מחשבות על קיימות 2: הזהרו מהשטיפה הירוקה, הזהרו גם מביטול חשיבות הנושא

עדכון 26.4: מהתגובות נראה שהניסוח שהפוסט לקה באי בהירות, אני עורך, מנסח ומפרסם מחדש כדי למנוע אי הבנות:

סביבה, ירוק, אקולוגי, קיימות, המון מילים שאופנתי לצטט אבל למרות שרבים מכריזים שהם חושבים מחוץ לקופסה, אבל הם לא באמת. כתבתי כבר למשל איך ויסנר קורא למפלגה שלו "הירוקים" אבל כפי שמצטייר מהכתבות עליהם, הם לא בדיוק. לא חסרים בחוץ אנשים שירצו לשטוף אתכם בדיבור ירוק – תופעה הידועה כGreenwash – דרך שיווק מגמתי ושיטות אחרות. מתפתחים היום שווקים של הזחות הפחמן ואיזוני הפחמן שעוברים עכשיו מפניה למפעלים גם לשירות לפרטיים – הרבה ספקנים טוענים שאלו פשוט מפעלים למכירת אינדוליגנציות (ואני מנחש שזה נכון לגבי חלק ממוכרי העסקות האלו, אבל אין לי מושג ירוק בנושא כי לא התעמקתי בו), וחלקם מרחיקים לכת להאשים גם את אל גור וחברת ההשקעות ג'נריישן במריחת הציבור. השוק מלא ספקולנטים ודעות סותרות שנשמעות מאוד מדעיות ומשכנעות, ולכן בוודאי גם רמאים שלומדים לדבר ירוק.

אבל איפשהוא יש גם פעילים חברתיים, חברות מסחריות ואנשים שעושים טוב ונכון (והנה מל"ג גם בארץ). איך להפריד באמת את המוץ מהתבן?

כרגיל אני חוזר למיון מקורות מידע וחשיבה ביקורתית – האם אתם יודעים כל מה שיש לדעת על החברה שמוכרת לכם את המוצר? מה כותבים עליהם המבקרים ברשת? האם הערך עליהם בויקיפדיה באנגלית מכיל פסקה של "בקורת נגד"?

הדברים והסימנים שכדאי לחפש ולשים אליהם לב: האם הטענות על אריזת המוצר עמומות ולא ברורת? האם המוצר יכול להיות מיוצר בארץ אבל מיובא מחו"ל? האם הוא פותר גורם לבעיה או רק מכסה את הסימפטומים? האם הוא באמת בא לפתור את הבעיה או רק להזיז אותה למקום אחר, נסתר מהעין? מה עוד מייצרת אותה החברה והאם המוצר הזה הוא שינוי מרכזי בתפיסה שלה או שזה מוצר אחד "ירוק" בין סדרת מוצרים בלתי ירוקים שמתחרים בו מבית אותו היצרן?

דוגמאות: מוצרים "ירוקים" רבים מתוצרת סנו, חוגלה וכדומה, רשתות מוצרים "ירוקים" כמו "עדן", אפילו חלק מהפעילויות של גרינפיס לוקות בגרינווש.

ומעבר לגרינווש, מעבר למכירת לוקשים, יש גם את ענייני התעתוע של מי שינסה לשכנע אתכם שאין סכנה של התדרדרות אקולוגית, ואולי לשחרר רסן ולנהוג בחוסר אחריות למרות האזהרות שעל הקיר. גם בנושא זה אני נותן עצות דומות לאלו שאני מחלק בהקשרים של רפואה מדעית מול אלטרנטיבית – נושא שונה ונפרד שכבר מחכים חודשים להתייחסות ממני בשתי טיוטות בבלוג. מכחישי שינוי אקלים (עד כדי כאלו שטוענים שאין ירוק שאיננו greenwash), ספקנים לא-מדעיים וסתם מקטיני ראש טוענים נגד מושג ההתחממות גלובלית (להלן GW) שמדובר במדע ספקולטיבי כי רובו מבוסס תאוריות מהסוג שלא ניתן לנסות תמיד בתנאי מעבדה או לקבל תוצאות עקביות בניסוי קבוע אחר (כי הוא קורה ברמה של כוכב לכת שלם), וגם אם הרבה מהתופעות הכימיות של המיקרו מובנות לנו, אנחנו לא יכולים לדגום מספיק מידע מכל האטמוספירה כל הזמן, כדי להיות בטוחים בהסקות של סיבה ומסובב. כמובן שזו שאלה פילוסופית מעניינת, אבל בשורה התחתונה יש לנו המון מידע, ואנחנו מפיקים ממנו תאורי מצב מדויקים יותר ויותר, ולכן המודלים משתפרים, ואפשר לענות לשאלות הספקנים בהוכחות, צריך רק לדעת איפה לחפש.

דוגמא נפוצה: אנחנו יודעים שCO2 הוא גז חממה בעייתי, אבל המון מכחישים טוענים שכמות הCO2 שאנחנו משחררים היא אפסית ביחס לשאר הטבע, ולא אנחנו מטים את הכף. מי שלא ילך לחפש עובדות, עוד עלול להאמין לחצאי האמיתות האלו.

עוד מספר דוגמאות לגרינווש אביא בפוסט הבא. בספקנות אקלים אני לא בטוח שאטפל – אבל אם מישהו מוכן לכתוב על זה פוסט אורח (מכנס?) אני אשמח.
כרגיל, אני לא מתיימר להקיף את כל הנושא בפוסטים אלא רק לעורר שיחה בנושא. אתם יותר ממוזמנים להרחיב ולהדגים ולפרט בתגובות (אבל אנא התרכזו בנושא הפוסט והניחו את ענין הרפואה האלטרנטיבית ליום אחר, כל פוסט ביג'י יומו)

מחשבות על דמוקרטיה 3: חופש מידע – בידיים של מי?

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים – כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים – חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון ((E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?)), ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך "לשנות את 'או' ל-'וגם' בסעיף 13" – קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ'פצ'ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

אם הצצתם בלינק שנתתי למעלה לאופן קונגרס, תראו אתר שבאמת מספק יותר אפשרויות השתתפות ונותן חווית משתמש טובה יותר מאשר האתר הרשמי, ואכן אין ספק שגוף ממשלתי מחויב להרבה יותר בדיקות תוכנה לפני שיפרסם חומרים, ולפני שיאפשר תגובה של כל מבקר על כל סעיף. אתר חיצוני יוכל לממש את זה הרבה יותר טוב ויותר מהר, וכמובן שביתר גמישות יוכל לטפל בבעיות נגישות ומנשק משתמש, וזו היתה המטרה של קרן אור שמש כשיצרה את האתר ואת אחיו המשלימים. השאלה היא האם כל התוכן הציבורי (יענו תוכן גולשים) ששם יעיל? מסונן? האם מישהוא דואג שכל הידע שנתרם מתגבש (באגרגציה) להיות חומר נגיש למי שרוצה ליזום הצעות חוק? ואם יקומו 20 אתרים האוספים חומר ומשקיפים את השילטון, אבל אף אחד מהם אינו רשמי יותר מהאחר או יציב יותר מהאחר (מבחינת גיבוי השרתים והחומר, מימון הפרויקטים) ובוודאי שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שאינו מסלף את החומר (על החומר הזה, שהוא להזכירכם public domain – קנין ציבורי, אין בית המשפט יכול להגן בזכויות יוצרים, וגם אין כאן כרגע ארגונים עם אינטרס כלכלי להיות כלבי שמירה).

אפשרות: האתרים יפתחו את כל חומר המשתמשים בXML מוסכם ויציעו את כל התכנים בצורתם הבלתי מעובדת, בדיוק כמו אתרי הממשלה.

אפשרות פחות טובה: גוגל וחברות אחרות יקחו יוזמה ויריצו את האתרים, אבל מי ישמור על השומרים?

אפשרות נוספת: האתר הראשון שיכבוש את לב האנשים (כי הוא יהיה הכי שמיש ועשיר במידע), פשוט יהפוך להיות התקן דה-פקטו, ולכן חשוב שאתר כזה יקום מהר, בקוד פתוח, בניהול קהילתי שקוף (בקיצור, ויקיפדיה-סטייל) ואז נגמרו החששות. אני מכיר אדם שעובד על כזה אתר כרגע בשביל ישראל, מישהו רוצה להצטרף לצוות שלו?

נקודת מחשבה א: האם מותר לאתר כזה לקצור מידע מאתרי הממשלה שלנו, והאם המידע שהוא ימצא שם מספק? מה מותר ואסור לעשות עם המידע הזה? (על כך הפוסט הבא)

נקודת מחשבה ב: האם פרסומי מדינה רשמיים חייבים להיות קנין ציבורי או שמא עדיף לשים אותם תחת רשיון דומה ל- CC-nd המתיר לחתוך אותם לקטעים לצורך דיונים פרטניים אך לא לסלף את תוכנם ע"י השמטה של חלקים בפרסום מלא, וכולי?

שאלה כמעט ברורה מאליה: למה בעצם אתר נפרד, למה שלא תהיה כל האינטראקטיביות הפתוחה הזו באתר הממשלתי? התשובה ברורה למדי – האינטראקטיביות פירושה כאב ראש של בטיחות מערכת, הפעלת מודרטורים, צנזור תכנים בעייתי וקצב שדרוג תוכנה שאין למערכת ממשל זמין תקציבים וכח אדם בשבילו. אתר מתנדבים פרטי יוכל לאפשר פעילויות שלא יאושרו בחיים ע"י גוף ממשלתי על שירותי מחשוב רשמיים, כמו משחקים של "מה אם", חופש ביטוי לא מוגבל, חשיפת מידע שמביך אנשי ממשל וכולי.

אני מצרף פה כמה ראיונות (חלקם ערכתי אני, במסגרת קריקטור). הם ישמשו כהקדמה לחלק הבא, והם מתייחסים לענייני שקיפות מידע, חומרים שברשות הכלל ומה ממשלתנו בדיוק עושה בנידון. מה הסכנה שבלתת את המידע לטיפולה של חברה פרטית כמו גוגל. בהמשך יופיעו בערוץ הזה עוד מציאות מגוגל שיש להן הקשר לנושא:

מחשבות על דמוקרטיה 2: Data.Gov

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public”
— Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

"אתה לא חושב ברצינות", אמר לי שי. "אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה". שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים "מהמדף" ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

"…the Department of Justice will defend a denial of a FOIA request only if (1) the agency reasonably foresees that disclosure would harm an interested protected by one of the statutory exemptions, or (2) the disclosure is prohibited by law."
New FOIA Guidelines Issued by U.S. Attorney General Eric Holder

אני חייב לספר לכם שהחיוך שלי כאב מרוב רוחב כששמעתי מה מתוכנן שם בארה"ב (אח"כ נמחק החיוך, קראו בסוף הפוסט), ולקרוא את כל הדיבורים על חשיבות היותו של המידע, הפורמט, ומערכת ההצגה שלהם פתוחות.

לפני שאדבר על מה פתוח וסגור בארץ (זה יצא בפוסט הרביעי בערך), אני חייב לצטט פה תשובה אחת למאמר בלינק האחרון, בנושא הכואב של GIS ממשלתי:

When the U.K. Govt. showed a GIS application (pre Google Earth) that could report the soil type, nearest drain, and regional rainfall for every mile of road, they could almost predict where the potholes would be and what drains were going to stop up. So smart people got together here to create the Data Interchange for Geotechnical and Geoenvironmental Specialists (URL from back in the day that Modeling Language was the moniker)

If we don't run out of money, we too may get those potholes filled faster.

–Hank

למה נושא כואב? כי בכל העולם המתוקן פורחת תעשיה ותרבות שלמה סביב מערכות GIS ממשלתיות (הציצו בפרויקט הGIS של דביאן כדי לקבל טעימה), אבל המדינה שלנו לא פתחה מעולם את מסד הנתונים של הGIS בחינם לתושבים כמו במדינות אחרות. המידע זמין מרשות המיפוי אבל תמורת בצע הרבה כסף, ואין אלטרנטיבה חופשית (יש את freemap שאיננו חופשי באמת, ויש API פתוח של גוגל-מפות אבל גם שם המידע אינו חופשי, רק הגישה אליו במקום שבתו, ושניהם רק מפות דרכים ומידע בסיסי, לא מידע GIS מלא). למה בדיוק נדרש האזרח לשלם על מידע שהופק ממילא מכספי המיסים שלו? האם לא הגיוני שהמידע הזה כבר שלו? הרי המדינה יצרה את ריכוז המידע הזה בשבילו ובכספו, והממשלה היא הרי גוף מטעם העם שמופקד על שמירת האינטרסים שלו ובמימונו. מה קורה פה לעזאזל?

מדינת ישראל שומרת על זכויות יוצרים וזכויות ההפצה של חומר ממשלתי מאוד קרוב לחזה. ועל כך הפוסט הרביעי בסדרה. בינתים, הנה קטע מתוך הצעת חוק שחשבתי להריץ:

  • דרושה רפורמה מוחלטת בחוק חופש המידע, במיוחד בהתייחס לנגישות הנתונים, ועל כן:
    • כל המידע הציבורי, יפורסם במאגר מרכז במימון המדינה (בניהולה או בידי ספקים בשוק).
    • הכנסת והממשלה חייבות להכיר כי בקצב ההתפתחות הטכנולוגית וכמות המידע אין כל דרך לצפות את כל השימושים המועילים שהציבור יפיק מהמידע הזה, ולכן יש לאפשר לתוכנות חיצוניות להפיק מידע אגרגטיבי מהמאגר מעבר למה שתוכנן בו מראש.
    • על כן המידע יוצע בתצורה שיעיל להפיק ממנה את המירב בקלות, לפחות בעזרת חיפוש טקסטואלי והקשרי באתר, ובנוסף פתיחה מלאה לאפשרויות כריית מידע והצלבת מקורות, אם מתוך המערכת המציגה אותו ואם על ידי מערכות צד ג' (ובז'ארגון: לאפשר harvest, mash-up וכולי).
    • כל מידע חסר שיבוקש פרטנית, יעודכן גם במאגר הציבורי, ואיתו שאר המידע הרלוונטי הדומה שיתברר כחסר בתהליך הגילוי.
  • שמירה על תקנים חופשיים, זמינות ונגישות. כיום אתרי הממשלה עדיין סטאטיים בחלקם, מידע חשוב אינו זמין, ותקני אינטרנט בסיסיים אינם נשמרים. החוקים קיימים אבל לא מתבצעת אכיפה.
    • תוכן שיופק במימון ציבורי – יופק עם הנגשה לפי הצורך (תיאור מילולי של תוכן קטעי וידאו עבור לקויי ראיה, כיתוביות עבור לקויי שמיעה, הפקת טקסט גם בכתב ברייל והקלטות עבור עוורים).
    • אתרי Web ומאגרי המידע הציבוריים שהוקמו בכספי ציבור ו/או של מוסדות הנהנים מתקציבים ציבוריים יעמדו בתקני W3C לתאימות לדפדפנים, ויעמדו גם בתקני הנגישות המתאימים.
    • פיתוח מנגנוני התשתית של המאגר הנ"ל ואתרי הממשלה יעשו בשקיפות, בריכוז מאמצים, ותוך מתן משקל לביקורת של אנשי מקצוע מכלל הציבור על איכות התכנון והיישום.
    • יש לדאוג שגופי ממשלה וגופים פרטיים יקבלו תמריצים כלכליים או אחרים כדי לאחד תקנים ושיטות עבודה לפי המקובלים היום ברשתות המידע הציבוריות – פורמט פתוח, קידוד יוניקוד אחיד, מטא-מידע מובנה כXML וכהנה שיטות.

    הרגשתי גיבור כשכתבתי את זה לראשונה, איך לא חשבו על זה קודם? כמובן שחיפוש קצר מצא לא מעט מאמרים קיימים בנושא והנפיחות בחזה ירדה. החיוך נמחק לגמרי כשראיתי שכל זה ועוד כבר הומלץ לממשלה בסוף 1996. אאוץ'.

    "רק אנשים נותנים משמעות"

    לפני כמה ימים בא אלי חבר עם המשפט "Only people give meaning". אני לא בקטע העמוק של פילוסופיה, אז מיד השבתי בצחוק בפראפרזה על סיסמת הNRA: "כלומר רובים לא הורגים אנשים, אלא אנשים נותנים את המשמעות 'מוות' לפעולת הרובים?". "לא, " הוא אמר, "יש רובד מתחת, זה אומר שמשהו חשוב/ראוי לעשותו רק אם הוא משפיע על אנשים בצורה חיובית".

    אני מסכים עם המשפט, אבל זו לא מהפכה מחשבתית בשבילי. אני שנים רציתי להיות שם בשביל אנשים, כי לעזור לאנשים עושה לי כיף, והכי כיף לי לעזור לאנשים לעזור לעצמם. מי שמכיר אותי אישית או קצת עוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מחפש לעשות הסבת קריירה מזה זמן. אני לא מוכן יותר לעזור למכונות, אני רוצה לחזור לעזור לאנשים. על כן אני מחפש משרות כמדריך ואולי בהמשך כמורה, או כל דבר שבדרך לשם ויביא אותי לכיוון: מנהל ידע, יועץ-מלווה ולא יועץ-מיישם. האצבעות שלי פשוט מתדרדרות למצב גרוע שלא מאפשר לי להקליד הרבה ((שזה רק חלק מהסיבות להתמעטות הפוסטים פה בבלוג לאחרונה. ולא, זה לא קארפל סינדרום, בדקתי.)).

    שאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי בארבעת החודשים השקטים האחרונים, אז ככה… פעלתי פוליטית למען מפלגה שלא מתרוממת בינתיים, ניסיתי להרים קריירה חדשה באמצע נפילה של שוק, התראיינתי לעבודות שלא צלחו, רדפתי אחרי צ'קים שלא שולמו (או ישולמו), נלחמתי בחור בבנק שרק מעמיק, התאהבתי קלות, נכזבתי, טיפלתי בכמה בלגנים בחיי האישיים והשתפרתי לי מחד פנימית אבל מאידך בינתיים לא חיצונית/חומרית, על הדרך הרביתי חוכמה בנושאי תרבות דיון והבאה של דיעות לקונצנזוס וקונצנזוס לפעולה, התאכזבתי מישראלים אבל לא התעודדתי מאף עם אחר, חגגתי לסבא שלי יום הולדת 103 ((פוסט בקרוב, נשבע. זה בטיוטות!)), חשבתי על מוסר יהודי והומניסטי, הלכתי לכנסים והרצאות, חפרתי ברשת ללמוד כמה נושאים חשובים ובינהם דמוקרטיה מקוונת, שיטות למידה, מטאקוגניציה ועוד דברים מרתקים, הייתי חצוי בדעותי הפוליטיות, הלכתי לחוגי בית, רבתי עם אנשים שאני מעריך, התאכזבתי מאנשים שהערכתי, גיליתי גיבורים חדשים, גיליתי גישות חדשות ומעוררות תקווה, הצבעתי והמשכתי לעמוד בקור לשכנע מצביעים אחרים, ניסיתי להרים פעילויות שיקדמו בנושא דברים שחשובים לי ואולי יחברו אותי לרעיונות לקריירה, דיברתי עם אנשים מעניינים, הבטחתי לכתוב אבל בעיקר התחלתי טיוטות ((כרגע בבלוג יש 23 טיוטות בהמתנה)), התלוננתי על כאבי הידיים אבל עוד לא הלכתי לטפל בהן, ובינתיים דחיתי ואף הזנחתי לצערי התחייבויות למשפחה וחברים. בין לבין הייתי גם צריך לשבור קופת גמל, להתרוצץ לסידורים שונים ולהחזיק "אצבע בסכר" לשני פרויקטים חברתיים שלא מכניסים לי כמובן גרוש ((למעשה את כתיבת פוסט הבלוגולדת הזה אני מסיים בשש בבוקר של יום המחרת ומפרסם אותו בתאריך אתמול כדי שיצא התאריך המקורי אליו כיוונתי…))…

    אז הנה תכנית לאביב (פסח שמח!), ולכבוד יום ההולדת הרביעי של הבלוג הזה (שהוא השלישי או הרביעי שלי, תלוי איך סופרים). ראשית אני משיק היום באיחור של כמה חודשים את הבלוג המקצועי שלי, וזה אומר שאני אפעיל לראשונה בחיי שני בלוגים במקביל, ואני עוד לא יודע איך נכון לחלק בינהם את התכנים. שנית אני מתכוון לעבור על כל הטיוטות ולפרסם מה שעוד טיפה רלוונטי (אפילו אם זה יהיה כבר מיושן). שלישית אני מאוד אשתדל להשלים בחודש את כל הפערים והחובות האישיים (ואם יש לכם הרגשה ששכחתי אחד אתם מאד מוזמנים להזכיר לי במייל אישי), לפחות כל עוד אין לי הכנסה מסודרת, אני יכול לחזור לעסוק במה שחשוב, וזה לעזור לחברים ולהשקיע בסביבה, כי זה מה שנותן לחיים שלי משמעות 🙂

    חג אביב שמח!

    מסר קצר

    אתמול בערב ניב כתב על אקטיביזם בחירות וסושיאל מדיה. היום תפסתיו בצ'אט (עריכה מינימאלית בשביל הקריאות):

    [..]
    ניב: אבל לא אמרת מילה על הפוסטים!
    אני: אני אחזר לחיטוטי הנפש האלקטוראליים שלי. חשבתי לכתוב לך תשובה בבלוג על השאלה אם יש קשר בין אונליין והעולם האמיתי אבל התשובה מתגבשת לפוסט…
    ניב: זה לא עוזר לי בחיים
    אני: במיוחד לאור המפלגה שבשבילה עמדתי בחוץ בקור אתמול שעות ולא ישנתי 45 שעות רצוף…
    ניב: שלא עברה את החסימה?
    אני: 🙁
    אני אוציא את כל הטיוטות (שעוד רלווניטיות) כפוסטים ואז אתפנה לענות אצל כולם, גם אצלך.
    אבל אם יש משהו שהוכח היום, זה שבלוגים, ניסוח, מחשבה ותוכן זה OUT
    ניב: למה
    אני: ציוצים, סטאטוסים בפייסבוק, ססמאות מוקצנות ושיווק אינסטאנט IN.
    וזה לא מוסיף לי רספקט לעם שבתוכו אני יושב.
    זה אומר שאנשים עם מסר נכון, שבהכרח הוא מסר מורכב, אין להם איך לחדור כל כך לתודעה.
    ניב: נכון
    אני: ועוד הרבה מסקנות לא נעימות (לי) לחשוב עליהן, ועל זה יהיה הפוסט.
    ניב: כן
    אני: אז כשאתה כותב בבלוג שלך על סושיאל מדיה, זה שווה ערך למהדורה המודפסת של הארץ ספרות כותבת על טוויטר. כמעט 🙂
    רק תסתכל על השיחה בינינו בחלון הצ'אט. כמה אני כותב, ומה אורך התשובות שלך…
    ניב: אין לי מה להוסיף, אני מסכים איתך
    אני: ולכן אני מעביר את זה לפוסט בבלוג… (אפשר לצטט את השיחה?)
    ניב: בוודאי שאפשר :)\
    אני: זה יום רע לי כישראלי ובכל זאת אני מוציא מסקנה אופטימית או שתיים, גם על זה אכתוב היום.
    ניב: אני גם צריך לשבת לעבוד
    להכין הרבה דברים שאני צריך לעשות…
    אני: בהצלחה לנו. עוד חודשיים נראה לי עוד בחירות.
    ניב: 🙂 לך איש !
    אני: מע א-סלאמה.

    לחשוב מחוץ לבועה

    דיון אצל אחד טל ירון על מלחמות עזה (אחד מתוך אלפי בלוגרים מרתקים שאני לא מגיע לקרוא אם לא מצאתי לינק בטעות), הוליד את הציטוט המצוין של אפי פוקס: "אם תמשיך לנתח את מצב האומה על פי הבלוגוספירה הישראלית, דב חנין היה ראש ממשלה, ירושלים הייתה קיימת באגדות, צה”ל היה מונה שני אנשי מילואים, שאול מופז היה מוצא להורג, לוואלה לא היה אפילו יוזר אחד, ג’ימייל היה מחליף את דואר ישראל, הדרכמה הייתה מחליפה את השקל, אקספלורר היה פריט לאספנים וחברת אוטומטיק (מפתחת וורדפרס) הייתה קונה את מיקרוסופט."

    נדמה לי שזו פראפראזה שחוזרת ומשתכללת בכל פעם, אבל לפעמים זה נכון 🙂

    בתור אחד שחוטא בזה מדי פעם בחלק מהנושאים (למרות שלרוב במודע) כי אני פשוט בן אדם, אני חושב שזה מגדיר גם הרבה דעות סקטוריאליות. אנשים שמסתובבים כל היום ומשתמשים בחברי הקבוצה הקטנה והתומכת שלהם בתור Sounding board תיבת תהודה (תודה רוגל) בלי להתאמץ יותר מדי לחפש ביקורת. אני חושב על איך שהווב על שפע דעותיו ועושר המידע שבו, מציף אותנו בסופו של דבר ומאלץ אותנו לפלטר בצורה לא אופטימלית את המידע ולוותר על חשיבה ביקורתית בחלק מהמקרים. אחרת זה פשוט לוקח יותר זמן, מעייף או מדכא, או כולם ביחד.

    בקיצונות השניה אני חושב על אנשים שבוחרים במופגן בצמצום מקורות המידע והניתוח בהקשר לדיון חסר תוחלת שהיה לי השבוע בתגובות לפוסט אצל רם און, אנשים שקנאותם הדתית/אידאולוגית לא מאפשרת להם לראות תמונה גדולה יותר או ללמוד מההיסטוריה העולמית, הלאומית, ולפעמים אפילו המשפחתית או האישית. אני לא רואה את ברק ואולמרט באמת מאמינים שהפלישה הזו משפרת את מצבה של ישראל, או מקדמת פיתרון קבע בטחוני. אני מרגיש ששוב הם עושים את מה שיתפס כפופולארי כשהם פונים לרגשות העמוקים והבסיסיים של העם – הפחד והעלבון והכעס – ובוחרים בצעדים שהם בוחרים כדי לתת סיפוק מיידי ולא פתרון בר קיימא. היכולת לדחות סיפוקים ולראות תמונה רחבה נחשבת לאחד מהסממנים העיקריים של פרויד להתבגרות, אם אינני טועה. נראה שישראל אם כך מתנהגת כילד בן 7 והחמאס כבן שנתיים וחצי. מה מועילות לנו 4000 שנה של קיום כעם (פחות או יותר) אם יכולת הסקת המסקנות שלנו מהעבר וראייתינו לעתיד מסתכמות כולן בחלון של חודשיים-שלושה ותו לא? כאילו רק מיעוט שבמיעוט שוקל תוצאות לפי הבנה של אלפי שנות תיעוד של בחירות ותוצאות (=ניסוי וטעיה) ומציע תכנון של שנים ועשרות שנים קדימה, ודוקא המיעוט הזה מבוטל ע"י הרוב כ"אוטופיסטים/הזויים/רשעים/טמבלים שחיים בבועה".

    נזכרתי מיד בסצנה האהובה עלי ביותר מבבילון 5. מאחורי גבו של ג'קאר, נגנב יום אחד מחדרו יומן הרעיונות שלו, מועתק ומופץ כפילוסופיה קדושה. הוא מעוצבן לגלות יום אחד שכת של אלפי אנשים סוגדים לו כגורו ולא מוכנים להפעיל את ראש. כשהוא נכנע ומסכים להרצות להם, המסר שהוא מנסה להעביר הוא כזה של חשיבה עצמאית והם פשוט ממאנים לקלוט אותו. הוא נשאל על מהות האלוהים, והוא מנסה להסביר במשל כי אלוהים הוא איפה שאנחנו מחפשים להתפעל ממנו. התלמידים שכפו עצמם עליו מביטים מזוגגי עיניים באלוהים שלהם ולא רוצים להבין, אז הוא נשבר ביאוש ונותן להם הגדרת קיצ' שאיננו אוהב כדי להוריד אותם מהגב. כך בשתיים-וחצי דקות נהדרות מסוכמת אחת מהבעיות העיקריות של המין האנושי.

    אתם מוזמנים לענות במישור הפילוסופי 🙂

    רק כדי לסגור את המעגל, מה שאמרתי בדיון בלינק שפתח את הפוסט: אני נגד המשך המבצע הזה, אווירי ובוודאי קרקעי, אבל אין לי בדיוק מושג מה כן יכול לפעול. אולי אני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לסייע לאבו-מאזן, כל עוד דמותו המרגיעה נמצאת שם, לגדל מחליפים, ולקדם את עצמאות הגדה למדינה רגועה, מתקדמת ואחראית. אנחנו צריכים לתת לחמאס ולאנשי עזה היכולים להתמרד נגדו, איזו דוגמא של אלטרנטיבה עובדת – גזר במקום מקלות. שייראו שעל רגיעה והגיון מקבלים פרסים, ולא על אלימות. (כן, זה סופר-פשטני ואני מדלג כאן על המון שלבים אבל נראה לי שזו השאיפה שצריכה להיות מול עיננו).

    אתם יכולים גם לענות לי במישור הפוליטי-עכשוי אבל זה פחות מעניין, כי זה כבר נדון לעייפה בכל רחבי הבלוגוספירה.