מטילי הספק

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות' על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ליכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

בין מידע לגילויים, הזכרתי כבר כמה פעמים את ההתמכרות שלי למידע ואת אי היכולת לעמוד בשטף הידע הנהדר שמצטבר וממלא ונשפך, דורס לי זמן אישי, מנסה להשתלט על שעות העירנות שלי ולפעמים דורס אפילו את היכולת לעשות משהו מועיל על המידע (למשל, לעבוד 🙂 ) אבל אני מניח שזה מאבק אבוד ×›×™ הבעיה תחריף, אני אצטרך יום אחד להכיר בעובדה שאי אפשר לעמוד בקצב, ולאחרונה אני מנסה בכ"×– להתמקד בדברים לפי סדר חשיבות כלשהוא. בין השאר מטרידה אותי העובדה שיש אנשים שחייהם מלאים בשטויות במקום בדברים בעלי טעם. טלנובלות ותתי-תרבות, אמונות תפלות או אלימות ורוע הם כולם מצבים שבהם המוח האנושי שלנו מחפש חזרתיות שלא באמת קיימת או קונפליקטים כדי שיהיו לו מצבים לפתור. לא עדיף בעיני כולם שבמקום למצוא קונפליקט אלים, או לייצר ולפתור אותו, יהיו מוחות של ילדים ומבוגרים עסוקים בפתרון חידות כמו הבנה של אמנות, יצירתה, או המצאות ומחקר מדעי? אני חושב שהמוח שלנו רעב ללמוד ולייצר, ×›×›×” האבולוציה דאגה לכך שהוא ישמור עלינו ויקדם אותנו, הבעיה היא כשאנחנו מאכילים אותו בזבל במקום בדברים טובים.

ובכלל, אמונות תפלות יכולות להרוג אותך.

לכן התכנסה אתמול בלילה חבורת ספקנים בבר זולה בינוני בחיפה, ושמעה את הרצאתו של רועי צזנה על תעתועי המוח, ועד כמה קל להכשילו ולהפליאו. הרצאה שהיתה שליש מופע קסמים, שליש מדע ושליש הסתחבקות עם החבורה שבחדר, והתגלתה כדבר הנכון במקום הנכון – ספקנים בטבעם הם לא ספקנים מקצועניים עד לא יכירו קצת את הרקע והכלים. ההרגשה שמשהו לא בהכרח נכון רק ×›×™ הוא טענה מסמכות זו התחלה יפה אבל צריך לעבות אותה בידע ועובדות, וצריך לראות בצורה בלתי אמצעית איך טובים ממך עלולים לפול בפח. וכאן אני חוזר לעניין התקשורת בין כל החושבים. טוב שיש בלוגים, טוב שיש עכשיו כבר שני פודקאסטים ("ספק סביר" ובמידה מסוימת "עושים הסטוריה") ועוד מעט יותר (הודעה בקרוב). טוב שיש פגישות ואמן שזה ימשיך ויגדל לקהילה שתשפיע במאבקים שנכונים לנו בדרך, אם ×–×” על זכויות אדם, זכויות דיגיטליות ונושאים הנוגעים לחינוך הנוער, אני רואה את הקהילה הזו בתור המקום נכון לשמור על השפיות של התפר המתפורר שבין טכנולוגיה, מסורת וחברה. זו שליחות מדעית ואקדמית, אבל זו גם שליחות להכין את החברה לבאות ולמעשה גם להתמודד עם ההווה. זו הסיבה לקיומו של לינק ×”"קלט" בראש הבלוג, וזו הסיבה שרמזתי כבר לכמה מחברי שאני חושב שהקריירה הבאה שלי היא בחינוך. אני מקווה שאצליח לעשות לאחרים ×›×™×£ מלימוד ספונטאני ועצמי שהייתי צריך לגלות מחדש, בניגוד לאיכס שגרמה לי מערכת החינוך בצעירותי.

המסר שלי הוא כרגיל – אל תקחו דברים כנתון, הצליבו מקורות מידע, וזכרו שכולם נופלים בפחים, אפילו מדענים אבל במיוחד סוכנויות חדשות מסחריות.

נגמר הזמן

מרי קריסטמס! בדקות אלו ממש משודר בבריטניה פרק דוקטור הו האחרון לשנה זו והאחרון של טננט בתור הדוקטור, אנחנו נצטרך לחכות בזבלנות כמה שעות לפני שנתנפל על הטורנטים. בינתיים הצטרפו אלי בשירה אדירה!
להמשיך לקרוא נגמר הזמן

וכמעט שכחתי את הדוקטור!

בין כל ההתרגשויות הפרלמנטריות, שכחתי שהוקרן ביום ראשון הפרק-שלפני-האחרון של טננט בתור הדוקטור. לפני שבוע וחצי הוא עמד בלחצים ועדיין לא הסגיר הרבה לגראהם נורטון…

ברור שבתור מחווה ללורד מנדלסון אני ארוץ מיד להוריד את הפרק בטורנט הקרוב לביתי…

עדכון: הורדתי, צפיתי, לא משהו. מחכה לקריסטמס.

חדשות מאוניברסיטת הסינגולאריטי – "אנחנו מעיפים את כל הסטודנטים"

וכשאני אומר שהם מתכוונים להעיף אותם, אני מתכוון להעיף אותם בקשת פראבולית תלולת מסלול.

דמיינתי שזה עלול לקרות כשנאסא הזמינה אותו לחודשיים במופט-פילד, אבל לא רציתי "לפתוח פה לשטן" 🙂 מכנס ידידי היקר עומד לחוות מחר את חוויית הגיקים המושלמת, את מה שמעט מאוד אנשים על כדור הארץ חוו (ושילמו על ×–×” גם $4000 אם הם לא היו חתומים קבע בנאסא), טיסה ב Vomit Comet של נאסא, או ×”×›×™×£ המגניב של לבלות ×›-15 מחזורים של 30 שניות ללא כוח משיכה. ליתר דיוק מחזורים של 0G-2G-0G-2G עד נוזיאום 🙂

שי, קח את העצות וגלולות נגד הקאה שיציעו לך, ואני מקווה שאתה לא מתכוון לנסות את מה שעשה פן ×’'ילט, שזה לעלות על המטוס עם הגיטריסט של ZZטופ ולנסות את החוויה בעירום, תוך כדי שהוא מנסה לשיר שירים מברברלה, תוך כדי שהוא מקיא לתוך שערו הארוך ומאושר כמו תינוק 🙂

(יותר מצחיק לשמוע אותו מספר על זה בתוכנית הרדיו שלו, אבל אני לא מוצא כרגע מה היה התאריך של התכנית הספציפית)

טיסה נעימה 🙂

"רק אנשים נותנים משמעות"

לפני כמה ימים בא אלי חבר עם המשפט "Only people give meaning". אני לא בקטע העמוק של פילוסופיה, אז מיד השבתי בצחוק בפראפרזה על סיסמת הNRA: "כלומר רובים לא הורגים אנשים, אלא אנשים נותנים את המשמעות 'מוות' לפעולת הרובים?". "לא, " הוא אמר, "יש רובד מתחת, זה אומר שמשהו חשוב/ראוי לעשותו רק אם הוא משפיע על אנשים בצורה חיובית".

אני מסכים עם המשפט, אבל זו לא מהפכה מחשבתית בשבילי. אני שנים רציתי להיות שם בשביל אנשים, כי לעזור לאנשים עושה לי כיף, והכי כיף לי לעזור לאנשים לעזור לעצמם. מי שמכיר אותי אישית או קצת עוקב אחרי הבלוג הזה יודע שאני מחפש לעשות הסבת קריירה מזה זמן. אני לא מוכן יותר לעזור למכונות, אני רוצה לחזור לעזור לאנשים. על כן אני מחפש משרות כמדריך ואולי בהמשך כמורה, או כל דבר שבדרך לשם ויביא אותי לכיוון: מנהל ידע, יועץ-מלווה ולא יועץ-מיישם. האצבעות שלי פשוט מתדרדרות למצב גרוע שלא מאפשר לי להקליד הרבה ((שזה רק חלק מהסיבות להתמעטות הפוסטים פה בבלוג לאחרונה. ולא, זה לא קארפל סינדרום, בדקתי.)).

שאלו אותי איפה הייתי ומה עשיתי בארבעת החודשים השקטים האחרונים, אז ×›×›×”… פעלתי פוליטית למען מפלגה שלא מתרוממת בינתיים, ניסיתי להרים קריירה חדשה באמצע נפילה של שוק, התראיינתי לעבודות שלא צלחו, רדפתי אחרי צ'קים שלא שולמו (או ישולמו), נלחמתי בחור בבנק שרק מעמיק, התאהבתי קלות, נכזבתי, טיפלתי בכמה בלגנים בחיי האישיים והשתפרתי לי מחד פנימית אבל מאידך בינתיים לא חיצונית/חומרית, על הדרך הרביתי חוכמה בנושאי תרבות דיון והבאה של דיעות לקונצנזוס וקונצנזוס לפעולה, התאכזבתי מישראלים אבל לא התעודדתי מאף עם אחר, חגגתי לסבא שלי יום הולדת 103 ((פוסט בקרוב, נשבע. ×–×” בטיוטות!)), חשבתי על מוסר יהודי והומניסטי, הלכתי לכנסים והרצאות, חפרתי ברשת ללמוד כמה נושאים חשובים ובינהם דמוקרטיה מקוונת, שיטות למידה, מטאקוגניציה ועוד דברים מרתקים, הייתי חצוי בדעותי הפוליטיות, הלכתי לחוגי בית, רבתי עם אנשים שאני מעריך, התאכזבתי מאנשים שהערכתי, גיליתי גיבורים חדשים, גיליתי גישות חדשות ומעוררות תקווה, הצבעתי והמשכתי לעמוד בקור לשכנע מצביעים אחרים, ניסיתי להרים פעילויות שיקדמו בנושא דברים שחשובים לי ואולי יחברו אותי לרעיונות לקריירה, דיברתי עם אנשים מעניינים, הבטחתי לכתוב אבל בעיקר התחלתי טיוטות ((כרגע בבלוג יש 23 טיוטות בהמתנה)), התלוננתי על כאבי הידיים אבל עוד לא הלכתי לטפל בהן, ובינתיים דחיתי ואף הזנחתי לצערי התחייבויות למשפחה וחברים. בין לבין הייתי גם צריך לשבור קופת גמל, להתרוצץ לסידורים שונים ולהחזיק "אצבע בסכר" לשני פרויקטים חברתיים שלא מכניסים לי כמובן גרוש ((למעשה את כתיבת פוסט הבלוגולדת ×”×–×” אני מסיים בשש בבוקר של יום המחרת ומפרסם אותו בתאריך אתמול כדי שיצא התאריך המקורי אליו כיוונתי…))…

אז ×”× ×” תכנית לאביב (פסח שמח!), ולכבוד יום ההולדת הרביעי של הבלוג ×”×–×” (שהוא השלישי או הרביעי שלי, תלוי איך סופרים). ראשית אני משיק היום באיחור של כמה חודשים את הבלוג המקצועי שלי, וזה אומר שאני אפעיל לראשונה בחיי שני בלוגים במקביל, ואני עוד לא יודע איך נכון לחלק בינהם את התכנים. שנית אני מתכוון לעבור על כל הטיוטות ולפרסם מה שעוד טיפה רלוונטי (אפילו אם ×–×” ×™×”×™×” כבר מיושן). שלישית אני מאוד אשתדל להשלים בחודש את כל הפערים והחובות האישיים (ואם יש לכם הרגשה ששכחתי אחד אתם מאד מוזמנים להזכיר לי במייל אישי), לפחות כל עוד אין לי הכנסה מסודרת, אני יכול לחזור לעסוק במה שחשוב, וזה לעזור לחברים ולהשקיע בסביבה, ×›×™ ×–×” מה שנותן לחיים שלי משמעות 🙂

חג אביב שמח!

קמצוץ נחמה ועל כמה סדרות טלוויזיה

חזרתי הרגע מהסרט שתורגם ברוב איוולת ל"קוונטום של נחמה", שאולי צריך ×”×™×” להקרא אולי "קאזינו רויאל 2". למעשה ישבנו בחבורה לראות את קזינו רויאל (היינו צריכים רענון) ואז שעטנו אל הקולנוע כדי לצפות בשני ברצף, ×›×™ יש חיבור יפה של הסיפור (השני מתחיל דקה וחצי ברצף הזמן אחרי שנגמר הראשון. אני חייב לציין שההתנעה הזו מחדש של המותג מצליחה לאכזב ולהלהיב כאחד. כל מי שמתגעגע לQ, יאוכזב לגלות ×›×™ הוא נעלם מהסרט, מצד שני כל מי שכמוני חשב שהפיכתו של קליז עם הרבה סלאספטיק ל-Q מביישת את המורשת של לוולין, יוקל לו לדעת שחסכו לנו את הבושה הזו. קרייג, בתור בונד חדש, חתיך, שרירי וקר מזג מתמיד, לא משאיר אפילו לצופים הנאמנים רמז לרגע אחד אם מי מהחלטותיו הן רגשיות או נובעות משיקולים קרים. הרעיון כאן הוא להפטר מהרבה קיטץ' בסיפור, להגביר את הניגודיות בין הסטייל והאלימות הלא נעימה, ולהכניס את בונד לז'אנר הסרטים שכל-כך מצליח עכשיו בקולנוע – סיפור ההיווצרות של סופר-גיבור. המכות הרגשיות, האמון הנעלם ומאושש כל פעם מחדש של M בסוכן החדש שלה, המשחק העדין בין איש מאוהב ובין בלש עשוי ללא חת שלא נותן לרגשותיו לנצח. ×–×” בונד עם יותר עומק, וקצת פוסט-מודרניסטי, שנאבק בעולם עם הרבה יותר גווני אפור משהורגלנו, עולם עם מעט רעים מוגדרים בוודאות ועוד פחות טובים מוחלטים. במקביל האקשן הרבה יותר קצבי, כוראוגרפיה מדהימה של פרקור ואקרובטיקה של פיגומים וחבלים מחליפה את קרבות האגרופים הדלוחים של פעם, ואת מקומם של הפטנטים של Q מחליפים נשקים אוטומטיים פשוטים ולעניין. הלכה הרבה מהעדינות הבריטית (כולל חידודי לשון ואנדרסטייטמנטס) והגיע האקשן האמריקני. למעשה השוני היחידי הוא שבנפול הגוש המזרחי (ובעוד רגע גם האימפריה האמריקנית שוקעת לפי הסרט), יוצרי בונד החליטו להמציא ארגון באד-×’×™×™×– חדש א-לה ספקטרה, ×›×™ סינים, צפון קוראנים וסתם טרוריסטים ×–×” כבר נדוש. עכשיו עברנו לבאד ×’×™×™×– שלא רק יהרגו אנשים כדי להשיג את מטרותיהם, הם גם יפגעו באיכות הסביבה! אוווו!

אני מחבב את החדש, אבל קשה לי לראות אותו כממשיכו של הישן. הסגנונות שונים מספיק כדי להכריז שבאיזשהוא מקום, ×–×” בונד חדש ושונה, תם ×”×–'אנר הישן, לטוב ולרע. חדשות טובות למי שאוהב את "מת לחיות" אבל לא את הבונדים הישנים. לי נראה שלקרייג יש עוד 3-4 סרטים בסדרה, ואחרי ×–×”? אני ממליץ לדייויד טננאנט להתחיל לפתח שרירים 🙂

ובחדשות אחרות לגמרי, אני דוגם לאחרונה כמה סדרות חדשות שהגיעו לטורנטים הקרובים לביתי:

סנקצ'וארי ("מקלט"?). הפקה קנדית(!) שמנסה להיות הכל ביחד ולא ברור אם זה יחזיק. בפיילוט נראה שהם הולכים אחרי אופנת המוטנטים ועושים איזה מיש-מאש בין הירוז ו-X-men עם קורטוב X-files. הפרק השני נראה כאילו יצא מערמת תסריטי פרקים שלא הופקו לאיינג'ל או באפי, והפרק השלישי נראה כאילו הועתק במלואו מפרק X-files שראיתי פעם. אני מקווה שהם יתאפסו על עצמם, כי לא ברור לי אם זה יצליח להחזיק מים יותר מעונה אחת. לפי מה שקראתי, הם התחילו בתור פרקי ווב קטנים שהיוו מעין פיילוט קטן כדי לעלות על מסלול להפקה טלוויזיונית. אני אומר: בראבו על הנסיון, אני שמח שהמעבר בין המדיות הצליח, אבל להבא אני מקווה שיקדמו משהו טיפה יותר מקורי.

טרו-בלאד – שזה משחק בין "קשר אמת" ובין "אני לא מאמין שזה לא דם". מדובר על עולם שבו ערפדים לא צריכים לחיות יותר במחתרת ×›×™ יצא לשוק דם סינתטי שחוסך להם את הצורך בהתקפת אנשים, וכמובן ארי שנגמרו בעיות של דעות קדומות נגד שחורים והומואים, חגורת התנ"ך של ארה"ב עכשיו חושדת בערפדים שבאו להרוג את טובי הבנים ולזיין את הבנות. הענין הוא שחלק מהזמן הם צודקים וזה אכן קורה, אבל חלק מהערפדים מנסים ברצינות לעשות מאמץ להיות תרבותיים. אחד מהם קרוע באהבתו לגיבורת הסדרה, ו… טוב, ×–×” ×”×™×” יכול להיות קצת צפוי, אז יוצרי הסדרה זרקו למרק עוד כמה פרטים פעוטים, לגיבורה שלנו יש כוחות טלפתיים, והבוס שלה מאוהב בה, אה… והוא גם הופך לכלב ושומר עליה כשאף אחד לא רואה.

מה, עדיין לא נשמע מוצלח? קנאות דתית, גזענות, אומנטיקה, סכנות? מה, היה לנו את כל אלו כבר? טוב, אז נקרין את זה מאוחר בכבלים ונוסיף שם הרבה עירום וזיונים. כן, זה חייב להצליח. מין, אלימות, דם ורומנטיקה. זה L-word עם queer as folk עם על טבעי. סוף הדרך. נתתי לזה צ'אנס שלושה פרקים, אבל זה פשוט לא עושה לי את זה. נראה לי שאדלג.

מאד-מן – טכנית עונה שניה, אבל אני רק עכשיו גיליתי את הסדרה. על אנשי עולם הפרסום של "מאדיסון אווניו", כמו שוול סטריט הוא איזור הפינאנסים ובייקר סטריט של לונדון הוא איזור המרפאות הפרטיות. הסדרה מעלה לחיים תקופה שעוד לא דנו בה מאוד בסדרות דרמה אמריקניות (אולי גם לא הרבה בסרטים) – עולם התפר שבין שנות החמישים האידיליות ועולם ההתפכחות והשאיפה לאמת, תום וצדק של שנות השבעים. אנשים מטורזנים בתסרוקות ברילנטין שעובדים 9 עד 6 במשרד, משתכרים מויסקי עוד לפני הצהריים, שולחים ידיים והערות מיניות למזכירות, מעשנים המון ומזיינים מהצד. הסדרה כולה מראה לנו את הגזענות והסקסיזם שמובילים שנים ספורות אחרי כן כידוע לנו לתנועת שחרור האישה והתפרקות הממסד הישן והמאובק, אבל בצורה רמוזה שברמוזות ספק מספרת סיפור וספק שמה מראה מול עולם הצביעות והפוליטיקל-קורקטנס של היום, להראות לנו ששכבות של מסכות לא עושות טוב לחברה האנושית, מעין רטרוספקטיבה על התקופה של רגע לפני כניסת הבייבי-בומרז למעגל משפיעי סדר היום הלאומי כפי שהיא משתקפת רגע לפני צאתו של אותו הדור לפנסיה – כמה השתנינו, האם ×–×” לטובה? האם ×–×” מספיק?

מאד-מן נותנת אקספוזיציה ארוכה וחסרת רחמים בשלושת הפרקים הראשונים שראיתי, על הדמויות והלכי הרוח, היחס לשחורים ונשים, היחס לבגידות וגירושים, עולם הפרסום הישן מתמודד עם קמפיינים קטנים, חצופים ו(תסלחו לי שוב) פוסט מודרניסטיים שמתחילים לצוץ ולפורר מעט-מעט את הביטחון העצמי המופרז של השמרנות שנלקחת כל כך כמובנה מאליה והכל כאלגוריה לשינויים העוברים על החברה האמריקנית כולה. הסדרה הראשונה מתרחשת ב1961, והשניה קופצת ל1963, ומראה לנו כבר כמה חריפים ההבדלים החברתיים במעט הזמן שחלף ע"י שינויי כוחות בתוך המשרד, והשינויים שעוברות הדמויות בעקבות העמדות החדשות שיוצא להן למלא בחברה (האמריקנית) ובחברה (שבה מרחש הסיפור). אני חושב שאני עומד להנות ממנה, למרות שההתחלה קצת "בועטת בבטן" בצורה מסוימת, אני חושב שזה מכוון, ועשוי היטב. במיוחד ראוי לציין את הארט-דירקטינג, ההקפדה על החפצים והעיצוב התקופתי, המראה המסודר והמוקפד שנוגד במכוון את הברדק הרגשי של הדמויות, והצילום המיוחד ויוצא הדופן, עתיר זוויות נמוכות שמראות את הדמויות לעיתים בצורה טיפה גרוטסקית, ומכניסות לפריים את התקרה. כן! תקרה. משהו שלא רואים באף סדרת דרמה, אולי רק בכמה סדרות ריאליטי (או מוק-ריאליטי כמו "המשרד" שמצולמת בלוקיישן אמיתי). הסטים של מאד-מן ביחד עם העיצוב ווזוויות הצילום גורמים לשבירה של הרבה מוסכמות ז'אנריות, וגורמות לנו בתת-מודע לחוות את הסדרה בצורה שונה מאוד מדרמה תקופתית מהסוג שהתרגלנו אליו. צריך לראות בשביל להבין.

יצא לי לראות עוד סרטים לאחרונה, בינהם מעניינים אבל מרגיש לי כאילו עבר כבר יותר מדי זמן מאז שהוצגו בקולנוע מכדי לעניין את קהל הקורא… אני אשתדל לבלוג על הסרטים הבאים עם פחות דיחוי 🙂