דמוקרטיה בקליפים ויראליים

הפוסט הזה הוא למעשה תשובה שממשיכה את השרשור של התגובות לפוסט הקודם ומתייחסת לנושאים שעלו שם (אז קראו א השרשור כדי להבין את ההקשרים). העיזו שם כמה מאיתנו להביע במילים את החלום של חינוך הציבור למודעות וערכי דמוקרטיה, משהו שירגש אנשים באופן פיוטי כמו ש"קוסמוס" גרמה לי ולגיקים בני דורי להבין את המדע והאנושות דרך משקפי המדען ההומניסט המשורר של קארל סאגן.

אני מגיב אחרי התגובה האחרונה של טל:
זה שהחינוך דפוק במתכונתו אנחנו יודעים. זה שילדים כבר לא הולכים לתנועות נוער שפעם אולי היו מנחילות ערכים (וגם זה לא בהצלחה) זה גם ידוע. השאלה מה אנחנו עושים עם דור Z או איך שלא קוראים להם. החבר'ה שתהיה להם זכות בחירה בסיבוב הבא.

לגבי מה נכון ולא נכון מדעית – הגדיר את זה ידידי ד"ר מכנס שמילים כמו "מטרה" ו"ידע" הן מחוץ לפיסיקה. מרגע שתקבע מטרה, מדעים יוכלו לעזור לך לבנות מערכת שתתמוך במטרה הזו, אבל מדע לא יכול לתת לך תשובה על השאלה הגדולה של מטרת החיים.

האם המטרה היא מקסימום אושר? מקסימום כמות אנשים חיים? מקסימום אורך חיים? מקסימום איכות חיים? מקסימום מגוון גנטי? מקסימום המשכיות גנטית? מקסימום מגוון תרבותי? שאיפה ליישוב פלאנטות אחרות? כל המטרות האלו יפות, לצערינו לא נעים להודות שרובן סותרות אחת את השניה. כרגע מאלתרים ומתחמקים מהשאלות האלו, תחת הדגל של "חופש בחירה מקסימאלי" – מי שרוצה לחיות בפזרנות ולמות צעיר יכול, ומי שרוצה לחיות בסגפנות לאורך יותר ממאה שנה יכול גם הוא.

מה שהמדע יכול ללמד אותנו זה שבעוד שמוסרית אנחנו מתים שכל האופציות האלו יתאפשרו במקביל לכולם, בתכל'ס זה לפעמים לא בר קיימא. חופש ליברטארי או אנארכיסטי מוחלטים יצרו בלית ברירה גם סבל, גם קצה הקשת השני לא מסביר פנים להרגשת השלמות וההגשמה של האינדיבידואל. האם אינסוף אפשרויות הן הדבר הטוב ביותר? באים החוקרים ומראים לנו שצמצום המגוון לבחירה משאיר אותנו בפחות תסכולים לפני הבחירה ופחות חרטות אחריה. המוח האנושי הוא עדיין מוח אנשי המערות. אנחנו מצליחים באופן חלקי להתמודד עם כמויות הרעיונות המפגיזים אותו, אבל רובם המוחלט של האנשים לא מקשרים ומבינים את המשמעויות (את איכות הרעיונות), ומה לעשות – הם עדיין הולכים לקלפי כל שנתיים-שלוש ומכתיבים לכולנו את החיים.

הפתרון הוא כמובן לא סדרת טלוויזיה. הטלוויזיה כבר די מתה ככלי להעברת מסרים מתוחכמים לקהל הרחב. הפתרון הוא סדרה של קליפים קצרים על רעיון אחד בכל פעם, עד 3-4 דקות שיגרמו לאנשים לחשוב. הם צריכים להיות מרשימים, מחכימים, מצחיקים (מה לעשות) ותמציתיים. כל אחד מהם גם צריך להיות מקושר לאחרים שיש להם זיקה אליו, אבל גם להכיל בתוכו את הנושא שלו לבדו. אין לי מושג לגמרי איך עושים את זה כשידע נבנה כפירמידה ולא כאבנים מפוזרות במגרש מלא הסחות דעת, אבל ברור לי שזה הכיוון לתקוף. סרטונים שאפשר לאמבד ולשלוח לאנשים ויראלית. כך גם לא צריך להפיק מראש פרקים של חצי שעה. בכל קליפ להציג זכות אזרח, להדגים למה היא חשובה, לתת שתי דוגמאות איפה היא מותקפת (דוגמאות נמשכות אם אפשר ולא אירועים שיתישנו מהר), והצעה פשוטה איך הצופה יכול לפעול לשימור הזכות הזו.

אחרי ששילחת בקהל ערימה אופטימית של קליפים על זכויות, צריך גם קליפים על חובות ולמה הם חשובים. דברים בסיסיים ואוניברסליים כמו מיסים (לשירות צבאי עדיף למשל לא להכנס, מסיבות שונות). בכלל זה עניינים פשוטים אפילו אם הם נראים אלמנטריים לחלוטין כמו "ציות לחוק".יש הרבה אנשים שלא מבינים את הדבר הפשוט הזה, שחוק הוא לא המלצה, הוא לא משהו שמעניין רק שופטים ושוטרים קפדניים, אלא הוא מה שמנסה לשמור את החברה בחתיכה אחת מתפקדת שיכולה לתכנן לעצמה עתיד.

אחרי אלו אולי אפשר לדיין בנושאים יותר מורכבים כמו חשיבות הצדק, גם לאזרחים זרים, גם לעם כבוש. שאלת הרציונאל והמוסר שבהחזקת עם תחת כיבוש ככלל, מחוץ להקשר של הכיבוש הישראלי, ואז גם בתוכו. מה לעשות שחייבים לדבר במה זה עולה לנו דיפלומטית, בטחונית, כלכלית, מוסרית, תרבותית. וכאן יש חומר שלא ברור לי איך אפשר לגשת אליו באוביקטיביות. אין דרך לעשות את זה בלי ששני הצדדים ירגישו שאתה מוטה כלפי הצד השני.

בקיצור, אם מישהו מכם רואה איך אפשר לעשות את זה בשלבים, לצבור קרדיט גם בעיני צופים ימניים וגם בעיני שמאליים לפני שמגיעים לתקל את הנושאים הכי כואבים, ועוד לעשות את כל זה בצורה שיטתית, להפיק סרטון לשבוע וכן הלאה – אני לא רואה איך זה קורה בלי ארגון מתוקתק ותרומות של כשרון, זמן וכסף. המינימום שאפשר לעשות זה אולי לשבור את הנושאים לפרקים, להקים ויקי שבתוכו נרכז תסריטים וסטוריבורדים ברשיון חופשי, ולנסות לגייס אנשים להפיק את זה. חלקם כפרויקטים סטודנטיאלים, אולי לחלקם יגיע תקציב מאיזו עמותה או חברה שתרצה לתת חסות. אין מנוס שבמצב כזה לא יהיה מראה וסגנון אחיד, אבל אני לא יכול לדמיין דרך יותר מהירה מלגרום לדבר כזה לקרות.

אל תהיה פוץ

כמו שהזכרתי, פיל פלייט נתן הרצאה לפני כמה שבועות בכנס הספקנים TAM8. במקום לדבר על התכווצות הירח ואסטרונומיה הוא בחר לדבר על גישה. רבים בתנועה הספקנית (ואני מודה, גם אני חטאתי) לוקים בבעית הסברה. השבוע ההרצאה הגיעה סוף סוף לרשת.

Phil Plait – Don't Be A Dick from JREF on Vimeo.

לצערי לא הועלה תמלול מלא של ההרצאה (הנה משהו חלקי שהעלה בלוגר אחר) אבל אם לנסות לסכם:
* כמה מכם החזקתם פעם באמונה מופרכת או שגויה? (למעלה מחצי מהקהל מרים ידיים).
* כמה מכם זנחתם אותה כי מישהו נתקע לכם בפרצוף וקרא לכם בשמות וירד עליכם? (יד אחת עולה, וכנראה בצחוק).

דרך טיעונים רציונאליים, פיל עובר בעדינות, שלא מתוך מטרה להטיח במישהו ביקורת קשה אלא להסביר את גודל הבעיה ולמה חשוב לשנות גישה. הוא חוזר ומדגיש שהוא לא מבקש שנוותר על כעס או התלהבות, אלו רגשות אנושיים ומובנים, אבל אנחנו חייבים להבין שאמונה היא חלק מובנה במוחינו ואי אפשר לצפות שמישהו יעקור מראשו אמונה ויחליף אותה באי-אמונה. יותר סביר שמיד תקנן שם אמונה אחרת. הוא נותן דוגמאות להפעלת הגישה הזו עם ילדי בתי ספר שהוא פוגש בבתי ספר של "חגורת התנ"ך" ואיך הוא נותן לרעיון של עובדות ומחקר מדעי להנחות אותו הרחק מהפיכת דיונים כאלו לפוליטיים.

"הרעיון הכי טוב שיעלה בראשך שווה כקליפת השום אם לא תשתמש נכון בתקשורת כדי להפיץ אותו" הוא אומר, והוא מדבר על תקשורת בינאישית כמובן. חשוב שאנחנו נלחמים על הגיון ועובדות, אבל זו לא מלחמה של ארטילריה, כאן חייבים דיפלומטיה.

פיל פרסם את הוידאו אצלו בבלוג והוסיף שני פוסטים על התגובות בבלוגוספירה ועל האנשים שזה הכי נגע בהם. האחרון שווה קריאה, אם מעניין אתכם הנושא.

הסברה מול הטחת עובדות – עוד פן

אני חושב שזו כמובן גישה נכונה. כמו שבנושאים אחרים התברר שבנושא אלכוהול, סמים או הימורים, הסברה וטיפול בגורמים אפקטיביים יותר (גם כלכלית) מאשר איסורים גורפים ואכיפה קשה. אנשים בורחים לסמים לא כי הם זמינים אלא כי מצב הרוחה והחברה גורם לאנשים לחפש בריחה מהחיים הלא נעימים. אנשים בורחים בצורה כזו לאמונות תפלות וטיפולים אלטרנטיביים בגלל יחס גרוע מהמערכת הציבורית העייפה והבלתי תומכת. לצערי אני המום לגלות שהחל מהיום ספקית האינטרנט שלי מתחילה לחסום אתרים. משטרת ישראל, בצו בלתי חוקי, הורתה להם לחסום אתרי הימורים. זה נשמע כמו יריית ניסוי לפני שיתחילו לחסום אולי פורנו, חדשות לא מצונזרות, דעות אנטי-ישראליות ולך-תדע-מה. אני תוהה כמה כסף מושקע בחינוך, הסברה ושיקום מהמרים. הלוואי שיתחילו ללמד ילדים סטטיסטיקה מגיל צעיר כדי שיבינו שאין איך לנצח בזה וישקיעו פחות בלעוות את חוקי המדינה.

הסטטיסטיקה לגבי תקופת היובש בארה"ב מראה שכמות הליטרים אלכוהול לנפש לא ירדה בזמן האיסור. יש טענות שגם כמות הגראס שתעושן אם יוכנס הקנאביס לחוק תשאר דומה, רק שאנשים יכנסו פחות לכלא ושוטרים יעברו לעסוק בדברים אחרים. אנשים מוצאים איך לעקוף חוקים מטופשים, למשל תאילנד התחילה לחסום את ויקיליקס ומיד צץ אתר מראה מקומי. תהיו בטוחים שגם אתרי ההימורים הבעייתיים ימשיכו להיות נגישים, אם לא ישירות אז דרך TOR.

אז משטרה יקרה וכנסת גם – אל תהיו פוצים בבקשה.

16 ק"מ בשניה

מצטער שאתם לא רואים אותי בבלוג לאחרונה. אני קרוע בין עבודה לבין סידור הדירה החדשה אליה עברנו בשבוע שעבר, לכן גם פיספסתי לצערי המאד רב את אוגוסט פנגווין. כשהכל יתייצב תהיה לי שוב תחנת עבודה ודפדפן נורמליים, בינתיים אני מצייץ הרבה מהטלפון שלי.

אני שובר את השתיקה הכפויה הזו כדי ליידע אתכם על כך שהשבוע אנחנו נחלוף בתוך זנב שביט שמבטיח 70-100 מטאורים בשעה (מטר הפרסאידים). למשקיעים אני ממליץ להצטרף לאנשי מצפה ברקת במצפה רמון, למאד-משקיעים או איילתים אני ממליץ להצטרף לאנשי אגודת האסטרונומיה המדרימים עד לפארק תמנע, הם מחלקים גם עוד מידע לצופים.

ולעצלנים, כמוני, אני ממליץ לבוא למקום עם הכי פחות זיהום אור שאפשר, הרחק מערים וכפרים ככל שניתן. אחד היחידים שאני מכיר במרחק נורמאלי מת"א וי-ם הוא העמק מתחת לנווה שלום. אם עוד אנשים באים, הודיעו בבקשה ונעשה איזה פיקניק לילי מחצות והלאה. שימו לב שכדי לא להפריע לנו ולצופים אחרים שאולי יהיו במקום יש לכבות את אורות המכונית ולרדת ברגל, במיוחד עקב העובדה שאני הולך לנסות לצלם את המטר.


View Larger Map

אני לא בטוח שזהו (31.816846, 34.968352 במפה דלעיל) עדיין האתר האידאלי מאז ששופצר כביש 3, אני אנסה לברר עם אגודת האסטרונומיה ואעדכן פה בהמשך אם נשנה מקום.

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

כמה מילים על סרטי החודש

שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי שאכן חציר העם – ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים – כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים שרק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג'יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

ואולי זה המצב הנכון ואני מזדקן? אולי כשפותחים וקוראים בעיתוני מדע על קטאסטרופות אקלים מתקרבות, בעיתוני כלכלה על קטסטרופות כלכליות, בפרסומים אחרים על משבר המשאבים, משברים פוליטיים, משברי תרבות, ילודה וכולי, אולי הסרטים האלו, האלימים לילדים, רק מכינים אותם לעולם האמיתי של עוד 20-30 שנה, ואני כנביא-זעם לא קטן צריך להגיד להם בכלל תודה? אנחנו חיים בזמנים מאוד משונים, אני חייב לציין.

ספקנים בפאב – הפעם בתל אביב!

הזכרתי את זה בעבר, אבל אני חוזר ומדגיש כי נראה שנשארו מקומות:
הערב בשעה 20:00, ספקנים בפאב בתל-אביב

בואו להמשיך את מסורת הספקנים שהתחילה בלונדון והתפשטה לרוב העולם כולם יהיו שם: ספקנים, מדענים, אוהבי אלכוהול, ושקר כלשהו שישתוקק להתגלות…

ההרצאה המרכזית של הערב: ד"ר אורלב לוי ידבר על "כיד המקרה: טעויות (מדעיות) ששינו את פני ההיסטוריה".
אורלב הוא מומחה לביולוגיה תאית ומולקולרית, בעל דוקטורט מאוניברסיטת תל-אביב. הוא רואה בחינוך לחשיבה מדעית מטרה חשובה בחייו ומשתמש בידע שצבר במהלך שנות לימודיו, בניסיונו העשיר ובכישורי ההוראה שפיתח בשנים האחרונות, להשגתה. הוא כתב מספר ספרים, ביניהם "כיד המקרה".

המפגש יתקיים ב"גורדו", טיילת חוף גורדו, תל-אביב. דמי השתתפות: 10 שקלים.

ישנם עדיין מקומות פנויים! אתם מוזמנים להביא חברים.

מפגש ספקנים בפאב תל-אביב מאורגן על-ידי "ספק סביר", הפודקאסט לחשיבה מדעית וביקורתית בעברית, ובשיתוף "שפינוזה", אתר הספקנים הישראלי.

אגב, אני תהיתי אם הקהילה בארץ תפריד (כמו בארה"ב) בין העמדה הפרו-מדעית והעמדה האנטי-דתית, ונראה שהבחירה בבר פירות ים אומרת הכל. קצת חבל שמתחילים מראש בעמדה שחוסמת שומרי מסורת ודתיים (ויש ביניהם ספקנים, אפילו אם לי זו נראית לפעמים סתירה, להם כנראה יש איזה פתרון קוגניטיבי לענין).