זהירות קפיטליזם בדרך

הנה שיעור מקוצר בקפיטליזם. היצע וביקוש.

בספטמבר נסעתי לחו"ל, במקרה באופן נדיר באותו שבוע, לראשונה מזה כשלוש שנים, היו מספר קטן של בקבוקי לגאבולין 16 על המדף במחיר מציאה הוגן של $60.
לפני חודש מכר לי טל חוטינר, היבואן שלו בארץ (בלי קשר ליבוא של הדיוטי פרי, ובמכירה מיוחדת לחברי מועדון הויסקי) במחיר עדיין לא רע של $80 + מע"מ, זכרו שזה אחרי מכס, והמחיר הרגיל שלו בדרך היין או אצל חינאווי הוא פי שתיים, 800-900 ש"ח!

מאז חזר הלגבולין למדפים כי מסתבר שלפני כ16 שנה (זמן היישון) עברו בלגאבולין הערכת מצב והחליטו לייצר יותר, ועברו משבוע עבודה של יומיים לחמישה, ובהמשך לשבעה. כלומר החלטה נבונה שלהם ב1991 אנורה בימים אלו להפחית מנדירותו ואולי גם ממחירו של הויסקי האהוב עלי., אבל השבוע פגשתי מישהו שסיפר לי שלפני שלושה שבועות כשטס לחו"ל עלה שם בקבוק $85, ואילו ידידה שטסה היום סיפרה שמחיר בקבוק שם עכשיו $100(!!!) או זוג במחיר $150.

עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון… לגאבולין הוא זהב טהור, עדיין שווה כל גרוש גם במחיר הזה, אבל יש כאן הקפצת מחיר חסרת פרופורציות ומכעיסה מאוד מצד JR, להוסיף כמעט 70% למחיר מוצר תוך חצי שנה זו החלטה כנראה נכונה כלכלית מצידם אבל מאוד מקוממת אותי כלקוח. כל מה שאני יכול להגיד זה שאני ממליץ לאנשים לקחת רשימת מחירים מהאינטרנט לפני שרצים לקנות בדיוטי, מסתבר שהם גם יודעים לדפוק מחירים חסרי פרופורציות כשבא להם, שאין להם קשר למחירים שלוקחים במקומות אחרים.

ובלי שום קשר, אכלתי היום ע משפחתי ב"יועזר בר יין", המסעדה המפורסמת של שאול אברון. אחרי המלצות ומליצות הגעתי ועיניי לא האמינו לתפריט. מחירי מנות ראשונות שמגיעים ועוברים את סף מאה השקלים, סטייק אנטריקוט של 350 גרם שלא הפיל אותי מהכסא – 190 שקלים (ועשו לי טובה שצירפו אליו גם חצי(!!) לביבת רשטי למרות שלא בדיוק מגיע לי…) והיו עוד כמה דוגמאות. היה טעים בהחלט, אבל טעים של 150-180 ש"ח לאדם. לא 300. למישהו עלה השתן לראש. לתשומת לב האוכלים. אם לא הייתה שם סיטואציה דיפלומטית מסוימת ועדינה עם שאר הסועדים הייתי קם אחרי שסרקתי את התפריט ומחפש מקום אחר לאכול. המלך עירום למדי.

נחמה קטנה – החזקנו 0:0 מול האנגלים היום. אחלה :-)

מחסן 13, מה הלאה?

כמו שכתבתי בעבר, כשעוד לא ידעתי מספיק על סינגל מאלטים, ההמלצות של אנשי המכירות של ג'יימס ריצ'ארדסון בדרך כלל קלעו. כך הרווחתי בחסד את הגלנמוראנג'י טראדישיונל (קאסק) ואת הארדבג 1977 (שמסתבר שהוא כנראה "רק" 13 שנה ולא 25 לפי איילה). הפעם שתאכזבתי משהו. הסלר ת'ירטין לא מימש את ההבטחות של ריחות ים וטעמים מלוחים, הוא הסתבר דווקא כמאוד פירותי ואפילו טיפה מתקתק. חייה מוזרה – לא רעה בכלל אבל יותר פירותית מה שאני מצפה מסינגל בכלל ומגלנמוראנג'י בפרט. אז אני מכין רשימת קניות לחברי הנוסעים מדי פעם לחו"ל כדי לעבות את האוסף. אתם מוזמנים להציע תיקונים והמלצות, ותודה רבה מראש להמשיך לקרוא מחסן 13, מה הלאה?