בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה :( אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

קיימות 5: חופש התוכנה

בדרך אל "התמונה הקטנה" של המשמעות של "קיימות ברמה האישית", הקדשתי כמה הצצות בסדרת הפוסטים הזו להסתכלות על התמונה הגדולה והתמונה המאוד גדולה. אני מתחיל להצטמצם (אבל לא לפי הסדר). הפוסט הזה הוא על "תמונה בינונית" ומדבר על עוד מקום מאוד קשור ומאוד נוגע לליבי, וזה חופש התוכנה.

לפני כ6 שנים ביקר בארץ ריצ'ארד סטולמן בפעם האחרונה. בין הדילוגים הבינלאומיים הוא נאלץ לקחת טיסת לילה שהיתה מנחיתה אותו שלוש שעות לפני שהיה צריך להופיע על הבמה באולם סמולארש ביום שפשוף אגו של יב"מ ישראל. כל מי שמכיר את האירועים שהחברה הזו מרימה ואת פאר האולם המדובר, מבין שהכנס השיווקי הזה לא היה בדיוק סוג הארועים שסטולמן חוצה בשבילם אוקיאנוסים. אבל לפעמים הוא יודע להיות פראקטי, כי את הביקור הזה הוא לא בזבז על הרצאה קטנה, הוא נסע גם לרמאללה ודיבר עם פעילים ממגוון ארגונים על גדר ההפרדה ועל מערכת החינוך ברשות הפלסטינית.

סטולמן הוא פעיל חופש להגדרתו, והוא נותן את תרומתו היותר בולטת בעולם התוכנה כי בזה הוא מפורסם ובזה הוא מבין, אבל אם תפתחו את העמוד האישי שלו תמצאו גם התייחסויות להרבה נושאים אחרים, ולא מעט פוליטיקה, ובהחלט גם הרבה נגד התנהגות ישראל בשטחים. אני גם לא מתפלא לגלות בדף שלו שהוא תומך במפלגה הירוקה האמריקנית. הצורך שלו בתוכנה חופשית לא בא מתוך אהבת הקוד, אלה מתוך שנאת האי-צדק, והוא שמח להסביר את זה למי שרק ישאל. בדרך החוצה מישראל במקרה יצא לנו אז לטוס ביחד לברצלונה (אני לטיול, והוא לכנס FSF אירופה) ויצא לי לבלות איתו כשלוש שעות בשיחה (את השאר הוא כמובן העדיף לישון), והוא חלק איתי את החששות שלו שלישראל הוא לא יחזור בקרוב כי הוא ראה כבר יותר מדי פעילי שלום כמותו נכנסים לרשימת החסומים לכניסה לישראל. אינני יודע אם זה המצב, אני רק יודע שהוא לא הגיע לבקר כאן מאז. עוד התכתבתי איתו לגבי משרד החינוך הפלסטיני אבל לצערי לא קיבלתי מהם תשובות לדואל ששלחתי אליהם.

התמונה הגדולה של קיימות כמו שציירתי אותה בקווים גסים בפוסטים הקודמים, באה בעיני בצורה ברורה בצמוד לראית עולם פוליטית-חברתית. מרגע שהתחלתי לחקור את הנושא הוא מאוד התחבר לי לפעילות האישית שלי למען חופש מידע וחופש תוכנה. אני לא חושב שיש בכך בושה, אבל כשניסיתי לפנות ליושבי הפלאנט בנושא של עזרה חברתית, קיבלתי הזהרה נמרצת והופניתי לפוסט הבהרה לגבי תכנים בפלאנט שאין קשורים לתוכנה חופשית. אני חייב לתקן אם ככה – זה אולי לא קשור לקוד פתוח, אבל זה בהחלט קשור לתוכנה חופשית.

אם תקפוץ עכשיו מאן דהיא ותתריע לי ש"זה היינו הך", אני חייב להבהיר אחת ולתמיד – קוד פתוח הוא כלי הכרחי אבל לא מספיק למימוש חזון של עולם חופשי (כולל תוכנה חופשית), בדיוק באותה צורה שבחירות חשאיות ושוויוניות הן כלי הכרחי אבל לא מספיק לדמוקרטיה. אני לא אריב איתכם אם תגידו לי שלהגיד "גנולינוקס" זה מגוחך, אבל אני מבקש שתעצרו לחשוב על הדבר הגדול. תוכנה ומידע חופשיים יהיו הלבנים ההכרחיות לבניית העתיד שלנו על כדוה"א בהרפתקאות שעוד נכונות לנו בעתיד של רבע המאה הקרובה. לכן אני מוטרד ממצבה של הויקיפדיה הישראלית ופעילות התוכנה החופשית בארץ, וגם מטריד אותי כש"קמליון" מחליטים להקים כנס "במקרה" ביום הקבוע השנתי של "אוגוסט פנגווין", אבל לא מוכנים לשתף פעולה עם א"פ אם יקום אחד (והבנתי שהשנה באמת לא ברור כבר אם יתקיים או לא). אם היתה פה קהילה אמיתית, לא היו נותנים לשטות שכזו לקרות.

לפני חודש, כשדורון אופק כתב על השאלה אם יש או אין אוגוסט פינגווין, הוא דילג על פרט או שניים שדיסקסתי בצד עם רם און באותה פגישה (והבטחתי להמשיך עם מיטל טלפונית אבל {תירוץ משעשע כלשהוא} שגרם לזה שהחתול אכל לי את {כלי תקשורת כלשהוא} ואז כמובן קרה {שקר כלשהוא}). ספציפית בישיבה, אחרי 10 דקות דיון בנושא חולצת הכנס, העליתי את השאלה של נחיצות החולצה כהנחה לא מובנת מאליה. – "מה זאת אומרת? אבל חייבים חולצה! אנשים באים בשביל החולצה!". ואני כמעט רציתי להתחיל לבכות. הרי צרכנות ו"מגיע לי" הם לא ערכים של עולם התוכנה החופשית, זה עולם שמנסה לעודד יוזמה אישית ותרומה והשתתפות – לא דברים שבולטים בקהילה הישראלית לצערי. יש לי כבר כמה וכמה חולצות מכנסים קודמים, הערתי, והן לא עולות עלי. גם צוות המארגנים נתקע כל שנה עם עודף או חולצות בגדלים הלא נכונים, או (כמובן) חוסרים. הצעתי למיטל שבמקום חולצות, ישימו קובץ עיצוב גראפי בפורמט פתוח, ויתנו לאנשים לייצר לעצמם חולצה – להוריד, לערוך כראות נפשם, ולשלוח את העיצוב שלהם לחנות הדפסת החולצות האהובה עליהם. אולי אפילו נקבע עם כמה חנויות על מחיר ואיכות מסוימים. אני לא רוצה להיות בררן יותר מזה, אבל אני חושב שמאוד יהיה לי נחמד לדעת שגם לא יהיה מדובר בחולצות מאוד זולות שיקרעו אחרי חודשיים, ואני מאוד אשמח אם גם יהיה לנו איזה מושג שהבד לא יוצר תוך ניצול ילדים למשל, או משהו בעייתי אחר. נכון שכתבתי פה שצריך לעודד תעשיה מקומית, אבל בארץ אין יותר מתפרות, ו(אני מקווה) לא מגדלים כותנה כי אין לנו מים, ו(לצערי) לא מייצרים גם בדים מלאכותיים מתוצרי הלוואי של בז"ן.

בכלל, כנס תוכנה חופשית, מן הראוי לו שימומש כאי-כנס, צורת התנהלות שמאוד תואמת את רוח הבזאר ומשרה אווירת קהילה ושבט, כמו שתוכלו לראות ב{הרצאה כלשהיא של סת' גודין על שבטים}. אני מקווה שלשם שינוי השנה נוכל לעשות כנס יותר ירוק, לא נתבייש לדבר על דמוקרטיה וקיימות, כי זה מתחבר בהחלט לחופש מידע ותוכנה חופשית (ואם תבקשו אני אכתוב ביתר פירוט על החיבור, ואשמח גם לתת על זה הרצאה באוגוסט פינגווין…)

רגע של נוסטלגיה – רמת שירות

בזמן האחרון קראתי המון פוסטים של אנשים שמתלוננים של שירות גרוע מהרשויות או המפעיל הסלולארי או ספק האינטרנט. היום בלי קשר ישיר נזכרתי בימים שבהם לקבל קו טלפון ממונופול "משרד הדואר" הממשלתי היה לוקח שנים. אני חושב שאני שמח שהתקדמנו מאז :-)

את המכתב המצורף מצאתי פעם אצל סבא שלי בין מסמכים משעשעים שונים. שימו לב להפרש בין תאריך הבקשה לתאריך הביצוע: 4 שנים. וזה לחנות במרכז ירושלים, בבנין הכנסת הישנה למי שמכיר, לא באיזו שכונה נידחת…

עוד סיבוב גלקטי ודי?

ספר שישי לטרמפיסט? האינטרנט גועשת, חברים התקשרו לספר לי כמה רע זה יהיה… אני לא יודע למה התגובה החזקה הזו. הרי לא מדובר בעריכה או שכתוב של החומר הקיים והטוב, אלא על הרחבת היצירה. קחו כדוגמא נגדית את ההחלטה המוזרה של שפילברג להוציא את איטי לDVD ללא אקדחים ושאר פריטים, או של לוקאס להוציא מחדש את פרקים 4-5-6 של מלחמת הכוכבים אחרי רימאסטר דיגיטאלי שלתוכו נוספו כמה סצנות, יצורים וגרפיקה ממוחשבת שעיצבנו את המעריצים הנאמנים ברב המקרים.

במקום זה, חשבו על אנשים שכתבו על פנטזיה שממשיכה בעולמות של טולקין, או בעוץ של באום. יש היום הרבה הרבה יותר ספרי עוץ של ילדים ומבוגרים שנכתבו לאורך חצי המאה האחרונה מאשר ספרי באום המקוריים, וזה לא מוריד מגדולתם או הצלחתם בשוק, ובטח שלא משכתב והורס את היצירה המקורית. אין לי בעיה שהספר המדובר יהיה פלופ ספרותי או הצלחה גדולה. אני לא חושב שיש לספר אחד או עשרים ספרים את הכוח לשנות את דעתי או דעתו של מישהו על הסדרה או על דאגלס אדאמס, במיוחד שהוא יעבור את עינם הקפדניות של עורכים, חברים קרובים של אדאמס, אישתו ועוד כמה מעריצים, אני בטוח. עד שהוא יתנוסס באמאזון הוא יהיה בלתי מזיק ברובו.

(מצד שני, אני מקווה שלא ינסו לעשות עוד סרט המשך עם החבורה הקודמת, או בכלל)

למי שעוד לא הבין למה מודו

קראתי הרגע אצל מור את "תסמונת דב מורן – מיוחצ”נים ובוכים", ואני מסכים שיש בעיה רצינית עם אתיקה עיתונאית וכל התחום מתדרדר לעזאזל בעולם המערבי (או לפחות בארה"ב ואצלנו בעקבותם), אבל אני צריך להעיר משהו לגבי מודו שאנשים לא הבינו…

אם אתה מסתכל מהכיוון של טלפון סלולארי זה באמת לא הגיוני. למה שמישהוא ירצה טלפון מודולארי? מי צריך יותר מג'אקט אחד? האם לא יותר פשוט וזול לסנכרן ספרי טלפונים בין כמה מכשירים מאשר להיות תלוי במודול קטן שיטייל בינהם ומאפשר רק לאחד מהם לדבר עם הרשת הסלולארית בכל רגע נתון? אני מסכים, זה אכן דבילי לחלוטין כשמסתכלים על זה ככה.

חשבו על זה אבל מצד יצרני החומרות למיניהם. קאנון יכולים להכניס לשוק מצלמה חדשה בקלות רבה יותר מאשר טלפון מסכן. רשויות התקינה, המכס והמפעילים הסלולאריים שמים המון מחסומים בכניסה למדינה חדשה (תשאלו את דורון אופק מה הוא עובר), ואם אין לך כמה אצבעות או ידיים בעוגה (קרי אם לא כתוב לך יורוקום, פרטנר, מוטורולה או עוד מבחר מצומצם של שמות על כרטיס הביקור) אתה לא תחדור לשוק ולאותה מדינה. היו שמועות אגב שזה הסיפור של האייפון – עבר את כל אישורי מכון התקנים אבל נתקל בסירוב של המפעילים הסלולאריים, אולי בגלל כיפופי ידיים של יורוקום וחברות?

וכאן נכנסים מודו. אם אתה יצרן טיוואני חסר שם ואתה רוצה למכור טלפון, הרי לא תרצה להתאמץ על התקינה במדינה פיצפונת כמו ישראל, אתה תרצה רק לרוץ ולהתאמץ בשביל פריצה לשוק גדול יותר (סין, ארה"ב, יפן, השוק האירופי). כאן באה מודו ואומרת בפשטות – הטלפון שלנו אולי פיצפון וחמוד ויש לו אפילו כפתורים ומסך, אבל אם תתעלם מכל אלו הוא פשוט מודול מקמ"ש של GSM, EDGE, WCDMA, WIFI, BT וכל מה שאתה צריך זה להכין חריץ במכשיר שלך ולהעביר אותו במכס בקלילות, בלי סעיפי "מכשיר עם מקמ"ש שצריך תקינה מיוחדת". מטר אחרי שער המכס יכניס המפיץ המקומי שלך את המודול של מודו והופ, פרצת לשוק חדש, כי מודו דואגת שהמודול שלה יהיה תקני ומיובא כבר בכל השווקים שאליהם אתה רוצה להכנס.

נכון, יש כבר בשוק כרטיסי GSM לניידים, אבל מודו קומפקטי יותר, כולל עוד כמה רשתות ותדרים, ומשווק הרבה יותר טוב, ובינתיים זו גדולתו. מעניין מתי תקום להם תחרות, אבל כרגע זה נראה שאם מצליח להם, לכל ASUS EEE, סאמסונג Q1, מצלמות של קנון וניידים של אפל יצוצו פתאום חריצי מודו. יהיה מעניין, הלא כן?

(גילוי נאות: כותב הפוסט הזה עבד תקופה כיועץ במודו ונפרד מהם ביוזמתו מסיבות אישיות. מודו לא עשו שום דבר בשביל לקבל ממני פוסט אוהד שכזה, למעשה הם די מאחרים לשלם לי את המעט שמגיע לי כחוק, אז נא לא להאשים אותי בחוסר הגינות וגו')

הנה בא הHD, הנה בא הננו-סיליקון

המשביר לצרכן כבר מפרסם טלוויזיות LCD 32" ב2000 ש"ח. אין לי מושג אם גרץ זה טוב או רע, אבל לחש לי לפני חודש וחצי מישהו בחנות צילום שכל היצרנים מחכים עד אחרי האולימפיאדה עם מחירים גבוהים באופן מלאכותי, ושבספטמבר תתחיל גלישת מחירים אדירה, טלוויזיות שאינן HD יגלשו למטה במחיר ואת מקומן יתפסו מכשירי HD בזול. למעשה דבר דומה קורא בסביבת המונדיאל עם מחירי טלוויזיות, שמתם לב?

בקיצור, מי שרצה HD בסלון, טלוויזיות שעלו 15-20K ש"ח עלולות לפול ל3-5K עד סוף השנה, ועוד נפילה תבוא כרגיל בינואר אחרי שיגמרו הקניות לקריסמס וחברות יסיימו לבזבז את שארית תקציב 2008. אני חושב שב2009 שני הדברים הכי יקרים בשוק הגאדג'טים (זכרונות פלאש ומסכים) יוזלו בהרבה, והדבר הבא שמחכה הוא סוללות.

עוף טופיק סוללות: אתמול שמעתי קצת באיחור על פיתוח לא כ"כ חדש לבטריות ליתיום-יון שמחליף את האנודה הפחמנית הרגילה באנודה של ננו-טיובס של סיליקון. הרעיון של אנודה מסיליקון ננטש לפני שניים-שלושה עשורים כי הסיליקון התפורר אחרי כמה הטענות ופריקות של הסוללה, אבל הננו-סיבים שפיתחו בסטאנפורד מחוברים במבנה שמאפשר להם להתרחב ולהתכווץ פי ארבעה בלי לגרום להתפוררות, וזה אומר לטענתם, לקפיצה משוגעת של הגדלה של X10 בכמות האנרגיה האגורה לאותו נפח חומר, או במילים אחרות, סוללות יתכווצו לעשירית הנפח/משקל או שאותן סוללות מחשב נייד שנותנות לכם היום 4 שעות יתנו 40. סלולאריים לא יצטרכו לחסוך על GPS, WIFI, BT וכל הפיצ'רים יוכלו לעבוד כל הזמן או לחלופין המעבד יכול להיות מהיר הרבה יותר… וזה לפני שנדבר על מה זה יעשה לתעשית המכוניות החשמליות.

ימות המשיח או הרבה תקוות? לא פורסמו הרבה חדשות על הפרויקט מאז ינואר, אני מחזיק אצבעות.