שלום כיתה א'

אין לי בדיוק ילד לשלוח היום משלי, אבל יש לי בת זוג מופלאה עם ילדה חלומית, ואותה שלחנו היום ברגשות מעורבים. האם המערכת הזו תטפל או תקלקל? תפריח או תזניח? תטפח או תקפח? אנחנו × ×”×™×” פה בסוף היום לעשות השלמות ותיקונים, אבל מניסיוני, הכל תלוי באישיות של המורה, ולגננת ממנה נפרדנו היו נעליים ענקיות למלא… בקיצור, אם אלו הפרפרים שלי יש בבטן, אני לא מקנא בשרוני.

הטקס היה חמוד אבל ארוך ובשמש, אבל לצערי נאום המנהלת כלל יותר אזכורי נופלים ב"צוק איתן" (הי"ד!) ושיווק של "צבענו, סידרנו, שיפצנו" מאשר מילות עידוד לקטנים. בכיתה מתנוססות תמונות הרצל ליד ביבי, רובי וגנץ, ליד ארץ ישראל שלמה למדי, כולל עזה. אני מנחם את עצמי שבמערכות החינוך האחרות בארץ האינדוקטרינציה יותר חזקה, אבל אז המנהלת מפרטת את סדר היום. "אחרי שנפרדתם מהילדים בכיתות, הלכנו לראות איתם את המקלטים, ובהמשך היום נתרגל איתם ירידה למקלטים מאמצע שיעור, ואח"כ נתרגל גם איסוף למקלטים בזמן הפסקה". בין הכיתה לבין הטקס עוד הושיבו כל כיתה א' בחצי גורן כדי לתת להורים הזדמנות צילום, חלק מהילדים לקחו מההורים את הסמארטפונים כדי לצלם חזרה את ההורים המתרגשים, ההורה שני שולף את הסמארטפון ומצלם את הילדה שמצלמת אותו ואת אמא, ובסוף הילדה גם עושה סלפי. ברוכים הבאים לשנה"ל התשע"ה.

על ההבדל בין טכנאי כבלים לשחקן, בין תושב ישראל למתנחל

התייחסתי לנושא בקצרה אבל הטיעונים שעולים ראויים לריכוז והפרכה מורחבת.

מתוך העין השביעית שמצטט ממעריב:

אחת התושבות תוהה: "דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?". המצוטטת היא חסיה ויזל, "לא מתנחלת ולא כובשת", על-פי עדותה, אלא "מורה לספרות".

חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא "רב תרבותיות".

בדיון על "מרד השחקנים" אצל טל בבלוג כתב רביב

במה שונה שחקן הקאמרי מעובד של חברת חשמל או טכנאי של "הוט"?

ובכן אני לא יודע מה נהוג היום, אבל ככל הידוע לי מסביבות 10 שנים אחורה, טכנאים שאמורים לתת שירות גם בשטחים יוצאים בזוגות, לפעמים רק עם מאבטח בתקופות לחוצות, יכולים לדרוש ולקבל רכב ממוגן, נשק להגנה עצמית במקרים של התקנות בשטחי A+B ותוספת סיכון במשכורת. אם לזה אתם קוראים "נוהל רגיל" של טכנאי שטח אני מאוד אופתע. זה נשמע לי כמו יציאה לתוך שטח עוין.

בנוסף, טכנאים שמוכנים לעבוד בשטחים מוחתמים על חוזה מיוחד שבו הם מאשרים שהם מוכנים לעבוד בתנאים דלעיל. אי אפשר לקחת את טכנאי ההתקנות של הוט מאזור רחובות-גדרה ולהורות לו להרים נל"ן בין "מכתש" ל"עלי".

זה היה לפני עשור, היום אני מניח שהם פשוט מפעילים פרילאנסרים מקומיים שמוכנים לעבוד גם בתנאים יותר גרועים, אני בספק אם טכנאים היום נשלחים לשטחים אם הם לא חייבים ומחויבים לכך בחוזה מראש. יש מתנחלים מובטלים שמתים לעשות את זה ברכבם הפרטי בשביל קצת הכנסה כעוסק זעיר או עוסק מורשה.

ציטוט מדיון ברוטר:

מה יקרה כשעובדי קופ"ח,בי"ח,עובדי מד"א,אנשי ביטוח לאומי וכו' יחליטו שהם לא נותנים שירות לתושבי יו"ש..?

יפוטרו. עובדי ביטוח לאומי הם עובדי מדינה (ואני מניח שמי שעלול להשלח לשטחים עדיין מוחתם על חוזה מתאים). עובדי מערכת הבריאות מוגבלים בכל מיני חוקים, בכלל יש שאלה אם לעובדי שירותי חירום מותר לשבות, לשוטרים למשל אסור לשבות, ואם לא היו שביתות אחריות ורופאים מדי פעם הייתי בטוח שגם הם היו אמורים להיות מכוסים בחוק הזה.

ועדיין, שחקן תיאטרון אינו מנתח. הוא לא שירות תשתיתי או הכרחי בחירום. תיאטרון הוא תרבות, ובעיני אחרים מותרות. תאטרון באריאל הוא הכשרת שרץ, הוא נזם זהב באף חזיר, הוא ציפוי סוכר על ערימת אתם-יודעים-מה.

עלה הטיעון שחברות ציבוריות חייבות לתת שירות בשטחים. האמנם? חייבות? אני בעל עסק ולא חובה עלי לתת שום שירות לאף אחד שאני לא רוצה. גם שקם אלקטריק יכולים לסרב לשלוח לך מקרר בהובלה לשטחים אם לא מתאים להם. היחידים שכפויה עליהם נתינת השירות הם שירותי בחירום (בריאות, צבא) ומפעילי שירותים שדורשים זכיון. זה אומר מפעילי תקשורת למשל. זה אומר עובדי תשתיות ממשלתיות כמו עובדי מקורות וחברת חשמל. חברת הוט וחברת בזק משלמות כסף טוב על זכיון הפעולה שלהן, ואת ההתחייבות לתת שירות גם בשטחים הכבושים, וזאת בתמורה למונופול מטעם המדינה לעסוק בתחום שלהן.

כשהגברת לבנת חושבת שלתושבי אריאל מגיע בידור תיאטרון כמו שמגיע להם שידורי ערוצים 1+2, היא מסתכלת על תיאטרון כתשתית חסרת ערכים, כאחרון מופעי השירה בציבור במקרה הטוב וכשיתוק לאומי בסגנון "השרדות" במקרה הרע. האזרחים צריכים לקבל מים, חשמל, ביוב ובידור כדי שלא יפקחו עיניים ויסתכלו מה באמת קורה – מה שקראו בזמנים עתיקים "לחם ושעשועים". התיאטרון צריך להיות כפוף להחלטות הקומיסארים ולהתייחס לאריאל כאל עוד מקום שם צריכה להיות מוקמת תשתית הבידור. הקמת היכל התרבות באריאל כנראה משולה להקמת תחנת טרנספורמטורים של חברת החשמל או מרכזיה של בזק. שדרגנו את חומה ומגדל וזרקנו פנימה תיאטרון, והופה. אריאל היא עובדה מוגמרת על המפה. לשטחי A לעולם לא תהיה רציפות, הגדה היא ישראל, שתי מדינות על שטח אחד, עובדה שזה עובד כל כך יפה.

איי פלשתינה המזרחית

ואגב, עוד ציטוט מהעין השביעית של פרשן שלא ידוע כנוטה לשמאל:

ימיני כותב בטורו ב"מעריב" כי "גם אם גושי ההתיישבות יישארו בכל הסדר עתידי בתחומי מדינת ישראל, עדיין יש בעיה עם אריאל, המצויה כ-20 ק"מ מהקו הירוק. אם רצוננו במדינה יהודית ודמוקרטית, ולא במדינה אחת גדולה – ספק אם אריאל תישאר במקומה"

כלומר אין אפילו הסכמה רחבה בימין שאריאל היא עיר ככל הערים. העובדה שהיא עלולה להיות בעצם התיישבות זמנית ולהתפנות למען הבטחת שלום איננה דמיונית כמו שנדמה.

כמה מילים על סוג הלקוח שאני לא רוצה

לפני כמעט שנתיים הגעתי למשרדי מכללת הייטק בהרצליה עם המלצות של אנשים טובים. אני אוהב להדריך, אני חושב שאני טוב בזה, ואני שואף לעשות סוויצ' מחיי IT משמימים מזה כבר 10 שנים אבל לא לגמרי מצליח לפרוץ החוצה. הייתי אמור לתת שם הדרכות לינוקס, הסכמתי אפילו לירידה משמעותית במחיר לשעה כדי שיתנו לי קורסים להדריך (אמרה לי את ×–×” המנהלת בפירוש – תן לי 30% פחות מהמחיר הרגיל שלנו ואז אוכל לשבץ אותך). אני הסכמתי לתת מחיר מיוחד, ×›×™ ממש רציתי לעשות את הסוויץ' ×”×–×”. אבל חודשים ארוכים חלפו ולא קיבלתי צלצול.

ואז לפני כשנה וקצת ראיתי שהם מחפשים מורה לקורס טכנאי PC. שאלתי למה לא מתקשרים אלי והבהירו לי שזה הרבה פחות כסף ובנוסף זו התעסקות עם חלונות. להכל הסכמתי רק כדי להכניס רגל דלת, אבל לא היה לי מושג לתוך מה אני נכנס. מלבד שניים או שלושה תלמידים רציניים שבאו לשמוע וללמוד, היה מדובר בחבורה של משועממים שבהו בתקרה ונמנמו וסירבו בתוקף לנסות להבין. ממולי ישבה כיתה של 13 איש בני 25-34, שליש מהם לא ידע להפעיל אפילו "חלונות"(!!) לא כל שכן להבין למה לחשמל יש פלוס ומינוס, ואני אמור הייתי (לפי מערך השיעורים שהיה דף בודד ודל תוכן) ללמד חשבון בינארי, חוק אוהם, מספיק כימיה כדי להסביר מה ההבדל בין מוליך ומבודד, זיהוי צ'יפים, הבנה של ההבדל בין PCI מקבילי ל-PCI-X טורי, northbridge, southbridge וכל מה שהולך על לוח אם ועל קו אינטרנט בשלושה עשר השיעורים של השלב ראשון בקורס.

נתנו לי ספריה מלאה במצגות אבל כשגילו אחרי שלושה שיעורים שאני משתמש בהם ירדו עלי כסאח והסבירו שהן גרועות ובעצם אסור לי בכלל להשתמש בהן. זה לא שהיו מצגות מעודכנות, אסור היה לי להשתמש במצגות האלו נקודה. אם אני רוצה אני מוזמן לבנות חדשות בזמני החופשי (והחינמי). כשניסיתי לרמוז שכדאי ללמד אותם על הרכיבים לפני שיורדים לאבסטראקטים כמו חוק אוהם וחשבון בינארי ירדו עלי שאני ביקורתי ושחצן כי ככה מלמדים כבר שנים שם והכל בסדר. כשביקשתי רשימת תפוצה או פורום אמרו לי שבועות "עוד רגע" עד שפתחתי להם בעצמי אחד מחוץ לאתר המכללה, וכולי. לא אכנס לעוד פרטים, אבל אסכם בזה שמהם קיבלתי כל הזמן ביקורת שלילית ומהתלמידים קיבלתי משוב חיובי. חלק מהם העידו שזו הפעם השניה שהם נאלצים לעשות את הקורס ואצלי יותר מענין ומובן (מה גם שבמחזורים קודמים הלכו מכות בהפסקות ואנשים ברחו הביתה. כן, אני מדבר על אנשים בסביבות גילאי השלושים).

אחרי שבעה שיעורים שבהם הפער גדל בין מביני הענין ואלו שבאו להתבטל (הייתי חייב להניח שאת השכ"ל שלהם משלם משרד העבודה, כי שכל לא היה להם הרבה), הודיעו לי מהמכללה שאין לי מה לבוא יותר ולא פירטו אם יש סיבה ספציפית. שום משוב. הניחוש שלי היה שהמדריך הקבוע של הקורס פשוט חזר לו מחופשה בחו"ל ורצה לחזור לעניינים.

אז אחרי כל כאב הראש הזה, והרגשה שלא בשליטתי גם נשרף לי בין הידיים גשר ושאולי לא אשוב אפילו ללמד שם יותר לינוקס לקהל יותר איכותי, אני מחכה כבר 12 חודשים לתשלום מהם. דרשו ממני שאוציא להם חשבונית מס לפני שישלמו (הוצאתי, בקרוב אשלם עליה מע"ם ומקדמות מס הכנסה, אבל הצ'ק עוד לא הגיע).

אני באמת לא רוצה להשתין לבאר שחברים טובים שלי שותים ממנה. אומרים לי שהם משלמים בזמן והם אנשים נהדרים. אולי יש בין קוראי גם שיגידו שהקורסים שלהם טובים, אבל הנסיון האישי שלי היה מאוד רע איתם. אין חומר לימוד מסודר, אין גיבוי למדריך, אין מוסר תשלומים. אני את מרכולתי ושכלי אציע למתחרים שלהם. נכון להיום כבר עלינו מדרגה והבטיחו ששולחים לי צ'ק, אבל חודש עבר וצ'ק אין. אם אני חיב למחוק חוב של כ-2500 ש"ח, לפחות אקנה בסכום השערוריתי הזה את הזכות לומר את אשר על ליבי.

ישראלים יקרים – אתם מאכזבים אותי כל יום מחדש. מה × ×”×™×” איתכם?

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"×”: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך ×–×” מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"×”. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

עוד על חשיבות המדע מול תפיסות מיושנות

שבוע ההומאופתיה נגמר, והפוסט הקודם שלי בנושא נרגע, אבל היום ביקרתי באתר TED לראות מה חדש, וגיליתי שלוש הרצאות מצוינות בנושאים קרובים, אז הרשו לי להמליץ.

הראשונה של מייקל ספקטר, כתב הניו-יורק טיימס, על הנזקים בנפש ולעתיד המין האנושי שנגרמים מההפצה הלא-מבוקרת של מתנגדי חיסונים ותרופות, הוא אפילו מזכיר את ג'ני מקארת'י וטוען ש"בינתיים עוד לא מתו אנשים אבל זה עוד יקרה". ספקטר כנראה לא הציץ על אתר "ספירת הגופות של ג'ני" שנכון לתחילת החודש מזהה 509 מקרי מוות שניתן היה למנוע בעזרת חיסון, כ-57 אלף מקרי מחלות שניתן היה למנוע שחלקן עוד יגמר במוות, וכל המידע הזה גזור מתוך המידע הציבורי שמפיץ המרכז הפדראלי לניטור ומניעת מחלות ומגפות. יש אפילו וידג'ט לבלוגים (שמתעדכן באיחור) אם בא לכם להציג אחד, אני מקווה שלא נצטרך כזה בישראל.

האתר מציין, אגב, 0 מקרים (נכון להיום) שבהם נמצא קשר בין החיסון המשולש MMR, או חיסון כלשהוא, לבין אוטיזם…

הנה ספקטר:

ההרצאה הבאה היא מפי אליזבת' פיזאני, חוקרת בריאות ציבורית המתמקדת בהעברת HIV, המראה איך איידס נגרם ומופץ כיום, בערים שיש למכורים ולעובדי המין את המידע, אבל מדיניות ציבורית מיושנת ותקועה גורמת ליותר מקרי מחלה. זו עוד עדות כואבת למצב ברור שבו מוסר דתי או שמרני יכול לגרום ליותר סבל ונזק בגלל סירוב להסתכל על מחקרים ומספרים אמיתיים:

לבסוף, הרצאה שמסכמת את שתי העליונות ע"י אחד מגיבורי התרבות שלי ותוקפת לא את ההתנגדות למדע ומחקר אלא את ההצמדות לאנטרנטיבות הבעיתיות שלו. ג'יימס ראנדי מסכם ל-20 דקות את בעיותיו עם ידעונים, מתקשרים והומאופתים במכה אחת. הצורך לערבב את כל התחומים ל-18 דקות TED עושה לאיש קצת עוול כי יוצא כאילו שההתנגדות לתופעות השונות האלו באה מאותו המקום וזוכה לאותו היחס ולא היא, אבל השיחה הקצרה מסכמת את הגישה הכללית של פועלו:

אז למי שעוד לא הכיר את האיש, אולי ההרצאה הקטנה הזו נתנה לכם תאבון ללכת לבקר באתר הרשמי של הקרן החינוכית שהקים ללחום בבעיות הנדונות. ×—×¥, אני יודע שיש לך איזו התנגדות אישית לאיש או סגנונו, אבל אני מציע לך שתבדוק ותראה שהיום האיש פרש מהניהול הפעיל (בכ"×– אחרי ארועי לב מאסיביים ועשרות שנות חיים מגיע לאיש לפרוש טיפה) ומחליפים אותו אנשים אולי טיפה יותר סבלניים. אני מציע בזאת את עזרתי לכל הידעונים שחץ אי פעם עצבן, המכשפות, המתקשרים והקבליסטים. אם יש לכם כוחות, לקרן החינוך של ראנדי יש מליון דולר לתת לכם, ואני מוכן לעזור לכם להגיע ולשים ידיים על הכסף ×”×–×” ללא כל תמורה. שקל לא תצטרכו לחלק לי מהפרס, אני רק אשמח לגלות אם יש תחומים שהמדע התייאש מהם ויש בהם ממש, ×›×™ ללא ספק, ידע על דברים כאלו יכול לעזור לכל המין האנושי, ובזה אני מוכן לעסוק בחינם 🙂

אוז

הרגע נכנס לי בטוויטר סיפור על מורה שהגיעה לחדר מיון אחרי שנסיון להפריד בין ילדים הפך להיות כמעט לינץ' נגדה בעצמה. לפני שנתיים ומשהו כשאני וגיא הופתענו מליטל מעתוק קטנה וחבורתה בקניון אילון אמרה לנו חברה שעבדה בבתי ספר שאנחנו עושים רעש מכלום, אלימות זו הנורמה, והיא ראתה בעצמה איך ילד טורק דלת לתוך בטנה של מורה בהריון.

מישהו יכול להסביר לי למה יש סלחנות לאלימות ואין שום נסיון לגרום לילדים לעבוד ביחד כדי לפתח אמפתיה? להתנהג לילדים כפושעים לא עוזר, הם פשוט נכנסים לנעליים האלו בקלות. אני גד חצי מהשבוע אצל החברה שלי בגדרה ונהנה מהשקט אבל בתוך תוכי מתתעצבן שאין רעש של ילדים בשכונה ×›"×› צעירה. אף אחד לא יוצא החוצה לשחק, לא נוצרת קהילה, לא לומדים יחסי גומלין בחברה אנושית. כל אחד יושב בבית כמו זומבי מול הטלוויזיה או המחשב שלו ומשחק במקרה הטוב במשחקים אנטי-סוציאליים להחריד כמו פארמוויל – המשחק שמשלם לך בנקודות ככל שתוסיף חברים בפייסבוק, והם יכולים לשלם לך שתעבד את אדמת החלקה שלהם. על המקרים הפחות טובים אני כבר לא רוצה בכלל לדבר.

מה עושים כדי שלא תתפורר החברה שלנו? לא כל ההורים יכולים למצוא ימי עבודה קצרים או לעבוד מהבית כדי להגן על ילדיהם מפני תרבות בית הספר המתפרקת. איפה נכנסה האלימות הקיצונית הזו למעגל המשוב? אני זוכר אלימות בבית הספר אבל לא ברמה כזו. האם זה בגלל שבתי הספר מדכאים אותה פחות טוב בימינו, או שגורם אחר מזריק אותה פנימה?

עדכון: נעמה כרמי מספרת שמשרד החינוך חוסם חינוך לזכויות אדם (או שמא העובדה שאמנסטי הדפיסה את הספר מעצבן מישהו באריאל?)

הרהור נוסף: מה אתם אומרים, זה קשור לדוגמא מההורים? או שמא לעצלנות המשטרתית הלובשת אדרת פוסטמודרנית?

ועוד אחד: גורביץ על האלימות של ישראל כלפי אנשים חיים וגופות כאחד. אפשר לסכם שאלימות נגד האמת אולי הכי כואבת כאן.