אני בן דור ה־X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה - לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

מי שקורא את הבלוג הזה כמה זמן, יודע שבתנועה הירוקה מצאתי לפני כ-4 שנים את הבית. סגנון האנשים, העמדות המבוססות מדע וראיות, הפרגמטיות והפרקטיקה. הרבה חברים פונים אלי כשהם רוצים לדעת מה קורה שם במקום לחפש באינטרנט. אני לא יודע אם זה בגלל שמידע בחוץ חסר או בגלל שאני נחשב למהימן יותר מהכתב הממוצע (או מהאתר הבקושי-מעודכן של המפלגה), אבל אני מנסה לתת תשובות ככל שאני יודע.

אבל אני לא יודע מה קורה בפייסבוק של המפלגה, ואני מרגיש שבניוזלטרים לא מופיע מספיק מידע, ולא כל הפרוטוקולים מתפרסמים. כן, יש לי גם ביקורות על התנהלויות וחוסר תשומת לב (או זמן פנוי) לשקיפות שאמורה להיות עמוד תווך באידאולוגיה וההתנהלות המפלגה.

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ’ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו “סינגולאריטי סקאי”. ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר “אח קטן” ש הזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב - אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

כתבתי פה פעם שמדינת ישראל עושה שגיאה חמורה כשהיא מתקמצנת על קיטלוג ודיגוט אוצרות לאומיים, כולל ארכיון צה"ל וארכיונים לאומיים אחרים. בראיון עם דב ויינר לקריקטור העלינו את הדאגה שכדי לחסוך כסף, ישראל תתן לגוגל את הכבוד לסרוק ולשמור בעלות על סריקות שראוי שיהיו ברשות הציבור.

(חלק שני מתוך ארבעה של הראיון, ההתייחסות מתחילה בסביבות 1:40)

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת’ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח “קוד פתוח” כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

בין כל ההתרגשויות הפרלמנטריות, שכחתי שהוקרן ביום ראשון הפרק-שלפני-האחרון של טננט בתור הדוקטור. לפני שבוע וחצי הוא עמד בלחצים ועדיין לא הסגיר הרבה לגראהם נורטון…

ברור שבתור מחווה ללורד מנדלסון אני ארוץ מיד להוריד את הפרק בטורנט הקרוב לביתי…

עדכון: הורדתי, צפיתי, לא משהו. מחכה לקריסטמס.

עוד אני יושב לנסות לצפות בהכרזה של כרום-OS, דפדפן ההפעלה החדש של גוגל, אולי לצקצק ולרטון על שהוא מעביר את כל המידע שלכן לענן ולא משאיר אתכן בשליטה, והנה באה ידיעה מרתקת מבוינגבוינג:

ממשלת הוד מלכותה מצאה בעבר הרחוק דרך מצוינת להתגונן מפני ספינות פיראטים, וזאת על ידי שהיא לקחה כמה מהם תחת חסותה כדי שיתקפו רק את הספרדים וישלמו לה פרוטקשן על שיתוף הפעולה. קורי דוקטורוב מספר שבטוויסט מוזר, הממלכה המאוחדת המודרנית מנסה בשושו להעביר חוק שיתן כוח נכבד למדי בידי “שר מלחמה בפיראטים”, פקיד שאינו מנבחרי העם, שבידיו יהיה כוח במעט בלתי מוגבל להעביר חוקים בצורה עוקפת פרלמנט, לגייס מיליציות ולהלחם - במי? במשתמשי הטורנט המתועבים, כמובן! לקרוא ולא להאמין… חוק הקופירייט (הגנת זכויות ההעתקה וההפצה) מקבל כאן העלאה בדרגה חסרת תקדים בדמוקרטיות מודרניות, כוח בלתי מוגבל ולא חייב בדיווח ושקיפות, וכל זה לא כדי להגן על האזרחים, או על סודות מדינה, או על עתודות מזון… אלא רק על הרווחים היקרים של תעשיית המפיצים של הבידור התעשייתי.

אם למישהו עוד היה ספק עד כמה רחוק יגיעו זרועותיו של ההון להשפיע על השילטון: דלף אתמול בבלוג של מייקל גייסט שבאמנה בינלאומית נגד זיוף הוכנסו כמה וכמה סעיפים דרקוניים להחריד למניעת עבירות העתקה. הנה הפרשנות מבוינגבוינג:

• ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט - זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
• ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
• כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של “הודעה והורדה” ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור “עבירת קופירייט”
• חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM - אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.

בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: “מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?”, והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

שני “פושרים של סמים” נחתו לי בתיבת הדואר השבוע. חבר גילה לי ש מיקרוסופט מחלקת שרתים וכלי פיתוח “חינם לשלוש שנים” (רק $100 אחרי כן) כדי להתמודד עם בריחת מוחות ל-LAMP, ושלשום קיבלתי מכתב מקרוס-אובר אופיס, שרצו להזכיר לי שלפני שנה הם חילקו “תוכנות בשווי $45 מליון!” אבל עכשיו עברה שנה והם מציעים לי מאוד לקנות תמיכה ב"מחיר מוזל!!!1". למה אני מרגיש שמזלזלים באינטיליגנציה שלי? הרי המוצר הזה מורכב מ98% תוכנה חופשית, 1% קניינית ו1% EULA. גם מיקרוסופט ירוויחו עליכם מהנעילה לפלאטפורמה יותר ממה שהם מנסים לגרום לכם לחשוב שהרווחתם.

אני יושב לי ומתבכיין על המאגר הביומטרי ועל זלזול שרירותי ובפרטיותי (היום מלאה שנה ל פוסט על פיאסקו דאן אנד בראדסטריט, וכלום לא השתנה מאז כמובן), אבל האמריקנים והאירופים מראים דואליות מוזרה אחרת. הצצה לסלאשדוט:

את הת"ז שלי נתתי לאורנג’ כשפתחתי שם חשבון, האמריקנים מתפרכסים מהרעיון.

מרשם התושבים שלנו מסתובב חופשי בחינם ברשת, האמריקנים מתמג’ננים כשפרטי עשירית מהמדינה שלהם מועמדים למכירה.

סעיף " פגיעה ברגשות הדת" בחוק העונשין שלנו הוא מקור לא אכזב לפיאסקואים מבדרים, האמריקנים מתפחלצים כש אירלנד מוציאה את חילול יהוה מהחוק.

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים “פיראטיים”, ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים “פיראטיים” של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם ( פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ו תהליך העבודה.

הרצאה שווה נוספת היא זו של ריק פאלקפינגה, ראש מפלגת הפיראטים השבדית (ש נכנסה לאחרונה לפרלמנט האירופי). המפלגה נלחמת על רפורמה כלל עולמית של חוקי הקופירייט, והכותרת של ההרצאה מסבירה בצורה מאוד ברורה את עמדתו: “משטר הקופירייט מול חופש הפרט” והוא מציין שכותרת אפשרית אחרת היתה יכולה להיות “תעשיית הקופירייט נגד העתיד”. פאלקפינגה הסתובב ב2007 בכמה כנסים ונתן הרצאות כל כך מוצלחות, שאנשים שאינם אזרחים שבדיים או אפילו אירופיים קמו ונתנו לו על המקום תרומות במזומן (חוקי מבחינת שבדיה) כדי שיריץ את הקמפיין שלו ויזכה במושב פרלמנט, ואולי ישפר את המצב בעולם דרך שינויים מתוך אירופה.

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק ל חוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, “חוק מיקי מאוס”. הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני “דפק קופה” נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

“אח קטן” של קורי דוקטורוב זכה להיות מועלה בתאטרון, הספר כבר זכה (בפעם האלרונה שבדקתי) ליותר מ-10 הוצאות בכריכה קשה עוד לפני שעברה שנה מהוצאתו, מככב בכמה מרשימות ה-Best Sellers הנחשבות בארה"ב, מועמד לכל מני פרסים ובשבוע שעבר שמחתי לגלות ש התרגום שלו בהוצאת גרף נמצא בשלבים האחרונים (עובר עריכה). קורי הוסיף לי קוריוז בטוויטר, המתרגם הוא כנראה רחוק משפחה שלו :-)

אם עוד לא קראתם את הספר, אני ממליץ בחום לחפש אותו בחנויות או אם קשה לכם לחכות ניתן להוריד את המקור בפורמטים שונים כי הוא מפורסם תחת CC-by-nc-sa. הספר הוא סיפור הרפתקאות מרתק, אבל בדרך הוא דן בטכנולוגיות ופוליטיקה מאוד עכשיוית, מדע בכלל לא בדיוני, ואנשים. איך לוקחים כמה בני נוער את האחריות בידיהם להחזרת זכויות האזרח והשפיות בארה"ב, בעידן שבו רשויות הבטחון לוקחות בני נוער לחקירות בסגנון כלא גוואנטנמו ולא ממש מחזירות אותם הביתה. הספר דן בזכויות אזרח, חופש המידע, תעודות זהות חכמות וRFID. אפשר אולי למצוא גם רמזים למה שמחכה למדינת ישראל אם חוק המאגר הביומטרי באמת יצא לדרך. אם אתם רוצים לקרוא עליו עוד, ריכזתי פעם לינקים כאן, ו דיווחים שוטפים אצל דורון מוועדות הכנסת כאן, והנה פוסטים שווים על ת"ז ביומטריות אצל קלינגר, אני מציע לכם להציץ בכלל על קטגורית הפרטיות אצלו בבלוג.

אגב, למי שרוצה הצצה על איך המוח שלי עובד - כל הפוסט הקודם התחיל מזה שרציתי להתבכיין על ביטול הכנס הנ"ל. הכותרת המקורית הייתה “זה לא כל כך נעים לראות אולם סגור”, אבל כשיצאתי מרעננה נזכרתי באל-על, ואז כשישבתי לכתוב נזכרתי בוונדיז, ואז כשכתבתי על וונדיז נזכרתי בזה ש שי “יו! כמה חומר!” מכנס גם עבד לא מעט על אלגוריתמים לחיזוי תבניות התנהגות בורסה, ואז חשבתי איך עוד לא שמעתי על פתרונות תוכנה חופשית לענין, ואז באה לי הדוגמא הנגדית לאל-על בדמות ראיין-אייר, ואז עם חמש פסקאות לא גמורות אני החלטתי שאני כותב את הפסקה האחרונה הזו בתור קוריוז, וחוזר אחורה כדי להשלים את הכתיבה ולמצוא לינקים מתאימים (והכל יותר מעניין מלחפש עבודה, כמובן), ואז תוך כדי שאני כותב אני חושב איך מרחב הפתרונות הזה יכול להיות מיושם כדי לעזור לרשתות הפצת אספקה בנות קיימא של תרופות, מזון וציוד טכני לעולם בעת משבר אבל גם ביומיום.

האם נכון לשמור זכויות יוצרים 95 שנה אחרי המוות? האם להורים באמת צריכה להיות שמורה הזכות ללמד את הילדים שלהם כל דבר, אפילו שקרים מסוכנים, או למנוע מהם לקבל חינוך בסיסי? איך כל הדברים האלו מתחברים זה לזה?

ובכן, בפוסטים ב סדרת הדמוקרטיה אני מנסה להדגים לכם עד כמה חשוב שמידע יזרום ויגיע לידי האנשים בצורה שמישה וניתנת לקליטה, וחשוב שהאנשים יקבלו את כל המידע הזה בכל דרך אפשרית כדי להעמיק בו ו להפוך אותו לידע. אנשים עם ידע יכולים לעזור לעצמם, למשפחתם, לשכניהם ולקהילתם, יוכלו לצמצם פערים סוציו־אקונומיים ולעזור למנוע את החרפת המשברים שלתוכם אנחנו דוהרים בעוורון. לכן כל זה מתחבר ל סדרת הפוסטים על קיימות, שאני שוקד עליה לאחרונה. בסוף הכל יתחבר יפה, מבטיח.

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק ש חופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא “מידע גולמי עכשיו!”, ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים - כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים - חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון ((E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?)), ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך “לשנות את ‘או’ ל-‘וגם’ בסעיף 13” - קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ’פצ’ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public” -- Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

“אתה לא חושב ברצינות”, אמר לי שי. “אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה”. שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים “מהמדף” ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

(כן, אני מתנצל על הכותרת, אבל רציתי גם להחזיר קצת לשחר)

יש לנו בעיה בארץ. אנשים סוציאל-דמוקראטים מתמעטים או שלא יוצאים מהבית להצביע. האנשים החושבים שבשמאל ממהרים להתייאש מהפעולה או חוסר הפעולה של המפלגה האחרונה שבחרו בה ומתפזרים לחוסר הצבעה או הצבעת מחאה. זה מפורר את השמאל ולחלקכם זה אולי לא מפריע, אבל לצערי זה גם מפורר את הסוציאל-דמוקרטיה בישראל. אני לא אכנס לפרטים הקטנים של חוק באדר-עופר, אבל בגדול צודק מי שאומר שבהצבעות מחאה (פתק לבן, או קול למפלגה שלא עברה חסימה) השמאל רק יאכיל את מפלגות הימין בעוד מנדט או שניים. אם הימין היה מפוצל אז לפחות היה איזה שוויון, אבל זה לא המצב השנה.

זה רע לישראלים ולפלסטינים, זה רע לזכויות הפרט ולתוכנה חופשית, זה רע לחברה המפולגת שלנו, זה רע לחילונים ולדתיים, לעניים ולעשי… טוב אולי זה טוב לעשירים, אבל זהו בערך.

אז אני אסביר לכם בפוסט הזה למה בחרתי במימד-הירוקה השנה (וזה אומר שמר קציר מוזמן להוסיף אותי לחישובים). מי שמעונין לקרוא למה דוקא תי"מ, שימשיך לקרוא. מי שלא, אני מפציר בכם לתרום את קולכם לתנועה סוציאל-דמוקראטית לבחירתכם, ובלבד שלא תצביעו בפתק לבן או תבזבזו את הקול על מפלגה קיקיונית או ליצנית שלא תעבור את החסימה כמו תי"מ.

ספר שישי לטרמפיסט? האינטרנט גועשת, חברים התקשרו לספר לי כמה רע זה יהיה… אני לא יודע למה התגובה החזקה הזו. הרי לא מדובר בעריכה או שכתוב של החומר הקיים והטוב, אלא על הרחבת היצירה. קחו כדוגמא נגדית את ההחלטה המוזרה של שפילברג להוציא את איטי לDVD ללא אקדחים ושאר פריטים, או של לוקאס להוציא מחדש את פרקים 4-5-6 של מלחמת הכוכבים אחרי רימאסטר דיגיטאלי שלתוכו נוספו כמה סצנות, יצורים וגרפיקה ממוחשבת שעיצבנו את המעריצים הנאמנים ברב המקרים.

בגוגלבלוג מספרים לנו על יוזמה של גוגל לעודד אנשים לכתוב על נושאים שמעניינים אותם.

“רגע, זה לא הבלוגוספירה?”

לא… הם מעודדים אותם לכתוב מאמרים על נושאים מקצועיים, כמו ערכי אנציקלופדיה, והיוזרים יתנו להם ציונים ופידבק והצעות עריכה, ויהיו לינקים בין המאמרים. “נו בסדר… אז זה כמו ויקיפדיה, נו מה?”

לא, נו! אבל הם מעודדים את הכותבים לשים שם את התמונה שלהם בשביל האגו ולשים פרסומות אדסנס ולהרוויח מזה כסף!

“טוב, אז זה כמו about.com… אז מה?”

שביתת סופרים תרבה אבדות - NBC פיטרו את כל הצוות הטכני של SNL, וסת’ מקפרליין ( פאמילי גאי ו אמריקאן דאד המצוינות) חושף שפוקס התחילו מלפטר לו את כל עוזרי ההפקה בשלב אלף (כבר באמצע יומה השלישי של השביתה!). הוא משווה את זה לאב שמרביץ לילדים וצועק על אישתו “תראי מה גרמת לי לעשות”.

בחדשות אחרות, הנה ניתוח החידושים בחוק היוצרים החדש באתר של עו"ד חיים רביה. נראה שחוץ מכמה דברים שנחסמו, רוב השינויים לטובה. לצערי רק תוקף הזכויות (70 שנה ממות היוצר) הוארך להשתוות לאורך המוגזם בעליל של התוקף האמריקני, וכך הרבה יצירות מאחרות להגיע לרשות הציבור, וחבל.

Ynetאושר חוק זכויות היוצרים - תרבות ובידור

אני רוצה עדיין לקרוא את כל תוכן החוק ואני מבין שכבר עכשיו יש שם כמה בעיות, אבל יפה שהכנסת סופסוף התעוררה לטפל בענין חשוב שכזה. לא ברור לי עד כמה זה תואם את החוק האמריקני והאמנות הבינלאומיות ומה ההתייחסות להפצה אלקטרונית של יצירות, והאם יש התייחסות לרשיונות שימוש חופשיים בסגנון CC, GPL ודומיהם. עוד משהו שאני חייב לברר, האם צילומים עדיין נבדלים מיצירות אחרות כמו שהיה בחוק עד היום. אני מתכוון לחפש את הנוסח באתר הכנסת, ואני מקווה למצוא ניתוחים שלו אצל כמה בלוגרים עו"דיים.

CNN/פורצ’ן בכותרת מצוינת למאמר (ארוך אבל שווה קריאה) על המלחמה הקרה החמה הבאה. מיקרוסופט שלא פצתה פה ולא ציפצפה מאז ההסכם המוזר עם נובל מחליטה ש"Operation SCO" לא ממריא והגיע לעבור לשלב ב’ והפעם זה אישי - ננקבו מספרים של ממש לגבי מספר הפטנטים שלדעתם הופרו במערכות גנו/לינוקס: 42 הפרות בקרנל, עוד 65 הפרות בX, 45 באופן-אופיס והרבה אחרות. ממולה סוני, NEC, IBM ואחרות הקימו מאגר של פטנטים במעין מאזן אימה. מי יתבע ראשון?

קווין רוז, ממקימי דיגג, הודיע שהקהל הכריע. למרות התרעות חמות של מגה-פיגוע DMCA של ארגון הטרור MPAA נגד האזרחים השלווים של ארה"ב, קווין אומר שהעם אמר את דברו, ומעדיף לראות את דיגג יורדת לגיהנום נלחמת ושלא ימחק בדל הודעה בודדת של מספר הפלאים החדש.

אפי ה"קודח" מנסח קוד התנהגות לבלוגרים בשבועות האחרונים. ענו לו אנשים בבלוגוספירה ואולי יום אחד זה יעודכן בבלוגדיבייט. אני קורא את השתלשלות הפוסטים ולא לגמרי מצליח להבין לאן זה הולך.