את ששת הסיפורים הקצרים שמוכלים באסופה הזו אני מכיר מהפודקאסט של קורי עצמו או מהפודקאסט המצוין של אסקייפ-פוד. דפדפתי עכשיו בגרסא החופשית ואני חייב לציין שאני לא יכול להמליץ עליה בלב שלם בתור קריאה ראשונה. האמנות נהדרת אבל הסיפורים נשחטו בפראות מעבר לראוי בעיני, 50-70% מתוכן האירועים בסיפור הועף החוצה ונשאר בפנים בליל ארועים מהירים שקשה לעקוב אחריו אם לא הכרתם מראש את הסיפור. למי שכבר מכיר אותו – יש כאן את הערך המוסף של דמיונו של המאייר, אבל אם לעשות צדק לתוכן, הרי שעל כמות העמודים הזו היו צריכים להתפרס רק סיפור אחד או שניים ולא להדחס שישה ביחד. כערך מוסף בסוף כל סיפור קיבלנו ראיון קצר ומעניין של קורי והעורך לקבל קצת רקע על הבחירה במרכיבי הסיפור ובמיוחד הבחירה בשמות שלא ניתן להתעלם מהם. קורי הביא כאן כמה מאסופת "Overclocked" שלו, סיפורים עם קריצה להרבה סופרי מד"ב אחרים, שם הוא גם משתמש בשמות שמזכירים או שאולים מסיפורים אחרים, כגון "המשחק של אנדה", "אנוכי הרובוט", ויוצר דיאלוגים עם קארד, אסימוב, בראדבורי, אורוול ועוד אחרים, וה"עוול" הכי גדול לדעתי נעשה ל"אחרי המצור", אותו מספר קורי בפירוט כואב כהומאז' לסיפור המצור על לנינגראד שעברה סבתו, ומראה שעד כמה שטכנולוגיות מתפתחות, האדם הוא יצור עם שלל התנהגויות חייתיות שעדיין טבועות בו, וקדמה לא משפרת אנשים.
ובקיצור, אני ממליץ לקרוא או לשמוע את הפודקאסט, ואז אולי לעלעל בספר הנהדר הזה, שלמרות שהוא לא ממש קורי אלא יותר העורך והמאיירים, הוא משלים את הסיפורים ברובד נוסף, רק שאני לא בטוח שלבדו הוא מחזיק מים.
ראנדומהאוס מוציאים היום למכירה את ספרו החדש של קורי דוקטורוב "אח קטן". לפי ההתלהבות של מי שהספיק לקרוא אותו, מדובר ב"חלום רטוב" של מצדדי חופש הדיבור וגיקים של תוכנה חופשית. ספר נוער סוחף המתאר איך חבורה של ילדים באמריקה עתידנית שלולת חירויות מצליחים בעזרת כישורי האקינג להחזיר את חופש הפרט והBill of rights למקומה הראוי בתשתית החברה והדמוקרטיה. נשמע כבד? חינוכי? מגמתי? אולי, אבל לפי ההתלהבויות של מי שקרא, זה גם ספר מד"ב מגניב, שיעודד אולי כמה בני נוער להתעניין יותר במדע וידע, ובנושאים של פוליטיקה ליבראלית ומתקדמת. קורי שמח שהפעם לשם שינוי הספר יוצא גם בבריטניה ולא רק בארה"ב, יש לו סיכוי להיות רב מכר מוצלח בעיני המו"ל.
ועדיין, קורי לא מוותר על עקרונותיו. הספר עדייו ישוחרר תחת CC: לקהל תוך שבועות ספורים בחינם, וגרסת האודיובוק, לפי דרישתו, נתנת לקניה מקוונת ללא DRM וניתנת למיקס מחדש תחת CC מוגבל (מותר לקחת עד 30 דקות מהספר אם רכשת אותו כחוק ולרמקס (למקסס?) מזה מה שבא לך תחת CC-by-nc-sa, שזה לדעתי פעם ראשונה שראנדומהאוס או איזשהוא מו"ל מסכים לתנאים כאלו). יש לי הרגשה שאקנה אותו היום, למרות שממש לא חסר לי פודקאסטים להקשיב באוטו. למעשה כ"כ הרבה הצטבר לי להאזין שאולי אין ברירה אלא לקנות נגן ולהתחיל לצאת להליכות כמו שהבטחתי לרופאה שלי…
ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.
האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)
עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?
למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?
וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.
עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.
במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.
פיליפ שטארק הוא מעצב מוכשר ומסתבר גם כסטנדאפיסט מענין, גם כשהוא לא בשפה הביתית שלו. בכנס TED האחרון ממרץ הוא נתן את הקטע הבא. לא על עיצוב, אלא "למה עיצוב". הוא משרטט באנגלית רצוצה ומצחיקה את מקומינו בסולם האבולוציה לדעתו, מה המין האנושי צריך לעשות כדי שיהיה פה מעניין, ואיפה חלקו הקטן בענין.
בהרצאה סטארק (שטארק?) טוען שלמרות שאולי אין לנו שליטה על האבולוציה הגופנית שלנו ב100%, זה יקרה בקרוב, וממילא כולנו מוטנטים ברצף האבולוציה מהדורות שעברו לדורות שיבואו, וחשוב שנהיה כולנו מוטאנטים טובים ונבנה כלים טובים לדורות הבאים שיוכלו להמציא את העתיד שלנו מחדש. כרגע המין האנושי כפי שאני רואה את זה מחולק לשליש שמנסה רק לשרוד (ולא לגמרי באשמתו), שני שלישים כמעט שמנסים להנות (אם זה בצורה הבסיסית של לעבוד ולבזבז כסף ואם זה בהרגשה הטובה שאלוהים אוהב את איך שהם מתנהגים), וחתך קטן, פחות מ5% שבאמת יוצר, חוקר, מפתח אמנות ומדע ומנסה לקדם את המין האנושי, אם מאלטרואיזם וסקרנות ואם בשביל להפעיל את השריר היצירתי ככה סתם. לאחרונה אני מנסה לחפש את השריר היצירתי הזה שאבד לי. אני לא מתנהג כמו מוטנט טוב – מצטער פיליפ! וצריך לעשות משהו בנידון.
הוא לא נגע בכלל בנושא שימור הסביבה וכדור הארץ לדור הבא, אבל בשבילי זה מתקשר. ידידי רם און התיחס פעם ועוד פעם לבעיות ההתחממות הגלובלית שלא ברור עד עכשיו אם יש בהן אמת או שמא זו מחזוריות רגילה של הכוכבון שלנו. המועמדים הכי מעניינים במירוץ הנשיאות בארה"ב כרגע מחזיקים בדעות כמעט הפוכות בנושא (ויתקן אותי שי, המומחה שלי למערכת הבחירות האמריקנית, אבל נדמה לי שרון פול הליברטאר רוצה לשחרר דווקא את המגבלות על שריפתת דלקים). מה שבטוח, לפוליטיקאים יש פתאום מה להגיד בנושא, בניגוד לעבר (או ההווה בפרלמנט הישראלי). קטע הפרודיה הבא מדגים יפה:
