קודם כל לתקן את מה שכולכם בטוח חושבים בטעות, אחוזת לאנגהלא שוכנת על האי לאנגה. שמה המקורי הוא "אחוזת דייל של המקדוגלים של לאנגה", תת משפחה של שבט מקדוגל, (שאת סיסמתו "ניצחון או מוות" מצאתי מתנוססת חקוקה באבן על אחד מקירות האחוזה, בתרגום אחר "לכבוש או למות").
האחוזה בבעלות משפחת מקדוגל (כיום לינדסי-מקדוגל) מזה 300 שנה. המקום התחיל כבית-מגדל שצפה על האיזור לפני כ450 שנה, שוחפץ לטירה קטנה כשנקנה לפני 300 שנה והורחב לבסוף לאחוזה לפני כ200+ שנים, עם מגרש גולף ועוד כמה קוטג'ים שהתווספו בשטח הנרחב. משפחת המקדוגאלים של לאנגה עזבה את לאנגה עם השנים והתפזרה לה בסקוטלנד ובניכר. האחוזה הזו היום היא ביתו של קולין, היורש לבית המשפחה, וחלקים ממנו מושכרים כB&B או קוטג'ים בשירות עצמי לתקופות ארוכות יותר, וכמעט כל ערב נערכות ארוחות חגיגיות או מסיבות ממש בחדר האוכל. הקטע המגניב הוא הנוף. לא, בעצם זה הריהוט העתיק בכל מקום. או אולי העובדה שהמחיר כמו כל B&B אחר והחוויה מיוחדת. אה, וגם בעל הבית לוקח את עצמו ואת האחוזה בקלילות. ובקיצור, בחרנו את המקום לפי שתי תמונות פיציות באינטרנט, לא ידענו לאן אנחנו מגיעים. המיקום היה לא אידאלי (נהגנו 35 ק"מ חזרה דרומה מאובן כדי להגיע לשם, בכיוון ההפוך מהטיול שלנו), אבל מגניייייייב….
כשהגענו דרך הכביש המשובש (שנשטף כל כמה חודשים בגשמים) נזכרתי בפתיח של הסרט Murder by Death (מלבד שהגשם היה רק טיפטוף קל). כשעמדנו ליד הדלת להכנס לא נזרק עלינו gargoyle מלמעלה אבל בחדר הכניסה היה ראש מפוחלץ של אייל, חרבות מוצלבים על הקיר, פורטרטים של שמן בני מאתיים שנה ומיני אביזרי מצעדי קרב כקרנות, אשפות חיצים, ותופים מקושטים. טיילנו דרך עוד דלת ומצאנו את עצמנו בחדר אוכל ספון עץ מהודר ומרשים ואח בוערת (שהתברר בדיעבד כ"The Morning Room', אז מעניין איך נראה חדר האוכל לשלושים איש שמוזכר באתר, לא ביררנו…) נרות דלקו על השולחן אבל אין נפש חיה! התחלתי לצחקק שאנחנו עוד מעט ניתקל בגופה ונצטרך לברר לבד איפה לישון הלילה, כשלפתע גיליתי בשלל עומס הפרטים והפריטים על הקירות "פעמון אורחים", ולמרות שלחיצה עליו לא הפעילה שום פעמון שאנחנו שמענו, אחרי חצי דקה הופיע קולין מצידה השני של האחוזה דרך איזו דלת והראה לנו את החדר שלנו ללילה. בדרך הוא הראה לנו פינת אינטרנט והחווה בידו על ה playing room, שמא נרצה לנגן בפסנתר. החדר שלנו התגלה כחדר/דירה בקומה השניה, גדול מהבית שלי כמעט, עם ספות עתיקות, ויטרינות חרסינה, שידות עם ידיות מעוצבות כאריות מתקופות ויקטוריאניות, מדפי ספרים עמוסים לעייפה ושטיחים אדירים מול אח, וכלי קיבול מיוחד לפחמים על ידו שהיה גם הוא מלא ומוכן לשימושינו אם היינו רוצים. הדבר היחידי שמנע ממני להתענג על המקום החמוד ב100% היה בקבוק הברורה שעוד ניקר לי בראש מאז אובן 🙂
בבוקר ירדנו ל"חדר הבוקר" שהסתבר כבעל skylights בתקרתו, על הקירות תראו בתמונות, מצאתי sporans ישנים מסורתיים (התיק עם השניצים שהסקוטים תולים בחזית הקילט) עשויים מפרוות טבעיות של יונקים חביבים ז"ל. המשכנו אחרי האוכל לטייל ומצאנו שה"פליינג רום" הוא גם חדר משחקים ולאו דווקא נגינה. החל מזוג בובות "טיגר" שישבו במקום פמוטים בכניסה אליו, וכלה שבתוכו, תחת נברשות ענק וליד במת עץ לרסיטלים ועליה הפסנתר, גם היו מונחים שולחן פינגפונג, שולחן אייר הוקי ושולחן ביליארד, וניכר שבחדר הזה מתקיימות גם מסיבות יותר פרועות, כי בפינה היתה מערכת סטיריאו וכדור אורות דיסקו קטן ואפילו בארבי צבועה סגול ונצנצים פסיכדליים… אילו מסיבות עושים כאן? מחוץ לאחוזה יש נוף נפלא בכיוון דרום ליערות ענק יפים, ונחל, וטרמפולינה אדירה לילדים. מצפון אפשר לראות את מגרש הגולף הקטן (ששימש כרגע את הכבשים יותר) ועוד כמה קוטג'ים עתיקים וחמודים להשכרה, וכמובן נוף אדיר למפרץ ולאי לאנגה, וביום בהיר ניתו לראות את השפיץ הצפוני של ג'ורה לפי דברי המארחת שלנו (שלא הבנתי אם היא אישתו של קולין, או מנהלת הבית או מה). המקום מרחק דקות נסיעה מאובן, היילנדז, סטירלינג, לוך לומונד, הרבה שמורות טבע, טירות,כפרי דייגים ומעבורות לאיים השכנים.
ובמילים אחרות – בסיס מעולה לטיולים, ומקום מגניב ולא יקר לחנות בו ללילה או שניים או יותר. מומלץ בהחלט!
ספטמבר 18, יום שלישי. בבוקר עלינו על המעבורת. אין הרבה מה לספר.
נסענו צפונה ועברנו שוב בלוכגילפהד. צילמתי קצת בכנסיה, אין מה לספר.
נסענו בניחותא את הדרך לאובן. עיר יפהפיה אבל גם על זה אין לי ממש מה לספר.
ידענו שב5 בערב כבר הסיכוי קלוש שנמצא משהו פתוח בצורת מזקקת אובן, אבל ניסינו וטוב שכך… כי כאן פגשנו את הקוסם שנתן לנו לטעום מהמאלט הכי טוב בחיינו. על זה יש לי קצת מה לספר.
הסיור באובן היה מאוד חביב, הנחה אותו ג'ון מקגרגור, סקוטי מהספרים – גבוה ומאותגר פיגמנטים, עם הליכה זקופה כמעט צבאית, גאווה לאומית ומבטא היילנדז עם קול בס רועם ונעים. את הסיור הוא העביר בצורה מאוד נעימה, וניכר שהוא ממש אוהב להציג את המקום לזרים. אין לנו מושג כמה שנים הוא בתעשיה או אם הוא איש מכירות כל חייו, אבל עלינו הוא התחבב ונראה שהתחבבנו עליו. את ההדרכה הוא העביר מצוין כך שהתאימה גם ל"מתחילים" וגם למשופשפים שכמונו. כמו מורה בית ספר הוא נתן בסופי משפטים הפסקה לראות אם הקהל יודע להשלים ואנחנו כמו תלמידים טובים יודעים תמיד את התשובה. בקטע הזה נזכרנו עוד הרבה פעמים בחיוך בהמשך הטיול. "מספר הזיקוקים לויסקי סקוטי? …שניים! נכון, כאן זה לא אירלנד…"
כשנכנסנו לחנות המזקקה גילינו להפתעתנו שלאובן יש "מהדורת מזקקה" יענו פיניש בחבית יין מחוזק. אובן מייצרת בשיא היכולת שלה רק מליון בקבוקים בשנה (שזה מעט מאוד), כולם 14 שנה בלבד, היו מעט מאוד הוצאות של "ענתיקות" של 20 שנה ומעלה, אבל רק בגלל טעויות שמחות של ניהול מלאי לקוי וחביות שהתגלו שכוחות בפינות מחסן. סטוקים כאלו נגמרו תוך שבועות בודדים, אבל לטענתו המזקקה לא מעוניינת בזה. היחידים שעוד מוציאים כאלו מדי פעם הם חברות ביקבוק פרטיות שקונות חביות ו"דוגרות" עליהן כמה שנים עד לביקבוק. גיא ואני הסתקרנו לגבי הדיסטילרז אדישן ושאלנו אם יש טעימות בסוף – "כמובן!" רעם הבאס של מקגרגור – גיא: "אני מכיר ומאוד אוהב את ה14 הרגיל, אבל זו פעם ראשונה ששמעתי שיש לכם גרסת דיסטילר. מה הסיכוי לטעום אולי כוסית?" – "רצונות לפעמים מתגשמים…"
משם נשפכו המטיילים לתוך חדר הטעימות. על השולחן המתין מגש של לואובולים מזוגים מראש אובן 14. בתנועות מיומנות של בארמן ותיק או קוסם שממתיק סוד עם שנינו מאחורי גבם של כל שאר המבקרים, שלף מקגרגור שתי כוסות גלנקיירן ואת הבקבוק המיוחד, רק 24,000 כאלו מופקים בשנה ואחרי שטעמנו החלטנו שגם זה יותר מדי (זה לא היה משחק הפיניש הראשון ולא האחרון שטעמנו בטיול והתאכזבנו). ג'ון המשיך לספר סיפורים ולהלהיב את הקהל, כששאלו אותו אם מים זה טוב או רע להוסיף הוא תפס הודי אקראי מהקהל והודיע לו שהוא עושה עליו ניסוי. -"מהר! קח שלוק ותגיד לי מה הטעמים הראשונים שאתה מרגיש?", ואחרי שהנ"ל עונה, ג'ון לוקח את הכוסית, ובתיאטרליות מישר ידו במקביל לגוף וחופן את הכוסית פונה אחורה ליד מותנו, ומעל הכתף, מגובה של כמעט מטר, הוא מוזג טיפה בודדת של מים מקנקן (הקהל שותק בתדהמה ואנחנו מתמוגגים מהשואו, מצטער שלא צילמתי), מסובב ונותן לו לטעום שוב, והאיש כמובן מוצא טעמים חדשים (גם אני הייתי מדמיין טעמים חדשים תחת לחץ במה, אם הם שם ואם הם לא…)
אחרי שיצאו האנשים מחדר הטעימות לחנות, שאלנו אותו אם יש באמת ויסקי שמשנה את טעמו עד כדי כך עם מים, כי שנינו שותים את הויסקי שלנו נקי, אפילו בחוזק חבית. ג'ון חייך ואמר שייתן לנו הדגמה נוספת, ושלף בקבוק בנרינס (Benrinnes) בן 15 שנה, ששנינו לא הכרנו קודם, ונתן לנו כוסות מים לשטוף את הפה מהטעמים הקודמים. אחרי שטעמנו שוב לפני ואחרי מצאתי באמת שטעם הטבק הודגש, אל קליפות ההדר והאניס נוספו גם פירות יותר חמים ומתוקים ונפתח סט קטן נוסף של טעמים של שוקולד ווניל שלא מאוד בלט לפני כן. – "אתם אוהבים את הפירותיות של ספֵּיי?" – "האמת, אנחנו עכשיו רק לומדים להעריך אותה מחדש. הפייבוריטים שלנו הם הלגאבולין, הארדבג וכמה מההיילנדארים המעושנים" – "אז יש לנו גם כאלו… הברורה הזה למשל." – עיני מצטעפות "כן, שמעתי עליו הרבה. הייתי מת לטעום, אנחנו רק מחפשים באר שמחזיק אותו כדי שאדע על מה מדברים כולם." הוא התחיל לענות אבל מדלפק החנות חתכו אותו וביקשו ממנו לצאת רגע וסלחנו לו, ובינתיים עברנו על חלק מהבקבוקים הנדירים על הקיר שאת רובם המוחלט כמובן לא הכרנו עדיין. ג'ון שוב פרץ לחדר, חצה אותו בשניים וחצי צעדים זקופים ועבר לחדר פנימי אחר ובעוד אנחנו מדברים ביננו יצא שוב, שלף מהשומקום כוסית גלנקיירן בתנועת קוסם ושם אותה על הבר והמשיך להחליף מילה בחנות בחוץ.
נשארתי המום ומלא סימני שאלה מול הכוס כשחזר פנימה אחרי כמה שניות. – "זה… זה…? זה מה שאני חושב שזה?" – וג'ון חייך חיוך של חתול צ'שייר (או אולי חתול היילאנדז?) ואמר רק "תטעם! סלאנטיה וה!((בגאלית, מבוטא בט' מאוד רכה, כמעט צ': סְלַאנְצֶ'ה וָה – לבריאות טובה. סלאנטיה ווֹר – לבריאות מצוינת.))" – נרגש התחלתי למלמל "לא נכון… לא נכון…" וגלגלתי עוד הרבה מים לשטוף את הפה כדי לחוות את האירוע במלואו. ריחרחנו הרבה, גילגלנו בפה, טעמנו עם קדמת הלשון ובאחוריה בראש מוטה, ומלמעלה ומלמטה. גיא לא ידע איפה לשים את עצמו והכריז שלגאבולין ירד למקום שני, ורץ להקליט רשמים. אני מרוב התרגשות שכחתי להקליט אבל אני רק זוכר שהוא היה מעושן בתחכום עוד יותר אלגנטי מלגאבולין, מאוזן בין עשן לפירות, עץ ולימונים עדינים… והמון שכבות של טעמים נפרדים וברורים. למה הרסו את המזקקה למה? למי מכרו את חלקי הדוודים? מי מחזיק את הסוד לויסקי הכי נפלא שכבר לא מיוצר?! שנינו בין נאנחים בהתמוגגות לבין קופצים מתלהבים כמו זוג פקאצות ששמעו שבריטני ספירז באה לבקר בקניון המקומי, וג'ון בעצמו גונב לנו מדי פעם הסנפות מהכוס ונאנח בהנאה כי כנראה שטעימות כאלו הוא לא מחלק כל יום.
בקבוק עולה רק 175 פאונד.
1500 ש"ח והוא היה יכול להיות שלי. המאלט הכי מושלם שבוקבק ובסדרה של 3000 בקבוקים בלבד.
(אני אומר רק 175 פאונד כי ראיתי מזקקות פעילות עם ביקבוק 30 שנה מעניין (אבל לא מגיע לקרסוליים של הברורה הזה) ועליו דופקים מחירים גבוהים פי שתיים ושלוש.)
אמרתי תודה ושאני צריך לישון על זה ושנתראה איתו מחר בבוקר, ומקגרגור רץ להדריך את הסיבוב הבא של המבקרים. לא יכולתי להוציא את זה מהראש. גיא צחק עלי כי התחלתי לחשוב כמו גולום, בחוסר הגיון. מצד אחד זה יקר לשנינו לשים סכום כזה על בקבוק 70cl אבל זה היה כ"כ מושלם, וכ"כ נדיר – פשוט נקרעתי. אין לי מה להגיד. עד עכשיו אני בסרטים של "מה אם"….
אבל לא קניתי אותו. אחרי לילה באחוזת לאנגה (שעליה אספר בפוסט הבא), חזרנו בבוקר (ספט. 19) למזקקה וחלקתי עם ג'ון את גרגורי ליבי. נזכרתי גם לשאול אותו איזה ביקבוק טעמנו ביום האתמול – מסתבר שזה היה ה56.3% (יותר מקובל וכנראה מדויק לזכור ביקבוקים כאלו לפי אחוז האלכוהול מאשר השנה). בתצוגה היו להם עוד בקבוקי Brora 30 אחרים, ולפי מה שטען מקגרגור, קיבלנו גם לטעום מהביקבוק הטוב ביותר. ל52.4% לטענתו יש ריח שהוא קרא לו "ביוטיריק" (Butyric), ושאל אם אני יודע מה זה. מסתבר שזו מילה יפה לריח של קיא של תינוק 🙂 כשקראתי את הביקורות על הברורה 30 בויסקי מגאזין (ראה לינקים לעיל), זה נראה הפוך, אז אני כבר לא יודע כבר מה טעמנו, אבל זה היה אדיר. אצל ג'ים מארי רק שלושה סינגלים מגיעים לציון 97, אחד מהם הוא ברורה 30 של 56.4%, ומיד אחריו עם 96 נקודות ביקבוק של 56.6%. מעטים בודדים המאלטים שקיבלו את הציונים האלו אצלו ונראה שבצדק.
בין לבין קיבלנו ריחרוח מכוסית שעמדה שם להרחה בלבד של קראגנמור 17. ג'ון כבר העביר אותנו ישר לחדר האחורי לגם טעימה. יש לו טעם מתקתק ופירותי עם טעם מנדרינות בולט אבל מלווה במרירות לא נעימה שהרסה לי. משיחותינו אתמול הבנו עד כמה האיש מבין, ולטענתו טעם כבר למעלה מ500 מאלטים שונים, ושאלנו אותו מה הוא מכיר בסגנון דומה לברורה שטעמנו והוא נתן לנו כוסית שמאוד אהבתי. הרבה פירות עם העשן והתחכום, כל מה שצריך היה שם. לינקווד 26 שנה בביקבוק של Rare Malts, אחד מ6000 בקבוקים, 56.1%. באף רמז לכבול, מאפה וניל, חלמון ביצה, סוכריות ומישמיש בלאדי. בפה מכה קצרה של סוכרית לימון, מחמם את החיך העליון, עץ עדין שנשאר הרבה עם קציפת לימון ואשכולית, וסיום מחמם וארוך עם רמז דקיק למלח ים. מספיק מעניין בשביל לקנות, וכך עשיתי.
את תשומת ליבנו משכה גם קבוצה גדולה של בקבוקים על הקיר מספייסייד וההיילנדז, שאת שמות רובם לא שמענו, ואת מקצתם גם התקשינו לבטא (אֳאוּכְרוֹייסְק, נוֹקַאנְדוֹ, מָאנוֹכמוֹר, טִינִינִיך, פִּיטִיוֶייך ואחרים). זה נסיון מוצלח של איחוד מראה של דיאג'ו ולכולם היה עיצוב תווית בסגנון דומה עם חיות ופרחים וטיפוגרפיה ייחודית ויפה. בהמשך הסתבר לנו שמייקל ג'אקסון נתן לסדרה את הכינוי Flora and Fauna Collection והשם תפס יפה בתעשיה. מדובר בסדרה של 24 ביקבוקים, כל אחד ממזקקה אחרת, כולם 10-16 שנה. ג'ון ידע לדקלם לנו יפה על האופי של כל אחד מהם ושאלתי אותו מה הפייבוריט שלו ביומיום, מתוחכם ומעניין ולא יקר, וג'ון הצביע על דֶלְיוּאִין (Daleuaine) בן 16 שנים ((פרט טריוויה שגיליתי בהמשך – דליואין היו המזקקה הראשונה ב1890 ומשהו שתכננה והתקינה את ארובת הכבשן שלה בצורת הפגודה הנפוצה. לצערינו הפגודה המקורית הזו נשרפה ב1917.)), וקניתי גם אותו על עיוור, ואני שמח להגיד שהוא הסתבר כבחירה טובה בהמשך.
המשכנו לדבר איתו על טעימות וגיא קנה את מדריך הויסקי המצוין של ג'אקסון, והסכמנו איתו שלמרות שאלכוהול זה טוב למוח ((אני רציני! זה בדוק! מיקרוסופט גילו את זה מזמן!)) אי אפשר לטעום יותר מדי דראמים בישיבה אחת כי כאשר האלכוהול מאלחש את הפה והמוח בערפל אתה לא מבחין בטעמים. שאלנו אותו מה דעתו האישית בענין: "תחשבו על זה כמו ציצים של אשה" – הוא המליץ לפרצופינו השואלים – "אחד זה לא מספיק, ושלושה זה בהחלט מעבר לנורמלי…"
הסיפור גם אצל גיא, ובפוסט הבא: אחוזת לאנגה, שם בילינו את הלילה, ואחריו פוסט על מסע הנופים של גלן קו. קיבלתי משוב שהפוסטים תכופים מדי, אז אני אפרוס אותם קצת…
המשך יום שני, ספטמבר 17: בשעה 2 בערך, החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. ברוכלאדי ובואומור והאחרות פשוט יחכו לפעם הבאה, אין מה לעשות. את הערב ידענו שאנחנו מסיימים בצפון מערב האי בערב הווי אי בקילכומן, אז התחלנו מלסייר בחצי האי הדרומי שנקרא "ה-או" (The Mull of Oa – מבטאים כמו האות O). המקום מכיל הרבה מסלולי הליכה, חלקם אתגריים, המון שטחי מרעה, פה ושם "אבנים עומדות" שמקורן ומשמעותן העתיקה לא ידועה, ובקצה אנדרטה לחיילים אמריקנים שנפלו באיזור במלה"ע II. אבל בעיקר ירוק וכבשים. בין השאר יצא לי כאן סוף סוף לתפוס תמונות טובות של פרות ההיילנדז ((או "פרות פונינט" לפי גיא)) המפורסמות, הידועות בפי כל פשוט כ- Hairy Coo. כן, רגליהן קצת קצרות – אבל זה גם העשב שעמוק (וחלקן רובצות בו ולא עומדות), ולא טיפלתי להן בשיער לפני הצילום, זו התסרוקת הטבעית שלהן והן לא חופפות.
שוב, אני אתן לתמונות לברבר במקומי:
זהו, סוף היום האחרון על איילה… אבל בפוסט הבא סיפורי אובן, חכו תראו אילו הפתע… אה לא חשוב. גיא שוב גנב לי את ההצגה. לא נורא. יהיו תמונות 🙂
יום שני, 17 בספטמבר: טוב… מי שעקב עד עכשיו (במיוחד מי שקורא אצל גיא את הפרק שלפעמים מקדים אותי) יודע שזהו יום המזקקות הגדול. איילה כונתה לא אחת The Whiskiest island ולא בכדי. בויקיפדיה האנגלית יש לויסקי של איילה ערך, ובלי הרבה קשר אליו כתבתי אחד גם בויקיפדיה העברית, והם משלימים אחד את השני כרגע (כולכם מוזמנים לעשות שיפורים והשלמות), ומי שלא מתעניינת בויסקי שתדלג לפוסט הבא, שיוקדש לטבע ונופים (למרות שיש גם כאן כמה תמונות שהן לא של ויסקי 🙂 )
קמנו שאננים ומאוחרים, פיספסנו סיור בלגאבולין אז הלכנו "לשרוף זמן" בטיול בלפרואייג. בנקודה זו ראוי להזכיר שלא כל המזקקות נותנות סיורים כמו באיילה, אבל אני שמח להגיד שלקחנו ארבעה סיורים בטיול, ותמיד למדנו עוד משהו חדש או שניים…
איילה מפורסמת בתור אי שמייצר ויסקי מעושן ובעל ניחוחות ים, אבל זה לא מדויק. רק שלוש מזקקות מייצרות ויסקי מעושן "מטורף" (לגאבולין, לפרואייג וארדבג של דרום האי), שתיים מייצרות אותו מעושן למחצה כמו מאלטים אחדים של ספיי וההיילנדז (בואומור ויותר ממנה קילכומן, ובקרוב פורט שארלוט) ושלוש מזקקות מייצרות דראם עדין יחסית (בונאהבן, קול-אילה וברוכלאדי). אם סופרים את השכנה מג'ורה, היא מצטרפת לקבוצה הבינונית בקושי. הטעם של איילה גם מפורסם כבעל ניחוחות של ים והמסורת אומרת כי זה בשל העובדה שהמחסנים קרובים לחוף. האמת היא שמלבד חביות ספורות שבאמת מאוחסנות קרוב לחוף ונשטפות במי ים מלוחים בעת סערות, רוב החביות היום מאוחסנות הרחק במעמקי היבשת אחרי הזיקוק, כי מדובר במליוני פאונד של סחורה ועם זה לא לוקחים צ'אנסים – מפזרים את הסיכונים בין הרבה מחסנים רחוקים זה מזה. טעם הים המפורסם מגיע מטעם הכבול שמכיל מלח ים ואצות בגלל הסופות שפוקדות את האי. סיפרו לי שישנם שדות כבול שאפשר להריח בהם את הים בחודשי החורף גם מאות מטרים לתוך היבשה.
אז הרסתי לכם רומנטיקה? המזקקות כבר לא מאחסנות ליד הים את החביות, וגם הליתות לא נעשה יותר במקום. ליתות מצריך כוח אדם, סבלנות והמון שטח, ותהליך העישון גם הוא עדין וארוך ולעיתים מסוכן (למזקקת קילכומן כבר קרתה פאשלה). כל מזקקות האי היום קונות את הלתת ממפעל מרכזי של תאגיד דיאג'ו, שמעשן להן את השעורה בדיוק נמרץ לפי הכמות שהן דורשות, עד ל60ppm ((שזה אומר 60 חלקים מתוך מליון פנולים. מה זה פנולים? זה החלקיקים המסרטנים והטעימים בויסקי 🙂 )). המזקקות ה"רגועות" כמו בונאהבאן, מזמינות רק 2ppm, לגאבולין מזמינה 35ppm ומזקקת לאט לאט (דוד של 10.5 קוב בערך לאורך 10 שעות, פי שתיים מרוב המתחרות ואולי הזיקוק האיטי בסקוטלנד) בדוד עם צוואר שיורד מיד ושומר על מקסימום טעם עדין ומתוחכם. ארדבג מתחילים משעורה מעושנת ביותר (57ppm נדמה לי) אבל מאבדים חלק מהטעם בגלל זיקוק יותר מהיר (לטענת המדריכה שלנו בלגאבולין!) ואילו לפרואייג שהוא המאלט המעושן ביותר, לא מסתפקים ב-45-50 שמספקים דיאג'ו, ומוסיפים 20% ליתות משלהם, מעושן בעשן כבול מהמרבץ הספיציפי שלהם ל60ppm משוגעים או יותר, ובכך הם אחת מ8-9 המזקקות הבודדות בסקוטלנד שעוד מעשנות בעצמן. קילכומן השניה על האי (ושמעתי שגם בואומור, אבל לא מצאתי לכך סימוכין). עישון לרמות כאלו מצריך כמעט יממה של עישון, ובכמויות קטנות בכל פעם, ואין לכל המזקקות את כוח האדם לזה, ולכן מוותרים על הכבול ה"פרטי" של המזקקה וקונים מהמפעל המרכזי של דיאג'ו שמעשן את כולם באותו כבול אחיד. מייקל ג'אקסון טען למשל שהמעבר בשנות השבעים של ארדבג מליתות פרטי למלתתת דיאג'ו שינה את טעם המאלט לפחות שמנוני וחומצי, והוא מייחל שיחזרו לטעם של הזיקוקים שיצאו משם לפני 76 (לי יש 1977 בבית שלא היה יקר, ואילו בקבוק 1975 עלה במזקקה 400 פאונד(!) – אפילו שמדובר בסינגל קאסק 30-32 שנה, זה יקר בטירוף)
מה בכ"ז משנה את טעם הכבול בין המזקקות? כמובן שתהליך הזיקוק משנה מאוד- קצב וחום וצורת הדוודים, אבל הרבה מטעם הכבול של הויסקי מגיע מהמים ולאו דווקא מהלתת. מתאר את זה מייקל ג'קסון יפה בספרו "סקוטלנד והויסקים שלה" שלצערי אזל לפני שנים מהחנויות – הוא מטייל למקורות המים ורואה בעיניו את הסיבה. ארדבג לוקחת את המים גבוה מאגם אוגידייל כמה מאות מטרים מהמזקקה (הוא זוכר שבאחד מביקוריו שם הוא הציל כבשה מטביעה באגם ומאז טעמו האסוציאטיבי מוצא צמר במאלט שלהם 🙂 ) ואילו לגאבולין מקבלים את מי הנחל שלהם אחרי ששצפו כמה קילומטרים ו"ליחכו" כבול מקירות הנחל, ולכן יש בו מגוון טעמים אחר לגמרי (בתמונות תוכלו לראות כמה כהים המים של הנחל בלגאבולין ובקילכומן), ואילו הנחל של לפרואייג יותר רגוע אבל הכבול שדרכו הוא חורץ הוא סיבי יותר ומכיל צמחים אחרים. המים האלו שנראים לנו "מלוכלכים" משמשים בתור המים למאש שמתחיל את תהליך ייצור הויסקי, והטעמים נשארים בהחלט גם אחרי הזיקוק.
ואחרי הרבה הקדמה "טכנית" , הטיול: התחלנו במזקקת לפרואייג, שם אני חבר במועדון, ולכן הגיעה לי כוס משקה. לקחנו את הסיור והספקנו לטעום שעורה לפני ואחרי העישון (מאוד מומלץ) וגם לצלם עישון בזמן אמיתי בתוך ה"קילן", אבל ברחנו לפני שקיבלתי תעודה ודראם, כי רצינו להספיק גם לסיור בלגאבולין וגם קפצנו לחנות המזכרות של ארדבג. את כל הפרטים תמצאו אצל גיא, כולל הידיעה המרעישה על לגאבולין 21 שנה שמופיע בקרוב על המדפים ותיאורים של קריסטן אהובתו. זה היום שבו צילמתי הכי הרבה, והמיון קשה. אני אתן לתמונות לדבר:
בשלב זה החלטנו שעד כמה שמזקקות האי מגניבות, בא לנו טבע. טיילנו קצת (מרוכז בפוסט הבא) וסיימנו בצפון מערב האי בערב מהוואי האי בחנות המזכרות של מזקקת קילכומן. לראות את המזקקה כבר היה מאוחר (אפילו אור בחצר המשק אין להם, והיה לילה בלי ירח… חוכמולוגים!) אבל קיבלנו הרצאה עניפה על שמורת הטבע שבצפון האי, על המגוון הענק של ציפורים גרינלנדיות שבאות לחרוף באיילה בדיוק של שעון ב15 לאוקטובר, על החווה של הרשות לשימור ציפורים שמחזיקה באי עדר של 200 ראשי בקר משובחים שגידולם עוזר בתחזוקת בית הגידול לציפורים הנדירות יותר והנדירות פחות, ומכירתם ממנת סובסידיות לחקלאים כדי שיקצרו את השדות בשיטות יותר יקרות ואיטיות אך כאלו שיצילו ציפורים מקננות קרקע ממוות, בינהן נדירות ביותר. בהמשך הערב שרו לנו באנגלית ובגאלית על לוך אינדאל ואיילה, וקיבלנו רסיטלים לגיטרה וכינור וקצת ריקודים מסורתיים. בין השאר קניתי לי עוד כוסות גלנקיירן למזכרת ובקבוקון "רוח חדשה"/"זיקוק חדש" שיושן רק 3 שבועות בחבית. רשמית אסור לקרוא לזה ויסקי, אבל ביננו יש לזה טעם של משהו שהולך להיות פנטאסטי. הנה טעימה צילומית קצרה, שימו לב לצבע המים הנכנסים למאש. זכרו אגב שהכבול הוא לא מה שנותן את הצבע לויסקי, הוא יוצא מזוקק שקוף ומקבל את הצבע אך ורק מהחביות.
קילכומן החמודה היתה ראויה לביקור יותר מושקע. האי מאוד גאה במפעל הקטן, המשפחתי והמסורתי הזה שבא כולו ממימון עצמי לפי השמועות. המזקקה לבד מגדלת את השעורה, מלתתת במקום, מזקקת, ממלאה חביות ומתכננת אפילו לבקבק במקום, שכל זה מאוד נדיר. בין השאר הם גם בחרו בשביל הטעם המיוחד לזקק בדוד של 2070 ליטר בלבד ((גלגלו ל2/3 הדרך בעמוד הזה כדי להבין את גודל הענין, גם משמורת התזקיקים שלהם פצפונת וחמודה)). זיקוק בדוד קטן משמעו הרבה יותר הוצאות על אנרגיה אבל שליטה הרבה יותר טובה בתוצר. למעשה הדודים שלהם (לעניות דעתי) קטנים יותר מאשר אלו של אדרדאואר, מה שהופך אותם ביחד עם גודל חצר החווה הקטן להיות המזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד ((וכדי שתרגישו חווה אמיתית מגיעים בכביש לא סלול הכי גרוע שיש)). לא השמעתי את זה באדרדאואר כי שם כבר חטפתי מבט עצבני כשהעליתי את השם קילכומן בהקשר אחר, ואדרדאואר מאוד גאים בתואר הקטן הנוכחי שלהם. מעוד כתבה על המזקקה למדתי שהליתות המקומי שלהם הוא ל25-30ppm שמפיק 40% מתוצר הויסקי שלהם ויסומן על הבקבוקים "קילכומן 100% איילה" ו60% מהזיקוקים נעשים עם לתת 50ppm פנולים מפורט אלן מאלטינגס והבקבוקים יסומנו רק "קילכומן" (ומזה טעמתי ואהבתי). וכך הם מצטרפים לעוד מועדון קטנטן של אולי 3 מזקקות שמפיקות מאלטים בשתי רמות עישון שונות.
את רוב סיפור היום פירט גיא, וחשבתי שאני רק אשלים כמה פרטים – אבל בסוף יצא פוסט שלם.
אם בא לכם להוסיף ברקע פסקול, אפשר ללחוץ פליי בעמוד שיר בביצוע נורמה מונרו, זמרת בת איילה, בבלדה קלאסית שהפכה להימנון (הלא רשמי?) של האי, וזכה להרבה ביצועים (כרגע לא מצאתי טובים משלה, אבל אל תתרגמו לה שככה אמרתי 🙂
בוקר יום ראשון, 16 בספטמבר. קמנו ליד המיגדלור לארוחת בוקר בריטית, הביצים האנגליות על הבייקון והנקניקיה וליידם בלאק פודינג סקוטי ושאר הפתעות. יצאנו לחפש מזקקה שאולי לא סגורה היום, כי ככלל יום ראשון אינו יום מזקקות, ולאחר שחלפנו על לפרואייג (Laphroaig), לגאבולין (Lagavulin) והכפר הקטן שצמוד למזקקה (אולי 15 בתים, חלקם של העובדים וחלקם להשכרה) הגענו אל ארדבג (Ardbeg) שבמקרה לגמרי התחילו לסדר את המקום להופעת ג'אז (היום השלישי והאחרון לפסטיבל). התלהבתי מאוד מהחנות היפה שלהם אבל החלטנו להמשיך על קו החוף ולחזור אח"כ. בהמשך מסומנים עוד כמה שמות מקומות במפה אבל אלו בסה"כ חוות עם הרבה מרחב מרעה מסביב, אין עוד כפרים, רק כביש צר (נתיב אחד עם מפרצי עקיפה, ששוב הזכיר לנו את הכביש למערה של באטמן), מפרצים יפים עם סלעים דרמטיים בים (לכל אחד מהם יש שם במפה, כי חיו על האי עשרות דורות של רועים עם זמן פנוי), מפרץ Claggan Bay עם חלוקים ענקיים בכל הצבעים שגאולוגים מאוד אוהבים, ובקצה שער בקר (ראו תמונות) שמוביל אל עוד שטחי מרעה ובקצה בקצה של השדות עוד כמה דירות להשכרה. חור מגניב ביותר להתבודד בו.
הנופים לצד הכביש – יער משווני ממוזג מהסרטים. חופת עצים, איילות בורחות בינם (לא תפסתי במצלמה) ועל כל הגזעים צומח טחב או אזובים קטנים (איך אומרים Moss בעברית?) ומטפטף מים מהענפים, ומתחת לכביש זורמים יובלים קטנים ונחלים לא הרבה יותר גדולים. מים ומים ומים. ברדיו טום וויטס שר לנו "wrong side of the road" בעודי מנסה להתרגל לנהיגה בשמאל ואז גיא, מדי פעם שלולית בוץ, מסביב עוד עצים או אחו עם פרות (אדומות!! פרות ג'ינג'יות לגמרי! שהדוסים לא ישמעו…). פעם בקילומטר איזה בית מבודד וגיא קורא כל פעם מחדש שכאן הוא רוצה לגור. באיזה שלב הוא התחיל להתלהב מכל שלט מכירה בדרך… בינתיים צריך להזהר מכבשים ופסיונים חוצים את הכביש, ולקחתי מגיא את ההגה שלא יזרוק אותנו לתעלה 🙂
בדרך גם ביקרנו את הצלב בקילדולטון (Kildalton), צלב קלטי עתיק ומכוסה אזוב שנודע בתור הצלב העתיק ביותר באירופה(!!) והריהו מהמאה הרביעית – עוד מתקופת הפיקטים, שהיו שם עוד לפני פלישות הקלטים והתערותם בפולשים הויקינגים. תקופות שמעט מאוד ידוע עליהן, רק מעט יותר ממה שידוע על מעגלים ושורות של אבנים "עומדות" שמוצאים פה ושם בכל האיים הבריטיים, וגילן 4000-5000 שנה ויותר. הארכאולוגיה כאן לא מגובה בספרים ומסורות שהולכות מספיק שנים אחורה כמו בארץ, והרבה אגדות עד היום שורדות כי לא ניתן להפריך או להוכיח אותן.
משם חזרנו לכיוון מערב להופעה בארדבג, ומסיבות של סבל מוסיקולוגי קל (קיראו אצל גיא) ברחנו מהופעת הג'אז לשמש שיצאה לקראתנו,לקחנו מישהיא טרמפ לפורט אסקייג וחשבנו לקפוץ לג'וּרה (Jura) אבל התחיל לטפטף שוב. אז ויתרנו וכמובן אחרי שיצאנו 300 מטר מהנמל יצאה השמש. ג'וּרה (שיבוש של "דורה" מלשון deer עוד מרומאית עתיקה) הוא אי מיושב ב100-200 איש, מזקקה מצוינת (גם אם לא משתלמת כלכלית) ו5000-6000 צבאים. ברור לי שיום אחד עוד נגיע לשם בשביל הנוף, אבל גם באיילה לא חסר. ב14:30 וללא ארוח"צ (טעות! בין 13:30 ל-17:30 אין מסעדות ואין אוכל בפאבים וביום ראשון אין אפילו מכולת!) התחלנו לשוט לכיוון מערב, ברוכלאדי (Bruichladdich) ומרכז המבקרים שלהם היה סגור אז עצרנו להצטלם ליד המזקקה. כדי שקוראינו בישראל יוכלו לקרוא, הפכנו את החביות מימין לשמאל לנוחותכם ואייתנו מחדש ביידיש…
מתלהבים מכל הפגודות החמודות במזקקות (ויש הרבה מהן בהמשך הטיול) והמפרצונים המסעירים נסענו עוד מערבה, דרך פורט שארלוט (Port Charlotte), שם מצאנו אלפקות ועוד הרבה פרות וכבשים. המשכנו לפורטנהייבן (Portnahaven) שנראה כאילו היא דווקא העיר עם מספר הבתים הכי גדול באי, רחוק ממרכזי התיירים, ואז הצצה לצילום בכנסית קילכומן (Kilchoman). הקפנו למעשה את לוך אינדאל (Loch Indaal) והמשכנו להקיף את חצי האי צפונה לו וחזרה לפורט שארלוט, וכאשר הרעב כבר הציק חזרנו לבואומור (Bowmore) שם פיספסתי קשת מגניבה מעל באומור בשקיעה, ועל ארוחת הערב ב"פונדק נמל בואומור" כבר מסופר אצל גיא. התלהבנו ממבחר הויסקים שעל המדפים, חלקם מהדורות ממוספרות של מאות בודדות חתומות אישית בנות עשרות לא מעטות של שנים מהאי וגם ממיינלאנד (שהיא גם אי…). המחירים נראו לנו מאוד סבירים למאלטים הנדירים וגם הרגילים כי אנחנו רגילים למחירי ישראל. מאלטים ב4-5 פאונד למנה הסתברו בדיעבד כמחיר לא זול לעומת מקומות אחרים… בין השאר גיליתי שארדבג 1977 שיש לי בבית הפך לדבר נדיר ויקר. האמת אני לא סגור למה. אם יש משהו שידענו רק בדמיון והוכח בשטח, זה שיותר מיושן אינו אומר בהכרח יותר טוב, ממש כמו ביין. למרות זאת מצאנו כמה "ענתיקות" מדהימות בהמשך הטיול. חכו חכו…
בסוף הארוחה גיא גם ראה חובה לקנות שם כוס ראשונה לאוסף. כבר חודשים שאני רציתי לקנות לי סט כוסות ראוי לויסקי, וכשכבר החלטתי להזמין מגלנקיירן את הכוס המפורסמת שלהם, אבל למרות המחיר הזול להפליא של סט 12 כוסות (לי ולחברים), המשלוחה עלה כפול ממחיר הסחורה עצמה וויתרנו על העסק. בדיעבד היה רעיון לא רע לחכות, כי קנינו טיפין טיפין סט יפה בנוי מכוס שונה מכל מזקקה, וארגנתי סט גם לשי. כולם שמחים 🙂
את הכנסיה בבאומור לא יצא לנו לצלם או לראות מבפנים, אבל שווה ביקור – היא בנויה בעיגול רחב (כדי שלשטן לא תהיה פינה להתחבא בה) במקום במבנה הצר והארוך הרגיל. העיירה היא למעשה "בירת" האי, שם בית הספר, לשכת המידע לתיירים, הסופרמארקט, הרבה חנויות אמנים וכל מה שצריך. גם תחנת הדלק הכי זולה של האי (וגם היא לא זולה) נמצאת שם, אבל אל תחפשו שלטים גדולים וסככה, מדובר במשאבה בודדת על המדרכה מחוץ לאחת מהמכולות. אי קטן, אמרנו? גם הילדים שגרים על ג'ורה באים לפה כל יום באוטובוס ומעבורת ללמוד.
ולסיכום, שכחתי לציין את הדראמים ששתינו אתמול, אז הנה הם ואני מוסיף את של היום בדרך, זה חלק מהענין הרי. אז ככה –
בערב הראשון בפאב, עם פה שרוף מאוכל הודי, לקחתי את הPC5 – זיקוק מעושן במיוחד ובאופן יוצא דופן של ברוכלאדי לזכר מזקקת פורט שארלוט, ושעליו כתבתי בעבר. מאז שיצא עברה כמעט שנה ואכן לפני חודש ביקבקו את PC6 (שש שנים, דה!) אבל ממנו לא יצא לנו לטעום. לא התלהבתי ממנו, אבל בשלב מוקדם זה של הטיול גם עוד לא רשמתי לי פירוט על כל טעימה – טעות שתוקנה מהר בהמשך. אני זוכר שהוא היה פירותי, לא מעושן כמעט בכלל בניגוד למה שכתבו עליו, ולא טעם מיוחד בצורה כלשהיא, אבל כאמור, אולי חריפות האוכל ההודי "גמרה" עליו. מהאח הצעיר PC4 מהשנה שלפני ג'ים מארי השפיך ניטים ונתן 96, שזה אחד הציונים הגבוהים בספר. למה? אולי אני צריך לטעום שוב ולא אחרי ארוחה הודית.
גיא לקח בואומור 18 שנה. גם מעושן בכבול וגם פירותי בצורה עדינה. מצאתי בו "אצטוניות" קלה כמו שהרגשתי יותר מדי פעמים בטעימת הברבנים הגדולה שעשינו ביוני. גיא התעלה מעל זה והתאהב במעושנות העדינה והכריז "just what the doctor ordered for the first night on Islay!" אבל אני מקווה שרופא הסכרת שלו לא קורא את זה 🙂
בארדבג טעמנו שני "שלבים" מהזיקוק של 1998. בגיל 6 שנים הוא בוקבק כ-"Ardbeg Very Young" בחוזק חבית ומזה כבר לא היה מה לטעום, אבל לא הפסד גדול ממה שקראתי למרות שג'ם מארי דווקא נותן לו ציון 91. בשנה שעברה יצא "Still Young" בן 8 שנים ואותו טעמנו. אלכוהולי מאוד לאף (56.2 אחוזים, מצריך טיפונת מים לפתיחה), העשן מבטיח, ויש בו מתיקות שלא ידעתי לקשר אותה אז לפרי, בדיעבד אני טועם שם פשוט את טעם הגרעינים המתקתקים של השעורה, טעם מתקתק שילך ויעלם לקראת הביקבוק כArdbeg TEN בשנה הבאה (עשר שנים הסטנדארטי) ועוד אין מספיק עץ. גיא טען שהוא פחות מאוזן והוא כנראה צודק, אבל הוא בהחלט מיוחד בפני עצמו. ג'ים מארי גם מתלהב ממנו מאוד, נתן לו 93.
שלב ג' של זיקוק 1998 בוקבק השנה (9 שנים) בשם "Almost there", והוא איבד שני אחוזים של אלכוהול למלאכים בשנה שלחלפה – 54.1% בלבד. הפרי קצת אבד, יש יותר טעם עץ. טיפת מים כאן הרסה ולא עזרה, כאילו דולל ו"התפרק" הטעם המתוק של השעורה. דקה אחרי זה טעמנו את ארדבג 10 הרגיל (שמדולל ל43%) וגילינו שפתאום הוא טועם באמת מאוד מדולל והתגעגענו לטעם של חוזק החבית. בסה"כ ממש מרגישים שהאולמוסט נמצא ממש באמצע בין הסטיל יאנג לTEN, וכיון שלמחרת חזרנו וקנינו בקבוק מכל אחד מהשניים, ידידינו יוכלו לעשות השוואה בין חוזק חבית 8 ו9 שנים ו10 רגיל, וממש להבין את המשמעות של ההתיישנות בקוונטות קצרות. אני וגיא מסכימים אישית ש9 השנים מאוזן יותר מה10 בהרבה, וחבל אם לא יוציאו ממנו סדרות נוספות.
בערב לפני ועם הארוחה בבאומור, אני לקחתי את ארדבג אוּגִידֶייל (על שם אגם Uigeadail שממנו המזקקה לוקחת מים למאש). הכבול והעץ האופייניים, אבל מרוכזים קצת כי מדובר בויסקי לא מדולל (כנראה 9-10 שנים, 54.2% כמו ה"almost there" הנ"ל). ג'אקסון התלהב ממנו בטעימה למגאזין ונתן לו ציון גבוה ובצדק.
גיא לקח עם הארוחה ברוכלאדי Rocks, עדין כמעט חסר עשן, מתקתק וטעם קטנטן בלתי נתפס כמעט של אצטון. לא התלהבתי.
איפשהוא בזמן העיון בתפריט המאלטים ב"באומור הארבור אין" הגענו למסקנה שלא נספיק לטעום את כל המאלטים שאנחנו רוצים אבל קבענו שבכל יום טיול ניטעם לפחות שני סינגלים שלא הכרנו. במשימה הזו היה קל לעמוד בחלק מהימים, ובחלקם נאלצנו לאלתר… אבל עמדנו בזה בכבוד 🙂 פרטים בפרקים הבאים…
שכחתי להדגיש את זה בפוסט הקודם אבל הנופים מסביב היו פשוט מקסימים. אלו לא רק כמויות הירוק, אלא מספר הנקיקים החורצים את ההרים תמיד לשמאל וימין במפלונים קטנים, העצים הצומחים מתוך סלעים אפרפרים שהופכים לשחור מבהיק ויפה ברגע שמתחיל לטפטף (זה קורה 5 דקות אחרי שהם מסיימים להתייבש לאפור)… הנופים האלו הקסימו אותי בפראותם המעודנת, וזה לא היה שום דבר שהצלחתי לקלוט בצילום אחד מוצלח… וכנ"ל האוויר הקריספ והנקי… אחח איזה חלום!
חזרה לסיפור, אנחנו עדיין יוצאים מטארברט חזרה למסוף המעבורת, להמתין בציפיה דרוכה להרפתקאה הימית הבאה עלינו לטובה. מעולם עוד לא נסעתי על מעבורת שכזאת (ובכלל יש לי מעט הרפתאות ימיות בחיי), לא כל שכן עם האוטו. תהיתי אם מצפים ממך לשבת שעתיים באוטו כמו טמבל עד שמגיעים לאיילה או שיש אזו אופציה. טמבל שכמותי… חוץ מקזינו ומועדון חשפנות זו היתה כמעט ספינת קרוזים… באר, מסעדה, סיפון תצפית וכל מה שצריך. חבל רק שירד גשם וכמעט כל מה שצילמתי משאר ההפלגה לא יצא משהו, בסוף מרוב שעמום צילמתי תינוקת חמודה ואמא ששיחקו לידינו בסיפון התצפית (בדרך חזרה היה אור לפחות 🙂 ) הנה התמונות כל הדרך מהעליה ועד לנחיתה בפורט אלן:
כמו שקראתם אצל גיא, הגענו מאוחר מדי למצוא דברים פתוחים לארוחת ערב. המקום היחיד עם מטבח פתוח אחרי 9 היה ההודית המקומית וגם הוא נסגר ב10. עשיתי טעות ואכלתי חריף כי את הדראם בפאב אח"כ היה קשה לזהות בתוך החריף שחגג לי על הפה, אבל הארדוויו (Ardview) הוא פאב מקומי חמוד ועוד אבקר בו בעתיד אני מקווה 🙂
בדרך לB&B שלנו היה עוד אחד מקטעי הכביש המגניבים האלו של נתיב אחד, שתי גדרות אבן ישנות וסוכת עצים מעלינו מכל צד, תופעה שבעקבותיה התחילו באוטו קריאות "to the bat cave!!" כל פעם מחדש. בדרך עקפנו בית קברות (כמובן!) לא קטן של מפרץ קילנוטון, ומול פנסי האוטו ברחו ארנבות חמודות מהשביל (על אמת! עם פונפונים בתחת!), וביום אחר גם ראינו עדר עיזי הרים יפהפיות מטייל שם חופשי. כביש ככלל זה דבר אופציונאלי על האי הזה, אדמת הכבול הרכה ממילא זזה הרבה. התמונה האחרונה שצירפתי צולמה בעצם בלילה שאחרי, ואם תחפשו בגוגל תמונות של המגדלור הזה תמצאו הרבה, מסתבר שהוא סמל די ידוע, במיוחד בעובדה שהוא מרובע כל כך בצורתו. בלינק הזה אחת התמונות האהובות עלי, לצערי לא אני צילמתי…
קודם כל לתקן את מה שכולכם בטוח חושבים בטעות, אחוזת לאנגה לא שוכנת על האי לאנגה. שמה המקורי הוא "אחוזת דייל של המקדוגלים של לאנגה", תת משפחה של שבט מקדוגל, (שאת סיסמתו "ניצחון או מוות" מצאתי מתנוססת חקוקה באבן על אחד מקירות האחוזה, בתרגום אחר "לכבוש או למות").
