לאחרונה התחלתי להתבאס מהבלוג של עצמי. לכל בלוגר יש את הקטע שבו הוא עוצר ושואל למה. יש כאלו שעושה להם נעים בבטן לראות כמה מבקרים מגיעים אליהם בחודש. אני מרגיש מוצלח אם פוסט שלי סחב תגובות. זה מדד מחורבן כמובן כי לפעמים אולי אני אומר משהו מענין אבל לאף אחד אין מה להגיב, או לחלופין כמה מהפוסטים עם הכי הרבה תגובות היו על התבנית המשופצרת של הבלוג שלי. עשיתי השבוע ניסוי קטן. העפתי את הבלוג הצידה. שבוע וחצי לקח עד שמישהו בכלל שם לב. אמר לי שזה בגלל שקורא הרססים לא מודיע אם הוא מקבל 404 ואף אחד לא קורא אותי כנראה ישירות.
נו, אז כנראה שהבעיה היא פשוט שאני לא כותב דברי טעם לאחרונה… כשכתבתי דברי טעם בבלוג הישן שלי היו אלו דברים אישיים מדי, וזה לא יופיע פה. אני צריך איזה רעיון מענין או שניים ולפתח אותם (או לתת לחברים שיפתחו בשבילי – כמעט שכחתי מהפוסט ההוא עד ששחר הזכיר לי).
על כל פנים שיהיה לכם חג שמח. למי שמקפיד אז שיהיה גם חג כשר. אני הרגע סיימתי לגלגל חרוסת, ולמי שעוד לא הספיק להכין, הנה מתכון לחרוסת ספרדית:
חצי קילו קווץ' תמרים (נראה כעיסה חומה כהה בתוך בליסטר מניילון)
300-500 גרם אגוזי פקאן ו/או שקדים קלויים ו/או פיסטוק ו/או צנוברים מרוסקים לפירורים במעבד מזון
מיץ מחצי לימון
גרידה מלימון אחד לפחות, או אחד וחצי
1-3 כפות הל טחון לפי הטעם (אני מעדיף בלי קליפות)
בערך כוס של ליקר רימונים (אזל) של דוד סמי (ז"ל) או ליקר דובדבנים של אמא או איזה ליקר טעים אחר עם טעם פירות אדומים "עמום" כזה שלא משתלט. אפשר לחלופין מיץ רימונים סחוט למי שלא רוצה אלכוהול.
(חשוב – כל הכמויות לעיל הם ניחושים פרועים, לא מדדתי, אני מבשל לפי העין והלשון)
לשים בקערה את כל המרכיבים ביחד, מוסיפים עוד מהמרכיבים שרוצים לפי הטעם, אני מוסיף מהפיצוחים הטחונים לאט לאט עד שמתקבל האיזון העדין של משהו שהוא עדיין עיסה דביקה אבל ביס נותן עדיין טקסטורה פריכה מגבשושיות השקדים או הפיסטוקים שבפנים. כשהעיסה מגיעה לטעמים מספקים מגלגלים לכדור בגודל טראפל, מגלגלים בקינמון טחון ומגישים. אפשר לאכול עז-איז או למרוח על מצה. אני את מה שלא מתגלגל בקינמון לארוחת ה"סדר" פשוט ממלא בכלי שטוח בלי קינמון ומורח לי מדי פעם קצת על פריכית או שם ליד גלידה. הממרח יכול להחזיק כמעט שנה במקרר לדעתי. זהירות ממכר!
נכון חלקית – אני קורא את הבלוג דרך Newsgator, ובגלל שהוא מחרבש את כיוון העברית, אז בכל פעם שאני רואה שיש פוסט חדש, אני מבקר אצלך פיזית. אבל אני לא אבקר בלי "הזמנה" מצדך.
מעניין – חשבתי שחרוסת זה דבר שאפשר להשתמש בו רק לליל הסדר.
מודה ומתוודה. גם אני קוראת אותך דרך RSS. עולמות ייחרבו ובלוגים יימחקו, ואני בוודאי לא אדע על זה לעולם, כי ה-RSS לא התעדכן.
לגבי משבר הבלוג שלך, חבל לי על זה, אבל אני בהחלט מבינה מאיפה התחושות האלה מגיעות לפעמים (בעיקר כמישהי שסגרה השבוע בלוג מחוסר עניין ועדכון). מאחלת לך שתמצא שוב ועד מהרה את הרצון לכתוב. על מה שלא יהיה.
מאז שהתחתתי עבודה חדשה אין לי זמן לקרוא אף RSS, אבל כשהצלחתי בשבוע שעבר לגנוב כמה רגעים עם Google Reader אז הבלוג שלך היה הראשון שהלכתי להשלים חורים בו. כשרציתי לקרוא עוד פרטים ראיתי שאני לא מגיע אליו אבל בהתחשב במרחק חשדתי ברשת ביננו…
גם אני קורא אותך דרך RSS (בהפוכה), כשיוצא לי לעלות לרשתץ מה שלא קורה הרבה בשבועות האחרונים עקב שהותי בצורריה.
גדא, אתה בטח מהאנשים שמאמינים שחומוס אי אפשר להכין בבית, שיש תמורה בעד האגרה וש"מלח מים מלח מים" מגרש דבורים.
קוראת קוראת אבל דרך הרסס. לא להתבאס, אי שם ברחבי הגלובוס יש אנשים שקוראים ומתעניינים בדבריך.
ובתיאבון, אנסה בהזדמנות
עירא, אני לא יודע להשתמש ב-RSS, ושמתי לב שהבלוג שלך לא קיים, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות עם האינפורמציה הזו…
קורא דרך RSS ולא מחמיץ אף פוסט. אפילו קורא יותר מפעם אחת.
אולי תוכל לחבר את עשרת המסעדות הגדולות שלך כרגע ועשרת הבקבוקי יין אדום יד 100 ש"ח?
שאלה קשה. זה כמו לשאול דוס עם 12 ילדים את מי הוא הכי אוהב. תן לי לחשוב על זה קצת…