כיצד תייצר לך מאבק חברתי?

תמיד מענין לראות איך נראים צרות ופתרונות של אחרים כדי לקבל פרופורציות על הבעיות שלך או השראה מדרכי ההתמודדות אל אחרים איתן. השבוע קראתי בבלוג של ידידה שעוסקת כמיילדת באוסטרליה, על העובדה שחוקים חדשים באים לבטל לה את מקור ההכנסה בצורה מאוד ברוטאלית ומוזרה. לא החלטה של שר בריאות מקומי אלא חוק פדראלי שרוצה "לעשות סדר" ובעצם לבטל את הזכות ללדת בבית. מילות החוק לא דורשות בעצם לבטל ממש, אבל מתנות את זה בבירוקרטיה ואישורים שכנראה לא יונפקו כמעט בשום מקרה. מצד אחד, נכון שזכויות האישה על גופה, פעילותה המינית ובחירתה בהריון שמורות לה בלעדית לפי חוקי מדינות דמוקרטיות ואמנות זכויות אדם בינלאומיות, אבל אני מניח שהמחוקקים יטענו שיש כאן גם את שיקול בריאות וזכויות התינוק שנולד. מדובר בחתיכת תיק משפטי כיוון ששוב נדרש המחוקק בכל מדינה להחליט במקרה כזה מאיזו נקודה התינוק מפסיק להיות חלק מהגוף של אימו, והופך ליצור עצמאי שמוגן במגוון חוקים (זה למשל בולט בויכוחים על הנקודה שבה הפלה הופכת לרצח). לכן יכול להיות שלמיילדות העצמאיות באוסטרליה יהיה מאבק קשה ואולי חסר סיכוי.

בקיצור, נתתי לה כמה עצות ממה שלמדתי במאבק נגד המאגר הביומטרי בארץ, אני מתרגם חזרה לעברית ומוסיף:

  • קודם כל שיעורי בית. לחפור ברשת מי מציע את החוק, באיזה שלב הוא נמצא בתהליך החקיקה, מי עלול לתמוך בו, ואם אפשר לברר, מי הלוביסטים שיושבים להם על הזנב. בארה"ב יש את האתרים של קרן אור השמש, באוסטרליה בדיוק נפתח אתר אופן-אוסטרליה, בארץ יום אחד אינשאללה יהיה לנו "אופן כנסת". (עדכון ב2012 – יש כנסת פתוחה מזה כמעט שנתיים, קולולולו!)
  • מה המניעים של דוחפי החוק? בטחון? כוח פוליטי? שוחד? אג'נדה נסתרת כלשהיא? למשל בנושא הלידות באוסטרליה, אחד הדברים שבולטים בהרבה מדינות קומונוולת' הוא שאין תעודות זהות. אחד החשדות של מתנגדי החוק היא שזו הדרך העקיפה של המחוקקים לפקח על הילודה, כי הגבלת הלידות לבתי חולים מונעת לידות ביתיות בלתי מדווחות. לדעת חלק מהמתנגדים, הפחד כאן הוא מחזרה לגישה הגזענית של מדיניות אוסטרליה לבנה שרשמית בוטלה אבל גזענים הרי ימשיכו לנסות להעביר חוקים. יש לבדוק אם המטרות האמיתיות של המחוקקים מכוונות בעצם נגד מהגרים, אנשים ממוצאים אתניים שונים וכולי.
  • לקרוא טוב טוב את לשון החוק ולחפש פאשלות שחושפות את כוונותיהם האמיתיות של יוזמי החוק. למשל בארץ, לחוק חייב להיות פרק הכרזת מטרה לפני הפרקים בהם שמפורטים הסעיפים המנחים הנוספים בחוק. במהלך המאבק דורון ואחרים שמו לב לנוסח הבעייתי של החוק וציינו כי אם יעודו הוא לתעודות חכמות ובטוחות, המאגר אינו חלק הכרחי ממנו, אלא רק פתרון אחד מרבים, אך מתברר שהמאגר עצמו הוכרז כאחת ממטרות החוק. מציאות כאלו אפשר להתקיף בכמה דרכים, חלקן פיתולים משפטיים שצריך לעלות עליהן בעל מקצוע, אבל הנה כמה דוגמאות ברורות מחוקים שדובר בהם פה לאחרונה:
    • האם מטרות החוק סבירות ולא סותרות חוקי יסוד וחירויות אדם ואזרח? על זה נפל חוק הפרטת בתי הסוהר בבג"צ.
    • האם מימוש החוק כולל דברים מוזרים שלא קשורים למטרותיו?
    •  האם יש סעיפים ששומרים את אחריותיות מפעיליו? למשל האם נקבעה ענישה על שימוש לרעה או הדלפה של מידע, האם יש מנגנון אוטומטי שיידע את האזרח כשפרטיותו נפלשת לצורך חקירה גם אם לא היה בפרטים שימוש בסופו של דבר? חוק נתוני תקשורת מנוצל בצורה נלהבת אבל לא ברור אם יש ביקורת שתגלה ניצולים לרעה. בדוגמא אחרת, משטרת ישראל לוקחת המון טביעות אצבע, DNA ופרטים אחרים בכל מי שבא לה אם תחפוץ תחת התירוץ של "נחשד אבל שוחרר". הפרטים ישמרו במאגריה גם אם לא נפתח לך לבסוף תיק. מהידיעה הזו על המאגרים של משטרת בריטניה ואירלנד למדתי כי הנוהג הזה הוכרז כבלתי חוקי ע"י מערכת המשפט של האיחוד האירופי. בריטניה מתעלמת מהפסיקה, ובישראל המצב עוד הרבה פחות שקוף וברור.
  • נסו ליצור קשר עם אגודות לזכויות, עם גופים שנלחמים בחוקים דומים בארצות אחרות, עם כתבים שאוהדים את הצד שלכם או שטובים בלחפש קשרי שחיתות.
  • חפשו אנשים אכפתיים ברשת. גייסו דרך פייסבוק, בלוגים, טוויטר וכל דרך אחרת. אנשים שמביעים את דעתם בגלוי אולי מכירים עוד אנשים שלא מאוד מקוונים, וצריך למצוא דרכים לעורר אותם לפעילות.
  • בהתאם לקהל היעד שעלול להיות מעונין ולהרתם, חשבו אם רוצים לנהל מאבק גלוי או מחתרתי או קומבינציה. מצד שני צפו שיתכן שיווצר מאבק מבוזר וללא דיעה אחת נכונה על איך להאבק אותו. הנה כתבה שקצת חשפה את המטה ה"מסתורי" וה"אנרכיסטי" שלנו, וקצת ניפחה לתוכו שושואיזם מגוחך שלא היה. מצחיק לקרוא, למי שמצוי בפרטים :)
  • פרסמו טורי דיעה בעיתונות, הפציצו פוסטים בבלוגים, נסו להפיק סרטים ויראליים, נסו לגייס תחקירני צהובונים אם יש להם במה לנעוץ שיניים.
  • פניה לסלבריטאים, אישי ציבור, אמנים או אקדמאים לא תזיק, בתלות בתוכן החוק ועמדות המתנגדים לו כמובן.
  • אם הבירה היא במרחק שעה נסיעה, כדאי שאנשים שמומחים לנושאים שבחוק יגויסו להופיע בישיבות הפתוחות (לא בכל דמוקרטיה קיימת האפשרות, למזלנו אצלנו זה אפשרי). דברו עם הנבחרים שלכם בפרלמנט או בית הנציגים התואם, שיעשו בעצמם רעש בוועדות האלו אם אינכם יכולים. לשמחתינו במאבק בארץ התגייסו מספר חברי כנסת, הבולטים היו חנין, איתן והורביץ.
  • אם הישיבות מתנהלות במחטפים וחיתוכי פינות, גזרו פנינים חשובות מהפרוטוקולים ושקלו גם הגשת תלונה ליו"ר הפרלמנט אם יש להן בסיס. במקרה שלנו, רובי ריבלין אכן לא אהב את התנהלות שטרית, אבל לא יצא גם מגידרו לעצור בגלל זה את התהליך החקיקה הבעייתי.
  • מתי ראוי להגזים במסרים? אם החוק פוגע בזכויות יסודיות (למשל הדבר הערטילאי הזה שנקרא פרטיות), לא כולם רואים את זה מיד, לצערי הרב צריך לפעמים לנפח את המסר כדי שיקלט, אז חפשו איפה אפשר להראות מקבילות לטוטאליטריות מפחידה. חוק גודווין מזהיר שמי שירים ראשון טיעון עם צלב קרס מתנפנף מזנבו, יפסיד אוטומטית את הויכוח. ההולנדים לא שמעו על חוק גודווין. קלינגר יזם מבצע ספרותי יותר, אבל יש אולי חברי כנסת שלא שמעו על אורוול ומלחמותיו במכבסות המילים.
  • אם המאמצים נושאים פרי ויש התנגדות בפרלמנט, צפו לפשרות כואבות במקום ביטול. הקפידו להתריע אם מסתבר שהפשרות המושגות אינן אלא מכבסת מילים.
  • ובכלל, בכל יום בשנה, כדאי לעודד שוב ושוב את הנבחרים לקרוא חוקים ולהבין אותם לפני שהם מצביעים עליהם. אתם חייבים להבין שמוגשים עשרות חוקים בשבוע, ורבים מהם מסתירים מוקשים ענקיים. הנבחרים לא יכולים גם לעקוב אחרי שלל הגרסאות המשתנות, שרובן אפילו לא מתפרסמות בזמן ובצורה מסודרת, ומתנפחות כל פעם שלוביסטים שמים את רגלם בדלת. חברי קמפיין Read the Bill (שאני קורא לו בעברית "תקרא, דביל!") המחישו את הזוועה במסכת קטנה בסגנון "בלייר וויטץ'" לכבוד האלווין בחודש שעבר:

בהצלחה!

מסעות ג'ימבו בארץ הקודש

יוסי מארח את ג'ימבו, אני לא אהיה שם, אבל אולי מישהו רוצה לייצג את חסומי הויקיפדיה הישראלית ולהגיש לו הצעות ייעול? תודה מראש!

יום הבלוגים, יום איגוד האינטרנט, סוגרים את הסמסטר וקצת על ביומטריה ופרטיות

רימון לוי שלח תגובה לטענות שפירסמו טל גלילי וחברים, אני בטוח שעוד לא נגמרו הסיפורים, אני מקווה שהחברים ידעו לשמור עלל הגיון ונימוס, איגוד האינטרנט איננו ראוי לכל הטרארם שהם מנסים להפעיל פה. אולי יש אי יעילות, אבל אין פה מעילות או ניצול לרעה של הכסף, עד כמה שאני יודע. מעריב כבר ניסו לפני שנתיים לעשות מזה צהוב, אני מקווה שלא יגרם הפעם נזק בלתי ניתן לתיקון :-( מה שבטוח, הכל ישתנה אם יוסי ורדי האמיתי יחקה את המזויף.

עדכון: ע"ש העלו אייטם, גם הוא מצהיב את הסיפור שלא לצורך :-(

במקביל, חנן כהם הזכיר שהיום בלוגדיי, מי זוכר את הדבר הזה ולמה זה חשוב? נו שוין… אז אם לתת כמה לינקים לבלוגים מומלצים, אז יש את החדש של מכנס שבניתי לאחרונה, את הישן של גיל שגיליתי לאחרונה, את הועדה המסדרת שנפלתי עליו לפני שעה, את בלוגו של גיא(סופט) שהגיע הזמן שתכירו (יש לו כמה, אגב), ואת הנוודים המוזרים, שמפיקים דברים מגניבים בצורה מעניינת.

ואם הזכרתי את שי, אתמול נסגר המחזור הראשון של אוניברסיטת הסינגולאריטי, המקווה לעזור למליארד איש תוך 10 שנים, עוד דיווחים כאןw כאן, כאן ובהרבה אחרים. חברה מסחרית אחת לפחות כבר עומדת לקום מהפרויקט, ההצעה היתה כל כך מוצלחת שכבר יש VC ששם כסף על הרעיון.

לבסוף, מזמן לא זרעתי פה לינקים בנושאי ביומטריה, מעקב ופרטיות: עידו גנדל בפוסט אינטיליגנטי ומתקיף על אופי המאבק במאגר, ובפוסט המשך שעונה למבקריו. במקביל קורי דוקטורוב מציג לנו אוטובוס לונדוני עמוס בלא פחות מ16 מצלמות אבטחה, מחר ביבי יציג את תוכניתו למרבד מצלמות על ערי ישראל ואני מפחד שלא יהיה שום רועץ כנגדו, המשטרה האלקטרונית מחפשת שדרוג מקוון למאגר הפרטי שלה, ולסיום מילה וחצי על האבטחה האיומה של SitOnMyFaceBook (כך קורא להם סטיבן פריי), שהיא בוודאי אחת הדרכים שדרכם גילו כוחות הבטחון את הקשרים של המתעמל החרוץ עם החיזבאללה.

מגיני הפרטיות בקנדה ומלחמתם בכרטיסים החכמים

אן קווקיאן היא נציבת פרטיות הציבור באונטריו שיצאה נגד חוק המאגר שלנו. חפרתי קצת נגד אילו דברים היא בדרך כלל פועלת וגיליתי שרק לפני חודשים ספורים, בטרם נכנס חוק הפרטיות החדש והמחמיר שם (זה שלמעשה אולי הופך את פייסבוק לפטפטנית ברמה שמחוץ לחוק), התחיל גם בקנדה מאבק לא קטן על רשיונות "חכמים" עם RFID.

EDL, RFIDs and Privacy in Canadaהפרויקט עוד לא בוטל לחלוטין כי הוא בשליטת הממשלות המקומיות. ססקצ'ואן כבר ביטלה את הפרויקט אצלה, ומומחים מבקרים את קוובק, מניטובה, אונטריו ובריטיש קולומביה שאימצו אותו. מסתבר שהדרישה באה (הפלא ופלא) מטעם הרשויות האמריקניות שאומרות שזה "לטובת הקנדים" כדי לחסוך להם לעבור את הגבול עם דרכון. קווקיאן מספרת כי אחרי שהשלטונות דילגו בזריזות לרכוש את החומרה, היא הצליחה למצוא מספר מוצרים שבדרך לשוק (יוצאים רק בימים אלו) שמכילים RFID שניתן להפעלה סלקטיבית ע"י המשתמש (למשל פטנט מכני פשוט – אם לא לוחצים על הפינה, לא נסגר המעגל שמחבר את האנטנה לצ'יפ. כדאי אולי לידע את HP מה לקנות ואת ממשלת ישראל מה לדרוש…

רשות השידור של קנדה התחילה להתייחס לנושא הבעיתיות של RFIDים לפני כמה שנים כך שכנראה היתה שם מודעות יפה לנושא. לפני כשנה התחיל הויכוח על רשיון הנהיגה המורחב (להלן EDL) לתפוס כותרות. הבעיות העיקריות הן שהוא לא מוצפן ומכיל תמונה ביומטרית של הקרבןאזרח. החוק הקנדי אוסר על שיתוף מידע שכזה אפילו בין רשויות פנימיות של הממשלה ואילו בארה"ב אין כזה חוק, והפרטים הקנדיים משותפים ללפחות 16 רשויות חוק שונות. כדי להוסיף עצבים, אן קווקיאן מציינת שהכרטיס מונפק עם "שרוול" קטן שאמור לחסום האזנה מרוחקת של הRFID, אבל לא רק שהיא מפחדת שאנשים לא יטרחו לשמור אותו, מסתבר אחרי בדיקות במעבדות RSA שהוא גם לא ממש מפלטר את הקרינה כראוי ואפשר להפעיל דרכו את הצ'יפ…

אני חושב שיש לי פתרון לקנדים. יש שם הרי לא מעט אנטישמיות, אז למה לא להגיד להם שכרטיסים ביומטריים זה מה שעושים הציוניים המרושעים לפלסטינים המסכנים, והופ! יבוטל הכרטיס. אח"כ לנו תהיה עוד מדינה להשוות אליה ולהגיד "אפילו קנדה תכננה ובסוף ויתרה!" ואולי לשכנע ככה עוד כמה אנשים…

[audio:http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20081027_8622.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090309_12849.mp3,http://podcast.cbc.ca/mp3/searchengine_20090316_13120.mp3]
בנגן דלקמן מחכים לכם שלושה פודקאסטים קצרים מה-CBC: ה-EDL עולים לכותרות באוקטובר 08, וראיון עם אן קווקיאן ממרץ 09: חלק ראשון על EDL וRFID, וחלק שני על פרטיות מקוונת ומכל הסוגים.

מסר קצר

אתמול בערב ניב כתב על אקטיביזם בחירות וסושיאל מדיה. היום תפסתיו בצ'אט (עריכה מינימאלית בשביל הקריאות):

[..]
ניב: אבל לא אמרת מילה על הפוסטים!
אני: אני אחזר לחיטוטי הנפש האלקטוראליים שלי. חשבתי לכתוב לך תשובה בבלוג על השאלה אם יש קשר בין אונליין והעולם האמיתי אבל התשובה מתגבשת לפוסט…
ניב: זה לא עוזר לי בחיים
אני: במיוחד לאור המפלגה שבשבילה עמדתי בחוץ בקור אתמול שעות ולא ישנתי 45 שעות רצוף…
ניב: שלא עברה את החסימה?
אני: :-(
אני אוציא את כל הטיוטות (שעוד רלווניטיות) כפוסטים ואז אתפנה לענות אצל כולם, גם אצלך.
אבל אם יש משהו שהוכח היום, זה שבלוגים, ניסוח, מחשבה ותוכן זה OUT
ניב: למה
אני: ציוצים, סטאטוסים בפייסבוק, ססמאות מוקצנות ושיווק אינסטאנט IN.
וזה לא מוסיף לי רספקט לעם שבתוכו אני יושב.
זה אומר שאנשים עם מסר נכון, שבהכרח הוא מסר מורכב, אין להם איך לחדור כל כך לתודעה.
ניב: נכון
אני: ועוד הרבה מסקנות לא נעימות (לי) לחשוב עליהן, ועל זה יהיה הפוסט.
ניב: כן
אני: אז כשאתה כותב בבלוג שלך על סושיאל מדיה, זה שווה ערך למהדורה המודפסת של הארץ ספרות כותבת על טוויטר. כמעט :-)
רק תסתכל על השיחה בינינו בחלון הצ'אט. כמה אני כותב, ומה אורך התשובות שלך…
ניב: אין לי מה להוסיף, אני מסכים איתך
אני: ולכן אני מעביר את זה לפוסט בבלוג… (אפשר לצטט את השיחה?)
ניב: בוודאי שאפשר :)\
אני: זה יום רע לי כישראלי ובכל זאת אני מוציא מסקנה אופטימית או שתיים, גם על זה אכתוב היום.
ניב: אני גם צריך לשבת לעבוד
להכין הרבה דברים שאני צריך לעשות…
אני: בהצלחה לנו. עוד חודשיים נראה לי עוד בחירות.
ניב: :) לך איש !
אני: מע א-סלאמה.