מי מכתיב למי?

התלונה החדשה של מציתי הפחים בבירה – בהפגנה השבועית השבת השתתפו בפינוי גם (שומו שמים!) שוטרות! אני חושב שזה נהדר שהם מתלוננים לא רק על ×–×” שמפנים אותם מהרעשת העולמות, אלא שהם חושבים גם שהם יכולים להכתיב מי יפנה אותם. ידידי איתן הציע לפני שבוע וחצי שיפנו אותם שוטרים עם כלבי פודל, ושהוא מת לראות אותם בורחים מהפודלים. אחרי התלונה על השוטרות אברי גלעד הציע לשלח בהם פלוגות של שוטרות חלוצות שד, או לרסס אותם בזרנוקי צבע ורוד. פעם אחת יהרס להם השטריימל היקר שלהם והם לא יחזרו, והורוד ×–×” בשביל האפקט הנוסף של ההומופוביה. מילא קפוטה ושטריימל אפשר לזרוק לפח (יקרים ככל שיהיו) אבל להסתובב שבוע עם זקן ופאות ורודים?

אני אומר ששדיים זה לא הפחדה לפסיכים האלו, אולי אפילו לא כלבים. שסו בהם שוטרות אוחזות צלבים ביד אחת (פלוגת "באפי", מצלצל טוב?) וטמפון משומש ביד השניה. לא, אני לא מדבר פה על סקסיזם אלא על פמיניזם. אנשים שרואים באשה דבר טמא חצי מהזמן ויצור נחות בשאר, אין להם כל זכות לדרוש דרישות מכלל האוכלוסיה עד שיטלו קורות מבין עיניהם.

ואם הזכרתי את איתן ואת הדוסים, במעבר חד אך מעניין – איתן תכנן וביצע את הפסקול לסרטון מעניין של נעם גלברט בתערוכת הסיום של בצלאל שנסגרה בשבוע שעבר. לצערי פיספסתי את הסרטון (שהוצג בחדרון נידח ונבנה במיוחד כהריסות לפי רוח הסרטון). יופי של עיצוב, יופי של עיצוב סאונד, לצערי המסר המתחכם עלול ללכת לאיבוד על הרבה אנשים.

Experiment 5.6.5/10 from Noam Gelbart on Vimeo.

אם הסרט ×”×–×” מצא חן בעיניכם, שימו עין על עבודותיו של גלברט, ×”× ×” עוד אחד, אסופת הפגנות יכולת של האיש המוכשר ×”×–×”. קפצו לערץ שלו בוימאו כדי לראות את הקטעים המלאים אם ×–×” עושה לכם תאבון. השם שלו עוד יופיע איפשהוא, ×–×” ברור לי 🙂

Motionreel 09 from Noam Gelbart on Vimeo.

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את ×–×” בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה ×”×™×” כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, ×›×™ אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל ×–×” מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את ×–×” ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

ויקיפדיה – פרק שחבל שפיספסתי

עמוד ויקיפדיה:כיכר העיר גילה את הכנס מאתמול. תגובת הדיקטטור דוד שי: ""דיקטטורה של הרוב"?! איזה חוצפה! אני הדיקטטור היחיד כאן, ושאף אחד לא ידחף את "הרוב" בתור שותף. תיכף אני חוסם לצמיתות את "הרוב". דוד שי – שיחה 23:22, 14 ביוני 2009 (IDT)"

אני שמח שעכשיו קיבלתי אישור רשמי מפי הסוס, ואני יכול לכתוב שדוד שי דיקטטור. תודה דוד.

לצערי הייתי כבר כל כך עייף (סיבות ביום אחר) שלא נשארתי למושב הזה בכנס, למרות שבוודאי היה מעניין (עזבתי אחרי המושב הראשון). דבורית מביאה קצת מדבריו של אוהד קרני (שהחליף ברגע האחרון את אסף שרעבי), ועל כך מתרעמים אנשי הויקיפדיה. (גילוי נאות: שיחקתי לכמה דקות עם הרעיון של הכנסת בעית הויקיפדיה העברית לקונטקסט של קיימות ואקו-פמיניזם, אבל בשלב כלשהוא אמרתי לשלומית (המארגנת) שעדיף שיעשה את זה מישהו שמכיר את הנפשות והדינמיקות הפועלות יותר מקרוב, וגם לא יחטוף ביקורת על היותו לא נייטרלי בעניין.)

אם למישהו יש הקלטה או ציטוט יותר מלא ממה שנאמר, אני אוכל להגיב. אבל אם לא, אני פשוט אכתוב על זה ביום אחר, או אולי את מה שהייתי אומר שם בעצמי אם הייתי משתתף בפאנל.