אני בן דור ה־X. יש לי כמעט 300 תקליטורים שמעלים היום אבק ויש לי עדיין תקליטי ויניל במחסן שעוד לא הספקתי לדגט. הרבה שנים הקשבתי לOGG ו־MP3 עד שהצטרפתי באיחור לספוטיפיי. אני עדיין קונה מוזיקה מאמנים ישירות עד כמה שאפשר, דרך שירותים כמו BandCamp, מממן חודשית אמנים בפטראון, קניתי תקליט או שניים בהורדה ישראלית, ואף דרך קיקסטרטרים והדסטארט. הבעיה - לא בא לי להסחב עם גיגבייטים בטלפון, חלק מהקבצים אבדו לי בקריסה של כונן בבית, קבצים שהעלתי לגוגל מיוזיק אבדו בדרך ליוטיוב מיוזיק (טוב, יש לי עותקים מקומיים אבל הפלייליסטים נשברו), ואז החלטתי שאצטרף להמונים ואקנה מנוי. בספוטיפיי לא מצאתי הכל אבל די הרבה, וההמלצות שלהם העשירו לי את הטעם מתוך זנבם הארוך.

תוכנה חופשית היא דבר נפלא. אני מאוהב ברעיון כבר כ־28 שנה מאז גרקתי אותו לראשונה. ארגנתי קהילות ואירועים להפצת ידע על ואודות חופש התוכנה, ואי אפשר לזרוק היום אבן באף ענף כלכלי בלי להתקל בתוכנה חופשית רצה איפשהוא על שרת, עמדת חיוב כרטיסים בסופר וכמובן שכל האינטרנט וכל כיס מריצים תוכנות חופשיות למכביר. אין סטארטאפ שמתחיל היום בשוק וממציא לבד את כל הגלגלים, אם זה בתוכנה, ביולוגיה או כל תחום הנדסי, אתה תלוי בתוכנה, אם זה באסטרונומיה או מכונות CNC, תוכנה חופשית היא לפעמים החנות היחידה לשאוב ממנה את הכלים הדרושים למקצוע. מצד אחד אין להתעלם, ומהצד השני אין מנוס מלהשתמש. ההתנחלות הזו בלבבות וברשימות התלות של תוכנות היא חרב פיפיות, ובחודשים האחרונים אנחנו רואים כמה צרות שמאיימות על עתיד הקהילה.

עפרי אילני פרסם ((אני מניח “פרסם” ולא “פרסמה” כי התגובות התיחסו בזכר, אבל אין לי איך לוודא באמת)) מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת " די להערצת החנונים". כיוון שאני מעריך שלרב הקוראים שלי אין מנוי אני אתמצת:

• חנונים היא תופעה חדשה, ש" אי אפשר למצוא ביוון העתיקה, וגם לא בתנ"ך. יהיה זה מגוחך לטעון שסוקרטס או שלמה המלך היו חנונים."
• יש תפיסה רווחת שכדי להצליח צריך להיות חנון או להתחתן עם חנון (ולהוכחה עפרי הביא את השיחה המדוברת של צוקרברג והסבתא).
• “[התופעה] גם קשורה במובהק לעולם טכנולוגי־מדעי, שהרי, נערות המשננות שירים של יונה וולך הן לא בדיוק חנוניות.”
• " לפי התפיסה המקובלת, בחייו של החנון פשוט אין דרמה. הם מתנהלים בין שורות קוד וסרטי מדע בדיוני. ברגע שבו הסכנה נכנסת לחייו, החנון מפסיק להיות חנון. זו הסיבה לכך שתרבות החנונים מתגבשת סביב יצירות מיתיות כמו “מלחמת הכוכבים” ו"מסע בין כוכבים". כמו שסרטים של הומואים אינם עוסקים בהומואים אלא בנשים, סרטים של חנונים עוסקים בלוחמי אור ולא במתכנתים."
• " נביאי טכנולוגיה מדברים על “שיבוש” (disruption) בממדים היסטוריים […] שיבוש כזה יהפוך אותנו לזרים בעולמנו שלנו, נתונים לחסדיהם של ברוני הטכנולוגיה."
• “האם אפשר לסמוך עליהם? עד היום החנונים היו רודנים נאורים של האימפריות שלהם. […] צוקרברג ודומיו הם סוכניה הנאמנים של התבונה האינסטרומנטלית — גישה רציונלית לעולם, המודדת הצלחה לפי יחס אופטימלי בין עלות לתועלת. החנון נוטה להיות טיפוס כמותי, שחווה את העולם כסדרת נתונים. הוא משרתה הנרצע של טבלת האקסל.”
• " בספר “Geek Heresy” […] דווקא בתקופה של התפתחות טכנולוגית אינפלציונית הנשלטת על ידי גיקים, הקידמה החברתית והפוליטית מפגרת מאחור. […] אבל גם לשיטתו של טויאמה, רק חנונים יצילו את העולם. הוא מעלה על נס “כופרים גיקים” — חנונים יחידי סגולה שהתמרדו נגד הסדר הטכנולוגי וניטרלו את התוכנה שיצרה אותם. אולי אדוארד סנודן הוא דוגמה לטיפוס כזה."

תשובתי, עפרי: ערבבת קטגוריות לגמרי.

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך הזה הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר - למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף חי או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים - את זה אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

מסתבר שהיום הוא יום הספקנות הבינלאומי, אחד הערוצים החביבים עלי הכין פלייליסט מצוין של ספקנות כתרבות וקהילה, כתנועה ואידאולוגיה, ולא רק צורת חשיבה:

מה שהיה לי מעניין הוא האייטם השמיני ברשימה, הרצאת טד של אליין דה-בוטון על הרעיון של פיתוח מסורות חילוניות שייצרו קהילות. הבעיה היא שחלק מהרעיונות שלו קצת מזכירים לי מדי אינדוקטרינציות דתיות, אבל אני מתאר לעצמי שהכל תלוי באילו תכנים שאתה יוצק פנימה. שיחקתי כבר לא פעם עם הרעיון של הרכבה של “ספר הספרים החילוני”, שיהיה ספר פילוסופי עליו אפשר לבסס “דרשות”. בכל מקרה יש לרעיונות האלו קהל. לכן ההרצאה הזו בטד, לכן קם עמוד “רוחניות חילונית” בפייסבוק (זהירות, לינק לפייסבוק), ולכן ההרצאה הזו גם נכללה ברשימת קטעי וידאו ספקנית לכבוד יום הספקנות. הפתרון, כמו שאומר דה בוטון, הוא להציע מסגרת שכל קהילה תמלא לעצמה, פרויקט ויקי אם תרצו.

מתוך התגובות בפוסט הקודם על קיימות, שם כתבתי:

אנחנו חיים בתקופה שצריכים פחות ופחות ידיים לבצע את העבודות שיש לבצע. אני לא חושב שאפשר ברצינות להלחם באבטלה בימינו. זה לא שאפשר להמציא באמת מקומות עבודה או שצריך. המשאבים מנוצלים עד תום, יותר מדי אפילו, מיוצרים מספיק מצרכי יסוד ומזון, אין באמת צורך בידיים עובדות, יש רק צורך של בעלי ההון שאנשים יוכלו לשלם על המוצרים האלו כדי להחזיק את הכלכלה בהנשמה מלאכותית, ויש צורך של האזרחים המובטלים בהנשמה מלאכותית של כסף כדי לקנות לעצמם אוכל, רווחה ובריאות. אם כל כך הרבה דברים הם מלאכותיים, אז למה בעצם להמשיך להחזיק אותם בהנשמה? יותר ויותר מקומות עבודה יוחלפו במכונות, יהיה אוכל לאנשים אבל לא תעסוקה או כסף לקנות אותו, משמע שכל השיטה שמתגמלת בכסף על עבודה צריכה להיות מוחלפת במשהו אחר.

אני עדיין חייב לכם פוסט על מכחישים ומבקרים של מדע שינוי האקלים, לא שכחתי. אבל הבהרתי שגם בלי קטסטרופות אקלימיות, יש עדיין דברים שצריך להתכונן אליהם כדי לא להגיע לפיצוץ אוכלוסין והתדלדלות משאבים. אז אם דיברתי על הלמה, הנה פוסט הקדמה על האיך.

את הפוסט למעשה כתבתי לפני שנתיים, בין מאי וספטמבר 2009. משום מה שכחתי בטיוטות והייתי בטוח שפרסמתי. אולי שכחתי אותו שם כי לא רציתי להתפדח בנבואות זעם שהקפיטליזם יקרוס, אולי כי בדיוק הייתי בהתחלת מערכת יחסים עם אהובתי שרון, איכשהוא יצא שעד הבוקר, כשקץ הקפיטיזם היה אחד הנושאים אצל קרן נויבך בתוכנית הבוקר, ובעקבות גל מחאות העשירונים המוחלשים בכל העולם המערבי, שמתי לב שהגיע הזמן לנער ממנו את האבק ולפרסמו סוף סוף. התנצלויותי אם יש לינקים שבורים או אנאכרוניזמים מכאן והלאה, אני אתקן את זה בתגובות מקסימום:

ראשון היה גדי שמשון שהחזיר את האירוע ל פרופורציות, אתמול הוסיף סטולמן בדרכו חסרת הריכוך, וקרא לו " האיש שגרם למחשב-שהוא-כלא להיות מגניב". שניהם לא רחוקים מהאמת. אני ידוע (או רוצה להיות ידוע) כלוחם למען חופש למשתמש, שליטה בטכנולוגיה ביד הלקוח ולא בצד הספק, חירות דיגיטלית. בין השאר זה אומר בלי DRM, גנים נעולים, אם זו מערכת ההפעלה ואם זו אפליקציה בענן. אפל, בעשור האחרון, הפכה להיות נושאת הדגל של הטכנולוגיות האלו, תחת הנהגתו של מר ג’ובס היקר. לא פלא שיש כמה אנשים ש לא סובלים אותו.

התחלנו תרבותיים כמו הצ’ילאנים,

עכשיו אנחנו כאן. קראו גם את העדות של אסף (מרמיט) לתיאור אישי מבפנים.

קצת מאחורי ספרד שם האלימות התחילה לפני כחודש למרות ש התחיל רגוע.

אני מקווה מאוד שלא נגמור כמו יוון.

(שלושה סרטונים מעוררי מחשבה שנשלחו היום בטוויטר, תודה למיטל על הלינק ליוון ואקטיב-סטילס על הלינק לתל אביב, לא זוכר איפה מצאתי את צ’ילה, את ספרד דגתי לבד מתוך מאות. אשמח אם תמצאו לי עוד מוצלחים לאוסף)

אחרי שהתלהבתי מזה שמרזל בא לשבת במאהל ולשים בצד את ההבדלים כדי להלחם על מטרה משותפת, אירגנו חבריו תרגיל מדיה מכוער כדי להצית סכסוך. השלב הבא היה להרוס אתמול בלילה את “אוהל השוויון” ואת כל הרכוש שבתוכו, והיום היה אמור להיות מצעד של “לוחמי ציון”, סוגשל כהנא-יוגנד בהנהגתו של תמיר סאסי. גזענים אלימים כנראה ישארו גזענים אלימים.

מתוך פייסבוק:

הכהניסטים באו לעיר האוהלים ביום רביעי, ה-3 בחודש. הפיצו שנאת חינם, הטרידו פליטים (“כושים החוצה”), דרשו טיהור אתני בתל אביב (“ליהודים בלבד”) ושיגועים נוספים. אנחנו לא ניתן לגזענים האלימים האלו להיטפל לגורמים הכי חלשים בחברה. לא במאהל שלנו. בשטחים צה"ל נותן להם לעשות מה בראש שלהם. בתל אביב-יפו, אנחנו, התושבים, נתייצב מולם! את המאהל שלנו הם כיסחו בלילה שבין שבת לראשון (7.8.11). היום מתוכננת צעדה של “לוחמי ציון” ב-19:00. לפיכך, הערב נשים את אהבת החינם בראש שמחתנו (* הבהרה בנוגע ל"שמחה" בתקופת בין המצרים - בתחתית העמוד). החברים הכהניסטים מוזמנים להצטרף, אבל האידיאולוגיה הכהניסטית שלהם תצטרך להישאר בבית, וגם הנימוסים הרעים שהם פיתחו בפיגועי “תג מחיר” שלהם.

(אני אשמח לכל תיקון עובדות בפוסט, כי לא היה לי ממש פנאי לעשות מחקר מסודר. הפוסט גם לא ממש ערוך, אבל נסיון העבר שלי בבלוג הוא שאנשים אוהבים שאני שופך Brain Dump, אז תהנו!)

בסופו של דבר, נראה שהשמאלנים במאבק הזה גם לא מרוצים מחוסר האכפתיות של מפלגות השמאל, הימנים גם לא אוהבים את חוסר האמפתיה של נציגי הימין, ובשתי היממות האחרונות הושמעו כמה וכמה קולות של דתיים-לאומיים נגד הנהגתם שלהם, ובראשה מועצת יש"ע. אפילו ברוך מרזל תקע יתד ברוטשילד ואישר שהמאבק הוא גם המאבק שלו. נסגרה הקשת הפוליטית מקצה לקצה, המאבק הזה הוא לא קונספירציה של הקרן החדשה כשמהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני עומדים כתף לכתף. העם מדבר פה חזק וברור.

הנושא הטעון של רפורמה בגישה הכלכלית של המדינה זרם גם לרשימת התפוצה של קהילת הספקנים. אבל החלטתי שזה אוף-טופיק, ואני שופך כאן את משנתי בקצרה ככל האפשר.

אמר ניר להב ( פוסט רלוונטי):

בתור קהילה שמודעת לכוח החינוך וששמה על דגלה להגביר את המודעות הציבורית לספקנות, נראה לי שאמור להיות לנו ברור שחלק מהפתרון הוא להעלות את מודעות הציבור לבעיות. גם כאן צריך להגביר מודעות למצב הרע של החינוך בישראל, ולפתוח דיונים עם כלל הציבור בנושא. לא הכל סובב רק סביב כלכלה, אחרת לא היה מקום לקהילה כמו זו. אני מציע לעשות דף פייסבוק בו “המדענים” מעלים את הבעיות שנראות חשובות בחינוך בישראל וגם פתרונות אפשריים. למשל בעיית הרמה הנמוכה של המורים שקשורה מאד לשכר הנמוך של המורים. למשל הבעיה שיש מוסדות חינוך שלא מחוייבים ללמד את ליבת המדעים\ מתמטיקה (שלא לדבר על חינוך לספקנות) כמו המגזר החרדי. למשל העדר החינוך לערכים ליברליים ולפיתוח חשיבה ספקנית\רציונלית. אתם לא חושבים שכדאי להפיץ את הדברים האלו בכמה שיותר דרכים?

התעייפתי מפוליטיקה, אבל להתעלם מ מחאת האוהלים, במיוחד אחרי אירועי אתמול אי אפשר. לפני הפוסט אני רוצה לקחת חזרה את התלונה שצייצתי בטוויטר - למה אנשים יוצאים לרחוב כשזה נוגע לכיס שלהם הרבה יותר בקלות והתלהבות מאשר כאשר זה נוגע לגופו וזכויות האדם של האחר? סטרה אותי יונית חזרה למקומי - כי אלו שני סימפטומים של אותה הבעיה. אני מרגיש טמבל ממש, כי כתבתי על זה אצלי בבלוג לא פעם, והנה אפילו אני ברגע של יאוש הצלחתי להסתמא מהנראטיבים של ביבי.

איש אחד גילה איך לבקר את זרימת החשמל, אחר הלהיט איתו חוטים, היום יש לנו תאורה חשמלית.

איפה התוצאות של כל האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה? מתי יהיה לנו מדע אמיתי של עיצוב חברתי? (המונח “הנדסה חברתית” כבר מעלה רק הקשרים שליליים)

איך גורמים לאנושות בכללה ולחברות קטנות בפרט להתמודד בהצלחה עם משברי האנרגיה/נפט/משאבים/שטחים/אקלים/תרבות שממהרים עלינו לרעה? צריך מנהיג? איך מייצרים אחד, או מזהים ומטפחים אחד מילדות?

שאלות של התנהגות יותר מוסרית ואמפתית, תכנון רחוק, התמודדות עם קצב מתגבר של שינויים טכנולוגיים ותרבותיים, כל אלו מטרידים אותי ואת זוגתי שרון. שרון החליטה לאסוף כמה אנשים חכמים ולזרוק להם את הכפפה. כדי למשוך עוד כמה מוחות שלא ברחו לדרום אמריקה לחודשי הקיץ, היא הזמינה גם כמה הרצאות ממרצים פופולאריים שאנחנו מעריכים, את רועי צזנה, רן לוי וניר להב, ומרכז הערב יהיה פאנל ושיחה פתוחה עם הקהל על דעות ורעיונות בתחום.

נעמי קליין מסכמת יפה את הדאגה שלי מכמה שקיימות הוא דבר שקשה ליישם מבחינה פסיכולוגית-תרבותית. מובא לכם מתוך כנס TEDWomen.

אם השיטות שהיא מראה להפקת הנפט מבוץ נראות לכם איומות, דעו לכם שזה לא מאוד שונה מ התוכניות להפקת נפט מפצלי שמן בעדולם, מבחינת ההרס הסביבתי הצפוי.

אחרי ההפרדה ברחובות הגיעה ההפרדה במופעים ציבוריים, והכיוון הוא סחרור למטה. אני מקבל הסברים מידידי טל ירון שככה טוב להם לחרדים, כי ההפרדה מונעת שלהוב יצרים, בעוד לי ברור שהיצרים באים מהגנטיקה ויושבים עמוק בתוך המוח. גם לובוטומיה לא תעזור, לא הפרדה באוטובוס, לא הפרדת אונה קדמית מאחורית. החרדים צריכים להבין שהמאבק ביצר הוא לכבוש אותו ולא לברוח ממנו. אם הם רוצים גבר שלא יתגרה מבחורה, יש רק שתי דרכים - סירוס כימי, או לגדול בסביבת נטוריסטים/נודיסטים עד שגוף אישה פשוט הופך לדבר לא מיני בשבילם. בכל מקרה, חקיקות או אלימות פרועה אינם הפתרון. בין השאר כי הם לא דמוקרטיים ולא יהודיים, אבל גם בגלל שזה פשוט לא יעזור, זה יהיה רק קרש קפיצה הלאה.

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ו מאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה “אלהורות” חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה ל כאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הויכוח עלה שבוע שתי מדרגות לפחות (אם לא שלוש). מצד אחד מנסים להעביר פה חוקים מפחידים כמו חוק הטרור והדרישה להצהרת נאמנות בזמן ההתאזרחות מגובה ב יכולת שר הפנים לשלול אזרחות. מצד שני כמובן באות המחאות שדרישה לנאמנות ל"מדינה יהודית" רק מלא יהודים היא יריקה בפנים. אני שואל מה בקשר לשאלת הנאמנות לדמוקרטיה? למה לא דורשים הצהרת נאמנות מכל מתאזרח חדש בלי שום הבדל דת וגזע? עם עמדה זו, מזדהים אגב גם הליגה נגד השמצה.

לחנן כהן היה ריב קצר (ו פחות כואב משלי) עם ויקפדנים ולאחרונה הוא מחפש את הפשרה שתתאים לו. אני רוצה רק להעיר על המסקנה שהיתה לו בעידנא דריתחא:

אני גוזר גזירה שווה ומחליט שאין טעם לריב עם וויקיפדיה. יעברו כמה שנים והם כבר יבינו לבד.

מעכשיו לא איכפת לי מוויקיפדיה.

לי לא הפסיק להיות אכפת מויקיפדיה, ומצד שני לא היתה לי מעולם חשובה מספיק סוגית איכותם האנושית של מפעילי הויקיפדיה איתם התחככתי בזמנו. כואב לי שאני לא יכול לעדכן שם (טכנית וערכית) אבל לא מספיק כדי להרעיש עולמות כמו שהמליצו לי כמה מחברי עמותת ויקימדיה. כל מה שרציתי וקיוויתי היה שמישהו אחר עם הסטוריה ורספקט שם ינקה את האורוות ויחזיר סדר יותר שפוי לכנו. חשוב לי שתהיה ויקיפדיה, חבל לי מאוד ששולטים בה אנטיפתים, אבל לי אין יכולת ופנאי להלחם בבעיה בצורה אמיתית. אני לא כועס או מאוכזב מקהילת הויקיפדים הישראלית כמו שאני מאוכזב מאיכות השיח הישראלי כולו, שדלף גם לשם, זה הכל.

התייחסתי לנושא בקצרה אבל הטיעונים שעולים ראויים לריכוז והפרכה מורחבת.

מתוך העין השביעית שמצטט ממעריב:

אחת התושבות תוהה: “דווקא שחקנים כאילו-נאורים, בעלי השקפה רב-תרבותית, מחרימים אותנו?”. המצוטטת היא חסיה ויזל, “לא מתנחלת ולא כובשת”, על-פי עדותה, אלא “מורה לספרות”.

חסיה היא ישראלית אבל לא כובשת. חסיה תושבת אריאל אבל לא מתנחלת. חסיה מורה כאילו-נאורה אבל היא עיוורת כשנוח לה. חסיה חושבת שכיבוש התרבות הפלאסטינית ע"י התרבות הציונית-רביזיוניסטית היא “רב תרבותיות”.

למי מקוראי שלא קורא חדשות, הקרבנות האחרונים של מפולת הדמוקרטיה הישראלית הם אמני ישראל, ספציפית חירות הביטוי והדיעה שלהם. נתניהו עושה סטאלין ומאיים לחסל גופי תרבות שלא ייצגו את הגרסא שלו של מוסריות וציונות. ספציפית מדובר על סירובם של כותבי מחזות ושחקנים שלא רוצים להציג באריאל, עיר ישראלית שאינה עיר ואינה בישראל. בתוך כל זה עומדת שרת התרבות ו מביכה את עצמה כשאינה מבינה שאינה שרת הבידור.

בחדשות אחרות השבוע, משטרת ישראל עדיין מתעקשת לעשות “ניסוי כלים” בחסימת האינטרנטים שלנו ופישפוש בפאקטות ה-IP שלנו, איגוד האינטרנט הוציא נייר עמדה מאוד ברור נגד הצעד והשווה אותו ל"נוהל שכן". בינתיים משרד המשפטים מקדם חקיקה שתתן להם לפשפש לנו בכיסים ( עדכון מבהיל - גם לילדים בבתי הספר), כדי להכשיר את השרץ שכבר קיים (ולפני כן זה ו גם זה). מסתמן, אגב, שכדי להקל על בליעת הצפרדע, החוק שירחיב את יכולת החיפוש ידחף לתוך חוק ההסדרים הבא עלינו לרעה.

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל: זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר’ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

יש לי ידיד שמפגין כל יום שיש בשיח ג’ראח. הרוחות שם לפעמים סוערות, לפעמים אנשים מסיימים במעצר לכמה שעות (לרוב ללא הצדקה), המשטרה מנסה לפזר את ההפגנה למרות שזו נאספת ברשיון, בלגאנים.

אם אתם לא יודעים על מה ההפגנה אני לא אתחיל לגלגל עכשיו את ההיסטוריה, אבל בגדול מדובר בכמה פלאסטינים והרבה יהודים שמוחים על הלאמתם (מפלסטינים) ומכירתם מחדש (ליהודים) של בניינים רבים בשכונה. השבוע נוסף טוויסט מעניין לסיפור, כשהשמאל הבורגני שמגיע לשם חטף ביקורת מהמפגינים הפלאסטינים שהלפלפיות שלנו לבושות לא מספיק צנוע. מטה המפגינים פרסם מודעה מתנצלת שכדי לכבד את רגשות המקומיים (ככל הנראה הדוסים היהודיים והמוסלמיים כאחד) יש לבוא בלבוש צנוע. נעמה כרמי, קננגיסר ועוד אחרים הביעו את דעתם לטובת חופש האישה להתלבש עם מחשוף. אומר דובי: " זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא.אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר."

שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי ש אכן חציר העם - ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים - כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים ש רק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג’יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

שבוע ההומאופתיה נגמר, ו הפוסט הקודם שלי בנושא נרגע, אבל היום ביקרתי באתר TED לראות מה חדש, וגיליתי שלוש הרצאות מצוינות בנושאים קרובים, אז הרשו לי להמליץ.

הראשונה של מייקל ספקטר, כתב הניו-יורק טיימס, על הנזקים בנפש ולעתיד המין האנושי שנגרמים מההפצה הלא-מבוקרת של מתנגדי חיסונים ותרופות, הוא אפילו מזכיר את ג’ני מקארת’י וטוען ש"בינתיים עוד לא מתו אנשים אבל זה עוד יקרה". ספקטר כנראה לא הציץ על אתר " ספירת הגופות של ג’ני" שנכון לתחילת החודש מזהה 509 מקרי מוות שניתן היה למנוע בעזרת חיסון, כ-57 אלף מקרי מחלות שניתן היה למנוע שחלקן עוד יגמר במוות, וכל המידע הזה גזור מתוך המידע הציבורי שמפיץ המרכז הפדראלי לניטור ומניעת מחלות ומגפות. יש אפילו וידג’ט לבלוגים (שמתעדכן באיחור) אם בא לכם להציג אחד, אני מקווה שלא נצטרך כזה בישראל.

לפני שבועיים ומשהו נקלעתי לשיחה מחוממת בנושאי קפיטליזם חזירי מול מדינת רווחה. עמדותי בתחום די קוהרנטיות לעצמי, אבל מדי פעם אני אוהב “להתחזק” כי כלכלה וסוציולוגיה לא היו נושאי התואר שלי. השבוע התפרסם אייטם בדה-מארקר עם הציטוט ההזוי הבא:

“יש הצדקה לשכר המנהלים הגבוה המשולם למנהלים בכירים בישראל: הוא מקטין את מידת הריכוזיות במשק ואת מספר המשפחות השולטות במשק ובמקביל הוא יוצר מוביליות חברתית שהיא בעלת ערך דמוקרטי אדיר” כך אומרת יו"ר פורום סמנכ"לי הכספים (CFO), נגה קינן.

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות’ על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ל יכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

הרגע נכנס לי בטוויטר סיפור על מורה שהגיעה לחדר מיון אחרי ש נסיון להפריד בין ילדים הפך להיות כמעט לינץ’ נגדה בעצמה. לפני שנתיים ומשהו כשאני וגיא הופתענו מליטל מעתוק קטנה וחבורתה בקניון אילון אמרה לנו חברה שעבדה בבתי ספר שאנחנו עושים רעש מכלום, אלימות זו הנורמה, והיא ראתה בעצמה איך ילד טורק דלת לתוך בטנה של מורה בהריון.

מישהו יכול להסביר לי למה יש סלחנות לאלימות ואין שום נסיון לגרום לילדים לעבוד ביחד כדי לפתח אמפתיה? להתנהג לילדים כפושעים לא עוזר, הם פשוט נכנסים לנעליים האלו בקלות. אני גד חצי מהשבוע אצל החברה שלי בגדרה ונהנה מהשקט אבל בתוך תוכי מתתעצבן שאין רעש של ילדים בשכונה כ"כ צעירה. אף אחד לא יוצא החוצה לשחק, לא נוצרת קהילה, לא לומדים יחסי גומלין בחברה אנושית. כל אחד יושב בבית כמו זומבי מול הטלוויזיה או המחשב שלו ומשחק במקרה הטוב במשחקים אנטי-סוציאליים להחריד כמו פארמוויל - המשחק שמשלם לך בנקודות ככל שתוסיף חברים בפייסבוק, והם יכולים לשלם לך שתעבד את אדמת החלקה שלהם. על המקרים הפחות טובים אני כבר לא רוצה בכלל לדבר.

גורביץ הטוויט הרגע את הידיעה בנרג’ על כך ש מל"ט עקב זמן ארוך לפני ואחרי הטבח של זאדה בשפרעם, ולא ברור למה. וליכטש נותן ציטוט מעתון מודפס " צביקה קנפר, המשרד לבטחון פנים: ״המטרה היא לצור הרתעה, להגביר את תחושת הביטחון״ ~ על רישות הערים במצלמות מעקב, ידיעות עמ׳ 8" - כלומר בדיוק מה שאומרים לנו כל הזמן בבריטניה, זה אמור ליצור תחושת ביטחון, אבל לא בטחון אמיתי. בנוסף לינק שהטוויט אתמול קורי דוקטורוב, על איך ש ‘בטחון נסתר’ גורם לבתי הספר להרגיש לילדים ככלא.

לכבוד יום האשה הבינלאומי, גיא שלח לי עכשיו לינק לפרשה האחרונה שלא ידעתי עליה כלום, חבורת נערים ב"ליידי דייויס" אנסו והרביצו לנערה לאורך שלושת שנות חטיבת הביניים. מה לא היה שם? כל הקלישאות… “בני טובים”, “חלקם מתגוררים באחת השכונות היוקרתיות בארץ”, " הנערה פרובוקטיבית", “ממשפחה במצוקה”, “דיברה עם העובדת הסוציאלית אבל לא סיפרה על המקרה”, “ההתעללות כללה כיבוי סיגריות”, “במשטרה אף חושדים כי חלק מסרטי הווידאו שבהם נראית הנערה מקיימת עמם יחסי מין הועלו על ידי החשודים לאינטרנט”, “המשטרה אספה ראיות”, “האזינו להתארגנויות בטלפונים הסלולאריים”, “החשודים נשברו”, “ההורים החזיקו בגרסה כי “הכל היה בהסכמה””, “החשוד המרכזי טוען שכל יחסי מין היו בהסכמתה המליאה”, “לאבי החשוד המרכזי יש תיק, אחר שוטר”, " ביה"ס סירב לסדנאות נגד תקיפה".

אתמול שמעתי בחדשות על כך שאסיפת רבנים חרדיים החליטה לחזור על מבצע שנות ה-70 נגד הטלוויזיות, ולכפות על הורים להוציא מהבית כל מכשיר בחיבור אינטרנט, תחת האיום שבתי הספר ימנעו חינוך מהדרדקים. הכל או לא כלום זו השיטה. במקום לחנך להבדיל בין טוב ורע צריך פשוט לזרוק את הרע מהחיים לפי הדוגמא הזו. רק לפני שבועיים נחשפה פרשת הרב מוטי אלון ובעקבותיה שוב נחשפה במערומיה אי היכולת של הציבור הדתי (אפילו לא חרדי) להתמודד עם האמת. שמעתי דיווחים על קורעי קרע, מארגני עצרת תפילה המונית, חושבים לשבת כמו ב"שבעה" ומדברים על ביטול של הלכות שפסק הרב בכל שנותיו. זהו. נמחק. אולי נגיד שהאיש בעצם לא דתי, הוא היה מתחזה כל השנים, נמחק מספרי ההיסטוריה ומלוח ליבנו כי דברים רעים לא קורים, ואז נהיה שוב טהורים לקראת בוא המשיח משיח משיח אויויויויויוי.

פוסט על התחבטות קטנה על סגנון הכתיבה שלי פה בבלוג. אם אתם רוצים להגיע ישירות לפואנטה שלי, קפצו לשני הפרגראפים האחרונים.

לפני כמה חודשים פורסמה ב"הידען" החדשה הלא-מרעישה כי אנטיוכוס לא היה רשע כמו שעושים ממנו, אני פתאום קישרתי שאולי הוא נבחר בתור הרשע הגדול (או בתור הסיר הטמבל) כי שמו דומה מספיק למושג האנטיכריסט במאגר האמונות התפלות שהנוצרים סינטזו לתוך המסורת המודרנית שלהם. ליהודים אין מסורת של מושג “צורר משיח” במובן הנוצרי עד כמה שאני יודע, אבל תוארי רשעות, דיני “מוסר” ותארי “רשע” ו"צורר" חולקו ללא מעט דמויות היסטוריות מלבד אנטיוכוס. מועדון הנבחרים כולל את היטלר, רבין, יוסי שריד וכל מה שבאמצע.

השבוע נודע לי שנפתח אתר חדש לעמותת " ארגון הביומימיקרי הישראלי", ואני מקווה שהמשמעות היא שיהיו לי עוד הרצאות מעניינות לראות בקרוב. ביומימיקרי הוא שם כללי לכל תחום מחקר או יצירה ששואב השראה מהטבע, ואתן שתי דוגמאות פופולאריות. מצד האמנות, אנטוני גאודי הוא אדריכל שקשה להתעלם ממנו בספרי הארכיטקטורה או ברחובות ברצלונה. מבתים שלמים ועד לאחרון הכסאות או מעקות המדרגות שהאיש תכנן, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם שיר הלל מתמשך לטבע. מתמטיקה וזואולוגיה מככבות בכל עיקול ופיתול, הכסאות בביתו (בפארק גואל) נראים כאילו קטפו אותם בטיול ביער, וכמה מבתיו המפורסמים מבלבלים את העולם עם קווים לא שגרתיים שמקבלים את השראתם מעצמות רגליים וגולגלות, קשקשי זוחלים או במבנים אחרים משובצות צורות גאומטריות.

אחרי הפוסט הקודם על הזעזועים ברשימות, וקריאה חוזרת של התגובות להודעת הצוות על פיזור המשתמשים, או דיונים שהתפתחו מסביב כמו האחד הזה אצל רוני, ובהתחשב בעובדה שמחסור בתקציב ו/או כוח אדם פורר את “שקוף” ומעמיד בסימן שאלה את עתידה של בלוגלי, לא נותר לי אלא להצטער שחופש הביטוי באמת חשוב רק לבני המעמד הבינוני והמעוך בישראל. אנשים שקרועים בין הצורך לתחזק את הפלטפורמות והשופרות החשובים האלו ובין הצורך פשוט להתפרנס.

החוקים בארץ לא מעודדים עוסקים עצמאיים לצערי. את זה אני יודע ממצוקה אישית. אין זכויות בביטוח לאומי (למרות שאני משלם להם אחוזים יותר גבוהים מאשר שכיר), אין יותר מדי גב לגביית חובות, אי אפשר להקים בקלות “תיבת תרומות” כמו פרויקטים פרטיים קטנים ברשת בלי שמס הכנסה יבוא יום אחד וינקנק אותך. לאתרים כמו בלוגלי וכמו רשימות לא נותר אלא למכור את האתר (ולקוות שהקונה לא יבגוד במשתמשים), או לקחת כסף מהמשתמשים על פיצ’רים מיוחדים שיסבסדו שכירת תחזוקה לכולם, או להכניס פרסומות… וגם אז לא ברור שכמות העבודה מצדיקה את זה בשוק הישראלי הקטן, זה לא שמדובר במאות אלפי המשתמשים של wordpress.com ומצד שני, הבלוגיות האלו בחו"ל כל כך גדולות, שלא ממש משתלם להן להשקיע בהתגמשות לטובת משתמשים בשפות משונות שכותבות הפוך. לכן בארץ קיימות רק בלוגיות של מתנדבים, בלוגיות ממוסחרות (יש שיאמרו “עד זרא”) שמתנות ומגבילות תכנים או חונקות בפרסומות, או בלוגיות מפסידות שמשמשות לציד צרכנים מסוג כלשהוא.

השר משה בוגי יעלון: מתנגד למאגר הביומטרי.

התנועה לזכויות דיגיטליות יוצאת לדרך.

מאיר שטרית הוא המאגר הביומטרי מרכז פרופגנדה מוצלחת, אלי ישי לא טומן ידיו בצלחת אף הוא.

איגוד האינטרנט פנה ישירות לחברי הכנסת לבקש שיתנגדו למאגר.

כתבה מהיום בעיתון המודפס של ידיעות (עמ’ 2-3 [ 1] [ 2] [ 3]) צופה כי החוק יעבור ברוב בכנסת, ומציינת שזה אחד מהחוקים הכי שנויים במחלוקת בתולדות המדינה.

מתנדבים ליצירת קשרים מול חברי הכנסת (טלפונים, SMS ופאקסים) יפגשו מחר בחמ"ל המאולתר של המטה לנסות לתת עוד דחיפה אחרונה. צרו איתם קשר באתר NO2BIO אם אתם רוצים לנסות להזיז משהו!

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת “האגודה לחמלה” (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת :-)

תכנים פדרליים הם נחלת הכלל לפי החוק האמריקני, אובמה השיק גם לפני כמה חודשים את אתר המידע הציבורי שאפשר רק מאוד לקנא בו, ובסופ"ש עבר אתר הבית הלבן לרוץ על דרופל.

אובמה אומר ועושה שקיפות לא רע, ודואג גם ל הסדרת נייטרליות הרשת. בארץ מתחיל בינתיים השר-בלי-תיק-שממונה-על-השירות-לאזרח מיקי איתן (השר לאיכות השררה?) לעשות קולות של שקיפות. רחוק היום שכל הכנסת תתנהג ככה.

לא, ישראל עדיין תקועה במקום בעייתי. לפי “ישראל היום” ח"כ דנון מציע חוק בסגנון הצנזורשת (כי צריך להגן על הילדים!) אבל מתמקד בפן הבטחוני (מה נעשה אם תהיה מתקפת טרור דרך הרשת הישראלית? מה אם ישראל תהפוך להיות מבוססת רשת אינטרנט ויפילו לנו את היכולת לשלוח הודעות חירום לאזרחים?). אבל אם מתעמקים ב סלט בן 19 העמודים של הצעת החוק, נראה שהפתרון שלו כולל גם הלאמת ניהול והפעלת סיומת .il מאיגוד האינטרנט, הלאמת תוכניות הסברה וחינוך מאשנ"ב, ריכוז תקינה של אבטחת מידע ופרטיות מקוונת בין משרדי הממשלה (שגם זו אליה וקוץ בה - מה אם המונופול הזה יבחר תקנים גרועים?), תנסח את מדיניות הממשלה לקנין ופרטיות דיגיטליים, תקבע סדרי עדיפויות למחקר בנושא איומים מקוונים. לפחות הוא רוצה להקפיד שכל ריכוז הכוח הזה ינוהל ע"י ועדה רב תחומית של אנשים מומחים מהאקדמיה והאמנויות. מה אתם אומרים? ימונו שם אנשי מקצוע, בעלי פרוטקציה או בובות “קנויות”? לפי ההצעה: " הממשלה תמנה, לפי המלצת השר(שר התקשורת - ע.א.) לאחר שהתייעץ עם המוסדות להשכלה גבוהה, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המדען הראשי, ארגונים של סופרים, מורים ואמנים, האקדמיה ללשון העברית, ועם גופים ציבוריים אחרים מועצה בת חמישה עשר חברים, ומביניהם את יושב ראש המועצה."

נגישות

שבוע טוב! קפצתי להציץ באג’נדה השבועית של הכנסת לראות אם השבוע יעלה המאגר או דברים מעצבנים אחרים להצבעה. העמוד הזה לא יראה כך בשבוע הבא אז אני אצטט כאן את הקטעים הרלוונטיים. ראשית, האייטם הראשון ברשימה גרם לי לשפשף עיני ולקרוא פעמיים וחצי לפני שהבנתי אותו:

1.הצעות סיעות, קדימה, חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד בנושאים: א. נתניהו מוביל למפולת מדינית של ישראל (קדימה) (המועמדת להרכיב את הממשלה הינה חברת-הכנסת ציפי לבני) ב. הפעלת יחידת מסתערבים סודית חדשה בקרב אזרחי המדינה הערבים (חד"ש-רע"מ-תע"ל ובל"ד) (המועמד להרכיב את הממשלה הינו חבר-הכנסת מוחמד ברכה)

You have zero privacy anyway, get over it. -- Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר “אמא, צאי לי מהבלוג!”)), אנחנו בדרך ל חברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא - אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

המילה “פרטיות” מתנופפת בראש חוצות הרבה בימי הויכוח האחרונים בנושאי זהות מקוונת, זיהוי פנים ברשת, מעקב במצלמות רחוב ע"י המשטרה וכמובן האיזון בין בטחון אישי ופרטיות בחקיקה. החלטתי לפתוח סדרה חדשה על פרטיות, קצת כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות, להבין מה משמעות המילה לאנשים שונים, למה קשה להסביר לאנשים את המאבק שלנו והאם בכלל יש לו עתיד. הסדרה נוצרת כמעין שורת “סיכומי שיעור” שלי כהדיוט במשפטים שמנסה להבין בלימוד עצמי את ההגדרה לפרטיות, והבעיות של ההגנה עליה.

ג’ון הרדגרייב, איזה איש נהדר! הבעיה העיקרית מאחורינו, השאר כבר יהיה הרבה יותר פשוט…

כשיודעים שמגיע אסון אבל לא מונעים אותו, ככל שמחכים, כך גדל המחיר של ההתכוננות אליו. זה אנחנו מכירים מהחיים האישיים, את זה אנחנו גם יודעים היום לחשב כלכלית.

כשמדובר על אסונות חברתיים, אנחנו לא נוטים לעשות את החישוב הזה. הרבה במדינה שלנו חושבים משום מה שאם נחכה, העניינים ירגעו. עם הדוסים (החייזרים בשחור שיורקים על חילוניות ברחובות מסוימים, מרביצים לנהגי טקסי ערביים, מולקים עמלקים ושורפים פחים) וגם עם החמאס (סוג אחר של קנאה דתית-לאומנית), ההתדרדרות מאוד ברורה. כמו שאומר אחד מהמרחיבים את חוק מרפי: אם נניח לדברים, הם יתדרדרו מרע ליותר גרוע (מן הפח אל הפחת?) אבל אף אחד לא טורח להפנים את זה. אם היו עושים שלום מסודר עם ירדן ונותנים עצמאות לפלסטינים בשנות ה-70, אולי לא היינו צריכים לדבר על חלוקת ירושלים ופינוי התנחלויות. אם היו מגלים יותר קשיחות ועקביות לגבי החברה בישראל (כן לפלוראליזם ולא לליברליזם רב-תרבותי מוגזם) לא היו לנו שסעים עמוקים כאלו בחברה הישראלית ובהגדרות סותרות של יהדות וישראליות.

בהמשך ל פוסט על זכויות זרעים, יש נושא שלא ניכנסתי אליו מספיק, וזה המגוון הגנטי. מה שקראתי שם “ביו-פיראטים” הם אותם הגורמים (חברות, ממשלות ולחצי שוק אחרים) שגורמים לכך שמגוון ביולוגי (או גנטי) יצטמצם דראסטית, ועל הסכנות הנובעות מכך. ראשית יש להקדים ולהגיד שהטענה העיקרית של יבול “מהונדס” או טרנס-גני (כלומר לא הכלאות מכוונות אלא מניפולציות של גנים) עוד לא הוכח בכל המקרים כנעלה על זנים אורגניים (אני לא אכנס לאורגניות של הגידול עצמו כי בזה אין לי מושג). הסכנה היא שהכנסתו מעיפה מהשוק זנים אחרים ובסוף מעיפה אותם מהטבע. אנחנו בוכים על מאות סוגי חיות שנכחדות במאות התעשיתיות האחרונות, אבל אנחנו מתעלמים ממאות אלפי זני הצמחים, ובתוכם עשרות אלפי זני פירות וירקות שפשוט נכחדו. ההרצאה הבאה מחדדת את הענין:

ראיתי אתמול את הקריאה הנרגשת של היו"ר לכיבוש איגוד האינטרנט, ולא הבנתי מאיפה זה בא. היום אני רואה שזו כבר מגיפה שראויה לדיווח עיתונאי. שלומי ואחרים מכריזים על הועד כאנאכרוניסטי, רוצה להגיד אולי “סוציאליסטי מדי”. אני לא הצלחתי לראות שום טיעון רציני בכל דבריהם מלבד אנאכרוניזם, מחיר הדומיינים, זכות הריצה לועד וזכות ההצבעה של בעלי הדומיינים. אני אנסה לענות על הטיעונים האלו.

אנאכרוניזם

אני חושב שהנהלת האיגוד כן עושה מה שחשוב, לא תמיד לשביעות רצון כולם, אף אחד לא מושלם. למשל הנה ראיון שערכתי עם רימון לוי בשביל קריקטור ובו חצי מהזמן הוא העדיף לדבר על מה לא נעשה, אז תוכלו להבין שאם אתם מצטרפים אתם גם מחויבים להזיז דברים. יעל טלמור הפיקה וצילמה:

עכשיו עבר אלי מכתב שרשרת, לרוה אינני נותן להם מבט נוסף אבל הפעם הוא נראה רציני וחתום עליו אדריכל מוכר. מסתבר שיש תוכניות לפרק ולמכור את קולנוע סמדר בירושלים, שגם ככה התרבות בה מתפוררת.

לב סמדר במושבה הגרמנית הוא אחד מבתי הקולנוע הותיקים ביותר בישראל, שריד לתקופה שהיו בה בתי קלנוע שכונתיים. חבורת ירושלמים מנסה לארגן מספיק כסף כדי לקנות אותו ולהפוך את הקולנוע לקו-אופ (בבעלות הקהל). האדריכל אילן קריב מרכז את המאמצים.

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים :(

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ’ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה - מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג’ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

ויקיפדיה הורידה הילוך, אומרים הסטטיסטיקנים שחור על גבי HTML, כתבה מהגארדיין עם תוספת לרלוונטיות ישראלית בסופה. פחות אנשים באים לתרום, ומי שבא נשאר פחות. הבזאר הפך לקתדראלה, לטוב ולרע. בסוף הכתבה מצוין שבמפגש האחרון החליטו הויקיפדים הישראליים להיות נחמדים יותר.

השבוע היה כאן ויכוחון בתגובות לגבי השאלה אם הצ"ח הכללת אמצעים ביומטריים צריכה ערך משלה או לא. לצערי הוא לא התפתח ביותר, אולי כי אנשים לא הגיעו לקרוא אותו בתגובות. כיון שאני לא יכול להשתתף בדיון המקורי אני אתן פה את דעתי.

גם אתם קיבלתם את מכתב השרשרת על אירנה סנדלר? המכתב מגולל את סיפורה של אישה שהצילה תוך סיכון רב את חייהם של 2500 יהודים. הוא אפילו לא מספר אם היא יהודיה או אם כגויה היתה ראויה לתואר המפוקפק של “חסידת אומות עולם”, המכתב רק חותם בזה שהיא היתה מועמדת לנובל אבל אל גור “חטף לה” בזכות זה שהוא הכין מצגת שקפים פעם.

אז יש לי להגיד כאן כמה דברים, מלבד ה"הפסיקו לשלוח לי מכתבי שרשרת, נודניקים!" הצפוי :-)

בהמשך ל שאלתו של דרומי על הפלורליזם והלכידות של חוק הנכבה המשוכתב. בתשובתי התייחסתי ל מאמר של גדי טאוב על רב תרבותיות כערך בעייתי שמסכן את יציבות הדמוקרטיה (ספציפית PDF זה מתוך אותו הפוסט). כתבתי לדרומי:

כספי ציבור לא צריכים לממן או לסבסד פעילות שמתנגדת לקיום המדינה, זה המינימום שדמוקרטיה צריכה לעשות כדי להגן על ריבונותה. חופש דיבור הוא חשוב, אבל אין שום סיבה שלא יהיו לדיבור חופשי השלכות על הדובר…

לצורך האבחנה – אני מניח שזה אומר שאני לא ליבראלי אבל כן פלורליסטי, ובמובן החלש (הפלוראליזם שלי נעצר בסלחנות כלפי מי שמתנגד לפלוראליזם ונושך את הידיים שמאכילות אותו).

אין קשר ברור מיידית, אבל הנה שני לינקים שנשפכו אלי עכשיו מהטוויטר. אחד על סכנות הגימטריה לשכל הישראלי, ואחד על סכנות פיקוח היתר על שוק התקשורת לכיס הישראלי. חברו את זה עם זה איך שתרצו.

שני קולנועי גלובוס גרופ יסגרו, ורשת אופנה חדשה תחליפם - כך הטוויטר של שרית. אני חייב לציין שהופתעתי שסוגרים קולנועים כ"כ מרכזיים כמו עזריאלי תל-אביב ולחלופין הקולנוע שמייצג את חצי מאולמות ירושלים שהוא זה של קניון מלחה. לאיפה ילכו האנשים לראות סרטים? מה, ישבו ויורידו כל היום טורנטים ברשת התועבה?

אבל לא פחות מדהים אותי שעדיין משתלם לפתוח בישראל חנויות אופנה. מאיפה יש לאנשים כסף לקנות כ"כ הרבה?

אז נזכרתי וסיפרתי לשרית על “אופק אירועי הנעליים” של דאגלאס אדאמס. הסיפור הוא כזה: המצב חרבאנה, מה תעשה? אתה משפיל מבטך. מה אתה רואה? את נעליך. איך תתעודד? לך לקנות זוג נעליים חדש! כאן יש עוד הסבר אבסורדי קצר שאינני זוכר בע"פ כרגע, אבל בסופו של הסיפור נפתחות יותר ויותר חנויות של נעליים יותר ויותר זולות, מתפרקות ולא נוחות, כדי שאנשים יקנו עוד נעליים, עד שמגיע אופק האירועים של הנעליים (הסינגונעליטי?) וזה הופך להיות בלתי אפשרי כלכלית לפתוח חנות שאיננה חנות נעליים, וכל הכלכלה מצטמצמת להתבסס רק על נעליים, ושם קורסת הפלאנטה עליה סופר. מעט בני הגזע ששכן שם ששרדו הפכו במהרה לציפורים דרך אבולוציה ונשבעו לא לדרוך עוד על הקרקע לעולם (או לנעול נעליים).

חנית כותבת על תדהמתה הקלה. אני גם לא יודע אם לצחות או לבכוק, אבל קשה לי להגיד שאני מופתע לחלוטין ממה שקורה לתכני המדיה ומאידך מה יהיו מוכנים לעשות כמה מובטלים בשביל כסף.

אבל מה יש לי להתלונן כשקשה להבין כבר מה מוגדר “סוגה גבוהה”? השבוע זכיתי בטעות (באמת שלא ניסיתי) בכרטיס ל"חיבוקים שבורים" של אלמודובר ב"לב דיזינגוף". כיון שנסיוני עם אלמודובר מ4-5 סרטים קודמים הוא “מעצבן עד מרתיח” אני לא ממש התלהבתי מהרעיון וכבר חשבתי לוותר על הכרטיס, אבל אמי עודדה אותי שזה סרט טוב ואופטימי. לא האמנתי לה עד הסוף ולכן מתוך מחשבה שאני וזוגתי נסבול שם (אני מכיר את הטעם שלה), לקחתי איתי חברה חובבת אלמודובר וניסיתי להכנס לנעלי הסרט. הרעיון התחיל מאוד מעניין, עלילה פשוטה למדי עם טוויסט קטן חביב של שני-סרטים-בתוך-סרט (לא ממש מקורי אבל ניחא), וצילומים חזקים ומרשימים שמעצימים את העלילה והרגש, אבל באיזשהוא מקום הפואנטה נמרחת, הקיטץ’ שפתח את הסרט וחשבת שיקבל טוויסט חדש ויעלה על פסי “קולנוע איכות” נפל שתי רמות לקיטץ’ של טלנובלות ממש, והפואנטות ממשיכות להמרח, עד כדי כך שכשכבר רואים לדקה את שדיה המרשימים של פנלופה קרוז על המסך זה לחלוטין לא סקסי, והסיטואציה שלי בכיסא גרמה לי לרצות להקיא, ובמפתיע הסיטואציה שלה בסרט דחפה את קרוז לעשות בדיוק את אותו הדבר על המסך שניה אחרי זה. המקבילה הספרותית כאן מושלמת אבל אני לא יודע אם לזה התכוון פדרו.

ידידתי גילי כתבה על הבעיה בתרגומים “פיראטיים”, ולא בפעם הראשונה, שהרי התופעה בארץ פרצה בגדול עם תרגומים “פיראטיים” של הארי פוטר, רב המכר שהקפיץ את שמה למודעות הקהל הרחב. המגוחך הוא שלא רק המעריצים הצעירים לא מבינים את הקונספט של זכויות מתרגמים, גם אולפני קולנוע ומפיצים לא מבינים אותם ( פוסט המשך למתעניינים) למעשה רוב תעשייה לא שמה על מתרגמים, והדבר נכון גם בתוכנה לצערי (אני נמנע מלהזכיר שמות של מעסיקים ומועסקים ספציפיים). למרות הבעיות של העוסקים בתחום, אם אתם מתעניינים, גילי די פתוחה לדסקס נושאים של תרגום, ניסוח ו תהליך העבודה.

חודש דחיתי, לכתוב או לא, ואז נזכרתי בנושא אחרי פוסט של ישי על שקרים בשיווק. אז באיחור של חודש אני מגיב לסיפור מקאן אריסון… הרקע, למי שפספס: כתבה של עידוק בעין השביעית חשפה עד כמה ציניים יכולים להיות מפרסמים, ולנצל את מצב השוק לפתות בלוגרים במאות שקלים פה ושם תמורה היושרה שלהם. ספציפית הוא מתאר שם קמפיין מוזר שבו המפרסם של קנור רץ לקנות כמה ספוטים בבלוגים לצנצנת של רוטב עגבניות תמורת נזיד עדשים. לא רק את היושרה של בלוגרים ובלוגריות הקמפיין הזה קונה, אלא גם את זה של ניר צוק, שבשביל הכסף הסכים לביים איך הוא כאילו מעדיף את רוטב קנור בין טייקים באולפן על פני הרוטב הטרי שהוא הכין למצלמות.

ביקשו ממני לדייק. סינגולאריטי ככלל אומר לרוב האנשים “חור שחור”, אבל אנחנו מדברים פה על סינגולאריטי טכנולוגי. אופק האירועים הלא ידועים, שמעבר לנקודה שבה המין האנושי (בגרסתו הביולוגית) כבר איננו האינטיליגנטי ביותר על הכוכב.

אפתח בחדשה: הוכרזה פתיחת השנה במוסד הסינגולאריטי (עדיין כואב לי בראש לקרוא לו אוניברסיטה) ועכשיו מותר לספר ששלושה מהתלמידים שהתקבלו הם ישראלים, ואחד מהם הוא חברי הטוב שי, ולכבוד הארוע עזרתי לו להקים בלוג. הבעיה שהשכל האנושי איננו מכונה עדיין, ובשל כשלים ועיכובים, הבלוג עדיין איננו דו כיווני ודו-לשוני במידה שרציתי, אבל יהיה מגניב בסוף התהליך (אני מקווה)

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: " לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

האם זה אוקסימורון מתחכם או רצינות תהומית? Singularity University היא היוזמה החדשה שדוחף ד"ר ריי קורצוויל, העתידן והממציא, אחד מהאנשים שדחפו במרץ רב בשנים האחרונות את הנושא (ולפעמים זוכה גם ל ביקורות לא קטנות). מהי הסינגולאריטי? ובכן מדובר ברגע ההיסטורי שיבוא מתישהו אחרי שמערכת מחשב תעמוד בקריטריונים או אף תעקוף את המוח האנושי במבחני אינטיליגנציה כללית.

כמובן שמי שחובב מד"ב דיסטופי מיד קופץ כנשוך נחש וצווח “אמא’לה, SkyNet!”, אבל זה יהיה פשטני מדי. מדענים בצד הפיסי/רפואי בונים כבר דגם מלא של גזע מוח של עכבר בסימולצית תוכנה, ובקרוב מוח שלם, משם “קצרה” הדרך ליונקים גדולים יותר ועד לאדם. מהצד השני חוקרים אנשי תוכנה איך לזייף אינטיליגנציה עד שתהיה אינטיליגנציה של ממש. לקח הרבה שנים כדי להגיע למסקנה שהיום נשמעת כמעט טרוויאלית: כנראה שאי אפשר להתחיל ממערכת מומחה כמו תוכנות השחמט הטובות בעולם, ולהסיק מהן משהו על תבונה מלאכותית כללית (AGI = Artificial General Intelligence). הרי “כחול עמוק” או “מחשבה עמוקה” או איך ש־IBM קראה לו (וקספרוב לא רוצה לשמוע עליו יותר) מנצח את כל העולם בשח אבל הוא שחקן שש-בש גרוע ביותר, וגם לעשות קפה אינו יודע. בסיפוריו של אסימוב היו המוחות מגיעים עם מסד נתונים כברירת מחדל מהמפעל, אבל משהו שונה ומקורי היה בסיפור אחד, שבו “מוח פוזיטרוני” אחד התחיל במצב “ריק כמו תינוק” ולמד מסביבתו, כולל חוקי מוסר בסיסיים. היום אנחנו יודעים שכדי להגיע ל־AGI שכזה, מאוד יכול להיות שלהעמיס ניתוח סמנטי של כל הבריטניקה לא יספיק, והמערכת צריכה להיות באינטראקציה עם העולם - ללמוד מאיך שפעולותיה משפיעות על סביבתה ואיך הסביבה מגיבה חזרה. יש חוקרים שכבר היום מתחילים לבחון מערכות לומדות שכאלו ע"י חיבור הקשר שלהן לעולם הסובב ולראות איך הן לומדות לא רק מהתכתבות טקסטואלית, ע"י זה שהם “שותלים” את הישות שלה בצורת כלבלב או תינוק בתוך סקונד לייף, ונותנים ל"מקומיים" להיות איתה באינטראקציה.

אני מתנצל מראש, זה פוסט פסימי ואין לי פתרון בסופו (אולי ביום אחר). אם לא בא לכם לחלוק איתי את מצב הרוח הקשה שבו אני כרגע, אתם מוזמנים לדלג לבלוג אחר או לאייטם אחר בקורס"ס שלכם…

חוב קטן: בפוסט הראשון בסדרה הזו על קיימות נתתי דוגמא לעלות ההקמה והתחזוקה של גשר המיתרים בירושלים. דוגמא גרועה כי לא טרחתי לחפש את המספרים האמיתיים (למרות שהם במרחק שיחת טלפון ממני, במשרד מהנדס העיר ירושלים). אחרי שביררתי את המספרים, הבנתי שאין פה מה לדבר, לא משתלם לפרק באמת את הדשר בעשורים הקרובים (גם אם עלות התחזוקה השנתית שלו עולה פי 4 מגשר פשוט)

לגבי שאלות שנשאלתי על “כמה זה דחוף” עניתי בבלוג התנועה הירוקה:

בבלוג של התנועה הירוקה תוכלו למצוא את " למה בעצם קיימות" הוא פוסט הקדמה לפוסט הזה, אתם מוזמנים להציץ בו. אני מעלה שם את הרעיון (המבהיל להרבה אנשים) שאין מנוס מלהגיע ליום שבו גידול האוכלוסיה העולמית יהיה חייב להגיע ל0%. אין מדובר פה באידאולוגיה אלא בעובדה מדעית פשוטה - כדור הארץ סופי ו המשאבים הזמינים עליו סופיים. גם אם נשכלל מאוד טכנולוגיות של אנרגיות מתחדשות, נהפוך כולנו לצימחוניים, נמצא טכנולוגיות למחזור מושלם של מי קולחין… בסופו של דבר אין לנו כוכב לכת אחר לברוח אליו במערכת השמש כרגע, ולא ברור מתי יהיה, ומאיפה נשיג את הטכנולוגיה להעביר אליו מליארדי אנשים כשהאפשרות תהפוך להגיונית. צריכים אם כך להשאר חזרה עם רגליים על הקרקע ולחשוב איך שורדים את השלב הזה בחיי המין האנושי.

זהו, פוסט אחרון בנושא הויקיפדיה, נמאס לי לטחון את זה ואני בטוח שגם לכם. אני רוצה לסיים בטון אופטימי ולחזור ל"שגרה".

אז אמרתי שבויקיפדיה יש בעיות כאלו ויש כאלו. ההחלטה על התכנים לא יכולה להיות דמוקרטית (כי האמת אינה מספיק גמישה, מה לעשות) אבל יש בהחלט מה לעשות לגבי הדמוקרטיות של התנהלות הקהילה ודפי השיחות. שינויים תרבותיים וטכניים מבפנים:

• לחזור ל-basics. כמו שציינתי, כללי ההתנהגות הם מוצלחים, רק צריך ליישם אותם - לחנוך במקום לצעוק, לתקן במקום למחוק, לסייע ולא לחנוק, לשמור על צדק ועל חוק, ולא לשפוך עם המים את התינוק. עד ראש השנה אני מאחל שנהיה לראש ולא לשמוק.
• צריך להגביל קדנציות, שנה בתפקיד בירוקראט זה הרבה, שנתיים זה הרבה יותר מדי.
• שלושה בירוקרטים זה פחות מדי.
• לעודד פרקליטי שטן ולא להשתיק ביקורת על תהליכים והתנהגות.
• למצוא מנגנון של MetaModeration למדיה-וויקי. אולי אפילו קיימים תוספים כאלו, נשאר רק להתקין אותם.
• לשמור על השומרים באופן כללי, ולא לקבל את כל ההחלטות שלהם אוטומטית. להפעיל מחשבה ביקורתית. להציץ מדי פעם איך מטפלים בבעיות בויקיפדיות האחרות בשפות שאתם קוראים ולראות אם זה אפקטיבי. לראות אם יש באתר המטא או מקום אחר הפניה למחקרים מוסמכים שיראו שעם הנחמדות והכמות תבוא האיכות, כמו שטוען קליי שירקי. אם תמצאו מחקרים שמראים את ההפך אני אוכל כובע.

רעיונות לשינויים שיבואו מבחוץ:

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. סיכום ביניים.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אתם מוזמנים להציץ ולהפגע.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

המשך מעללי עירא והויקיפדיה. אם לא מענין לכם דלגו חופשי.

לא רציתי ולא דמיינתי, אבל הנה מה שמצאתי הבוקר (12 למאי), בדף השיחה שלי בויקיפדיה:

שלום עירא, בעקבות תלונתו של משתמש:אלמ|ג, על ההתקפה האישית שערכת נגדו ב פוסט זה, מצאתי לנכון לחסום אותך לצמיתות. ויקיפדיה פתוחה לביקורת, אבל כותבי ויקיפדיה ראויים להגנה מפני תקיפה אישית. דוד שי - שיחה 07:36, 12 במאי 2009 (IDT)

עדכון 26.4: מהתגובות נראה שהניסוח שהפוסט לקה באי בהירות, אני עורך, מנסח ומפרסם מחדש כדי למנוע אי הבנות:

סביבה, ירוק, אקולוגי, קיימות, המון מילים שאופנתי לצטט אבל למרות שרבים מכריזים ש הם חושבים מחוץ לקופסה, אבל הם לא באמת. כתבתי כבר למשל איך ויסנר קורא למפלגה שלו “הירוקים” אבל כפי שמצטייר מהכתבות עליהם, הם לא בדיוק. לא חסרים בחוץ אנשים שירצו לשטוף אתכם בדיבור ירוק - תופעה הידועה כGreenwash - דרך שיווק מגמתי ושיטות אחרות. מתפתחים היום שווקים של הזחות הפחמן ו איזוני הפחמן שעוברים עכשיו מפניה למפעלים גם ל שירות לפרטיים - הרבה ספקנים טוענים שאלו פשוט מפעלים למכירת אינדוליגנציות (ואני מנחש שזה נכון לגבי חלק ממוכרי העסקות האלו, אבל אין לי מושג ירוק בנושא כי לא התעמקתי בו), וחלקם מרחיקים לכת להאשים גם את אל גור וחברת ההשקעות ג’נריישן במריחת הציבור. השוק מלא ספקולנטים ודעות סותרות שנשמעות מאוד מדעיות ומשכנעות, ולכן בוודאי גם רמאים שלומדים לדבר ירוק.

אני מזמין את כל קוראי להרשם ולהשתתף ב אי-כנס בנושא דמוקרטיה. נפגש ב- 1 במאי 2009 ב גן מאיר בתל אביב-יפו ונדבר על ממשל ( תקין, שקוף, נאור ו אחריותי), חירות ( תוכנה, מידע, פרטיות, ביטוי), דמוקרטיה ( השתתפותית, ישירה, דינמית, פתוחה, מקוונת, חברתית ו חינוכית) ותרבות ( דמוקרטית, שיתופית, בת קיימא).

מקווה לראותכן שם!

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג’י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את “היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן”. מארמית הושאל הביטוי “בר קיימא”, כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public” -- Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

“אתה לא חושב ברצינות”, אמר לי שי. “אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה”. שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים “מהמדף” ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

עדכון 7.4.2009: נראה שהשפה שבחרתי פה עברה את הגבול אז מיתנתי אותה קצת. לעוד פרטים קפצו לפה אם זה מעניין לכם, אבל חזרו לפה אם אתם חייבים להגיב (אתם לא, לדעתי הדיון הגיע למיצוי). במיוחד אני לא רוצה להמשיך שם את הדיון, אין לי איך לעקוב אחריו כמו שצריך. עדכון 12.5.2009: כינוי האיש שאת התנהלותו ביקרתי שונה כדי שהדגש יהיה על ההתנהגות ולא לגבי האיש לכשיחפשו את שם המשתמש שלו בגוגל. עם הקוראים הסליחה, אבל האיש הגדיש היום את הסאה והעביר את הויכוח לפסים אישיים, אז אני חייב לנקוט משנה זהירות ולהחזיר אותה לפסים ענייניים. עדכון 13.5 עוד יותר ענייני - אני מעיף את כל הכינויים המוגזמים שבהם השתמשתי כדי למנוע כל אפשרות לפירוש שגוי של כוונותי.

אתמול בערב ניב כתב על אקטיביזם בחירות וסושיאל מדיה. היום תפסתיו בצ’אט (עריכה מינימאלית בשביל הקריאות):

[..] ניב: אבל לא אמרת מילה על הפוסטים! אני: אני אחזר לחיטוטי הנפש האלקטוראליים שלי. חשבתי לכתוב לך תשובה בבלוג על השאלה אם יש קשר בין אונליין והעולם האמיתי אבל התשובה מתגבשת לפוסט… ניב: זה לא עוזר לי בחיים אני: במיוחד לאור המפלגה שבשבילה עמדתי בחוץ בקור אתמול שעות ולא ישנתי 45 שעות רצוף… ניב: שלא עברה את החסימה? אני: :-( אני אוציא את כל הטיוטות (שעוד רלווניטיות) כפוסטים ואז אתפנה לענות אצל כולם, גם אצלך. אבל אם יש משהו שהוכח היום, זה שבלוגים, ניסוח, מחשבה ותוכן זה OUT ניב: למה אני: ציוצים, סטאטוסים בפייסבוק, ססמאות מוקצנות ושיווק אינסטאנט IN. וזה לא מוסיף לי רספקט לעם שבתוכו אני יושב. זה אומר שאנשים עם מסר נכון, שבהכרח הוא מסר מורכב, אין להם איך לחדור כל כך לתודעה. ניב: נכון אני: ועוד הרבה מסקנות לא נעימות (לי) לחשוב עליהן, ועל זה יהיה הפוסט. ניב: כן אני: אז כשאתה כותב בבלוג שלך על סושיאל מדיה, זה שווה ערך למהדורה המודפסת של הארץ ספרות כותבת על טוויטר. כמעט :-) רק תסתכל על השיחה בינינו בחלון הצ’אט. כמה אני כותב, ומה אורך התשובות שלך… ניב: אין לי מה להוסיף, אני מסכים איתך אני: ולכן אני מעביר את זה לפוסט בבלוג… (אפשר לצטט את השיחה?) ניב: בוודאי שאפשר :)
אני: זה יום רע לי כישראלי ובכל זאת אני מוציא מסקנה אופטימית או שתיים, גם על זה אכתוב היום. ניב: אני גם צריך לשבת לעבוד להכין הרבה דברים שאני צריך לעשות… אני: בהצלחה לנו. עוד חודשיים נראה לי עוד בחירות. ניב: :) לך איש ! אני: מע א-סלאמה.

לפני כמה זמן זרקתי משפט בבלוג, ו חץ נבעת מהרעיון שהעליתי שדייויד טנאנט יכול לשחק את ג’יימס בונד, ואני מרגיש חובה להסביר לקהל הקוראת שלי מי הוא ואיזה דוקטור הוא.

טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר. הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת’יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד “הדוקטור” בסדרה הבריטית “Doctor who”. על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, ו ויקיפדיה נתנה לה “פורטל” משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ו אני לא המשוגע היחיד בארץ :-)

הצצתי לתוך סרטון כלשהוא, הכולל כתוביות באנגלית. תהיתי אם הוא מתורגם לעוד שפות כמו ספרדית והצצתי לתוך תפריט האפשרויות, שם גיליתי שגוגל טרנסלייט מציע לי כתוביות אוטומטית בעוד המון שפות כולל עברית… מענין! רצתי לראות איך גוגל מתרגם את הSRT שלי מאנגלית חזרה לעברית. לפעמים מצחיק אבל לרוב מעביר את בסיס התוכן לא רע! אתם מוזמנים להריץ את הראיון ואז לבחור תרגום לעברית בתפריט שמימין למטה ולהשוות :-)

(עוד אנקדוטה: המילים “דולצ’ה וגבאנה” מופיעות בתרגום, ויוטיוב מציע לי לפי זה סרטונים קשורים אחרים, במקום אולי לפני התגים או התיאור דוקא…)

שחור על גבי עיתון, לא להאמין! ניר ברקת זכה להיות ראש העיר החילוני האחרון של העיר. הוא מינה חמישה סגנים(?!) בינהם נציג מרצ ושתי נשים.

שואל אני את עצמי, מה יכול ראש עיא לעשות כדי לעצור את מגמת ההתחרדות? בירושלים היו חיי לילה. תל אביבים היו מגיעים למסיבות ואפטרים ברחוב האומן, ומרכז העיר היה מנוקד פאבים, ואילו היום נשאר אולי 20% ממה שהיה שם לפני 15 שנה. איך למשוך צעירים? איך לעורר שם חזרה תרבות חילונית? ואולי הכי חשוב, איך לשמור על שכונות מהשתלתות חרדית?

אז אחרי שהצגתי את דעותי הנחרצות בנושא דב חנין ותל אביב, אני מציג את לבטי בנושא ברקת וירושלים.

אני לא גר בירושלים כבר 11 שנה. אני מבקר בה הרבה כי יש לי שם משפחה וגם עוד שלושה זוגות חברים. אחד מהם עוזב בעוד חודש. עצוב לי.

לופליאנסקי היה פודל מחמד לעומת מה שפרוש עלול לעולל למאזן בעיר. התקווה הלבנה הגדולה היה שנים ניר ברקת, מישהו שייצג את הצד החילוני של העיר בלי לעצבן את הדתיים והחרדים. מישהו שהיה מוסכם על השמאל והימין. מישהו שתמיד נראה שהוא בעד פלורליזם וחינוך ושמירה על צביון מודרני ואפשרות לחיים חילוניים בעיר הבירה שלנו. מישהו שכל כך ברור שהוא הדבר החילוני-מרכזי הכי טוב, שלא העבודה ולא הליכוד טרחו לשים מועמד ראוי יותר, ופחות או יותר החליטו להסתפק בכסאות מועצה בלבד.

בסערת הויכוחים בתקשורת האמריקנית אם אובאמה הוא מהפכן סוציאליסט, נעלבו מאוד אנשי המפלגה הסוציאליסטית האמריקנית על שלוקחים להם את המנדט על השמאלנות החברתית. אובמה, כשמנתחים את המצע שלו, חותר לחלוטין למרכז. ה"שינוי" שהתנוסס על דגלו הוא סיסמא מטעה, כמו שביטא את זה יפה גדי טאוב - בוש היה המהפכן הכי גדול בממשל האמריקני מזה שנים, עם דוקטורינת התקיפה למפרע של מדינות, ועם רפורמות החוקים שסותרים את החוקה. אובאמה רוצה לשנות את הכיוון חזרה למסלול שהיה קודם. הוא בעצם שמרן יותר ממקיין. עד כמה שהימין ניסה להציג אותו כאנטי-אמריקני חובב-טרוריסטים, אין הרי עצם “אנטי-אמריקנית” בגופו. המצע מראה, והמצביעים מסכימים.

מצאתי היום ביוטיוב סרט שמסביר יפה למה התרבות מינית זה דבר טוב. בקצרה: התרבות מינית (בניגוד ל- א-מינית) תורמת לגיוון גנטי, מה שמאיץ שינוי, מה שגורם לאבולוציה. אנשי תנועת הבריאתנות אינם מאמינים באבולוציה באנשים, הם מוכנים להודות אולי באבולוציה בחד תאיים אבל זהו בערך (כי את זה רואים במעבדה לאורך חודשים ולא לאורך אלפי שנים).

(חובש כובע סרקאזם) אני חושב ככה: אם התרבות א-מינית או לחלופין אי-ההתרבות אצל זוגות חד מיניים (שלא מאמצים או מקבלים תרומת זרע וכולי), עוצרת את האבולוציה, הרי שהבריאתנים צריכים לתמוך בהומוסקסואליות, שהלא בצורתה הטהורה היא-היא הפתרון לעצור את האבולוציה המרושעת המשתוללת בעולמינו המזוהם בחטא הקדמון (/סוף סרקאזם)

יוסי שריד בפוסט " פתאום ויכוח טוב" מדבר על תביעת העלבונות של סופרים ומבקרי ספרות בבחירה של פרסי ספרות, ספיציפית פרס ספיר.

הנושא הזה הטריד אותי לא פעם. איך אפשר לתת דירוג ליצירה אישית? איך אפשר לשים ציון על אמנות לא-שימושית ((יש הגדרה כזו? אני מתכוון לאמנות שאינה ארכיטקטורה או עיצוב תעשייתי או שיש לה שימוש מעבר להיותה שם תלויה על הקיר או מותקנת על כן וכולי))? למרות שפילוסופים כתבו שאמנות אמורה להיות “כשלעצמה” וללא השפעות זרות, אין ספק שהיוצר יש לו את האגו שלו והיה רוצה להיות מוערך. אם אסתכל על כמה עיצובים תעשייתיים מתחרים לאוזניות בלוטות’ או לחלופין כלי מטבח, מנורות סלון, או מגדלי משרדים, הם יכולים להתחרות על יעילות, ארגונומיה, נוחות שימוש, ידידותיות לסביבה, ניצול אנרגיה, עמידות ועוד המון קריטריונים מדידים, אבל איך ולמה לעזאזל למדוד יצירות שלא אמורות לתת בונוס באף אחד מהתחומים המדידים? לא משנה אם מדובר בפרס ספיר, הוגו, נבולה, נובל לספרות או פרס הביאנאלה של ונציה, אין כאן קריטריונים אוביקטיביים, כל תהליך השיפוט צריך להיות של הקהל שיקנה מה שנראה לו טוב.

יש לי חבר שאולי ירצה להשאיר את שמו מחוץ לפוסט הזה, אז נגיד ששמו א’. הוא התאהב במדינה ובבחורה מקומית, ועוקר עכשיו לשם, לעבוד קצת ולהקים עסק. המזרח הרחוק זה ה"אמריקה" של אמצע המאה שעברה, הוא מספר לי. המקום שאליו טסים נהגי מוניות בת ימיים והופכים לבעלי מפעלים ויצואנים מצטיינים. אני עדיין תמה כמה בקלות יתקבל שם אדם זר, שלא דובר את השפה והתרבות המקומיים, אצל ממשלה ששמחה על משקיעים ויזמים חו"לניקיים, אבל לא ממש נותנת לך גישה בלתי מוגבלת לעולם. לפני כחודש הוא בדיוק חזר משם, אחרי שמכל מקום הוא העלה אלי לשרת את עשרות הגיגות של התמונות שהוא צילם. “באמת מרשים שבכלל היתה לך גישה החוצה לרשת” אמרתי לו. “הייתי בטוח שיחסמו לך גישה להמון אתרים ולפורטים כמו SSH” - אתם מבינים, לשרת שלי אני לא מאפשר גישה בפרוטוקולים בלתי מוצפנים כמו FTP…

איפשהוא אנחנו מצפים מהכוכבים והסלבים שלנו להתנהג כאילו שברחו ממוסד טיפולי, כך אמר פעם פן ג’ילט אאל"ט. אנשים צריכים לטענתו להעריץ מישהו שיהיה חסר מעצורים, שיוציא כמויות כסף אדירות על שטויות, שיהיה תיאטרלי, יעשה סמים, ירביץ לצלמים, יתלבש פרובוקטיבי, ואם לא יחשוף את איבריו המוצנעים לפפאראצי, ירגיש שהוא/היא חייבים לדבר עליהם. למה זה? מילא כוכבניות הוליוודיות שחושפות מפשעות בצאתן ממכוניות שבועות לפני אשפוזן במוסד גמילה, אבל למה גם אלו מהשורה השניה מרגישות שהן צריכות לחקות אותן בשביל לקבל צומי בעיתון, ולמה הקהל אוהב את זה כל כך? מצד אחד להעריץ את האנשים האלו כאובר מענש ומצד שני לשמוח בנפילתם וחשיפת האנושיות הרגילה שלהם. בעיני ובעיני רוב האינטיליגנטים שקוראים פה בבלוג אני בטוח שאין כאן ויכוח שזה פתאטי, אבל עדיין בהרבה ארצות ובריטניה בראשן, עיתוני רכילות על אופנה וניתוחים פלאסטיים וחיי המין של אצולה וסלבריטאים נמכרים יותר ממנות פלאפל בארץ. אני פשוט מנסה להבין איך הצליחו המו"לים לנתק את הקוראים שלהם מכל דבר בעל משמעות כדי שהרפש הזה יהפוך לדבר כ"כ מרכזי בחברה… אם המכונית שלי מזהמת את האוויר שבחוץ, אני הייתי רוצה להכריז שפאריס הילטון ובריטני ספירס מזהמות לאנשים את המוח שבפנים ולהוציא תקנון ממשלתי שצריך ומיד לפתח דלקי חדשות ידידותיים יותר לסביבה שלא גורמים לדליפת IQ ממוחות ההמונים.

בשבוע שעבר רינגו סטאר נתן הופעה פאתטית ועצובה אצל לטרמן להשיק את אלבומו החדש “ליברפול”. בערך 40 שנה אחרי שהחיפושיות נתנו את הופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה האמריקנית באותו אולפן ממש (אולפן אד סאליבן) - אבל מלבד צירוף המקרים המגניב אין לי משהו מרגש לספר לכם. האיש לא שר מענין, כאילו איבד את הקול שלו כשעבר לקריירת סולו (לפני כן קולו תרם לא רע לשירים כמו Octopus’ Garden ואחרים) והפעם לשם שינוי הוא אפילו זייף. השיר עצמו הוא חבורת מילים ריקות על “היו לי פעם חברים, עירי היקרה, אני ופול וג’ון, ועזבנו אותך אבל נשארנו נאמנים, אני אוהב אותך ליברפול” עם הפקה בינונית מינוס ומוסיקה לא מעניינת. פשוט עצוב.

נדב שאל לפני שבועיים מה רע בתקינות פוליטית והרבה זמן תכננתי לענות ולא הגעתי לזה.

ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של “בולשיט” שדן בנושא ‘מילים בעייתיות’, צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ’חגורת התנ"ך’ אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק ‘ג’יזס קרייסט’ אומרים במקום זה ‘סנטה וואקה’. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש’חגורת התנ"ך’ זה יופמיזם ל’המשוגעים מהדרום’). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית ‘ניגר’ אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם ‘קנדי’. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.

עדכון - חלק נוסף לאייטם הזה פורסם אחרי שנתיים וחצי.

בזמן האחרון הנושא עולה שוב ושוב בשיחות, כי חברים רוצים כמוני שיהיה לי טוב ושאמצא זוגיות. אני מוצף במיוחד בשבוע האחרון משום מה, אז אולי הפתרון הנכון הוא לפתוח לגמרי את השיבר ולרוקן כבר את הבריכה, ולכן אני מביא אותו כאן לבלוג, למרות שלרוב אני מנסה לשמור על מינימום אפשרי של נושאים אישיים, אבל הנושא הזה כבר הוזכר פה פעם, וגם שוב השבוע.

נתקלתי לפני שעה קלה ב מבחן IQ חביב. לאחר סיכום התשובות (שלקחו לי כ35 דקות, חלקן קשות), החליטה התוכנה שלפי שלוש מדידות שונות אני מעבר לסקאלה שלה. ברמת מחונן מנזה. או שאני באמת יותר אינטיליגנטי ממה שאני חושד, או שהם צריכים לעדכן את המבחן :-)

מיד נזכרתי בקומיק סטריפ מהשבוע שחלף…

מצד שני, אינטיליגנציה היא לא תמיד אינדיקציה לטוב לב, חוכמה או רגישות, תראו למשל את מר לאנגן…

w00t היא מילת השנה של מריאם-וובסטר. זה באמת יכנס למילון או שזה קוריוז של הצפת הצבעות באינטרנט?

האיטם הנ"ל הוא מ"הרג’יסטר" הבריטי, והם מרשים לעצמם לרדת על האמריקנים שכמה מילים ותיקות רק עכשיו מגיעות אליהם, אבל מצד שני נכנסות מילים כמו w00t או פייסבוק כפועל (כבר לא מגגלים אנשים בימינו, מפייסבקים אותם), והחביב ביותר אולי הוא Blamestorming. אני אוהב הלחמים כאלו, וכאן מדובר על הלחם כפול :-)

ואם אני כבר בפוסט חדשות, עוד קצת לינקיה: \* טרי פראצ’ט מודיע כי גילו אצלו אלצהיימר :-( הוא מבקש מהמעריצים לא להתחיל להספיד אותו, יש לו זמן לכתוב עוד כמה ספרים. אם אתם מתחילים בדיסקוורלד כמוני, הנה מדריך, שמתוחזק באתר הזה בכמה שפות, אפילו בעברית (אוי, העיניים! אהההה!) \* בהודו לפי החוק: כבד את אביך ואת אימך או שתלך לכלא. אין לי מה להגיד על המוזרות הזאת. אולי לקוסטאנזה או וודי אלן? \* קורי דוקטורוב, יהודי יקר והגיבור החדש שלי, מדבר הרבה על זכויות יוצרים, קונים, D RM, פרטיות ושאר ירקות. שני אייטמים מעניינים השבוע: נגד הקינדל של אמאזון, ועל מותו הקרוב של פייסבוק. הוא גם סופר מוכשר שמפרסם את כל ספריו תחת CC-NC-SA והוא מזמין את הקוראים לעשות עם הסיפורים “רמיקס”, עיבוד, תרגום ומה שבא, להקה אחת כבר הפיקה שיר על בסיס ספרו האחרון, וגם פרסמה את כל הערוצים הנפרדים של ההקלטה ברשת להמשך השתתפות המאזינים ביצירה. מומלץ! \* מתנות קריסטמס לחובבי סטימפאנק, ו בובות לחובבי מוטציות \* יותר אנשים צריכים להשקיע ב מכוניות ירוקות (של השכן ירוקה יותר). \* המציאות מחקה אמנות - פחיות חמצן לנחנקים בעיר. \* הפורנו בד"כ בחזית הטכנולוגיה, קצת באיחור אבל הוא הגיע גם לרשתות החברתיות. אם תשאלו אותי, פנטהאוז והאסלר ופלייבוי הן אימפריות שלא מחזירות מספיק לקהילה. שייתרמו אולי מערכת החינוך? יש אנשים שחייבים חינוך מיני דחוף!

פיליפ שטארק הוא מעצב מוכשר ומסתבר גם כסטנדאפיסט מענין, גם כשהוא לא בשפה הביתית שלו. בכנס TED האחרון ממרץ הוא נתן את הקטע הבא. לא על עיצוב, אלא “למה עיצוב”. הוא משרטט באנגלית רצוצה ומצחיקה את מקומינו בסולם האבולוציה לדעתו, מה המין האנושי צריך לעשות כדי שיהיה פה מעניין, ואיפה חלקו הקטן בענין.

בהרצאה סטארק (שטארק?) טוען שלמרות שאולי אין לנו שליטה על האבולוציה הגופנית שלנו ב100%, זה יקרה בקרוב, וממילא כולנו מוטנטים ברצף האבולוציה מהדורות שעברו לדורות שיבואו, וחשוב שנהיה כולנו מוטאנטים טובים ונבנה כלים טובים לדורות הבאים שיוכלו להמציא את העתיד שלנו מחדש. כרגע המין האנושי כפי שאני רואה את זה מחולק לשליש שמנסה רק לשרוד (ולא לגמרי באשמתו), שני שלישים כמעט שמנסים להנות (אם זה בצורה הבסיסית של לעבוד ולבזבז כסף ואם זה בהרגשה הטובה שאלוהים אוהב את איך שהם מתנהגים), וחתך קטן, פחות מ5% שבאמת יוצר, חוקר, מפתח אמנות ומדע ומנסה לקדם את המין האנושי, אם מאלטרואיזם וסקרנות ואם בשביל להפעיל את השריר היצירתי ככה סתם. לאחרונה אני מנסה לחפש את השריר היצירתי הזה שאבד לי. אני לא מתנהג כמו מוטנט טוב - מצטער פיליפ! וצריך לעשות משהו בנידון.

לא, עוד לא הצלחתי למכור את האוטו. הדייהאטסו הישנה שלי עדיין מסתובבת בין חברים ומפזרת כיף ושמחה בכל אשר תפנה. בשבת חברים שלי נסעו בה למסיבה בגבעת שמואל, שם רואה אותה ברחוב תושב האיזור וביקש סיבוב. שיחת הטלפון הלכה בערך כך: - טוב כמה אתה רוצה עליה? - 12. כתוב על האוטו. - בסדר אבל כמה בתכליס? - נו 12. אם הייתי רוצה פחות היה כתוב! - נו אבל שורה תחתונה, מחר אני בא שם כסף! - בוא תתחיל אתה, מה השורה התחתונה שלך אם ככה? - אני שם 8. - במגרש מכוניות הציעו לי 9. לא מוכר. - הלו, רגע! אבל צבע, וברקסים, וטסט, ו… - אדוני, האוטו במצב מצוין, הבלמים חדשים כול הארבעה, מחירון שלו זה 20, מה עוד אתה רוצה? - 8 לא טוב לך? - אם תביא 10 על הבוקר נסגור ושלום על ישראל. - אבל תראה… - אדוני, עשר אני יכול לקבל על האוטו. אתה לוקח? - אבל בן דוד שלי לקח כזאת ב4… - תודה אדוני, לילה טוב.

מהיום: קנס 5,000 ש’ לבעל עסק שיעשנו בו - תודה לשי על הלינק. אחרי הקטע המטומטם של הארליך בת"א, הקנסות עולים ואלי האחרים ישמרו סוף סוף על החוק. (למי שלא קרא אצל גיא, הארליך בנמל ת"א הודיעו שבימי רביעי, לעומת שאר השבוע, הם שומרים על החוק. אבל באותה נשימה הם גם ביטלו בימי רביעי את רוב התפריט ולא הגישו בייגלך וחמוצים ליד הבירה, כאילו להעניש את אלו שלא רוצים עשן)

בשבועות האחרונים גם במקום החביב עלי, הנורמה-ג’ין, הפסיקו להתיר עישון בשולחנות פנים ועכשיו כנראה גם העישון יאסר על הבר. אם הנושא באמת יאכף, 15 נקודות זכות לאיכות החיים הפיסיולוגית המיידית שלי, 5 נקודות חובה לאיכות הדמוקרטיה שבה אני חי. הגעתי למסקנה שכל חוק הוא הרי גם ויתור על חופש, והרבה חוקים גוררים ויתורים קשים מנשוא, והרי האיזון הוא כמה נכון לוותר מרגע שהחלטת. למרות שאני רואה את הצד הרע שבחוק הזה, אני מוכן לויתור הזה.

הפוסט הזה מוקדש לידידי שי, שתר כרגע את לונדון בחיפוש אחרי מאלטים מעניינים, מסעדות מיוחדות ושתית high tea כמו בספרים. ידיעותי בתה לא מעמיקות כמו של כמה מחברי, וכבר ביישתי את עצמי בבלוג של “דרינקינג” פעם אחת, אז פניתי אל המומחה שלי, סרן (מיל) מיכאל ברנד, מייסד וקפטן פינת התה ע"ש ז’אן-לוק פיקארד OBE (בהמתנה). סיפורה של פינת התה ע"ש זל"פ אולי יובא בפוסט אחר בהמשך.

מר ברנד, כמו גיקים רבים בדורנו, מעדיף לכתוב על תה באנגלית, כמו שלי קשה להתבטא בנושאים טכניים בשפת עבר. לכן תשובתיו מתורגמת בזאת על ידי:

בשיטוטי באתרים סקוטיים נתקלתי ב ראיון עם רולינג לגבי סיום כתיבת הספר השביעי, שיוצא עוד שבועיים. מסתבר שהיא מודה ברצח של שתי דמויות מרכזיות (אבל היה לה קשה עם זה. היא שתתה חצי בקבוק שמפניה ונורא בכתה ונמרחה לה המסקרה!). היא עדיין טוענת שהדמות של הארי לא מבוססת על אף אחד (תוך התעלמות סדרתית מקומיקס של גיימן על ילד-עם-צלקת-במצח-שמגלה-שהוא-קוסם ועוד מראי מקום אחרים). את מילות הספר האחרונות היא כתבה לבדה בבית מלון עם השמפניה דלעיל והמון טישיואים. קשה להיות מליארדר.

מאז יוסוף הלר, כולם פולטים “מלכוד 22” על כל מלכוד שהוא. אבל הרי יש כל מני מלכודים, הרשימה ארוכה.

כרגע אני מתכנן את הטיול לסקוטלנד, ואיתי אני מתכוון לקחת מחשב כף יד עם תוכנת GPS. אפשר לקרוא לי גיק גאדג’טים רציונלי - אני קורא ומתלהב אבל אני לא רץ לקנות ואני לא יושב שעות על רשימות SPEC כדי להשוות כל תכונה קטנה, במיוחד אם אין לי צורך אמיתי במוצר. עד היום הסתדרתי יופי בארץ ללא GPS ולכן אני לא רואה בזה פואנטה, אבל לטיולים הוא מאוד נוח. אתה הולך יום שלם לאיבוד (בכוונה!) בהרים היפים, או בכבישים לא מסומנים באיזור כרמים על גדת הנהר, וברגע שאתה רוצה לחזור לתרבות ולחפש מסעדה או מלון אתה מדליק את הGPS ותוך דקות מוצא חזרה את הדרך לעולם התרבותי.

(עוד פוסט אורח של גיא)

היום פרסם גלובס ש ועדת שרים אישרה הצעת חוק המפחיתה פיצוי ביטוחי למי שנהג בשכרות בזמן תאונה. לפי ההצעה, נהג שיכור לא יהיה זכאי לפיצויים מלאים מחברת הביטוח עבור הנזק לרכבו וגובה השיפוי יעמוד על 70% בלבד. חברת הביטוח תהיה אחראית על נזקים שייגרמו לצד ג’ במקרה זה, ולא תוכל לחזור לנהג השיכור בגין התשלום לצד ג'.

אפי ה"קודח" מנסח קוד התנהגות לבלוגרים בשבועות האחרונים. ענו לו אנשים בבלוגוספירה ואולי יום אחד זה יעודכן בבלוגדיבייט. אני קורא את השתלשלות הפוסטים ולא לגמרי מצליח להבין לאן זה הולך.

לא ראיתי הרבה מלל על הבחירה בשיר של טיפקס בבלוגים שאני מבקר בהם. הישראלים כנראה כבר שוכחים את האירווויזיון, ובצדק, כי זו תחרות מגוחכת למדי, אף אחד לא שם עליה באירופה, וגם אצלנו זה לא כבוד גדול להבחר להופיע שם. מלבד יוצאי דופן שבמיעוט, רשות השידור היתה שולחת מדי שנה זמרים מתחילים או זנוחים מקצוות מפת הבידור, ולטס פייס איט, גם טיפקס מאז “דיסקו מנאייק” זה לא מה שהיה פעם.

אז מה יש לנו כאן? זמר פופולארי, על סף יציאה במופע ותקליט חדשים, אדם רב מעללים ושמועות אבל גם תורם המון לקהילה, פעיל בבי"ח לילדים ושאר מקומות, והנה הוא שולף צינגלה באמצע ראיון, אומר שזה עוזר לו לשמור על עצמו שמח ושפוי ומיד מוסיף שזה סם שלא כל אחד צריך לנסות, ולא לפני שהוא הגשים שאיפות בחיים (אחרי שהגשמת שאיפות, מותר לעבור לשאיפות אחרות? :-))

ומה עושה התקשורת? כסאח. יריות ופיצוצים. שוכחים מכל הטוב שהאיש עושה במחי יד.

רוחמה אברהם שולפת חוק פופוליסטי ל הפסקת מכירת אלכוהול בשתיים בבוקר. הסטטיסטיקה טוענת שמקרי האלימות ותאונות דרכים בלילה ירדו ב50% במדינות שבהן הנהיגו את החוק. אני בתור אדם שבד"כ יוצא מהפאב בסביבות 1-1:30 הכי מאוחר לא נפגע מזה. מצד שני אני יכול לדמיין את בעלי הפאבים נפגעים גם נפגעים.

לאחרונה אני מטייל הרבה באתרים של סקפטיסיסטים מקצועיים והשרלטנים אותם הם מבקרים. מצד אחד ניצבים גיבורי התרבות שלי, פן וטלר (בעיקר בתוכניתם " בולשיט!"), ג’יימס רנדי, קרל סגן ז"ל ואחרים, ומצד שני מצעד ארוך (ארוך מדי) של ליצנים, כגון טום בירדן עם “גנרטור” המגנטים שלו ו קונספירציות על טסלה, ויליאם ליין, אנשי האסטרולוגיה, ההומאופאתיה, ובואו לא נתחיל להזכיר אפילו את קצה הקרחון של שרלטני דת ואמונה למיניהם. אני לא יודע אם לצחוק או לכעוס כשאנשים מוחזרים בתשובה, בולעים חומרים לא ברורים לפי אמונה עיוורת, מקבלים שבשעת מחלה עדיף להתפלל מאשר ללכת לטיפול, ובמקרים קיצוניים לוותר לגמרי על המצפון וקול ההגיון הפנימי (ראה מקרה אשר פינטו, אדם שאפילו יצא לי להכיר אישית).