גם סאנדיסק, חברה ישראלית גאה, הדרדרה לכדי ייצור של דיסק USB לפקאצות. ביהולד! הקרוזר פלור (יענו פרח בצרפתית).
טעימת יינות 90+ ויינות זוכי מדליות בדרך היין
(עוד פוסט של גיא, כי אני אוהב יותר את הסקירות שלו על טעימות 🙂 )
ביום חמישי האחרון, ה-28.6, נערכה טעימת יין בדרך היין ברעננה, שכללה יינות שציוניהם, עפ"י דניאל רוגוב (D.R), רוברט פארקר (R.P) ו-Wine Spectator (W.S), הם מעל 90. הטעימה הורכבה מיינות ישראלים ויינות תוצרת חוץ, ובמחיר סביר של עד 55 ₪ (כולל כוס משודרגת שקיבלנו מתנה וזיכוי ע"ס 10 שקלים לקניה מיינות הטעימה), קיבלנו טעימה סבירה.
אני כותב טעימה סבירה, כי היינות לא היו יינות גדולים במיוחד, אבל נתנו תמורה יחסית יפה לכסף.
את הטעימה שאני אתאר כאן, אני אסדר לפי קטגוריות של יינות לבנים ואחריהם אדומים וקינוח (לפי סדר היורד מהאיכותי ביותר ועד לפחות איכותי, לטעמי האישי). בנוסף, היו יינות של טעמתי, בעיקר בשל כמות והחלטה לא לנסות את כל ההיצע שעמד בפניי. אני בטוח שמי שהיה שם וירצה לחלוק רשמים, יוסיף אותם בבלוג. את היינות שלא נטעמו אני ארשום בסיום.
אז מספיק עם הקדמה. נתחיל ביינות הלבנים:
היין הדומיננטי והנחמד ביותר באותה קטגוריה, היה לדעתי יין ויוניה-מרסאן ד'ארנברג 2003 (ידוע בשמו Hermit Crab). היין קליל מאוד, ונרשמו ריחות של לימונית ופרחים, ובטעם היה ציפורן מודגש. הוא בהחלט היה שונה משאר היינות הלבנים שהיו בטעימה. יין זה קיבל ציון 90 ע"י W.S.
הבא בתור היה יין שרדונה שאבלי אופייני של Olivier Leflative, בציר 2004. הטעות היחידה שעשיתי היה לשתות אותו אחרי היין של ד'ארנברג. הטעם של היין האוסטרלי האפיל על חברו הצרפתי, ורק אחרי טעימה של חתיכת סושי נאותה, אפשר היה להבחין באיכותו. היין, כאמור אופייני לאיזורו בחוסר העץ שבו. הוא היה עדין, חמצמץ ומרענן. W.S נתן ציון 90 ליין.
השרדונה של ברבדו, 2006, היה נחמד מאוד, וגם הוא היה ללא עץ. הטעם שלו היה ארוך, ומילא את החיך בטעמיו האופייניים של הזן. רוגוב כיבד את היין בציון 91.
הוויוניה 2005 של רמת הגולן (סדרת ירדן) היה בעל ריחות וטעמים של אפרסקים בשלים (הרבה יותר בשלים מאשר היה בבציר 2004), אבל הטעם היה קצר וקצת מאכזב לטעמי. רוגוב נתן ציון 90 ליין.
אחרון והכי פחות חביב בקטגוריה זו, היה אבני החושן שוהם של בנימינה 2003. אין לי מושג למה היין קיבל ציון 90 ע"י דניאל רוגוב, אבל הוא היה פשוט אנמי. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. טעם קצר, ללא ריחות יוצאי דופן. שום דבר מלהיב, בקיצור.
נעבור לעולם האדומים:
הבחירה ביין המצטיין של הערב היתה קשה עבורי. היו כמה יינות שהתחרו על התואר והנה הם:
ספרד – Pasquera 2003 – טמפרניו 100%, ששכב כשנה וחצי בחביות עץ אלון אמריקאיות, והיה פשוט מצוין. זהו היין שאיתו העדפתי, בסופו של דבר – לסיים את הערב. יין מלא, עם טעם שממשיך ללוות אותך כמה דקות טובות אחרי כל לגימה. W.S נתן ציון 90 ליין. זהו אחד היקבים האהובים עליי.
איטליה – La Spinetta Barbera Gallina 2004, עם ציון 90 ע"י R.P. יין שמלא טעמים של פירות בשלים, שממשיכים לענג אותך לאורך זמן. יצאנו עם שישייה שלו מהטעימה הזו.
אוסטרליה – ד'ארנברג The Laughing Magpie 2004 – שילוב משוגע לחלוטין של ויוניה ושיראז.
אין לי מושג מאיפה הקריצו את היין הזה, אבל הוא טוב מאוד ומשוגע כמו שהוא נשמע. ציון 92 ניתן ליין ע"י פארקר.
יין טוב מאוד נוסף היה יין צרפתי – Domaine Les Pallieres Gigondas 2003 , שטבע בטעמי פירות יער ופלפל. עדיין סגור למדי, אבל כבר קיבל ציון 91 מ-R.P.
בצד הישראלי, היין המצטיין היה זה של יקב טוליפ. גם ה-Mostly Shiraz (שכולל בתוכו שיראז, קברנה, מרלו ופטיט ורדו) וגם הסירה רזרב היו פשוט נהדרים. הראשון הוא בלנד נהדר מ-2005 שנותן פייט יפה לריטון רד 2002 של אמפורה. הוא עגול, מלא בפרחים ומוכן לשתיה. היין קיבל מדליית זהב בתחרות "אשכול הזהב".
השני הוא יין עגול לא פחות, עם ציפורן מודגש בטעם, ובעל ריח אופייני לסירה. דניאל רוגוב נתן לו ציון 90 מוצדק בהחלט.
יין נוסף שהייתי מגדיר כטוב, היה הקברנה 2003 של רמת הגולן (סדרת ירדן). אני כבר לא מופתע היום מדברים טובים שמגיעים בסדרה הזו. ציון 93 בהחלט הלם את היין. בפה היתה הרגשה נפלאה של תפוחים חמוצים-מתוקים.
היו יינות בינוניים, מאיטליה וצרפת, שלדעתי היו פשוט סגורים מדי לטעימה מסוג זה, אבל לא היתה לי מספיק יכולת לאבחן אם הזמן יעשה להם טוב. הראשון היה La Spinetta Barbera Bionzo 2004, שקיבל ציון 91 ע"י R.P. היין היה מריר מאוד, אבל מלא ובעל גוף עמוק.
הצרפתי היה שטונף דו פאפ, Vieox Telegraphe Telegramme 2003. ציון 91 ע"י רוגוב. היין היה מאוד ונילי, והיו מודגשים בו גם פירות יער ופלפל.
הרשימה הפחות מכובדת, שסוגרת את רשימת האדומים, היא של יינות ישראלים. חלקם ירדו מגדולתם, וחלקם כאלה של יקבים שמעולם לא התחברתי אליהם גם לפני כן. לא ברור לי למה הם קיבלו את הציונים המכובדים שהם קיבלו:
יקב רקנאטי הציג 3 יינות – מרלו רזרב 2004, קברנה רזרב 2004 ופטיט סירה-זינפנדל 2005. הם קיבלו ציונים של 90, 91 ו-90 בהתאמה ע"י דניאל רוגוב.מלבד הריח יוצא הדופן של הקברנה, אין לי מילה אחת טובה לומר על היינות. הם היו רגילים מאוד, אופייניים לזנים שאותם הם ייצגו, אבל חסרי מעוף וטעם ארוך.
ססלוב היה יקב שדווקא אהבתי עד לפני כמה שנים, אך בשנים האחרונות, אותי אישית הוא מאכזב. הסדרה היחידה שעוד אהבתי היתה סדרת הרזרב של היקב, אך הפעם גם את זה הם הצליחו לקלקל. על ציון 91 (שוב רוגוב), כל מה שטעמתי בקברנה רזרב 2003 היה מרירות וסבון כלים. את הסדרה הנמוכה ניסיתי לפני מספר חודשים (אדום מריאג' 2004, שקיבל כאן ציון 91), והיין היה פשוט וחמצמץ.
בנימינה הצליחו גם הם לאכזב אותי שוב, כפי שעשו בעבר. אבני החושן תרשיש 2003 של היקב, היה אמנם בעל ריח ייחודי של טופי ומתיקות מעניינת (91), אבל הטעם היה בעוכריו – מישהו החליט לתת ליין הזה לשכב בחביות עץ לזמן ארוך מדי. העץ השתלט על טעם היין ולדעתי "הרג" אותו כליל.
יין הקינוח היחיד שנטעם באותו ערב, היה Hights Wine 2004 של ירדן (91). זהוב, ומתקתק. אני לא כל כך איש של יינות קינוח, אז קשה לי לשפוט.
כמובטח, הנה רשימה של יינות שלא טעמתי באותו ערב (אחדים מהם נטעמו בעבר וחלקם לא):
ברבדו מרלו 2005 (92)
ברבדו קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי קברנה 2004 (91)
כרמל קיומי שיראז 2004 (91)
יתיר ק.מ.ש 2003 (מדליית זהב ב"אשכול הזהב").
אמפורה מרלו 2003 (90)
אמפורה קברנה (90)
ססלוב אדום מריאג' 2004 (91)
איזה יהודי הוא זה?
חבר הפנה אותי לאנציקלופדיה "דעת" המקוונת, וצחק שהערך "אתאיסט" לא נמצא, אבל חיש קל מצאתי את האפיקורוס. אני קורא שם את הקטע שמסומן "תוספתא מסכת שבת" וחושב איך זה שבעברית אין מילה לג'יהאד. כתבתי להם "הערה" לערך, כי לא יכולתי להתאפק פשוט. "מהכתוב כאן משתמע שאדם שנולד ליהדות לפי שיוך משפחתו ומרגיש כישראלי ובן העם היהודי אך מתרחק מהדת ומתנגד לסמליה וכופר בעיקר, או במילים אחרות ישראלי אתאיסט שכמותי – ראוי להיות מופקר למאכולת אש או שאר אסונות ושנאה ואולי גם פעולות איבה של ממש מידי מאמינים?"
מעניין אם אני אקבל תשובה.
פסטיבל ג'אז בקיסריה
גם הפוסט הזה נכתב על ידי גיא:
טוב.. אז שמענו שזו השנה השלישית שהולך להיערך פסטיבל ג'אז בקיסריה.
אקדים ואומר שבשנה שעברה היה פסטיבל דומה בתאריכים דומים, עם הרכבים שונים.
גם בשנה שעברה הלכנו, מספר חברים ובני משפחה, לראות הופעה של להקה הולנדית, שמבצעת שירי ג'אז ובלוז של ניו אורלינס, משנות ה-30 וה-40 העליזות. להקת ביג-בנד רצינית, שנתנה הופעה בלתי נשכחת.
הארגון לפני שנה, היה הצד החלש של העניין. מספר הכיסאות שהושמו מול הבמה היו מועטים בהרבה, ונאלצנו לסחוב כיסאות מהבמה הקטנה רק כדי לשבת בצד.
אבל ההופעה היתה בהחלט שווה את זה. להקה מדהימה, שנתנה תצוגה יפהפיה של דיקסי, והדרן שארך עוד חצי שעה. חבורה מבוגרת, שאפשר היה לראות בבירור שהם נהנים לנגן ביחד, וזה הגיע למצב שהקהל, בזמן ההדרן, פשוט קם והתחיל לרקוד במעברים ובצידי הבמה. ואני מדבר על קהל באמת מגוון. מכל הגילאים.
להמשיך לקרוא פסטיבל ג'אז בקיסריה
פשפש בחנות חרסינה – עלילות עירא ברברשת
פעם פעם פעם מישהו אמר שנוסטלגיה תמיד תמכור. אתםם זוכרים את זה? כן זה היה פעם. ואיך שהוא צדק! פי… האנשים האלו היו צודקים פעם… אני זוכר איך… טוב אבל אני נסחף. לא באתי לדבר על נוסטלגיה אלא לספר אותה. הרבה מהקוראים שלי לא מסותבבים בבלוגוספירה ולא יודעים שמדי פעם יש גל פוסטים באותו הנושא. בשבוע שעבר הסתובב אחד של השתפכויות נוסטלגיות על "איך גיליתי את האינטרנט". התחילה את זה כרמל, אותה אני מכיר עוד כ"carmel" מ-IRC, בחיתוליו של ערוץ ישראל בEFנט, והמשיכו את זה עוד כמה אנשים, ועכשיו כרמל גם הוסיפה פרק חביב וחשוב נוסף.
אני זוכר את ה"פונג" האנאלוגי שהיה לשכנים עוד בסוף השבעים. מאוחר יותר כשלחברים שלי היו קומודורים ותואמי אפל אבא שלי קנה ב83 מפלץ בשם Apple /// שעד היום עדיין עובד במוזיאון עתיקות מחשוב. ב85 נוסף לו apple //c מתוק וסוף סוף אפשר היה לשחק משחקים נורמליים ולתכנת (התוכנית הראשונה שלי שציירה פרקטלים של מנדלברוט נכתבה עליו בבייסיק ואח"כ קומפלה כי לא הייתי חזק אז באסמבלי), ולמעשה כשכבר לא מעט חברים שלי קיבלו מההורים "מינטה" 286 אני הייתי עדיין עם מחשב 8 ביט אבל מאושר עד הגג. על 128K היו לי יותר צבעים מEGA, עכבר עם תוכנות ציור, סאונד יותר טוב, חיבור לטלוויזיה, ואפילו תוכנת DTP. אבל בכיתה י"ב (1990) התעקשתי ואכן לכבוד סיום הבגרות קנינו 386. התעקשתי שיהיה DX ודיסק כפול בגודל משאר החברים שלי – 80 מגה! כי אני התכוונתי להכנס חזק לענייני הפרקטלים שלי. בהמשך אפילו קניתי לו 387 שהאיץ את העניינים פי 6.
עכשיו יש לי חור בזכרון. אני זוכר שקניתי מודם בהתלהבות. 2400 קטן אבל אפקטיבי, אבל לא זוכר מי קישר אותי לביביאס הראשון או איך מצאתי את המספרים הראשונים לחייג. אני מניח שזה היה המוכר בחנות? וכך התחיל רומן עם הביביאסים. היו שתי רשתות מסחריות ואחת חופשית שהתחילה ב1991 כאסופה חסרת צורה של ביביאסים עצמאיים שקיבלה חיבור לפידונט. הדואר היה זורם לאט כי היו עושים רק חיוג אחד בלילה להעברת הדואר (באמצע היום היו מחירי הבזק פסיכיים), ועץ הניתוב היה בעייתי כי בקצהו היה הביביאס של ירון מינץ שהיה לפעמים נתקע לארבעה ימים כשהוא בחו"ל. התאספה אספה, באו טרומר ושקד (השמות המלאים שמורים במערכת אבל הרבה יודעים מי הם) והציעו "רינג", מערכת שפידונט לא אמורה להכיל, שתשלח דברי דואר ביותר מנתיב אחד, פנטגרם של חמישה ביביאסים ומסביבו עוד עשרה שכל אחד מהם מתקשר לשניים מחברי ה"רינג" המרכזי. היה כאן תיחכום ודיוק של השעות הנכונות להתקשר כשהקווים של האחרים פנויים והרבה עבודה מסודרת אבל זה היה הצלחה אדירה. לפתע הדואר שלנו זרם יותר מהר, וזה היה בדיוק בזמן כי התחילו להגיע עוד אנשים. המצב שבו יותר אנשים ברשת הניב יותר תעבורה בקבוצות הדיון ואנשים כבר לא קראו דואר אונליין כי היה יותר מדי. נכנסו חבילות מעניינות כמו "בלוווייב" והרבה אנשים העדיפו את "גולד-אד" ולכן פתחו לעצמם "פוינטים" שהם מערכת דומה לביביאס מבחינת הדואר אבל שלא מקבלת שיחות נכנסות. במילים אחרות תחשבו על מצב שבו אנשים מקימים לעצמם שרת SMTP בבית במקום לקוח POP כי יש כלים יותר יפים לקרוא ולכתוב דואר 🙂 ברשת הזו היו גם לא מעט כותבים מוצלחים , שאנשים בבלוגוספירה מכירים בתור תומר ליכטש, גדי שמשון, דובי קננגיסר ואחרים.
במצב כזה היתה הצפה של מודעות לטכנולוגיה. יותר אנשים היו ברשת הקטנה והשמחה שלנו, חינכנו אותם להשתמש ב-PGP וכך יכולנו לעשות הצבעות רבות בהמון נושאים ולעצב את הרשת בצורה יפה. נפתרו גם בעיות עם מודרטורים בקבוצות דיון שהיו משותפות עם הרשתות המסחריות (אקסלנט וקיקס), אבל אז צצה בעיה מצחיקה. אחד הechos (קבוצות הדיון) שאיחד שיחה ללא נושא מוגדר בין חברי כל הרשתות, נקרא באופן שאז היה טבעי לכולם, INTERNET. ואי שם בהתחלת 1994 או סוף 93 אנשים התחילו לראות שם מדי פעם הודעות פרטיות נשלחות ע"י מאן דהוא, והכתובת אליה יועדה ההודעה לא היתה שם אלא מחרוזת צפופה עם שטרודל באמצע. מעטים יודעי דבר היו צועקים על הטמבל שהוא התבלבל. זו כתובת ביטנט ואין לרשת שלנו קשר לשם, היו אומרים לו. אני שמעתי דבר וחצי על זה כי שירתתי בצבא עם אחד בשם חנן (ראו פרק ב' אצל כרמל, לינק בתחילת המאמר), שהיה אמריקני במקור ובשביל לשמור על קשר עם ההורים היה לו חשבון בביביאס אמריקני גדול בשם קומפיוסרב אבל עם מודם 1200 מסכן, ולקומפיוסרב היה חיבור ל"אינטרנט" הזה.
אחרי מספר שבועות גם באולטינט שמעו שמסתבר שלביטנט קוראים גם אינטרנט בכל מני מקומות בעולם, וזה גדול עלינו, לכן עדיף שנחליף את השם לALLNETS_CHAT. העניין עבר ברוב גדול בהצבעת PGP אבל השותפים (קריא חבורות הביביאסים המסחריים של סער בליץ וחיים שו-אסמו) לא הסכימו. בא ג'יבי וכתב תוכנה מתוחכמת שהמירה שמות של ECHO בדרכו בין הרשתות, ואח"כ גם אכפה החלטות מודרטורים ומחקה טרולים. משהו מגניב למדי, אנטיספאם של המאה הקודמת.
ועכשיו אני סופסוף מגיע לפואנטה. למרות שהפכתי לביביאס ואפילו חבר ברינג המרכזי והחשוב, לא הכרתי את עולם המחשבים האמיתיים. כאן נכנס מר שקד, בחור מבריק שהיה צעיר ממני בשנתיים ועם הרבה זמן פנוי של תלמיד חרוץ מ"ליידה" שברור לו שהוא פשוט האדם הכי מבריק ביקום וכולנו נמלים. אחרי ביקור או שניים למעבדות האוניברסיטה הוא כבר שלט יפה ביוניקס, ידע מה זה NNTP ולימד את ידידנו המשותף ירון בלום ז"ל איך להתחבר לסנונית ובהמשך ארגן כמה חשבונות יוניקס פרוצים. מספיק הרי לגנוב פעם אחת את קובץ הPASSWD ממישהו שהשאיר מסוף פתוח ויצא להפסקת קפה (לא היו אז קבצי SHADOW) ובעזרת 486 וכמה שעות עבודה הסתבר ש80% מחשבונות עובדי האוניברסיטה לעולם לא נכנסו לשימוש ועדיין היו עם הסיסמא הראשונית. לקחנו חשבונות של דוקטורים ממדעי הרוח, אני זוכר היה אחר פרוקצ'יה, חשבתי שיש לו שם מצחיק ואז לא ידעתי עוד מי זה 🙂
אבל מה עשינו עם החשבונות? לשלוח דואר לא היה למי ולא היתה פואנטה לשלוח גם בשם מישהו שפרצת לו את החשבון. לא, גם אתרי תוכנה לא היו אז (לא שידענו מהם) וב92 גם לא היה ווב. אנחנו השתמשנו בחשבון של פרופסור פרוקצ'יה כדי לבנות גשר חד כיווני מNNTP לECHO. הצפנו כל ביביאס שרק רצה בדיונים טכניים על דברים שלא ידענו עדיין מה הם, על פיסיקה, קבוצות דיון של הומור, לימדנו אנשים מהו ה"אינטרנט אורקל"… אבל לא העזנו לעשות את זה גשר דו כיווני כמובן כי זהכבר היה מסוכן.
ההתכתבות עם אנשים היתה עכשיו תחביב מטריף. עיקמתי קצת חוקי צבא (ואולי קצת בטחון שדה) כדי להיות מחובר גם מהצבא לאולטינט. בזמן המשמרות הארוכות ולא מעט ריתוקים. ככה עברה תקופת הצבא איכשהוא, ועברתי לעבוד ב"בינת". שקד כבר התרוצץ תקופה ארוכה עם חבילה ענקית של דיסקטים בכיס והסביר שיש לו להראות לי מערכת הפעלה מגניבה שהיא חינם לגמרי להראות לי. לא הבנתי למה היא כ"כ הרבה יותר גדולה מחמשת הדיסקטים של חלונות 3.11 ואפילו אין לה מי יודע מה גרפיקה (סוף 1994 להזכירכם) אבל אמרתי שיום אחד אני אציץ עליה. את TRUMPET WINSOCK הכרתי כי השתמשנו בטלנט כדי לשלוט מרחוק על ציוד, והיה נחמד לדפדף בLYNX המוגבל של סנונית (יכולנו לחייג "חינם" ולגלוש בגופר! איזה ימים!). שמעתי שקיימים גם דטהסרב ואקטקום, אבל כדי להתחבר היית צריך אישור שזה לצרכי מחקר אוניברסיטאי או סיבה רצינית כלשהיא. כשנפתח האינטרנט להתחברות חופשית פתאום הצטרפו גם "שני", "קו מנחה" והכל במחירים בלתי אטרקטיביים בעליל (תראו מה היה ב1997!), אבל החיבור היה עם תוכנת טרמינל פשוטה לחשבון יוניקס שנתן לקרוא דואל בPINE, ועם טיפה תוספת מחיר הרשו לך להריץ LYNX. לא ראיתי צורך כיוון שהיה לי בעבודה, ובדיוק קיבלנו חבילה של נטמנג', והיה שם כלי משונה שהתפוצץ תכופות עם שממית מסתובבת שהתחבר דרךהWINSOCK לאותם אתרים שגם LYNX התחבר אליהם, וקצת הקל על הדפדוף כי אפשר היה לעבוד עם עכבר. היו אפלו אתר או שניים עם טיפה תמונות אבל זה האיט את הגלישה, אז אחרי שהבנו את הגימיק, כיבינו את ההורדה של התמונות. המידע המעניין היה ממילא הטקסט, אז למה להאיט?
החברים שלי מהביביאסים שאלו אותי למה טוב הטראמפט הזה. הרי עם היוניקס אפשר לדבר רק בפקודות. בתעוד של טראמפט היה כתוב שאפשר להתחבר בSLIP אבל באקטקום אמרו לחברים שלי שאין להם טכנית איך לספק להם חיבור כזה בזול, או איזה תירוץ אחר. באיזה שלב הופיע גימיק חביב בשם SLIRP והפך את היוצרות. פתאום כל אחד היה יכול להתחבר בPPP ורשת אולטינט התחילה להעביר תוכנות WINSOCK שונות. יום אחד הזדמן לי להגיע לדטהסרב לתקן מודם של איזה חברה ששימש לה גיבוי לנל"ן. באתי לבקר עם חבר טוב בשם דורון שאיתו שירתתי ואח"כ גם עבדתי בבינת. אני זוכר שכשהיינו שם אחד העובדים בא בלחץ לבוס וסיפר לו שהם הורגים את כל העותקים של SLIRP והוציאו הזהרות למשתמשים אבל אנשים מורידים עותקים חדשים ומריצים אותם בשמות מזוייפים וקשה לתפוס את הפושעים, והם בעצם משתמשים באינטרנט כאילו היה להם חשבון SLIP שהוא יקר פי שלוש! דורון גם הכיר לי באותה הזדמנות את רוני ושניהם הראו לי מה זה IRC. הרבה אנשים הכירו אותם בלי להכיר אותם. הם היו Jane1 ו-diablo. היו עוד כמה אנשים מפורסמים יותר ופחות בחבורה של בערוץ "ישראל". אחד ורדי ועוד כמה חברים כתבו תוכנה נחמדה שעבדה דומה לIRC אבל לא צריך להיות כל היום בערוץ עמוס, וזה היה גראפי! ולחלונות! ICQ היה שוס רציני, וכמעט כמעט הרג לי את חווית הIRC.
אז שכנעתי את הבוס שלי שלבינת צריך שיהיה חיבור אינטרנט ושרת למכור אתרים, סיפרתי לו גם על מערכת הפעלה פלאית לPC שתחסוך לקנות את מחשב הSUN שהוא חשב שנצטרך. עוד לא ידעתי מה ואיך עושים אבל קיבלתי אור ירוק, נל"ן כבר היה, מחשב התקבל גם, וקראתי לידידי שקד שיעזור. מצויד בדיסקטים של לינוקס הוא ישב עם המחשב שלושה ימים בבית ובסוף בא איתי להתקין אותו. לא היה לי מאיפה נכנסים למערכת ואיך יוצאים כי ההתקנה הראשונה הזו היתה פרנואידית לחלוטין. שקד שם את הכל בCHROOT, קונספט שהיה לי מאוד קשה להבין. מערכת "כאילו" מתחת למערכת האמיתית. הוא הסביר לי שזה יהיה כ"כ בטוח שאף אחד לא יפרוץ. אף אחד גם לא הצליח לגרום לזה לרוץ לצרכים יעילים והמיזם נקבר.
בסוף 1995 עזבתי את בינת, הפכתי לעצמאי, טיפלתי בשרת קטן של רשות המחקר של האוניברסיטה העברית, התקנתי שני שרתים בכנסת ובעיקר עבדתי בבית ספר גילה, שבזכות עקשנותי בשנה שלפני כבר היה מחובר לאינטרנט. החלטתי שאני פותח ספקית אינטרנט קטנה ללקוחות ולחברים וקניתי נל"ן לנטמדיה. פריים ריליי של 64 קס"ש בלי CIR עלה $170 בזק ועוד $500 על התעבורה. בשלב מסוים מצאו בית חם על הלינוקס אצלי בבית אתרים כמו לינוקס-IL ומגאזין רשת בשם מוניטור של גדי שמשון.
השאר היסטוריה… דרך אולטינט הכרתי את אודי, שהכיר לי את אבא שלו, שהכיר לי את אלי שטרנהיים, שסידר לי ויזה לארה"ב ושם עבדתי שנה וחצי בצנטרום של הפיילה, עמק הסיליקון בשנות הבועה, ומשם הכל היסטוריה…
עשרת הגדולים
רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, כי זה מגוחך 🙂
מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…
* לחם ארז בהרצליה – המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ'יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט – תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.
* דוריס קצבים בראש פינה – הסטייק הכי טוב שטעמתי בארץ, בשר מיושן ברמה והכנה מדויקת של איש הגריל עשו לי המון טוב לפני שנה. לצערי מאז הם תפסו תחת והעלו מחיר וקצת ירדו ברמה. אני עדיין שומר להם חסד נעורים ומקווה שיום יבוא והם יחזרו למה שהיו פעם.
* כתית – פעם ראשונה בכפר רות, בפעם השניה ליד "חצר נצר" ועכשיו הם ביפו נדמה לי (במקום החדש עוד לא ביקרתי). ארוחות טיפה מעבר למקובל בארץ, אני ממקם אותם איפה שרושפלד מיקם את עצמו ונפל בעבר – תפריט מעולה ומחירים גבוהים אבל לא בלתי סבירים.
* פומודורו – מסעדה קטנה ונחמדה בלי יומרות באזור התעשיה פולג קרוב אלי הביתה. אווירה נחמדה, שירות מצוין ואוכן מעולה במחיר פשוט ולענין. יש לי רק בעיה אחת איתם – היתה להם מנה מדהימה של לזניה טלה והורידו אותה לפני כשנה, ואין הסבר למה. אני טורח לנדנד למלצריות שם בכל פעם בנושא, זה הפך למסורת 🙂
* פדרו – אילת באמצע שכונת היעלים. מקום פיצי, משפחתי ופשוט אבל אוסף יינות מעולה והכי חשוב הבשר הכי טוב שיצא לי לאכול במסעדה מזה זמן, בעיקר מאז שדוריס התדרדרו. יעד מומלץ, חבל שכ"כ רחוק.
* אודאון בהרצליה – גם כן מטפלים מצוין בבשר, יופי של המבורגרים, ויופי של קינוחים.
* בפסטיס המצוינת בתל אביב אכלתי רק פעם אחת לפני שנים אבל אני זוכר אותה מאוד לטובה. צריך לארגן ביקור חוזר.
* רפאל היה משגע אבל כבר 3+ שנים לא אכלתי שם, אולי ארבע. לא יודע מה קורה אצלו היום.
" נורמה-ג'ין, הפאב הקבוע שלנו. אמנם אין בו גינס אבל יש מבחר בירות משובח, ומבחר סינגלים כנראה הגדול בארץ. לא פחות חשוב – כמה מנות בשר ופירות ים בכלל לא רעות ובמחיר טוב. המקום המושלם להעביר ימי חמישי בערב, ולסגור שבוע עבודה.
* כרגע לא עולות לי בראש עוד מסעדות באני שם בראש הרשימה אבל הנה לאיזון שתי אכזבות צורמות, כסף שהלך לפח: מסה ברחוב הארבעה בת"א ויועזר בר יין ביפו. המון יכולת וגם לא מעט הצלחות מרשימות, אבל מחיר מופרז בטירוף, ובמסה שליש מהמנות בארוחת הטעימות היו פשוט בלתי אכילות מרוב הנסיון לחדש ולהשתגע עם הטעמים. עוף ברוטב ורוד וטעם מסטיק בזוקה, למה מה קרה?
יינות… המממ, בחירה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. אמפורה וויתקין הם כרגע שני היקבים החביבים עלי בארץ.
* רייטון רד 2002 של אמפורה, הבציר אזל אבל יש לי בבית עוד כעשרה בקבוקי 375CC. מעולה במיוחד עם בשר. הושק בציר 2003 לפני חודשיים אבל עוד לא יצא לי לטעום.
* ויוניה של אמפורה – הפתעה מרעננת בשוק הלבנים, אחד הלבנים הישראליים היחידים שאהבתי עד שגיליתי את ויתקין. מעולה.
* מסע ישראלי לבן של ויתקין – אחד הדברים היותר מקוריים שיצא לי לטעום, ועוד יין לבן שאני אוהב. הישג כפול.
* ק"ס 2005 של בראבדו, טעמתי אותו רק בטעימת חבית, אבל בטוח שהתוצר הסופי יהיה מצוין.
* דלתון בלנד מיוחד "10 שנים" לכבוד יום הולדת 10 ליקב. יצא בסדרה פצפונת ונעלם אחרי שבועיים מהמדפים. קניתי שני בקבוקים בטעימה, ואני אדגור עליהם עוד שנתיים שלוש. לא הוגן לציין כאן יינות שאי אפשר להשיג יותר אבל הוא פשוט מצוין 🙂
* ויתקין "ורוד" – ההוכחה שאפשר לעשות גם רוזה מתוחכם וטעים. חלק וחמצמץ כמו לבן אבל כמעט עמוק כמו אדום (ליאור אומר ש"פריך"). משו משו (בציר השנה נגמר, לא ברור מתי יושק החדש)
* ויתקין פינו נואר, קריניאן ו"מסע ישראלי אדום"- מפתיעים ושונים, כל אחד בעולם הטעמים שלו. היום כתבתי עליהם.
* קלו דה גת, הראל סירה 05 – יין "נושך" מעולה עם בשר אדום או כבש, טעמי פירות "כבדים" עם אדמה. לאוהבי סירה שלא מפחדים ללכת על יין טיפה יותר קיצוני וחריף.
* יראון של הרי גליל. לא טעמתי טעימה "אנכית" אבל אומרים לי ששנים שונות טועמות מאוד שונה. אני אנסה יום אחד. 2003 זכור לי לטובה.
הנה, סגרתי 11 בקבוקים… בפעם הבאה – יינות מחו"ל אולי? 🙂