לי לשמחתי אין משפחה ניצולת שואה, או לפחות לא קרובים שעדיין בחיים. עדיין, הערב אני וזוגתי נשתדל לצאת להפגין למענם. לשרון יש אב ודודה ניצולי שואה. האב לא מצליח לקבל את הקצבאות המגיעות לו, למרות מאבק עיקש של שנים, לדודה בת ה-94 לא מגיע כלום כי עלתה לארץ מרומניה רק ב-66. נכון – אם שלטונות מדכאים מנעו ממך לעלות לארץ, פיספסת את הסיכוי לקבל את זכויותיך כשורד שואה. ההגיון צרוף. ברומניה קומוניסטית אתה נלחם במדינה. בישראל דמוקרטית, מדינה נלחמת בך.
לפני כמה חודשים יצא לה גם להכיר כמתנדבת שרידת שואה בת קרוב ל-80 שעדיין נאלצת לעבוד לפרנסתה, כי לא מכירים לה בנכויות ובעיות כרוניות שקרו לה כילדה בזמן השואה. כשילד חי במסתור 4 שנים ללא הורים, על "דיאטה" של מים וקמח תירס, ישארו לו צלקות לכל חייו, פיסיות ונפשיות. אבל עד 1981 לא הכירה ישראל בילדי שואה, רק במבוגרים. הכסף מגרמניה הגיע, אבל לא ברור על מי הוא מוצא. אותה קשישה קיבלה קצת אחוזי נכות, אבל לא מספיק בשביל קצבאות מוגדלות ולא מספיק בשביל טיפולים ראויים. שרון ליוותה אותה מביתה בפריפריה לבית המשפט בת"א, מסע שאחרת היה אורך כמעט 3 שעות בתחב"צ בשיא הקיץ, רק כדי לראות אותה עוברת השפלה מגעילה בבית המשפט. שופט שאולי אפילו קרוב לגילה של התובעת, גער בה על שאינה דואגת מספיק לענייניה, ורופא בית המשפט הסתכל עליה בלי לבדוק אותה יותר מאשר לבקש ממנה להרים יד ימין ויד שמאת מהצד השני של החדר ובכך פסל את האבחון של הרופאים שלה שהיו בתיק לפניו ולא ברור אם בכלל עיין בו. היחס הכללי היה כיחס לאדם המנסה לנצל את הממסד ולא כמי שזקוק להגנתו.
זו גם לא היתה הישיבה הראשונה בנושא. הישיבה הקודמת היתה ששה חודשים קודם לכן. אחרי שהגישה את כל התיק הרפואי שלה, אבחונים מעודכנים, ויתור סודיות רפואית וכל מה שצריך בישיבות מוקדמות, לא חשבה לרגע שתצטרך להביא עותקים נוספים של הכל לישיבה, ולכן נשלחה לביתה (שלוש שעות אוטובוס בכל כיוון) לעוד ששה חודשים כעונש על אי הכנת שיעורי הבית. אל זה השופט אולי כיוון כשטען שהיא "לא דואגת לעצמה". האם הוא באמת עיוור לעובדה שטרטור אנשים לא צעירים ולא בריאים כדי שיקבלו את המגיע להם בחוק היא אי הצדק והמכשול ל"דאגה לעצמם"? איך התקהו חושי המערכת עד כדי כך?
אז בואו היום להזדהות. ואם יש לכם פנאי להתנדב, יש מספר עומתות בארץ שמנסות לסייע לקשישים האלו להשיג את מעט הזכויות המגיעות להם מהרשות לניצולי שואה וגופים ממשלתיים קרי כתף וקשי עורף אחרים.
הערה מאוחרת – אל הפוסט הזה צורף בהתחלה הבאנר הזה מאתר J14 אבל החלטתי במחשבה שלישית להסיר אותו. הוא מאוד לא לעניין.
חבל שהמודעה שהבאת היא דוגמא לדמגוגיה במירעה, והיא לא ממש עושה טוב למאבק הצודק שיש למען ניצולי השואה.
ניצולי שואה מתים בקצב של אחד לשעה לא בגלל הכנסת, אלא בגלל הדבר הזה שנקרא "זיקנה".
ייחוס "הפיתרון הסופי" לכנסת (שמלאה באנשים אטומים, אבל לא ברוצחים במזיד) הוא מעשה שטות שנועד רק לשחרור קיטור ויורה למאבק ברגל.
המודעה נלקחה מעמוד ההפגנה של הערב. אני לא מאושר מהסיסמא והביצוע, ואולי הייתי צריך להגיד את זה מפורשות, אבל זה מבטא את הכעס והעלבון מהמצבים הקפקאיים והמרושעים שהאנשים המסכנים האלו נקלעים אליהם.
לא, שרידי השואה אינם מתים בקצב של אחד לשעה בגלל הממשלה והמנגנונים שתחתיה, אבל יש פחות ופחות אנשים לעזור להם, וההרגשה כי האטימות של הרשויות "בונה" על הדעיכה הזו, על כך שאנשים גוססים אינם יכולים לדאוג עוד להשגת זכויותיהם, הבעיות יפלו על כתפי ילדיהם אם יש להם כאלו, או יפתרו אחת לשעה אם ישבו באפס מעשה ולא יגדילו ראש. העובדה שקמות עמותות לסייע לקשישים האלו, עמותות עתירות עו"דים בשכר מינימום שרק מנסים להשיג לשורדיםם דרך להרים את הראש מעל לקו העוני, היא תעודת עניות למדינה שגוררת כל מבקר חשוב ליד ושם, שחרתה על דגלה את השואה, האנטישמיות ואי-האמפתיה כצידוק להקמתה, ובסוף מתייחסת כך לאנשים שבגלל מה שעברו הוקמה בכלל המדינה.
טוב, אחרי שעברה ההפגנה וחשבתי על זה שוב, הורדתי באמת את הבאנר. הוא לא לענין.
כל אחד יכול לעזור לניצולי שואה. להיכנס לאתר המחודש של עמותת אביב לניצולי השואה המפרט את כל זכויות הניצולים בצורה ברורה, לצפות בסרטוני הזכויות באתר, ליידע את הניצולים על זכויותיהם, להתייעץ עם אנשי המקצוע של העמותה בכל שאלה שעולה, להוריד מהמחשב טופסי בקשה ולסייע לניצול השואה למלא ולשלוח.
אתר עמותת אביב לניצולי שואה http://avivshoa.co.il/
תא קולי: 072-2424404