.

אנרגיה זולה לא תפותח בחצר האחורית של אף בית באף פרבר. מקולטי שמש מתקדמים וננו טכנולוגיה ועד לביוטכנולוגיה, רוב רובם של הפיתוחים עדיין צריך כלים וכסף. אנרגיה מהיתוך (קר או חם) עדיין איננה זמינה, מחלות יהיו איתנו לעד בצורה כזו או אחרת, וממשלות נכון להיום יותר יוצאות מפיתוח במקום להכנס אליו. אם בגלל לחץ תעשיינים ואם בגלל חוסר הבנה של הציבור בחשיבות של טכנולוגיות פתוחות וידע ברשות הציבור.

זו אולי הצרה הכי גדולה של המהפך הדרוש – לקפיטליזם אין ענין אמיתי בו.

כדי להגיע לחברה שלווה שחושבת קדימה ומצילה את עצמה צריך צדק ולכידות חברתית – ערכים שלא קשורים לקפיטליזם באופן ישיר – אבל קפיטליזם מגדיל פערים, ופערים גדולים מפוררים מערכות צדק ובווגאי שמעמדות מפוררים לכידות חברתית. כדי לעודד את השוק לייצר מוצרים ושירותים שיעזרו לעניים שלא יכולים להיות לקוחות של מוצרים ושירותים יקרים, יש לתת אותם בחינם או בסבסוד או בכל צורהה אחרת שאיננה כלכלית, לפחות לא בטווח המיידי. למדינה משתלם להשקיע בחינוך, אבל רק בטווח הרחוק. הבעיה היא כשעסקים וחשיבה עסקית של רווחים מיידיים משתלטים על מערכת השיקולים.

אני לא אומר שראיה לטווח בינוני וארוך היא שמאלית, אבל אני לא יכול להתעלם מכך שהחשיבה בכיוונים האלו קורה בעיקר בשמאל. הכלים הכלכליים והחברתיים שאמורים לבנות מצב בר קיימא במקום הדרדרות לחברה פיאודלית נראים דומים עד זהים לכלים והשפה של שמאל כלכלי. וזהו מצד אחד האסון של העולם המערבי – המחסל את משאביו ועניי ארצותיו בחוסר רחמים, ובעקבותיו אסונה של כלל הפלנטה, ומצד השני זו הסיבה שהמאבק הכלל עולמי לצדק חברתי ועצירת אי השוויון הכלכלי כל כך חשובה. רוב האנשים שיצאו להפגין במוצ"ש או שבאו להפגנת חצי המליון אולי חושבים על הכיס האישי שלהם ואנשים שהם פגשו במאהלים, אבל הבעיה היא לא רק של שכבה אחת או עם אחד, או רק כלכלית. הבעיה היא עולמית, משאבית, אקולוגית. הכל בסוף מתחבר כשעושים את החשבון – יש יותר מדי אנשים עם מעט מדי משאבי טבע. העשירים יצטרכו לוותר על עושרם, ההורים יצטרכו לוותר על הבאת ילד שלישי ורביעי, העולם יצטרך להתייצב וזה לא יהיה קל או נעים לכל השכבות, אבל זה יביא פחות כאב בשורה התחתונה ליותר אנשים. השינוי הזה יהיה חייב לקרות או שהסבל לעולם לא יצטמצם עד שהמין אולי יכחיד את עצמו, וזה יהיה די בעסה.

שרידי שואה ומלחמתם ברשויות

לי לשמחתי אין משפחה ניצולת שואה, או לפחות לא קרובים שעדיין בחיים. עדיין, הערב אני וזוגתי נשתדל לצאת להפגין למענם. לשרון יש אב ודודה ניצולי שואה. האב לא מצליח לקבל את הקצבאות המגיעות לו, למרות מאבק עיקש של שנים, לדודה בת ה-94 לא מגיע כלום כי עלתה לארץ מרומניה רק ב-66. נכון – אם שלטונות מדכאים מנעו ממך לעלות לארץ, פיספסת את הסיכוי לקבל את זכויותיך כשורד שואה. ההגיון צרוף. ברומניה קומוניסטית אתה נלחם במדינה. בישראל דמוקרטית, מדינה נלחמת בך.

לפני כמה חודשים יצא לה גם להכיר כמתנדבת שרידת שואה בת קרוב ל-80 שעדיין נאלצת לעבוד לפרנסתה, כי לא מכירים לה בנכויות ובעיות כרוניות שקרו לה כילדה בזמן השואה. כשילד חי במסתור 4 שנים ללא הורים, על "דיאטה" של מים וקמח תירס, ישארו לו צלקות לכל חייו, פיסיות ונפשיות. אבל עד 1981 לא הכירה ישראל בילדי שואה, רק במבוגרים. הכסף מגרמניה הגיע, אבל לא ברור על מי הוא מוצא. אותה קשישה קיבלה קצת אחוזי נכות, אבל לא מספיק בשביל קצבאות מוגדלות ולא מספיק בשביל טיפולים ראויים. שרון ליוותה אותה מביתה בפריפריה לבית המשפט בת"א, מסע שאחרת היה אורך כמעט 3 שעות בתחב"צ בשיא הקיץ, רק כדי לראות אותה עוברת השפלה מגעילה בבית המשפט. שופט שאולי אפילו קרוב לגילה של התובעת, גער בה על שאינה דואגת מספיק לענייניה, ורופא בית המשפט הסתכל עליה בלי לבדוק אותה יותר מאשר לבקש ממנה להרים יד ימין ויד שמאת מהצד השני של החדר ובכך פסל את האבחון של הרופאים שלה שהיו בתיק לפניו ולא ברור אם בכלל עיין בו. היחס הכללי היה כיחס לאדם המנסה לנצל את הממסד ולא כמי שזקוק להגנתו.

זו גם לא היתה הישיבה הראשונה בנושא. הישיבה הקודמת היתה ששה חודשים קודם לכן. אחרי שהגישה את כל התיק הרפואי שלה, אבחונים מעודכנים, ויתור סודיות רפואית וכל מה שצריך בישיבות מוקדמות, לא חשבה לרגע שתצטרך להביא עותקים נוספים של הכל לישיבה, ולכן נשלחה לביתה (שלוש שעות אוטובוס בכל כיוון) לעוד ששה חודשים כעונש על אי הכנת שיעורי הבית. אל זה השופט אולי כיוון כשטען שהיא "לא דואגת לעצמה". האם הוא באמת עיוור לעובדה שטרטור אנשים לא צעירים ולא בריאים כדי שיקבלו את המגיע להם בחוק היא אי הצדק והמכשול ל"דאגה לעצמם"? איך התקהו חושי המערכת עד כדי כך?

אז בואו היום להזדהות. ואם יש לכם פנאי להתנדב, יש מספר עומתות בארץ שמנסות לסייע לקשישים האלו להשיג את מעט הזכויות המגיעות להם מהרשות לניצולי שואה וגופים ממשלתיים קרי כתף וקשי עורף אחרים.

הערה מאוחרת – אל הפוסט הזה צורף בהתחלה הבאנר הזה מאתר J14 אבל החלטתי במחשבה שלישית להסיר אותו. הוא מאוד לא לעניין.

מה אוכל אותי בימים אלו

כמה מחברי שמו לב והעירו לי שהפוסטים ששחררתי לאחרונה היו יותר קתרזיס לוחמני לא מכוון מאשר מחשבות מעוכלות ומנוסחות היטב ברמה שהייתי רוצה לשמור כאן בבלוג. אני לא יכול לפרט לכם כל מה שעובר עלי ועל משפחתי, אני מקפיד לא לפרסם את צרותי ומצב רוחי ברשתות חברתיות, אבל אחד מהנושאים המטרידים אותי השבוע נוגעים גם לעניני צדק חברתי ושוד. נכון שמדובר בשוד של כמה מאות אלפי שקלים ולא מאות מליונים, אבל זה פוגע בי אישית וחשבתי שראוי לחלוק איתכם את הפרטים. אולי אתם תחכימו, ואולי תלמדו אותי משהו חדש.

אצל המעסיק שלי, שמתחרז עם "Pretend Schweinewurst" (אבל לא באמת), עומדים בעלי החוב בתור. השניים הגדולים, אומרים לי, הן קרנות שמתחרזות עם קריוס ובקטוס. בקטוס תבעו מבית המשפט למנות כונס נכסים זמני לחברה, והביאו עו"ד ידוע, שהסביר לנו שתחת חגורתו כמה מהלכים מוצלחים של מכירה מואצת. לכאורה המצב לא נורא, ימכרו את החברה, אפילו אם כבעלי אופציות לא נקבל כלום, אבל בתכלס ככה הציג לנו את זה המנהל הזמני: חברת "פריטנד" כבר לא קיימת, וכיוון שמונה כונס נכסים זמני היא מוגנת מתביעות ופטורה מתשלום חובות, בכלל זה המשכורת מראשית ספטמבר ועד אמצע אוקטובר, יום מינוי כונס הנכסים. אומרים לנו שלמרות שלא שילמו לנו משכורת, זו לא הלנת שכר, ובכל מקרה אין לנו מה ללכת לבית הדין לעבודה ולא לעורך דין פרטי כי אין את מי לתבוע, כי החברה "מוגנת ע"י בית המשפט".

כונס הנכסים הזמני (כל השמות בכתבה, אני לא רוצה לפזר פה מילות מפתח לגוגל) אמר לנו שלמעשה "ביום 14/10 פוטרתם מ"פריטנד" ועכשיו אתם מועסקים אצלי". הסיבה היחידה שבגלל נקבל, אולי, חלק מהמשכורת, היא לא כי חייבים לנו משהו, אלא בשביל לשמור על שקט תעשייתי, כדי למכור את החברה בלי רעש, ושנתנהג יפה כשיבואו לעשות אצלנו "דיו דיליג'נס". כמה ישלמו? לא ברור. מתי? לא רוצים להתחייב. האם זו תהיה משכורת? בפירוש לא! ימצאו איזה כלי כלכלי מאולתר כדי להעביר לנו כסף כלשהוא מתישהוא, דיבידנד על חשבון חודשי עבר או עתיד או לא ברור מה. אז זה לא יכלול תנאים והפרשות? כן. לא. כל התשובות נכונות. מבולבלים? גם אנחנו.

נכון להיום, שבועיים אחרי התאריך הרגיל של תשלום המשכורות, חשבון הבנק שלי במינוס אדיר. אני משלם ריבית חריגה כי אני מסרב מסיבותי האישיות לקחת הלוואה, ולכן אני גם לא יכול להוציא שקל מהכספומט. אך אם לא יכנס סכום חמש ספרתי ביום ראשון אני אצטרך לקחת את ההלוואה בכל מקרה. מלחיץ.

אבל הדבר הכי מעניין שסיפרו לנו הוא למה לא משלמים לנו שכר. אני הייתי בטוח שבישראל המשכרורות הן החוב הראשון שחייבים לשלם, אך מסתבר שיש ענין של "נושה מוגן". כיון שקרן בקטוס, שחייבים לה 10 מליון, תבעה לפני נושים אחרים והכניסה את החברה למצב מוגן של כונס נכסים זמני, הם נושה מוגן ומשלמים להם חובות לפני שמשלמים לנו משכורות. אבל גם הפרוסה שלהם אינה הראשונה, למדען הראשי יש זכות נושה מוגן סטטוטורית, עם חוב משלו של כמליון דולרים. העובדים הם הנושה השלישי ברשימה ולכן בעברית פשוטה, אם החברה תמכר ב-11 מליון, העובדים יקבלו זובי. אם היא תמכר תוך שלושה חודשים בכ$13 מליון אז לפחות נראה משכורת אחרונה. אם נשאר אולי לא נפוצה לחלוטין ואם נעזוב כנראה נוכל לשכוח ממשכורת וחלק מהפיצויים גם כן. לא פנטאסטי? אה כן, ועוד לפני המכירה עוד 3 חודשים או מתי שישיגו קונה, יקצצו ממילא בכוח האדם, לא ברור מה יקבלו המפוטרים והמתפוטרים, לא ברור אם אני לא מרע את מצבי בכך שאני מפרסם את הפוסט הזה.

אכן צדק חברתי, במובן שחברת בקטוס מקבלת "צדק" לפני העובדים. על זה בין השאר, אני מניח, דיבר זליכה כשאמר שהשוק מוטה-הון במקום להיות מוטה-עבודה.

על כן אני אשמח אם תעזרו לי למצוא במהרה מקום חדש. קורות חיי במקומן הקבוע. אשמח למשוב על קורות החיים, אשמח גם לדעות מקצועיות לגבי המצב שתיארתי למעלה, אם אתם מבינים בתחום.

למה אנחנו משווים

השבוע נצלבתי על כך שכתבתי בעשר דקות פוסט על השוואת ישראל לאפרטהייד. אחרים נצלבים כל יום באינטרנט על השוואת כל דבר לשואה או לנאצים. היום נתקלתי בסרטון שמשווה את השלטון האמריקני לרודני צפון אפריקה לפי הדרך שבה שיסה את המשטרה במפגינים:

חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.

גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.

אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.

הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.

ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.

עוד מילה על יחסים ויחסיות

הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.

עוד מילה על אלימות והלימות

משטרת ישראל מוסרת סוכות שמח.

עוד ארוכה הדרך

חיים בכה אתמול. אשכרה בכה. טרכטנברג הצליח לייאש אותו. אני לא תליתי במנואל תקוות אז דווקא הופתעתי לטובה. 60 מליארד הוא שלף בלי לפרוץ את התקציב, זה מכובד מאוד. הדו"ח לא מכסה את כל הצרכים והדרישות, והוא מעודד הפרטות, והוא לא יוצא לביטול חוק ההסדרים, והוא לא דורש יישומים מיידיים, ובכלל לא ברור שאפילו רבע ממנו ימומש. זה בסה"כ דו"ח. דו"ח שלא הזמנו, שלא היה מטרת המאבק, שמשמש למשיכת האש מהאנשים שהביאו אותנו אל המצב הזה. המחאה, עם דו"ח יונה/ספיבק, עם חצי מליון היוצאים לרחובות, צריכה להמשך. אנחנו צריכים להמשיך להפגין כל סופ"ש. אנחנו צריכים, מה לעשות, גם לנסות להקדים את הבחירות, אנחנו צריכים לחזק את הנציגים של הגישות האלו בכנסת (חנין, גילון, הורביץ ו(גאלפ!) יחימוביץ'), ולעודד לא פחות את האנשים שתמיד דיברו על הנושאים האלו בבסיס המצע שלהםאנשי התנועה הירוקה. הסקרים מנבאים להם היום 3-4 מנדטים בבחירות הבאות, בואו נעשה מזה 10. אני מאיץ בכל קוראי להתפקד ולתרום להם. הכנסתם לכנסת היא גם לא המטרה, אבל לדעתי הם האופציה הכי נקיה, חסרת קבוצות לחץ של קיבוצים וסקטורים, ומבוססת עמדות המגובות במדע שאני סומך עליה שתפעל למען ההגיון ולא מלחצים פוליטיים.

בהקשר רופף לזה, הערב תהיה פגישה בהאב להצגת הקואופרטיב לאנרגיות מתחדשות, שכולנו מקווים שיתרום להגשמת הרעיונות החברתיים, כלכליים והסביבתיים שהתנועה הירוקה וגופים דומים מקווים להוביל.

אוגר להדגמת גבולות הצמיחה

לא ראיתי הרבה הענות לשאלת גבולות הצמיחה, אז אולי גישה אחרת, שתואמת יותר לדור האינטרנט:

הסרטון מלווה את החוברת "הצמיחה אינה עובדת" הניתנת להורדה בחינם. יוצרי הסרטון מפנים אותנו גם למראי המקום הבאים, שעוסקים יותר בשינוי האקלים הגלובלי:
OneHundredMonths.org
WakeUpFreakOut.org

בסוף הכל מתחבר…