מה שקורה כשאני מוצא זמן פנוי
בין כל ההתרגשויות הפרלמנטריות, שכחתי שהוקרן ביום ראשון הפרק-שלפני-האחרון של טננט בתור הדוקטור. לפני שבוע וחצי הוא עמד בלחצים ועדיין לא הסגיר הרבה לגראהם נורטון…
ברור שבתור מחווה ללורד מנדלסון אני ארוץ מיד להוריד את הפרק בטורנט הקרוב לביתי…
עדכון: הורדתי, צפיתי, לא משהו. מחכה לקריסטמס.
You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999
כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…
התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…
אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:
For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.
Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.
In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.
לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…
אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.
אייטם חדשות ונגיע לעיקר: היטלרמשרד הפנים מתעצבן שגנבו לו עוד מאגר.
קוראות יקרות! אנחנו אוספים כרגע תרומות להפצת מדבקות נגד המאגר הביומטרי את המדבקות אנחנו רוצים להדפיס בכמה אלפים (בערך 800 ש"ח לאלפיית מדבקות PVC איכותיות).
מה אתם יכולים לעשות? ובכן…
1. לתרום כספית. הנה הלינק לפייפאל. התרומות לא מוגבלות לסכום מוגדר מראש, אבל עקב עמלות גבוהות של פיי-פאל, אנחנו מבקשים כי תתרמו סכומים של מאות עגולות, ובכל מקרה לא פחות מ-50 ש"ח, כדי שמינימום מסכום התרומה יבוזבז.
2. לפרסם את העובדה שאנחנו צריכים תרומות בעזרת הלינק הנ"ל.
3. מתנדבות ומתנדבים לחלק את המדבקות – בצמתים, במקומות העבודה שלכם, בבתי הספר שלכם, בכניסה למשרדי ממשלה בכלל ולמשרד הפנים בפרט, בדוכנים בפסטיבלי הפנטאסיה והמד"ב בסוכות, בקיצור בכל מקום שתוכלו!
עוד פרטים יש בבלוג NO2BIO ובקבוצות הרלוונטיות בבוקפייס.
לפני שבועיים אבד הגז, ריחף לו אל על ואולי המיס טיפה אוזון. בא המזגניש ומילא אותו בגז 22 טרי חדש (שוב אותו הסוג ששונא אוזון אבל אין ברירה כי לפי מה שהוא הסביר לי אין אפשרות להחליף לגז אחר במדחס הזה). באותה ההזדמנות הוא בדק איפה הדליפה ולא מצא, אבל כמו שאומר הדוקטור "זה לא האיפה אלא המתי", ואכן ביום רביעי סר גזו בשנית.
אחרי עוד כה ימי עיכוב הגיע היום עוזר המזגניש עם תת-עוזר חדש לענייני סיגריות (שניהם עישנו כמו קטרים והעטרן הנהדר שלהם זרם דרך החלונות הפתוחים לתוך הסלון שלי). בשבוע שעבר הם הפעילו את המזגן על קירור ומילאו פנימה גז, היו הם החליטו לעשות את זה דווקא על חימום. מול עיני ההמומות הם הרימו לי את הסלון מ-31 מעלות בצל ל-33 מעלות בסאונה והמסקנה הסופית אחרי חצי שעה של התעסקות? הלך הונטיל. אבל אין להם ונטיל. הם יבואו מחר בצהריים, או אולי בבוקר. או אולי אחר הצהריים. הם כבר ירימו טלפון.
עצבני אבל לא מספיק כדי לאבד או חום רוחי (קור רוחי כבר לא מתפקד שעות), פרשתי לאחה"צ של מרתון דוקטורי למדי, ואני לא מדבר על הפרקים החדשים והמתוחכמים של דייויד טננט, הלכתי אחורה לסרט הטלוויזיה האמריקני האיום מ-1996, ואח"כ לפרק מ-1979 עם טום בייקר. היה דבילי למדי כצפוי (אבל גילה לי איך התחילו החיים על כדור הארץ). מה רבה היתה השתוממותי לגלות פתאום לקטע של דקה שני בוגרי פוטלייטס אהובים! ג'ון קליז ואלינור ברון דופקים הופעה קצרה ומצחיקה. הפעלתי את פסקול הערות הבמאי ורק אז גיליתי שנפלתי לגמרי במקרה על אחד הפרקים הנדירים שדאגלס אדמס לא רק ערך לו את התסריט אלא גם כתב אותו תחת שם העט דייויד אגניו ((קוריוז למי שלא ידע – "החיים, היקום והכל" התחיל בתור תסריט ל"דוקטור" שלא התקבל ב-BBC ולכן הפך לספר בסדרת "הטרמפיסט". הרווח כולו שלנו 🙂 )). מגניב ורטרואקטיבית מאכזב משהו, כי הפרק לא היה משהו מיוחד. הופעת הקמיאו הקטנה של קליז וברון הוכנסה ברגע של אילתור כי הם היו פשוט בסטודיו השכן ב-BBC ואדמס, ידידם הטוב, הזמין אותם לקפוץ לרגע לצילום 🙂
אכן, מעז יצא מתוק, באופן מוזר…
עדכונצ'יק: עכשיו אני רואה את הDVD השני, עמוס ראיונות ותיעוד על הפרק (בכ"ז מדובר בהפקה של סרט של 90 דקות). מסתבר שאדמס היה העורך אבל כמעט מעולם לא הכותב כי הסגנון שלו באמת חרק בעולמו של הדוקטור. הפרקים האלו הופקו כמיני-סדרה של ארבעה חלקים, כאשר בפרק האחרון תמיד "מחזירים את כל הצעצועים למקום" וההיסטוריה האנושית לא מופרעת, ואילו אדמס אהב לפזר צעצועים כדי להראות לנו משהו ברובד שמתחת על טבע האנושות, ממש לא ענין אותו לבנות הרי נראטיב, וזה ברור לכל מי שניסה לקרוא אותו בעין בוחנת. אכן מהראיונות יוצאים כמה אינסייטים מעניינים, כולל מהראיונות עם אדמס עצמו מתחילת ה80 (עטוי מגבות שונות באופן מוזר) ואז מ-92. איזה מזל שנעשו הראיונות שנים לפני שחשבו שיופק DVD!
הסיבה שאדמס בסוף שכתב את כל התסריט היתה שלא היה תקציב לכל הלוקיישנים בתסריט המקורי והיה צריך להעיף משם אלמנטים בעייתיים אחרים (הימורים בקזינו בתכנית חינוכית לילדים? שומו שמיים), אבל התפקיד שלו אמור היה להיות רק זה של משפצר תסריטים, כמו העבודה המצויינת שג'וס ווידון עשה עבור "טוי סטורי" של פיקסאר. אבל ווידון יודע לספר סיפור ולבנות נראטיב, ואילו כל המרואיינים אמרו על אדמס שבתור עורך או כותב תסריטים הוא פשוט היה במוד תלישת שערות, הוא היה הרבה יותר חזק בשפע הרעיונות המופרעים שלו. בל נשכח גם שתוך כדי השכתוב/עריכה הזו הוא היה גם עסוק בהפיכת תסכיתי הרדיו המוצלחים שלו לספרים, אני לא יודע מאיפה היו לו עוד נוירונים פנויים באמת…
ואגב – פוסט 777, למי שאוהב נומרולוגיה. לא יודע מה זה אומר 🙂
רפואת תאי גזע בסין לא חיכתה לFDA, וגם לא חיכתה שאובמה יחליף את בוש ויעיף את כל הביואתיקנים השמרנים. כבר היום מרפאים שם עצבי ראיה פגועים באנשים בשיטות שבמערב עדיין מתווכחים אם אתי לנסות על עכברושים.
הסינים גם קונים פסי ייצור של רכבים ותעשיות אחרות מחברות שפשטו רגל באירופה ומחזיקים היום בידע משופר על ייצור והנדסת חומרים.
[דלגו עוד כמה עשרות דוגמאות]
בשקט, מהצד, סין גם מקבלת בשמחה תשלומים מארה"ב בצורת אגרות חוב אדירות, הם כבר בעלים של מחצית (או יותר) מהחוב הלאומי שלה, ויום אחד ארה"ב תהיה בבעלותה. העובדה שארה"ב תלויה כיום בעולם לאספקת דלקים לאנרגיה (ואולי תמיר עוד מעט את התלות בנפט בתלות לא פחות גרועה בליתיום), חומרי גלם ומוצרים, שלא לדבר על הון אינטלקטואלי ובעלי מקצוע, והוצאות המלחמה מחמירות את המצב, עד כמה זמן תוכל המדינה הזו להתנהל באותה הצורה? אחת המכות המעניינות שיצטרך להתמודד איתן אובאמה, היא הגעת ה"בייבי בומרז" לגיל הפרישה, ובהם מליוני "ילדי פרחים" שלא דאגו לדברים חומריים כמו פנסיה. מליוני אנשים יעמיסו בבת אחת על מנגנוני הרווחה והסעד בלי שהתכוננו לבעיה הידועה-מראש הזו בצורה טובה, שלא לדבר על קפיצות משמעותיות באחוזי האוכלוסיה הלוקים במיני מחלות זקנה כמו שהזכרתי פה בפוסט לפני מספר שבועות.
הנושא הזה מעסיק לא מעט אנשים כבר לא מעט זמן, ולכן נפתחות פקולטות ללימודי סין ומסלולי היכרות עם תרבות ושפה סינית לאנשי עסקים. האפשרות הזו עלתה כמעט כמובנת מאליה בהרבה ספרות וקולנוע מד"ב, דוגמא מוכרת מאוד היא בלייד ראנר, ובצורה נהדרת ומאוד עדכנית אני אוהב את הטיפול של קורי דוקטורוב בנושא בסיפור הקצר "I, Robot", שם הוא גם מעלה נושאים המשיקים לדברים אחרים שעלו פה לאחרונה בבלוג כמו שאלות סינגולאריטי, אתיקה מדעית, חופשי ביטוי, פרט ומידע, ופרופגאנדה פוליטית, אני ממליץ לכם לקרוא או להקשיב לסיפור [1 2 3 4 5 ואחרים], ולחובבי התחום יש גם גרסת קומיקס.
האם צריך גם להכין את הציבור למהפך פוליטי עולמי צפוי? אתם מוזמנים לתת את דעתכם לאיפה זה הולך, כי אני מסתכל על זה כמו פרעוש על הטיטאניק ולא יודע איך לקרוא בדיוק את כל המשמעויות הפוליטיות והכלכליות של התהליך הזה.
לפני כמה זמן זרקתי משפט בבלוג, וחץ נבעת מהרעיון שהעליתי שדייויד טנאנט יכול לשחק את ג'יימס בונד, ואני מרגיש חובה להסביר לקהל הקוראת שלי מי הוא ואיזה דוקטור הוא.
טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר.
הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, וויקיפדיה נתנה לה "פורטל" משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ואני לא המשוגע היחיד בארץ 🙂
"הדוקטור" התחילה באמת לפני 45 שנה (לא טעות!) כסדרה חינוכית של הBBC, ועם הזמן הפכה לדרמת נוער ולסדרת קאלט. אחרי 26 שנים של ריצה רצופה נפל הרייטינג בסוף שנות השמונים, כשל נסיון התנעה אחד ב1996, אבל ההתנעה החדשה ב2005 הצליחה מאוד. החזרה למסך היתה אולי בעקבות לחץ קהל לחזור לנאיביות של מלחמה בכוחות רשע "פשוטים ומובנים" כקונטרה למחלוקת ההשתתפות במלחמת עירק. אולי גם בעידוד סקר אנשי התעשייה שבחר אותה בשנת 2000 במקום השלישי והמפתיע ברשימת הסדרות הבריטיות הטובות בכל הזמנים (שמתם לב כמה הבריטים אוהבים קומדיות?).
שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר ראסל ט. דייויס ועלילות משופרות הביאו את הסדרה לרמה שהיא יכולה להתחרות בהפקות מודרניות (ובעיקר סדרות אמריקניות), מכוונת גם לגילאים יותר מבוגרים, נותנת עומק לדמויות שעד כה היו טיפה שטוחות, וזה כולל קונפליקטים רגשיים יותר משכנעים במקום פאתוס פשוט, הומור יותר מבוגר, מסרים פוליטיים של חופש, פלורליזם, הומניזם ואפילו אתאיזם(!) ובצורה מיותרת אבל לפחות קצת מתוחכמת עדיין דבקים בחלק מהאויבים האיקוניים ומגוכחים-לעיתים של סדרות העבר כמו הדאלקים (מוטאנטים גזעניים עם תסביך נחיתות/עליונות בתוך טאנקים אישיים עם מטרות השמדה פאשיסטיות וחסרות פשרה), הסייברמן (רובוטים מפחידים עם תסביך עליונות ומטרות השמדה או סיפוח פאשיסטיות וחסרות פשרה ואולי ההשראה ל"בורג" של סטאר טרק TNG) ועוד כמה (עליהם לא אפרט ואספיילר אבל רק אציין שיש לרובם תסביך עליונות פאשיסטי ויצר השמדה חסר פשרות). לשמחת כולם הדמויות האלו שומרו/שודרגו במידה כדי להשתלב בסגנון הסדרה החדש ולא ליצור דיסונאנס של פער מוזר מדי מול תדמיתן הנאיבית-שטחית משהו בסדרות הישנות. אני אישית מעדיף את הפרקים שלא נוגעים לדאלקים, מאסטר וסייברמנים, הם תופסים שליש מפרקי הסדרה כמעט, שזה מציק אבל לא מעיק. אני מניח שפשוט צריך טיפה מסורת?
בויקיפדיה תוכלו למצוא עוד על הרקע של דמות הדוקטור, למרות שנשמר תמיד הרבה בערפל. הדוקטור הוא שריד אחרון לגזע "אדוני הזמן" החייזרי בעלי שני לבבות ויכולת פניקסית להתגלגל מחדש במקום למות. למרות זאת הוא נראה כאדם, מתנהג כבן 30 ולא 900, מתאהב וכואב, מתעצבן וחומל, ובעיקר לא אוהב לדבר על עברו. איפשהוא בין 1996 ובין 2005 אומרים לנו שהתרחשו "מלחמות הזמן" הנוראות שבסופן הושמדו כל אדוני הזמן והדאלקים, ונרמז גם כי השמדת העמים הכפולה היתה באשמת הדוקטור עצמו אבל את זה עוד לא הבהירו. למרות זאת הדאלקים חוזרים להעיק מדי פעם, הדוקטור משמיד אותם שוד עד האחרון שבהם, והופ מופיעים עוד. האם יופיעו עוד אדוני זמן או שכולם מתו? ומה עם נכדתו של הדוקטור מהעונה הראשונה? כנראה שהדאלקים הם בכל זאת גזע נעלה על אדוני הזמן כי מהם כבר לא שומעים פיפס. משחקים כאן עם דמות גיבור טראגי עם עבר עצוב, אבל לרוב מלא תקווה ורצון טוב, וגם אקסלסטון וטנאנט (שני "גילגולים" של הדוקטור בסדרה הנוכחית) מצליחים להעביר את זה בצורה מעניינת אבל די שונה.
אז איזה דוקטור אתם אוהבים יותר? כיון שבאופן מכוון ניתנת יד חופשית לכל אחד מהשחקנים לפרש לעצמו את הדמות, הדוקטורים לא רק שונים מאוד במראה, הם גם שונים באופי, ולכל אחד מוקדש ערך ויקיפדיה שמנתח את האופי האישי שלו. רוב האנשים שיוצא להם להתקל בסדרה החדשה מעדיפים את טנאנט (אקא הדוקטור העשירי), אבל אני מאוד חיבבתי את הדוקטור התשיעי, אקסלסטון, שפרש מיד אחרי עונה אחת (וחבל), הוא היה יותר משעשע, למרות שלפעמים ליצני וילדותי, אבל יודע להזכיר לנו שהוא כבר בן כמעט אלף שנה וכבר ראה הרבה דברים כואבים. טננט לעומתו מתחיל את העונה שלו קצת חצוי ביחסו לרוז, שהרי הוא חצי מאוהב בה אבל מפחד שיקרה לה משהו במסעותיה איתו, והאופי שלו לשארית העונה נשאר קצת מכונס, דכדוכי, רציני לעיתים, ואפילו ציני ומריר עד כמה שהבמאי מרשה. זה לא שהוא לא צוחק ועליז יותר, אבל זה נראה כאילו זה קורה לו לעיתים הרבה יותר רחוקות, או כשהוא ממש מתאמץ – זה מוזר כי זו לא דמות שמזכירה כמעט בכלל דוקטורים קודמים ולבטח איננה תואמת את אופיו האישי של טננט, לא יודע מאיפה זה בא, אולי מדמותו של מאלדר מתיקים באפלה? זו לא דמות גרועה, אבל היא מרחיקה אותך כשאתה מתחיל ליצור אמפתיה, ומקרבת ברגע שאתה כמעט מתייאש לחקות שהאופטימיות תחזור. מסתורי ומטלטל ויכול להיות גם מעמיס רגשית (שזה טוב בדרמות, אבל כאן זה מד"ב לנוער ומבוגרים צעירים…), ולכן אני מתגעגע בכל זאת לאקסלסטון. מה קורה אותו מאז? נראה שאחרי כמה הצלחות קולנועיות הוא החליט שהוא מנסה את מזלו בהוליווד, התארח מאז בכמה פרקים של "גיבורים", נתן קמאו חמוד בתוכנית של שרה סילברמן בתור לוחם חללי בשם Doctor Laser Rage ושיחק בכמה סרטים שיצאו בשנה הבאה. נתגעגע אליו.
במאמצים להפוך את הדוקטור למושך גם לקהל המבוגר, הדוקטור גם מתאהב. בסדרות העבר היו מתלווים למסעותיו אנשים בני זמנינו כמו מדענים ובלשי משטרה, אבל בסדרה הנוכחית המלוות הן חתיכות צעירות מדור Y והמתח המיני/רומנטי בהחלט בשימוש ברור בסדרה. הקהל הותיק התרעם קצת, אבל העובדות בשטח מוכיחות שיצא מוצלח והרייטינג בהתאם. במקביל יצר דייויס גם משהו לדור המעריצים ה"מבוגרים" יותר, ספין-עוף בשם טורצ'ווד, משהו בין גברים בשחור ותיקים באפלה מעורבבים עם קריצות ל"הכי גאים שיש" (הסדרה שהביאה את דייויס לזרקורים) ועונות "באפי" האפלות של זיונים פרועים עם ספייק (ובמקרה או שלא, אפילו ג'ון מארסטרס קופץ לבקר בתור מניאק דו מיני עם מכונת זמן ואינטרסים מנוגדים). העלילות לא יותר מעניינות בעיני, הדמויות לא יותר עמוקות, אבל יש הרבה סקס אז זה "למבוגרים". לא יודע אם זה יחזיק מים ואם תהיה עונה שלישית. בואו נגיד שאני לא אתפלא אם לא תהיה.
לפני כחודש, בעת מעמד הזכיה בפרס הבאפטה השנתי, הודיע טנאנט שישחק רק בעוד עונה אחת (שאפילו לא ברור אם תהיה עונה או רק שלושה-ארבעה ספיישלים), הבנות התעלפו מגודל האכזבה וחרושת השמועות התחילה לגבי זהותו של הדוקטור הבא. שיא המתח חל כאשר יצא הקדימון לספיישל חג המולד באמצע נובמבר, שם פוגש הדוקטור של טנאנט עוד "דוקטור" אחר. קרה כמה פעמים בסדרה שהדוקטור פוגש גילגול אחר של עצמו בגלל ביקור לא זהיר באותו זמן ומקום, אבל האם זה חקיין או באמת הדוקטור הבא (והמלווה עתידית החדשה שלו)? לפי ויקיפדיה מדובר בחקיין, אבל הביביסי תחמנים וקראו לפרק "הדוקטור הבא" וישאירו את קהל הצופים הבריטי במתח עד לפריים טיים המטורף של ערב קריסטמס ב6 בערב, ומורידי הביטורנט אני מניח שעתיים אחרי… אני חושב שהרבה ארוחות חג באיים הבריטיים יתחילו השנה מאוחר מהרגיל 🙂
כמות המידע מאת מעריצים ברשת על יקום הדוקטור היא מכובדת, חוצה את האטלנטי גם לארה"ב, מתחרה רק בזאת של סטאר טרק, ואני לא בטוח שלא עוברת את כמות ההקדשה של מעריצי מלחמת הכוכבים. כוכבי התוכנית מתקבלים בזרועות פתוחות גם על ידי קהל מבוגר שגדל על הסדרה בילדות, וטנאנט שיודע להיות ג'וקר לא קטן, שמח תמיד לרדת על עצמו ועל התפקיד בקטעי פארודיה חביבים. ביוטיוב אפשר למצוא בין שירבולי המעריצים הרבים אפילו שרבול דוקטור+טופ-גיר של מעריצים מבין עובדי הביביסי. ההומור והנוסטלגיה משחקים כאן יד ביד לבדל את הקהל הזה מהאחרים, ולמרות העובדה שמדובר בסדרה ש(בעברה) היא קצת "גבי ודבי" של הביביסי לנוער עם חורי עלילה ומשחק שלפעמים מתדרדר בין חפיף לגרוע (לשמחתי לא בעונות האחרונות), יש משהו שובה לב בסיפור המורכב והשזור בנאמנות לאורך 26 עונות ישנות ועוד ארבע חדשות. זה גורם לדברים נחמדים כמו השילוב חסר העוררין של פאדיחות מהווי התוכנית בעלילה: הדוקטור יכול לעבור גלגול לגוף חדש (כי צריך להחליף שחקנים), חללית הטארדיס יכולה להחליף צורות כדי להשתלב בסביבה אבל היא "נתקעה" בצורת תא טלפון-חירום משטרתי משנות השישים בגלל תקלה (כי לביביסי לא היה תקציב לבנות לה צורות אחרות), כל מנעול נפרץ וכל מכונה מסובכת מתקנים בקלי קלות עם מברג גלי הקול, אבל לתיקון מנועי ספינות חלל, מכונות זמן ונטרול נשקי-על או רובוטים מרושעים במיוחד – לעולם יהיה היפוך קוטביות זרם הנויטרונים הפתרון לבעיות השעה (כי השחקן שכח את השורות שלו, בעיה שנדמה שקרתה לא מעט גם בסטאר-טרק) ועוד כהנה פתיתי תרבות. על רקע מסורת פתרונות "אלגנטיים" כאלו במד"ב הבריטי אפשר להבין איך דאגלס אדמס פתר בקריצה את בעיות התרגום בעולם "המדריך" עם דג בבל המפורסם, אולי זה היה פשוט הומאז' קטן? 🙂
קוריוז נוסף וראוי לציון: לנעימת הנושא של התוכנית יש מעריצים משלה. היא הולחנה ובוצעה לראשונה ב1963 וכמעט ולא השתנתה מאז, ונשארה רלוונטית! המדהים הוא שכשמקשיבים לה באוזניים מודרניות קולטים שמדובר ממש בקטע דאנס שהקדים את זמנו בשלושים שנה. דליה דרבישייר עיבדה והקליטה את הלחן של רון גריינר עם משחקים ידניים יצירתיים במחוללי גלים ופילטרים אנלוגיים (כן, אנחנו מדברים על שנתיים לפני שהסינתסייזרים הראשונים של Moog יצאו לשוק!) אבל למרות שהיצירה הסופית אולי יותר שלה מאשר של גריינר, תקני הביביסי לגבי תוצרים של אנשי הרדיופוניק וורקשופ שמרו את זכויות הלחן על שמו ורק אחרי מותה זכתה להכרה הראויה. מאז בישלו ועיבדו אותה מאות מעריצים אנונימיים, אבל גם הKLF, אורביטל, פינק פלויד ואחרים.
לרקע נוסף, כמו על החללית המוזרה שלו (שמתנהגת כיצור חי ולפעמים נרמז שהיא חולקת את נישמתו של הדוקטור כדי לפעול), גשו לויקיפדיה. יש אפילו הרבה ערכים בעברית. לפי מה שקראתי התוכנית משודרת ביס, ובמקביל כמובן מוצגת גם בטורנט טראקר הקרוב לבתיכם… קריסטמס שמח, דוקטור יקר!