כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי בסדרה על פרטיות.
סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.
אח"כ בא חוק נתוני תקשורת, צנזורשת ושאר יוזמות. המשטרה עוד לא נואשה מלנסות להשתמש במעקב אחרי הסלולארים שלנו כדי לשלוח לנו דוחות מהירות אוטומטיים. "נתוני תקשורת" כבר נותן להם יכולת מפתה לחפש אשמים מתחת לאור פנס מאגר המידע, וכבר נשפכה ביקורת אם זה משפר או מדרדר את איכות עבודת הבילוש שלהם.
האם גישה חופשית למעקב אחרי תנועותינו הסלולאריות ע"י רשויות הבטחון זו בעיה או חיזוק הבטחון האישי? ומה כאשר אנחנו נותנים את המידע למפרסם בתמורה למבצעים-תלויי-מיקום? או מפרסמים את מיקומינו הגיאוגראפי באפליקציות סלולאריות חברתיות שונות? האם זה בסדר שהמשטרה צופה ביותר ויותר ערים בארץ במעגל סגור? האם באנגליה זה מצדיק את כמות הפשעים המשנית שזה מנע או פתר? האם זה יותר טוב או פחות טוב שהם יוצאים במבצע "והצצת לרעך כמוך"? מהו הקו האדום, בעצם, אם לשוטר היום מותר לחפש בכליו של עובר אורח שנראה לו חשוד, או לפרוץ לבית לחיפוש ללא צו אם הוא "חשד שיש שם סמים"? מה ההקבלה או ההבדל בין הזכות לפרטיות במרחב הפיסי, לבין מעקב משטרתי אלקטרוני, שליפה ממאגרי משרד הפנים, דאן אנד ברדסטריט, או מפרסם שמכוון אלי לפי מידע על רכישות עבר שעשיתי או מקומות בהם הסתובבתי?
פרטיות זה מעקב? ניצול או הטרדה? פריצה למרחב האישי הפיסי? הוירטואלי? והרי זה גם כשמישהו כותב שטויות בשמי, או עושה אולי פעולות כלכליות (או פליליות) בשמי. המדינה חוזרת על המנטרות שפלישה לפרטיותי הכרחית לשמירה על בטחוני או להבטחת זכויותי, אבל מה עם הזכות לפרטיות? יש בארץ חוק להגנת פרטיות, אבל הוא אינו חוק יסוד, והפרטיות אינה בדיוק ערך נעלה ומרכזי בישראליות המודרנית – ואולי בכל העולם בעצם. לא אצל כולם הקו האדום עובר באותו המקום, אז איפה יקבע החוק את הסף, ואיך יגדירו את הפרטיות כדי שהחוק יוכל להגן עליה?
פרטיות היא דבר שאינו מובן מאליו, ולצערנו צריך לשמור עליו באופן אקטיבי. מילא מידע שקל להעתיק (ועוד לא קל לאנשים לעכל עד כמה), אבל רוב האנשים לא מודעים אפילו למה שאפשר לעולל לפרטיות עקב הזנחה בעולם החפצים הפיסיים, ואני לא מדבר רק על כייסים. סתם דוגמא – אני שנים נחרדתי מהרעיון של השארת המפתחות שלי תקועים על מחזיק המפתחות בתוך עגלת הקניות. שנים דימיינתי איך מישהו ישלוף את הצרור כשאני לא מסתכל לרגע, וירוץ לגנוב לי את המכונית או יעתיק את המפתחות בשעווה ויעקוב אחרי הביתה. משום מה הנחתי שזה קיים וקורה כל הזמן, אבל השבוע הסתבר שהמוח הקרימינלי שלי הקדים בכמה שנים את הפושעים ועוד יותר את המשטרה, כי המשטרה תפסה חבורה שעשתה בדיוק את זה בחודשים האחרונים, וטוענת שהם מאוד התפעלו ולקח להם המון זמן להבין איך ומה הם עושים. אממ…
סולוב מביא אותה בהפוכה
הגדרות של פילוסופים ומחוקקים לגבי פרטיות לא חסרות, אבל רב החוקים היום באים מהכיוון של שיח על פרטיות וקנין פיסיים. חסרים להם כלים לטפל במצב המודרני, כשהרבה מה"קנין הרוחני" שלנו ומידע עלינו נמצא ברשת, או במחשב שאפשר לפרוץ אליו, וכולי. אם השרת מחובר לחשמל ולרשת, פקטות TCP/IP נכנסות ויוצאות, ומבחינת תזוזת אטומים העולם לא השתנה, ההגדרות של "פריצה" ו"שימוש לרעה" חייבות איכשהוא להיות מוגדרות בכ"ז בחוק, אבל הנוסחים תמיד מאחרים את רכבת הטכנולוגיה והטרמינולוגיה תמיד לא מספיקה או בעייתית. השם הבולט באקדמיה (ככל שהצלחתי לחפור) שמנסה לעשות סדר בעיניינים הוא דניאל סולוב, בספר "להבין פרטיות", שם הוא מקמט ומעיף לפח את הנסיונות שהיו לפניו להגדיר פרטיות, ומנסה לבנות תאוריה חדשה שתבנה "מלמטה למעלה", במקום לבוא מרעיונות מופשטים של זכויות פרט ותפרוט אותם לפרוטות. לטענתו יש לכל אדם משקל שונה על חשיבות הפרטיות שלו בתלות בקונטקסט, כלומר יש תחומים בחיים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לוותר על סוג פרטיות תמורת רווח כלשהוא (כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי, רגשי וכולי) ויש מקומות שבהם נשקול אחרת לגמרי. לכן ככלל – טוען סולוב – פרטיות צריכה להמדד לפי האינטרס של כלל החברה ולא לפי זכויותיו של הפרט.
להבנתי מהתקצירים שקראתי, הוא טוען בגדול שההגדרה של משהו כפרטי היא מטושטשת מטבעה (ולכן אין לבנות עליה חקיקה), ואישית כי היא פחות או יותר מתחילה ברגע שאנחנו מודעים לכך שפלישה או נגיעה במידע או רכוש "מביאה לנו סעיף". לכן הוא מדלג על הגדרת הפרטיות ועובר במקום זה לדבר על הפגיעה בה ועל האיזון בין הזכות לפרטיות לבין אלו של ביטוי חופשי וקנין, שעלולות לסתור אותה. לצורך כך סולוב בנה טקסונומיה של 16 התקפות על פרטיות:
1. איסוף מידע: מעקב, תחקור.
2. עיבוד מידע: אגרגציה, זיהוי, ערעור בטחון אישי, שימוש משני, הוצאה מהכלל.
3. הפצת מידע: שבירת אמון, גילוי סוד, חשיפה, הגברת נגישות, סחיטה, לקיחה ((אני מניח שכולל גניבה והלאמה, לא הייתי בטוח איך לתרגם. במקור – Appropriation)), סילוף.
4. פלישה: חדירה, הפרעה בתהליך החלטה.
ישנן כמובן התקפות דרך יותר מוקטור אחד. אני משאיר כתרגיל לקוראים לספור דרך כמה וקטורים פוגע המאגר הביומטרי בפרטיות האזרחים לפי רשימה זו, אפילו אם לא ידלוף. אני ספרתי חמישה לפחות, וזה בשמרנות.
סולוב מציע תאוריה של פרטיות כבסיס לשיח, לתכנון מערכות ולחקיקה עתידית. העבודה נראית מאוד מרשימה אבל יש לה גם ביקורות, הנה אחת מעניינת במיוחד בעיני, שמשבחת את היקף העבודה (תוך כדי שהיא מסכמת אותה בצורה מצוינת וכמעט חוסכת לקנות את הספר) אבל מוצאת בעייתיות בכך שהתאוריה שהוא מנסה לבנות מופשטת מדי כי היא לא מאגדת שאלות של צדק וזכויות. המבקר גם טוען שעד כמה שנסיונו של סולוב לבנות את התאוריה שלו בוואקום פראגמטי, היא עדיין עמוסה בהשפעות של ערכיו הסוביקטיביים (כמו העדפת פרטיות על חופש ביטוי), ולמעשה שוב נופלת בחלק מאותם בורות שסולוב פתח בסימון, גידור והבטחה שלא ליפול בהם שוב. המאמר מסכם שהמאמץ מצוין ומרשים אבל כושל, ולמרות זאת אומר שאין להתעלם ממנו, כי הוא מקיף ומספיק מעורר מחשבות שיש סיכוי טוב שהוא יככב בציטוטים בכל דיון בנושא בעתיד.
