תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

מכון שקרנים

כשגיא סיפר לי שאשתו התחילה לעבוד במכון לטיפולים אלטרנטיביים (רייקי וכאלו), מייד הגבתי "אה, אז תגיד פשוט מכון שקרנים". לא עבר חודש והתברר שזה מדויק פעמיים, קראו את הסיפור שלהם על מרכז "דניאל" ביהוד.

עידכוני צומת ספרים ומשרד החינוך

אייטם חשוב של אבנר פינצ'וק בטמקא.

עדכון ממעין דק על פיטוריה מ"צומת ספרים" על שהתנגדה לתת אצבע לשעון הנוכחות הביומטרי החדש.

קלינגר על פרטיותם של אחרים, הקרובים והחברים של מי שנפלו לתוך מאגר כזה או אחר.

עוד עדכונים מפינצ'וק: הוא הופיע הבוקר ברשת: "מההפקה של התוכנית נמסר לי, שבמשרד החינוך ניסו להניא אותם מלעשות אייטם בנושא. ככה מקדמים הצעת חוק שיש לה השלכות על מרב המשפחות בישראל ומקימה מאגר מידע רגיש על תלמידים – "בשושו""

שימו לב מה מספרים תלמידים שנדרשים היום למלא את ה"מיצב", פינצ'וק מצטט מתוך פייסבוק:

"כאשר הגענו היום בבוקר לבית הספר, אחד המורים אמר לנו שהשאלון לא יהיה אנונימי, הוא יהיה 'חסוי' ושלא נכתוב את שמנו על השאלון ושנגיש אותו ללא שם… הרכזת נכנסה לכיתה יחד עם בוחנת או נציגה ממשרד החינוך, חילקו לנו את השאלונים, ומסתבר שלא היינו צריכים לכתוב את שמנו הוא כבר היה מודבק שם עם ת"ז, כיתה, בית ספר ובר-קוד. חלקנו הסרנו את המדקה או צבענו אותה עלמנת שלא יהיה אפשר לראות את השם, אך מסתבר שאחרי שיצאנו מהכיתה הדביקו לנו את המדבקה עוד פעם ללא ידיעתנו… חזרנו לכיתה… וכאשר ביקשנו את הטפסים בחזרה נעננו בסירוב, בצעקבות ובזילזול… המנהלת ניסתה לשכנע אותנה שהשאלון הוא חסוי, ולא יהיה שימוש במידע שכתבנו, אבל אנחנו רצינו ששמנו יוסר. חשוב לנו לציין, השאלות היו שאלות אישיות עלינו ועל התנהגות בבית הספר, והיו תשובות שלא רצינו שידעו שכתבנו. לא השתכנענו ובסך הכול ביקשנו שיורידו את שמותינו, אם מדובר בסטטיסטיקה אין צורך בשמות. פנינו לכמה וכמה מורים, הם עמדו לצידנו אך ברגע שנכנסו לדבר עם המנהלת על כך הם חטפו צעקות… חופש הדיבור והזכות לפרטיות נשללו מאיתנו במקרה זה, אבל אנחנו לא שתקנו. לא משנה כמה ביקשנו והתחננו ומרדנו – הם התעלמו."

ולבסוף עוד כיסוי בהארץ.

?Thank you sir! May I have another

הנהגים מכוסים במאגר הרשיונות. חסרי הרשיון מכוסים אט-אט ע"י מאגר רב-קו. ומה עם הנוער? מה יהיה עם הנוער? זה שלא נוסע באוטובוסים? אה, אין בעיה, מאגר עכשיו גם לכל התלמידים. לראשונה כשיאיימו עליך שמשהו נכנס לתיק האישי, זה באמת נכנס לתיק אישי שלא ילך לאיבוד במעבר בין בתי ספר. העובדה שבאת משכונה דפוקה או שנתפסת שותה בירה בגיל 13 ותויקת כצורך סמים צעיר כבר תלווה אותך לשארית חייך, תקבע לך את מסלול הצבא ואולי עוד דברים.

בהזדמנות זאת, אני רוצה לשוב ולהמליץ על "אח קטן" של קורי דוקטורוב שיצא בעברית לפני חודש וחצי בהוצאת גרף תחת השם "האח הקטן".

עדכון: ציטוט מפעיל מטה המאבק במאגר שמכיר את המערכת יותר מקרוב. ההדגשות שלי:

גם אם החוק אוסר על איסוף מידע על קטינים, פרקטית התפיסה של המערכת היא הפוכה: כל המערכות הפורמליות המעורבות בחייו של הקטין צריכות לקחת חלק בהשגחה על בריאותו ותפקודו, ובאיתור של בעיות וסכנות – כולל כאלה שמקורן בתא המשפחתי. מכאן נגזר שאיסוף מידע הוא לפעמים רע הכרחי (זו התפיסה במערכת).

נכון להיום יש בבתי ספר "תיקים אישיים" לתלמידים. אני לא יודע איך הדברים הללו מוגדרים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אבל ממה שהתרשמתי יש די הרבה חופש בניהול התיקים הללו. הכוונה היא שביה"ס יכול להחליט שהוא לא אוסף מידע על התלמידים. לעומת זאת במקרה של תלמידים עם בעיות, ביה"ס בהחלט עשוי לתייק מידע – הן כדי "להפטר" מהילד (דרך ועדה פדגוגית או משהו דומה), והן כדי לפעול באופן אמיתי לסיוע לילד.

אני חושב שיש כאן בכל מקרה, טעות פרשנית. המאגר הוא לכאורה מאגר מידע על התלמידים. אבל ממה שאני מבין, בפועל הוא מאגר מידע על משפחות, הכולל – לפחות בחלק מן המקרים – סקירה פסיכו-סוציאלית מלאה. מן הסתם חלק מהמידע יהיה כמותי, אבל החלק המעניין כאן באמת הוא מידע איכותי ותיאורי (רקע משפחתי? בעיות פסיכולוגיות?). וכאן קבור הכלב: אין שום דרך לבצע הערכה יישומית (של ביה"ס) על בסיס מידע כזה. ולכן אין קשר בין איסוף המידע הזה, לבין המטרה המוצהרת של הקמת המאגר.

איך למכור לעם ביומטריה?

מי שעוקב קרא אולי על מחאת עובדי צומת ספרים נגד שעון הנוכחות הביומטרי. יש שאלה כבדת משקל פה, האם יפה לכופף אנשים שעובדים בשכר מינימום ולאלץ אותם לוותר על עוד פרטיות משכבר ויתרו, להגדיל את אי האמון בין העובדים והמעסיקים, וכולי?

ובתוך כל זה, הבוקר התפרסם מכרז, הלשכה לפרסומים ממשלתיים של משרד הפרופגנדה רוצה מחקר על הכללת אמצעים ביומטריים בתעודות זיהוי.

האם קראנו נכון? העבירו חוק ועכשיו רוצים לדעת אם זה טוב או רע? היינו מתים. המחקר המבוקש הוא "מחקר מקיף שישמש בסיס לגיבוש המיתוג והאסטרטגיה המתאימים להשקת התהליך במטרה לעודד הציבור להחליף את אמצעי הזיהוי הקיימים באמצעי זיהוי ביומטריים".

במילים אחרות – הם רוצים עצות וליווי בשיווק, כי נראה שיש לפרה חלב חמוץ שרוב העגלים לא רוצים לשתות. חכל שהמחקר הטכני לא נדרש במכרז לפני החקיקה…

לצערי לא נראה שמחקר כזה יוכל להתבצע בידי האקטיביסטים הותיקים, כי זה צריך להיות גוף מחקר מוכח וותיק, שיראיין טלפונית לפחות 2000 איש ועוד דרישות שונות. הלוואי שהיה לנו תקציב לערוך ולפרסם מחקר נגדי, אבל זה לא באופק.

האם אפשר לפתור אפרטהייד?

שני קטעי וידאו, אולי ההצבה שלהם אחד ליד השני תעורר מחשבות, האם מישהו בגבעת רם בירושלים מוכן כבר להחליט וללכת עם קו הגיוני וצודק יותר…

הכיסוי של הדיילי שו את המונדיאל פשוט מצוין, אם עוד לא יצא לכם:

ולבסוף אחד על ווווזלות וחוליגאנים.