חוק אי-עישון במסעדות – רע אבל נכון?

שחר שמש כתבעל חוק אי-עישון במסעדות, ועל האכיפה שלו, ושמתי לב שלא טיפלתי אף פעם בנושא פה ברצינות. התחלתי לכתוב על זה לפני שבועיים ומשהו אבל אז יצאנו לטיול, והפוסט נדחה. אחרי השבועיים האחרונים ואתמול בערב בפרט אני מרגיש עוד יותר חסר אונים בנושא.

יש דברים בודדים שמפריעים לי במגע עם אנשים. עילגות זה אחד. השני הוא מה שאני קורה "טמטום מרצון", אחרי כן חוסר יושר, ואיפשהוא במקום כבוד ברשימה הזו (אין בה כבוד, ואין סדר הכרחי) ריחות מגעילים של סיגריות ובשמים… ואני חושב שלדבר האחרון הזה יש לי הכי פחות סבלנות. סף הגועל שלי מריח הוא די נמוך. חברים שלי העידו שהם כבר ראו אותי יושב בפאבים מעושנים איתם וסובל בשקט אבל לרוב מדובר במצבים מאווררים ביותר, או שממש ממש בא לי לשבת איתם. אתמול למשל, אני עדיין בעייפות מלילה של שדות תעופה ויום של שינה טרופה וקצרה. בערב התאים לי ללכת לישון מוקדם או לפגוש את החברים בשקט בבית. במקום זה נפגשנו לסרט בקולנוע תנובה (הידוע גם בכינויו "סינמה שיטי"). קומפלקס מכוער, המוני ומעצבן שכבר כתבתי עליו בעבר. הפעם להפתעתי, מלבד מסך לא הכי גדול, הייתה לי דווקא חוויה מצוינת באולם הקולנוע עצמו. המסך היה מספיק גדול, הכסא כמעט מספיק מרווח, הרגליים לא צפופות מקדימה, הסאונד טוב… הדבר היחידי שדפק לי ברצף את כל הערב היה צחנת סיגריות מתמשכת ועקשנית שעלתה ממני עצמי.

עכשיו שתבינו, הייתי עכשיו שבועיים בחו"ל, במדינה שבה החוק נאכף. מעט רגעי עשן הסיגריות שליחכו לי את קצה האף היו אולי אדם או שניים מחוץ לפאב או המסעדה, אבל בפנים אוויר טוב, מוסיקה טובה בווליום שאפשר לדבר בו בשקט ובכיף והאווירה נהדרת, אנשים עדיין נהנים מאוד למרות שחלקם יוצא החוצה לעשן (ועוד יש על הטבק מיסים כבדים במיוחד, סיגריות עולות פי 3-4 מאשר בארץ!). שבועיים חלומיים. אפילו גיא לא עישן, ולצערי אתמול גיליתי שזה רק מתוך התחשבות בי ולא מרצון להפסיק. ההתקפה על מערכת הנשימה שלי התחילה כשאספתי אותו לקולנוע ולאוטו נכנס בלוק של נקוטין דחוס כמו מרק אפונה ובאמצעו קצת גיא. כיביתי מיד את המזגן ופתחתי את כל החלונות ובערך כשהגענו לסינמה שיטי זה עבר. עכשיו דמיינו עוד 10 דקות של ציפייה בפקק חסר סיבה כדי להגיע לחניון של תנובה (ומה לעשות, אלמנט העייפות לא עזר) ונכנסתי כבר מוכן לקרב לתוך מרק בשר. נראה שכל החיב"ר ((חולון, יפו, בת-ים, ראשון)) עלו לרגל לתנובה הערב. פילסתי דרך בין ערסים ופרחות באולם ללא עישון של הטמפל-באר כדי למצוא את חברי בחדר הפנימי (יותר חשוך, יותר מעושן והרבה הרבה הרבה יותר רועש). אחרי רבע שעה שניסיתי לשאוג מעל המוסיקה חוויות מסקוטלנד פשוט הצטרדתי. אולי העשן גם עזר, ואולי העייפות, אבל התוצאה הסופית הייתה שפשוט ברחתי החוצה וחיכיתי לחבר'ה. אחרי עוד עמידה של 8 דקות בתור לכספומט ועוד 10 דקות בתור לשתיה הצטיידתי בהרבה שכנוע עצמי כדי להשאר לסרט בכל זאת. אני שמח שעשיתי את זה כי הסרט היה טוב, אבל ריח הסיגריות מהחולצה שלי וכאב הגרון שלא עזב פשוט הצליחו למחוק את הכיף המועט של הערב ולמחוק בזריזות את מעט הזכרונות הטובים שעוד צפו לי בראש. חזרתי לאוטו וקרעתי מעלי את החולצה בכזו נמרצות שכמעט וקרעתי לי את מסגרת הסיליקון היקרה של המשקפיים איתה, ופשוט נהגתי הביתה בחצי גום ערוף. לא יכולתי לסבול את זה יותר. בסוף גם לא יצא לי לדבר עם החברים והייתי מצוברח מעייפות, סיגריות וחווית קניון מגעילה. למה אנשים רואים במקום הזה מרכז בילויים, לאלוהים פתרונים. החברה פשוט רצו לשתות גינס לפני הסרט. לגיטימי. אבל ליד אף קולנוע נורמאלי אחר באיזור לא מוצאים גינס. קונספירציה? התוצאה של הערב היתה שוב שינה מחורבנת, כעס על הסיגריות, כעס על תנובה והקנניון שלהם, כעס על הטמפל והכי גרוע כעס על החברים שלי שבחרו מקום שידוע להם שאני שונא אישית, וספיציפית את אמבט הסיגריות הזה במרכזו. אף אחד מהם לא מעשן מלבד גיא הרי. עכשיו אני בכלל מרגיש כמו האידיוט האחרון בכנען שסובל מסיגריות… אפילו למפגשי טעימות היין "הפקק" של שי הפסקתי לבוא בגלל העשן.

ולמרות כל מסכת ההתעללויות הנ"ל (זו הייתה רק ההקדמה), אני לא בטוח שאני בעד חוק נגד עישון. חוקים נועדו להגן על הפרט וזכויותיו. זכותי לסביבה נטולת עשן וזכותו של המעשן לעשן. מי יחליט אם זכותו של האחד חשובה משל האחר? זכותי לא לתת לגיא ושאר חברי המעשנים יותר טרמפ. המכונית היא רכושי הפרטי וספיציפית קופסה על מערכת איוורור סגורה שאני מבלה בה יותר מדי שעות ביום. קצת סיגריות שנכנסות לפילטרים של המזגן ויש לי סירחון לחודשים שקשה לנקות משם, ואני שונא גם ריחות מלאכותיים של פחיות ועצים שאמורים לספוג עשן מהאוטו אז הם לא אופציה – למשל גם הפריעו לי אנשים בשתי טיסות שונות בטיול שהתיישבו לידי עם פצצת אפטרשייב שחנקה אותי קליל (החלפתי עם גיא, לא נראה שזה הפריע לו כמוני). מה גורם לאנשים לרצות להסריח את הסביבה בשם הזכויות שלהם?

אבל זו הנקודה – זכותם. זכותם של המעשנים לפגוע בגוף שלהם עד מחרתיים, אבל עד שלא יצאו מחקרים חד משמעיים על הסכנות שבעישון אי אפשר לטעון במדינות שונות על זכותי לאוויר נקי. הפתרון של הקפיטליסט או הליברטאר המצוי הם כמובן השוק החופשי – אם יש דרישה לפאבים ללא עישון – מישהוא כבר יקים אחד, לא? בינתיים אנשים לא מעשנים סיגלו לעצמם כבר אורח חיים שהעשן לא חייב לשחק בו תפקיד, פשוט לא הולכים לפאבים. אחרי זה פלא שאין לקוחות כשפאב אחד בתל אביב ניסה לרוץ עם "ללא עישון" בתור הגימיק – זה פשוט הרג אותו, כי לא-מעשנים כבר היו אולי אלרגיים לכל החוויה של פאב או שהשיווק לא הספיק, או לפי מה ששמעתי – בעלי הפאב פשוט ניהלו שם עסק גרוע וציפו שהעובדה שהעישון אסור תהיה מספיקה בשביל לגרום למקום להחזיק את עצמו. אדיוטים.

אבל אנחנו לא במדינה ליברטארית, אנחנו תחת ממשל שמתיימר להיות סוציאלי. חוקים נגד עישון קיימים, ובתאוריה זכויות העישון אמורות להיות שניות אחרי זכות הלא מעשנים. גם בארצות הברית שבה חירויות הפרט נחשבו פעם למקודשות ברשימת התוספות לחוקה, ומאוגדות במגילת זכויות האזרח, גם שם יצאו חוקים (אף כי מקומיים ולא פדראליים) למניעת העישון במקומות מסוימים. כמור שיש לממשלה המקומית מה להגיד על לקיחת חרויות מסוימות ממעשנים למען אותו מושג מעורפל ובעייתי שנקרא "טובת הציבור" – משהו שאף רשות חוק עוד לא הגדירה באופן מספיק חד מעולם.

ועכשיו פרט הציבור הקטן שכותב שורות אלו מבולבל. מצד אחד אין שונא סיגריות גדול ממנו. במיוחד אחרי אתמול בלילה, במיוחד אחרי שבועיים בבריטניה שהראו שאפשר בהחלט גם אחרת אוויר נקי ווליום נורמאלי בהחלט יכולים עדיין לשמור על אווירה שמחה וכיפית ולא להבריח מעשנים. מצד שני החוק הזה לוקח זכויות מאנשים וממילא לא מכובד ע"י רוב בעלי העסקים, כמעט בגדר "גזרה שהציבור לא מסוגל לעמוד בה" – לפחות הציבור הישראלי כך נראה. מה דעתכם? מדינה עם נטיות סוציאליות אמיתיות ולא מדומות צריכה היתה מזמן להסיק שעישון וזיהום אוויר פוגעים בטווח הארוך בקופת המדינה בצורת מערכת הבריאות שמטפלת בתוצאות של הנזקים שנים אחרי ואוכפת חוקים ומעלה מיסים היסטריים על טבק. מצד שני מדינה קפיטליסטית היתה פשוט מבטלת את חוק הבריאות הממלכתי. באיזה כיוון צועדת מדינתנו האופורטוניסטית? אני חושב שהכיוון ברור אבל לא טוב 🙁

האיזון העדין בין נוחיות, פרטיות ובטיחות מידע

מערכת הדואל של האוניברסיטה העברית עוברת לג'מיל. כך בהודעת דוברת המוסד וכך כבר עודכן גם בדפי במידע שלו. זה נשמע לי מוזר שמוסד כזה מגלגל החוצה את השירות הבסיסי הזה. אבל לא שמעתי את זה בעיתונים, זה יצא בשקט בשקט רק לסטודנטים של האוניברסיטה ועובדיה הזוטרים (נראה שהדואר של של המרצים והעובדים הקבועים נשאר במערכת הישנה). הרבה קללות כבר נכתבו על המערכת הישנה של HUJI, אבל לפחות המערכת נשארה בתחומי המוסד עד היום. מדובר להעביר 24K תיבות החוצה לג'מיל כבר עוד כשבועיים, ועוד 100K תיבות של בוגרי המוסד בהמשך.

למי זה מפריע? ידידי מ' לומד אבל גם עובד במוסד. מפריע לו ובצדק שמידע פיננסי אישי שלו (משכורת, תגמולים שונים ומלגות) יעבור דרך מנגנוני הניתוח והארכיון של גוגל. אבל האוניברסיטה לא נותנת את האופציה לקבל את המידע האישי הזה בכתובת אחרת, ולמעשה מכריחה אותו לעבור להשתמש בשירותיו של הענק ממאונטיין-וויו בלי יכולת התנגדות או בחירה.

אני מניח שדברים דומים קורים בעוד חברות וארגונים. HUJI גם איננה הראשונה שהעבירה את כל הסטודנטים במכה אחת לג'מיל. למישהו יש מושג מה מצבו של ידידי מבחינת החוק? האם האוניברסיטה אכן יכולה לכפות עליו את קבלת המידע הפיננסי הנ"ל רק דרך המנגנון של גוגל?

עדכון: לינק ששכחתי להוסיף – גוגל בעלת הציון הגרוע ביותר בשמירה על הפרטיות לפי מחקר של "פרייבסי אינטרנשיונל". לא קראתי לפרטי פרטים ואין לי מושג מדויק מי מאחורי הבדיקה אבל זה עשה הרבה רעש לפני חודש וחצי.

המצוד ממשיך – ארגון הסימניות האופטימלי

אני עדיין בחיפושים אחרי המערכת המושלמת… אני רוצה מערכת אוקומבינצית מערכות שיתנו לי:

* תרשה לי לשמור תגיות פרטיות ולחלוק ציבוריות.
* תישמר באתר מרכזי ותופיע אצלי כמו הPersonal bookmark toolbar הרגיל של הדפדפן בצורה מובנה.
* תתן לי לסמן תגיות אבל בעיקר תשמור על עץ הסימניות הנוכחי שהתרגלתי אליו.
* עדיף שהשרת יהיה כזה שאני מתקין לעצמי בשרת ולא מאלץ אותי למכור את פרטיותי לאתר אחר (לכן אולי קומבינציה של מערכת פרטית ומערכת שבה אני חולק סימניות עם החברים/הציבור)

כרגע העברתי כמה עשרות לינקים לט.עי.ם ואת שאר הלינקים אני רואה בכל מקום בעזרת Google Browser Sync, החסרון המרכזי כאן הוא שהמנשק של טעים עדיין לא בשל.

אז התחתלתי לחפש דרך אתר התוספים של השואש ומה גיליתי:

* Scuttle נראה מת וככה עוד כמה פרויקטים.
* פוקסמארקס של מיץ' קאפור מסנכרן לי את הסימניות כמו Google Browser sync רק שהן לא מוצפנות (מה שמאפשר להם להציג לי אותן באתר), אבל מצד שני אין סינכרון עוגיות, היסטוריה ושאר אינפורמציה.
* גוגל GMARKS מקושר לרידר ושאר ירקות אבל יש לו מנשק משתמש איום, והפלאג-אין שלו לשואש הוא הגוגל באר הרגיל, כלומר אין פס סימניות וספריות אלא כפתור בודד. כ"כ גרוע שאנשים כותבים לו תוספים צד ג'. יאהו כאן שנות אור קדימה עם ט.עי.ם.
* ישועה אולי תבוא ממיסטר וונג, אבל השירות שלהם באנגלית עוד בבטא ולא התקבלתי אליו בינתיים.
* צ'יפמארק הוא פרויקט תוכנה חופשי שנראה שעושה את כל מה שאני רוצה על הנייר (נתקין ונבדוק!). אפשר למיין סימניות גם בעץ וגם בתוויות, פרטיות או לחלוק עם אחרים, עם שרת מאובטח… אבל איטי ועמוס 🙁 זה הדבר הבא שאני בודק.
* מג.נוליה מחקים את ט.עי.ם ומוסיפים פיצ'רים זניחים, והתוסף לשואש עושה אפילו פחות. ננטש.
* אנוטאה והתוסף שלה מראים פוטנציאל, קוד פתוח, אפשרות להתקין לעצמי שרת, אפשרות לעבוד מול שרתי WEBDAV, FTP וקבצים מקומיים במקביל, כמות האפשרויות מסחררת והמון פרטים למלא בכל הוספה… צריך לראות אם זה מתאים למישהו מחוץ לפרויקט מדעי. אבדוק בהמשך.
* לא ברור לי מה זה קונוטאה עדיין, אבל אני מניח שנסיון דומה לאנוטאה. נחזור אליו בהמשך השבוע.
* סמארקי (נשבע לכם!) הוא תוסף לשימוש בסימפי. הוא מתגאה בהמון פיצ'רים אבל לא הבנתי אם הוא עושה מה שאני צריך. אני אתקין ואבדוק.
* נטמארק נשמע מבטיח אבל התוסף לא רץ על לינוקס. יכולים לקפוץ לי.
* אונליינבוקמארקסמאנג'ר יכוול להתפאר בשם הדומיין הכי ארוך ובנאלי שיש, וכך נראה גם השירות (תואם פוקסמארקס זה נראה)
* סייטבאר מציעים בערך מה שאחרים אבל בתשלום חודשי מעל 500 סימניות ותשלום עוד יותר גבוה לחלוק את הלינקים עם חברים. יפה ונכון שהם מכסים לעצמם יפה את העלויות, אבל בימינו כשכל המתחרים נותנים בחינם, לא ברור איך הם ישרדו…

ט.עי.ם

כן, אפילו אני נכנעתי לאתר הזה. לא יודע עדיין אם זה לגמרי מתאים לי אבל כמות הלינקים שאצלי בדפדפן כבר מכריעה את יכולות הדפדפן להתמודד, ואיתו משתגע גם Google browser sync. מה לעשות שיש לי יותר מדי לינקים בעץ הסימניות?

ט.עי.ם הוא קצת איטי, ורחוק מאוד מלהיות מושלם, אבל יש לו אינטגרציה עם השואש ודפדפנים אחרים וזה כרגע הפלוס הכי גדול שאני רואה אצלו. סושיאל בוקמרקינג זה נחמד אבל אני מחפש בעצם פתרון לניהול מרכזי של הסימניות שלי בצורה שקופה לשואש, וזה אומר בר סימניות בשני לבלים לפחות ולא כפתור בודד לגישה למדריך שלם, לדוגמא.

כמובן שיש גם עשרות תוספים לניהול Google Bookmarks מתוך השואש, אבל אין כאן את הקטע השיתופי (סימניות הן אישיות בלבד) והבנתי שמנשק השימוש הוא לא אידאלי. בנוסף זה אומר להזיז עוד חתיכה מהחיים הדיגיטליים שלי אל גוגל ובזמן האחרון זה מתחיל לגרד. מצד שני דל.יש.ס נקנו הרי ע"י יאהו, אז האם יש כאן הבדל בכלל? 🙂 אם ללכת על שירות כמו של גוגל שאין לו צד שיתופי (חוץ מלמחקרים חודרי-הפרטיות של גוגל) אז כבר הייתי מעדיף מוצר חופשי שיעבוד אצלי בשרת עם LAMP ונגמר.

אם למישהו יש המלצות, אני אשמח לשמוע.

BlogFerence

BlogFerence הוא "כנס בלוגרים" בשיחדש. אפילו כנס הבלוגרים הבינלאומי הראשון, מעיזים להכריז. חיפוש קצר בגוגל מגלה כי לא כצעקתה. גם הבינלאומיות היחידה בו היא שחלק מהמרצים מגיעים מחו"ל, אבל לא המשתתפים.

שמתי לב לקיומו באחד האמשים, נראו לי מאד הפאנלים ביום הראשון אבל יום הסדנאות השני נראה פחות מרשים. הגעתי לטופס ההרשמה באתר, מילאתי פרטים למכביר, וכשלחצתי "שלח" קרא הדבר הכי פחות צפוי. לא קיבלתי הודעת שגיאה, ולא הודעת שליחה, קפץ לי חלון תוכנת הדואל עם הפרטים שמילאתי בהיכון לשליחה בדוא"ל, ועוד עם השם שלי בעברית בקידוד לא נכון. מדובר להזכירכם ב"אוניברסיטה של המחר" בשיתוף עם נענע, טורפי אתר הבלוגים המוביל בארץ (עד שבלוגלי יעקפו אותם אינשאללה). את המכתב עם הפרטים האלו (לאחר שלחצתי שליחה) קיבלה מזכירת בית הספר לתקשורת של המוסד הנכבד ידנית וענתה שאתקן את הקידוד.

אתמול, יום שישי, יומיים בלבד לפני הכנס, קיבלתי אימייל שהשיבוצים סופיים, ובתוך המייל לינק לאתר הכנס שהוא עמוד ובתוכו עוד לינק לקובץ אקסל גדול. קובץ האקסל החביב פירט עד האות האחרונה את כל באי הכנס בקובץ חסר כל הגנת פרטיות. גם אנשים שאולי ביקשו שעל תג המשתתף שלהם לא יופיע שמם אלא רק שם הבלוג או מזהה אחר, אנשים שאולי רצו לשמור על אלמונימיות שהיא חלק בלתי נפרד מעולם הבלוגים לפעמים, כל האנשים האלו פורטו בפרוטרוט בקובץ, כמעט וחסרה רק התמונה ומספר הטלפון. עוד נתון תמוה ביותר שעלה מקובץ האקסל הנ"ל הוא שהדבר הכי מעניין בכנס – סט הפאנלים של היום הראשון – סגור לכמעט חצי מנרשמי הכנס (וליתר דיוק אושרו רק 243 נרשמים מתוך 463), וחלקם אפילו לא התקבלו גם לסדנאות היום השני, או במילים אחרות, אנשים אלו יחפשו את חבריהם גם ביום הראשון וגם ביום השני. לא יותר קל היה לשלוח להם מייל אישי ולהגיד להם "מצטערים אתם בחוץ"?

(למי שלא רוצה לחתת עכברו עד לתוכנית הכנס, הפאנלים של היום הראשון דנים בבלוגים ככלי פוליטי, הפסיכולוגיה של כתיבת בלוגים, האינטראקציה בין העיתונות לבלוגוספירה, ואילו היום השני רובו סדנאות שיווק של מיקרוסופט או דיונים בנושאים הטכניים של הפקות AV ביתיות לVLOG, ואולי עוד דיון או שניים בנושאים יותר מעניינים)

אחרי פאדיחה טכנית, פאדיחה בעבירה על פרטיות המשתתפים, הגיעה העת לכסות מהר על הפאדיחות במייל משונה שאומר ש"בשל תקלה טכנית" הרישומים ליום השני נדפקו, והכנס יהיה פתוח לכולם בכל הסדנאות "על בסיס מקום פנוי" – וקובץ האקסל השערוריתי הוסר מאתר הכנס. הניסוח היה כ"כ מבולבל שלרגע חשבתי שמותר לי לבוא גם ליום הראשון, אבל לא כן היא. מסתבר שמי שנרשם היה צריך לדעת את זה לבד. מי שלא הספיק לראות את האקסל לפני שהוסר צריך לזכור עכשיו בע"פ אם כשהוא נרשם היה כתוב בטופס ש"הרישום ליום הכנס הראשון סגור" או לא. אני לא זכרתי. במקרה יש לי את האקסל. אני לא יכול להגיע ליום הראשון (גם גדי שמשון ויהונתן קלינגר לא, אני בחברה טובה), וליום השני התקבלתי אבל לאו דוקא לסדנאות שמאוד עניינו אותי. אני חושד שאני הולך לעבוד אם ככה באותו היום.

מי ברשימה? חנן כהן, אפי פוקס, יריב חבוט, שרון גפן, איילה, קוקסטה, קלינגר, שמשון ואחרים.
מי בכלל לא רשום? זרובה וייסברג, שושנה, חנית, תום סלע, שוקי גלילי, עידו קינן, יובל דרור והרבה מאוד אחרים.

מי שיגיע ליום הראשון (מחר) ויספר לנו מה קרה בפאנלים הסגורים על אינפורמציה פתוחה, נודה לו יפה מראש. אני אישית מאוד התאכזבתי מהארגון המוזר, אני מקווה לפחות שתוכן טוב יזרום ויתועד מהפאנלים, למרות שאני לא מעיז לקוות לרגע שהם יתועדו בוידאו ויועלו גם לרשת אח"כ.

מפלצות אחד אחד

אחרי הרבה תלונות נגד ויסטרד, דפדפנים תקועים ושאר ירקות, חיפשתי היום תבנית שתראה שפויה ותתמוך בכמה פיצ'רים שרציתי. באחת הפונטים היו קטנים והCSS קשה לתיקון, באחרת לא נתמכו וויג'טים, בשלישית הצבעים היו דכאוניים… לבסוף מצאתי את "כמעט אביב" והרחבתי לו את עמודת הפוסט בכ20%. כדי שישאר צבעוני הוספתי לכם אוואטרים מGRAVATAR. כרגע למי שאין, מקבל מפלצונת חביבה, שתזכיר לי מה אני חושב עליכם קוראי החביבים 🙂
(תודה לשרון וחנית שגילו לי את התוסף, ואת תוסף התגובות האחרונות החדש. וורדפרס זה צעצוע כ"כ חמוד 🙂

אם בא לכם אוואטר מקורי, אתם יכולים להרשם אצל גראווטר באתר או אצלי כאן ולהעלות גראווטר מURL קיים. אני יכול להבטיח לכם שמבחינת פרטיות, עדיף כמובן להירשם אצלי 🙂

עוד תבנית שאני פוזל לכיוונה היא סימפלה, שמאוד קלה על העיניים (קלה מדי?) ותומכת בתגובים משורשרים. אתם מוזמנים לחוות את דעתכם.

ובנימה אישית של פוסט כ"כ עוף תאופיק, אני מנצל גם את הבמה לזרוק "מזל טוב" לידידי CamelMan, על היומולדת ועל כלי המשחית החדש, ואולי עוד רגע בית חדש. כה לחי!