בקבוק ארך צוואר

×”× ×” פוסט שמתבשל כבר שבוע וחצי… מצטער על העיכוב אבל ×”×™×” לי שבוע קצת פסיכי בעבודה ותקלות עם השרת שלי 🙂

בשבוע שעבר, התכנסתי עם גיא ושי לטעימת ברבנים. כדי להשאר מפוכחים פרסנו את הטעימה לאורך הערב ופיזרנו את הכוסיות בין שלושת פרקי סיום העונה של Heroes, והרבה פסטה טובה…
שורה של ברבנים
דורות במשפחת ביםלסדר של הביקורות כאן אין חשיבות מיוחדת. נפתח בזה ששלושתינו די בורים בויסקי אמריקני, ואת רוב החומר שאני מספר כאן למדתי רק עכשיו מויקיפדיה (ורק אחרי הטעימה – אולי צריך טעימה חוזרת? :-)). אנחנו חולים על סינגלים סקוטיים והטעימה הזו לא שינתה את ×–×”. הויסקי האמריקני הוא בעל מסורת מכובדת בשנים, מזקקות החלו לפעול בסוף המאה ×”18, וג'ורג' וואשינגטון ×”×™×” אחד המזקקים ×”×›×™ גדולים. טעמיו השונים מגיעים מהגידולים שהמתיישבים בחרו לגדל , שלא היו מאוד דומים לשעורה המקורית של הויסקי של אירלנד וסקוטלנד. למעשה שעורה משחקת תפקיד קטן ביותר בויסקי האמריקני, ורובו עשוי שיפון, תירס וחיטה. לאחר 215 שנות ייצור פחות או יותר, המזקקות גאות בהיסטוריה הקטנה שהם עושים עם הזמן.

כדי להכניס את קהל הקוראים לאווירה, שילבתי כמה שירי שתיה מקנטאקי 🙂 מבית היוצר של גארת' ברוקס.

[MEDIA=8]
[MEDIA=9]ג’ורג’ דיקל - הרבה מילים
מי שמקפיד מבחין בין:

* בורבון ויסקי (או ברבן אם בא לכם), נקרא ע"ש מחוז בורבון בקנטקי ומכיל לפי חוק לפחות 51% תירס (ולרוב בסביבות 80%). כדי להחשב ל"סטרייט ברבן" הוא מיושן לפחות שנתיים לפי חוק, אבל לרוב כארבע שנים. אחרי היישון הוא לרוב מדולל ל40% אלכוהול (מה שקרוי drinking whiskey), להבדיל מבקבוקים מדולללים ל45%, 50% או לא מדוללים כלל, ולעיתים מכונים בחיבה sipping whiskey ועלותם (ומחירם) אכן גבוהים יותר, וכך גם התוויות שלהם שמכוונות למתג אותם בנפרד. למרות שמייצרים אותו בכמה מדינות (פחות מאשר בעבר), רובו המוחלט של הויסקי מיוצר בקנטאקי. מסורות (הנתונות להרבה ויכוחים) מספרות שהמזקקות בקנטאקי קמו לאחר שמזקקים רבים ברחו מהמיסים שהושתו עליהם בפנסילבניה. בכך יש כאן איזו אלוזיה לסיפור הויסקי הסקוטי, שיוצר רובו ככולו פעם בדרום סקוטלנד עד הכיבוש האנגלי שגרם למזקקות להתפזר בהיילנדס ובאיים וככה הרווחנו כולנו טעמים מגוונים וחדשים. רשימת מזקקות הברבן היא ארוכה מאוד, בטעימה זו הצצנו על אליהו קרייג, הבן היל, מייקר'ז מרק, ג'ים בים לבן ואחרים.

* ויסקי שיפון המבוסס על 51% שעורת שיפון לפחות (השאר תירס ושעורה מלותתת), וזה כולל את ווילד טרקי המפורסם, הג'ים בים הצהוב, הבן היל "ריטנהאוס", ואחרים, חלקם בטעימה כאן. ידוע בטעם יותר מריר ויותר פלפלי מהברבן, הנחשב גם "כבד" ומתקתק יותר מהשיפון, ולכן ברמנים שאוהבים להקפיד על מנהטן "יבש" ילכו על שיפון ולא על ברבן, אור רכס כותב שהוא מעדיף מנהטן עם מייקר'ז מרק ואנחנו התרשמנו בטעימה שהוא אכן אחד היבשים שיש בין כל הבורבונים, יותר יבש אפילו מהשיפונים שטעמנו.

* ויסקי טנסי הוא למעשה ברבן (51%+ תירס) שעובר שלב נוסף של סינון "תהליך מחוז לינקולן". רק שתי מזקקות למעשה מייצרות היום את הויסקי בצורה הזו, ג'ק דניאל'ס המפורסם, וג'רג' דיקל (ראו בטעימה).

* ויסקי תירס – 80% תירס ומעלה, מזוקק כרגיל אבל לא מיושן בחביות חרוכות. לפעמים בחביות משומשות, או חביות לא חרוכות לחצי שנה קצרה אבל לרוב אינו מיושן כלל. לא מיוצג בטעימה זו ולכן מן הסתם לא טעמתי ×›×–×” מעולם. הערות יתקבלו בשמחה.

* ויסקי קנדי בא בכל מני הרכבים, לא עומד בתקני אחוזי הרכבים כמו האמריקנים וכל מזקקה מערבבת חומרי יסוד אחרים. בקנדה הם נקראים לרוב "ויסקי שיפון" אבל כיון שחלקם לא מכילים למעשה 51% שיפון הם לא מסומנים ככאלה מחוץ לקנדה, כדי לתאום לתקן האמריקני. עוף מוזר אחד שיש לקנדים (אותו לא טעמתי עוד מעולם) הוא "קוויבק מייפל ויסקי" שעשוי מזיקוק של יין מייפל. קרובים שלי מגיעים החודש ממונטריאול לביקור, נראה לי שאני עומד לבקש בקבוק :-)[MEDIA=10]
[MEDIA=11]
ועכשיו לטעימה! רשמי הטעמים והריחות משולבים ממה שגיש, שי ואנוכי טעמנו ורשמנו, לפני שלמדתי את כל מה שכתבתי בהקדמה לעיל (לטוב או לרע, זו היתה טעימת הדיוטות במובן מסוים). כל התמונות בעמוד הזה צולמו ע"י עבדכם המאומן ויוגדלו אם תדגדגו אותן נכון. לא על כל הבקבוקים מצוין מספר שנות היישון, ולכן לא את כולם יכולתי לפרט. את הטעימה עשינו בכוסות יין קטנות כדי לרכז יותר ארומות, אבל ניסיתי אחד או שניים גם בלואו-בול או בשוט, הטעמים שונים רק במעט.
באפאלו טרייס - 45%
באפלו טרייס, קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, מבוקבק ב45% במחוז פרנקלין. אחד מאתרי הזיקוק הוותיקים בארה"ב. זכו אצלנו פה אחד לויסקי עם התוית הכי יפה.
ריח – טרפנטין קל (משותף להרבה ברבנים), טיפה ריח פורט.
בפה – סמיך, טעם חם ושמנוני, עם מתקתקות קשה להגדרה, שי טען שמזכיר לו פלאן (הקינוח המקסיקני), יובש ועיקצוצים בלשון, סוף בינוני. נחמד מאוד.

ג’ורג’ דיקל - 45%
×’'ורג' דיקל – טנסי "סיפינג" ויסקי, 45%. מזוקק בקנטאקי ומבוקבק בקונטיקט. מהחביבים עלי בטעימה בגלל מתקתקות המייפל. "טנסי ויסקי" הוא ברבן שכאמור עבר סינון פחם קר מיוחד שרק דיקל וג'ק דניאל'ס משתמשים בו, וזה הולך ×›×›×”: לוקחים ערמת קורות מייפל, שופכים המון ויסקי 70% אלכוהול (קשה לי להאמין אבל ×›×›×” כתוב!) ושורפים לפחם, גורסים עד שמתקבלים שבבים קטנים בגודל שעועית ואז מסננים את הויסקי אחרי הזיקוק בדרך לחבית. התהליך מעדן את הטעם, מוסיף טיפה מתיקות (כנראה לא כל ×”×¢×¥ שרוף לגמרי, אלא מכיל קרמל מייפל) ומתחיל את תהליך היישון במכת פתיחה של טאנינים ושאר מחלות. את ההבדל ניתן להרגיש…
באף – פירות יבשים, יותר אלכוהולי מ"וולר" שהיה הראשון שטעמנו, קרמל, מייפל רמוז (יותר בולט בלואו-בול) וקינמון.
בפה: טעם עגול, חיטה, "קוואקר", מייפל עדין, מרירות קצת יותר ארוכה משאר הטעמים אבל בסה"×› סיום קצר. אני גאה בעצמנו שזיהינו את המייפל לפני שקראנו על תפקידו בתהליך, אנחנו בדרך הנכונה לפלצנות מושלמת 🙂
אליג’ה קרייג - 47% - 12 שנה
אלייג'×” קרייג – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 47% אלכוהול מיושן 12 שנה. כנראה הבקבוק ×”×›×™ יפה בטעימה, מתגאים בייצור באצוות קטנות "small batch", ומתכון סודי ויחודי של השמרים בתחילת התהליך. אליהו קרייג ×”×™×” כומר בפטיסטי שהקים במחוז בורבון את המזקקה הראשונה (לפי הסיפורים) בקנטאקי, ומשם נקבע השם בורבון. הויסקי המודרני שעל שמו מזוקק ×¢"×™ מזקקת הבן היל.
באף – אצטון, אגסים מתוקים.
בפה – תפוחים, ×¢×¥ מאוד עדין וללא עפיצות, מתיקות, מוקה? סיום בינוני ארוך.
מורי וג'אקסון לא מסכימים בדעתם עליו, מה שמראה כרגיל שעל טעם ועל ריח יש הרבה דעות. גיא טוען שהוא פשוט ויסקי גדול. כדי להראות כמה גדול צירפתי תמונת המחשה. ניתן למצוא אותו בבארים פה ושם, למשל ראיתי אותו על המדף בנורמה-ג'ין.
הבן היל - 40%
הבן היל תווית לבנה – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 40% אלכוהול, עלה ×›80 ש"×— בסופר בארץ. קניתי אותו בגלל הסקרנות ולבישול אבל הוא לא רע לשתיה. מזוקק וגם מבוקבק במחוז נלסון שבקנטאקי, הבקבוק ארוך הצוואר האופייני, מיועד ככל הנראה לשתיה ולא לסתם לגימה, הוא כל כך "פושט" שהוא אפילו לא מוזכר באתר הבית שלהם בין המותגים היותר ידועים שהם מזקקים.
באף – סוכריות, וניל, לימוני משהו והמון קרמל.
בפה – פאי תפוחים חמצמצים, טעם התירס ×”"ברבני" הנפוץ והמתקתק וטיפה מרירות בסיום קצרצר. מצוין לשתיה בלי חשבון במסיבה, מצוין לערבוב קוקטיילים.
ג’ים בים ‘לבן’ - 40%
×’'ים בים "לבן" – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי – 40% אלכוהול וארבע שנות יישון, מהמזקקות הידועות והוותיקות. אין הרבה מה להוסיף…
אף – לימון עדין, מתיקות, ליצ'×™, אפרסק מיובש? עדין מאוד.
פה – ×¢×¥, מרירות בצדדים אבל לא באחורי הלשון (×–×” חדש לי!), וסיום קצרצר. לשי הזכיר משהו בטעם זייתים דפוקים. נו טוב.
ג’ים בים ‘צהוב’ שיפון - 40%
×’'ים בים "צהוב" שיפון – סטרייט ראי ויסקי, 40% וכנראה 4 שנים (לא מצוין).
באף – דבש, חמצמצות, אגסים
בפה – יבש, חסר עומק וסיום מאוד קצר. טעם אצטוני-מתקתק מוזר.


מייקר’ז מארק - 45%
מייקר'×– מרק – קנטאקי סטרייט בורבון ויסקי, 45% אלכוהול, לא מצוין גיל. מספרים בגאווה שהוא מיוצר ידנית ומעולם לא עבר לייצור סדרתי המוני ואכן כל בקבוק גם חתום לחוד בשעווה נוזלית שיוצרת מראה לא אחיד לבקבוקים, אבל מצד שני הם נפוצים בהמון בארים ובדיוטי פרי, אז שלא יקשקשו לי על ייצור עבודת יד.
אף – קרמל, אגסים.
פה – המון טאנינים, אגסים, סיום בינוני-ארוך, טעם עגול נחמד מאוד אבל מאוד יבש ועצי יחסית לברבן.
פאפי ואן וינקל 15 שנה - 53.5%
פאפי ואן וינקל פאמילי ריזרב 15 שנה – 53.5% אלכוהול. משפחת ואן וינקל מייצרת את הויסקי שלהם כבר שלושה דורות ומתגאים ביישון הארוך שהם נותנים לויסקי שלהם. למעשה על הבקבוק מצוין בגאווה שזו הגרסה הצעירה לויסקי המסורתי 20 שנה שלהם, הריכוז והיישון בולט בצבע ×”×›×”×” של המשקה (גרסת 20 שנה מדוללת ל45%). הוא בהחלט אחד הפייבוריטים שלי בטעימה. הדבר היחידי שלא ברור לי הוא מה הקשר בין הדמות הספרותית ריפ ואן וינקל ושם המזקקה, מלבד שם המשפחה המשותף. נו מילא. את המזקקה מכרו לפני ×›5 שנים למזקקת באפלו טרייס, אבל המסורות כמובן נשמרות… המזקקה הזו מקבלת כמה מהציונים הגבוהים ביותר במבחני טעימה והם טורחים לציין את ×–×” לא מעט, למרות שבויסקי מגאזין ×’'אקסון ואחרים מחלקים להם ציונים סביב 8/10
אף – קרמל, באטרסקוץ' דומיננטי, אלכוהול וטרפנטין חזקים, תפוחים צהובים.
פה – הטעמים דומים לארומה אבל המון טעם ×¢×¥, טיפה אגרסיבי, גיא טוען שממש תוקפני מדי לו. הצחיק אותי כשקראתי את התיאור שלהם, איך שיותר שנים בחבית מרככות לדעתם את הטעם. עוד לא טעמתי ויסקי שהתרכך לו טעם ×”×¢×¥ עם השנים…
ריטנהאוס שיפון - 50%
ריטנהאוס 100 פרוף – סטרייט ראי ויסקי, 50% ללא ציון גיל – הגרסא היותר נדירה של ×”40% שלהם לפי מה שקראתי ברשת.
אף – פרחים, אגסים, היחידי בלי התקפת אצטון או טרפנטין בטעימה אני חושב!
פה – חביות, תפוחים, חמוץ מתוק, סיום בינוני ארוך. גיא טען למרירות מוגזמת, אבל אני לא מרגיש אותה בכלל. הייתי בשמחה מחזיק ×›×–×” בקבוק בבית, הפייבוריט שלי לטעימה הזו.
וו. ל. וולר - 45% - 7 שנים
אחרון חביב – וולר ספיישל ריזרב – קנטאקי סטרייט בורבון – 45% ושבע שנים בחביות. טוענים אף הם לעבודת יד. וולר ×”×™×” סוחר משקאות ומזקקה, ו-ואן וינקל דלעיל ×”×™×” עובד שלו כשהחליט להקים עסק עצמאי. מרגישים את הדומה והשונה שבסגנון.
אף – דבק (אצטון?), תפוז, באטרסקוץ', צימוקים, משמש מיובש.
פה – טעם ×¢×¥, המשמש טיפה נשאר אבל כמעט נעלם, ×”"אצטון" נותן מכה ובורח, סיום בינוני ומתקתק. אף אחד מאיתנו לא התלהב.

ולסיכום: הייתה חוויה מעניינת לטעום, ולמרות שטוב לדעת שיש לקנטאקי מה להציע חוץ מכרעי העוף של הקולונל. אני עדיין נוסע לסקוטלנד בספטמבר… אבל בינתיים גארת' ברוקס בשיר אחרון, "כנגד החיטה". אני מסכים, עדיף שעורה 🙂 [MEDIA=12]

עשרת הגדולים

רפאל פוגל שאל אותי לפני שבוע-שבועיים מהן עשרת המסעדות ומהם עשרת היינות האהובים עלי בארץ. הבחירה היא קשה למדי ואני לא הולך לדרג או לספור שיש בדיוק 10, ×›×™ ×–×” מגוחך 🙂

מקומות שבהם אני אוהב לאכול, לא לפי שום סדר מיוחד…

* לחם ארז בהרצליה – המסעדה המקורית שקדמה לרשת הסנדוויצ'יות. ארז קומרובסקי מלך בחיבור טעמים מפתיעים של מרכיבים טריים וטבעיים ומקומיים. מחליף כל כמה שבועות את התפריט – תמיד יש הפתעות טובות ואף פעם אין פספוס.

* דוריס קצבים בראש פינה – הסטייק ×”×›×™ טוב שטעמתי בארץ, בשר מיושן ברמה והכנה מדויקת של איש הגריל עשו לי המון טוב לפני שנה. לצערי מאז הם תפסו תחת והעלו מחיר וקצת ירדו ברמה. אני עדיין שומר להם חסד נעורים ומקווה שיום יבוא והם יחזרו למה שהיו פעם.

* כתית – פעם ראשונה בכפר רות, בפעם השניה ליד "חצר נצר" ועכשיו הם ביפו נדמה לי (במקום החדש עוד לא ביקרתי). ארוחות טיפה מעבר למקובל בארץ, אני ממקם אותם איפה שרושפלד מיקם את עצמו ונפל בעבר – תפריט מעולה ומחירים גבוהים אבל לא בלתי סבירים.

* פומודורו – מסעדה קטנה ונחמדה בלי יומרות באזור התעשיה פולג קרוב אלי הביתה. אווירה נחמדה, שירות מצוין ואוכן מעולה במחיר פשוט ולענין. יש לי רק בעיה אחת איתם – היתה להם מנה מדהימה של לזניה טלה והורידו אותה לפני כשנה, ואין הסבר למה. אני טורח לנדנד למלצריות שם בכל פעם בנושא, ×–×” הפך למסורת 🙂

* פדרו – אילת באמצע שכונת היעלים. מקום פיצי, משפחתי ופשוט אבל אוסף יינות מעולה והכי חשוב הבשר ×”×›×™ טוב שיצא לי לאכול במסעדה מזה זמן, בעיקר מאז שדוריס התדרדרו. יעד מומלץ, חבל שכ"×› רחוק.

* אודאון בהרצליה – גם כן מטפלים מצוין בבשר, יופי של המבורגרים, ויופי של קינוחים.

* בפסטיס המצוינת בתל אביב אכלתי רק פעם אחת לפני שנים אבל אני זוכר אותה מאוד לטובה. צריך לארגן ביקור חוזר.

* רפאל היה משגע אבל כבר 3+ שנים לא אכלתי שם, אולי ארבע. לא יודע מה קורה אצלו היום.

" נורמה-×’'ין, הפאב הקבוע שלנו. אמנם אין בו גינס אבל יש מבחר בירות משובח, ומבחר סינגלים כנראה הגדול בארץ. לא פחות חשוב – כמה מנות בשר ופירות ים בכלל לא רעות ובמחיר טוב. המקום המושלם להעביר ימי חמישי בערב, ולסגור שבוע עבודה.

* כרגע לא עולות לי בראש עוד מסעדות באני שם בראש הרשימה אבל הנה לאיזון שתי אכזבות צורמות, כסף שהלך לפח: מסה ברחוב הארבעה בת"א ויועזר בר יין ביפו. המון יכולת וגם לא מעט הצלחות מרשימות, אבל מחיר מופרז בטירוף, ובמסה שליש מהמנות בארוחת הטעימות היו פשוט בלתי אכילות מרוב הנסיון לחדש ולהשתגע עם הטעמים. עוף ברוטב ורוד וטעם מסטיק בזוקה, למה מה קרה?

יינות… המממ, בחירה קשה, אבל לא בלתי אפשרית. אמפורה וויתקין הם כרגע שני היקבים החביבים עלי בארץ.

* רייטון רד 2002 של אמפורה, הבציר אזל אבל יש לי בבית עוד כעשרה בקבוקי 375CC. מעולה במיוחד עם בשר. הושק בציר 2003 לפני חודשיים אבל עוד לא יצא לי לטעום.

* ויוניה של אמפורה – הפתעה מרעננת בשוק הלבנים, אחד הלבנים הישראליים היחידים שאהבתי עד שגיליתי את ויתקין. מעולה.

* מסע ישראלי לבן של ויתקין – אחד הדברים היותר מקוריים שיצא לי לטעום, ועוד יין לבן שאני אוהב. הישג כפול.

* ק"ס 2005 של בראבדו, טעמתי אותו רק בטעימת חבית, אבל בטוח שהתוצר הסופי יהיה מצוין.

* דלתון בלנד מיוחד "10 שנים" לכבוד יום הולדת 10 ליקב. יצא בסדרה פצפונת ונעלם אחרי שבועיים מהמדפים. קניתי שני בקבוקים בטעימה, ואני אדגור עליהם עוד שנתיים שלוש. לא הוגן לציין כאן יינות שאי אפשר להשיג יותר אבל הוא פשוט מצוין 🙂

* ויתקין "ורוד" – ההוכחה שאפשר לעשות גם רוזה מתוחכם וטעים. חלק וחמצמץ כמו לבן אבל כמעט עמוק כמו אדום (ליאור אומר ש"פריך"). משו משו (בציר השנה נגמר, לא ברור מתי יושק החדש)

* ויתקין פינו נואר, קריניאן ו"מסע ישראלי אדום"- מפתיעים ושונים, כל אחד בעולם הטעמים שלו. היום כתבתי עליהם.

* קלו דה גת, הראל סירה 05 – יין "נושך" מעולה עם בשר אדום או כבש, טעמי פירות "כבדים" עם אדמה. לאוהבי סירה שלא מפחדים ללכת על יין טיפה יותר קיצוני וחריף.

* יראון של הרי גליל. לא טעמתי טעימה "אנכית" אבל אומרים לי ששנים שונות טועמות מאוד שונה. אני אנסה יום אחד. 2003 זכור לי לטובה.

×”× ×”, סגרתי 11 בקבוקים… בפעם הבאה – יינות מחו"ל אולי? 🙂

יקב ויתקין, ביקור שני

הפוסט הזה מחכה כבר שבוע וחצי, ליאור ביקש שאכתוב בעצמי על הטעימה, למרות שאין הרבה מה להוסיף אחרי הסקירה המצוינת של גיא.

היקב מוציא שני בקבוקים "בסיסיים" מצוינים בשם "מסע ישראלי", אני אוהב שהם מקפידים על שמות פשוטים ובעברית. "מסע ישראלי לבן" שהוא בלנד משתנה של ויוניה, פרנץ' קולומבאר וגוורצטרמינר. של 2005 פירותי עם חמצמצות הדרית רמוזה של אשכוליות שמגיעה מהגוורץ, ב2006 היא אפילו יותר בולטת (אחוזי גוורץ גבוהים יותר). קניתי בקבוק בשמחה רבה, ואקנה עוד שניים כשיושק ה2006.

הריזלינג משגע. לא חמצמץ ו… טוב גיא כבר כתב עליו הכל ואין אותו יותר על שום מדף (חוץ משני בקבוקים אצלי בבית, נגמר הבציר). בקרוב 2006.

הגוורצטרמינר הזני 05 יבש, ארומטי ומעניין מאוד. ליצ'י ואשכוליות, ומרירות נעימה, מאוד לא שגרתי. שני בקבוקים אצלי על המדף.

לבן בציר מאוחר סוגר את קו הלבנים. הוא בלנד על הסף העליון של המתיקות שאני אוהב, ולא עובר ל"מתוק מדי" כמו רוב יינות הקימוח שבשוק. ריזלינג(!), ויוניה ופרנצ' קולומבאר וארומות פרחוניות. יכול גם להתבגר עוד שנתיים-שלוש בבקבוק, יפה לו, קניתי 2.

את האדומים פותח "מסע ישראלי אדום" – סירה, קריניאן וקברנה פרנק. הקאריניאן אינו אותו ענב כשמצמיאים אותו ומדללים כראוי את הגפן. כרם רגילה נותנת טון עד שניים של פרי, אבל הכרם שממנה קונים ויתקין הפיקה אחרי שיקום בשנה הראשונה בקושי 100 קילו לדונם ובשניה קצת מעל חצי טון בלבד, אבל הטעם מצדיק את הכל. היין מיועד להיות יין שולחני עם טעם מלא אבל במחיר לא מחייב (65 שזה על גבול הריווחיות של יקב קטן ×›×–×”). הלוואי עלינו בלנדים כאלו מיקבים גדולים. יין קליל ונחמד עם רמז לאגוזים ולא פירותי מדי, לא צריך לחשוב פעמיים, מתאים להכול, רק לזכור לפתוח אותו איזה שעה לפני האוכל, במיוחד ×”2005 ×›×™ הוא עוד צעיר. קניתי 2-3, כל גרוש מוצדק!

פינו נואר 2005 הפיל אותי בתדהמה. ×–×” אכן לא דומה לשום פינו שטעמתי עד היום. טעם עמוק ומלא, ריחות פלפל וגם קצת בטעם, רק מה צריך גם הוא נשימה ארוכה, ומחליף טעמים כל הזמן. למזוג לכוס ולטעום קצת כל 10 דקות, ולגלות בכל פעם טעם חדש ושונה… משוגע ומצוין, ורק 75 ש"×—! קניתי שניים…

כאן באו שלושה יינות שעוד לא הושקו. קיבלנו למעשה טעימת חבית ש"נשמה" כ28 שעות לפני הטעימה. שווה לפעמים לחכות:

קריניאן ×–× ×™ 05 (קניתי ארגז עתידי), טיפה חמאתי בטעם, טאני למדי (גם אחרי כל הנשימה). טעם עדין אבל מלא כאחד, לא דומה לשום דבר שטעמתי עד היום… ויכול עוד להתיישן שנים. ×™×”×™×” מעניין לפתוח בקבוק פעם בשנה ולגלות מה נשתנה.

קברנה פרנק 05 עתידי – טיפה פלפל, קליל ולא עמוק. לא רע אבל גם לא מספיק מעניין לי.

פטיט סירה 05 עתידי – טאני, עמוק, יכול גם הוא להתיישן שנים, קניתי אחד למשמרת…

ולבסוף ויתקין מחוזק בסגנון פורט. לא מפורטת שנה ×›×™ תהליך הייצרו כולל כל שנה בחביות גם חלק מכמות היין של השנה הקודמת לפי המסורת האפאלאצ'ית. מתיישן לאט לאט (בבלנד ענבים שעברו בין 18 לבין 40 חודשים בחבית). פורט מתקתק וראוי לשים על שולחן פורטוגלי ולהגיד בגאווה שזה בא מישראל. 120 ש"×— ×–×” מחיר יפה וצנוע בשביל התהליך שאסף ודורון מנהלים שם. כל הכבוד… גם ממנו קניתי אחד.

סה"כ הייתה טעימה מאוד מהנה, ישבנו שם למעלה מ4 שעות ולמדנו המון מדורון, שדיבר והרחיב בפתיחות לא שגרתית על החלטות איכות מול עלות ושיווק, וכמובן הרבה על האומנות של ייצור היינות המצוינים האלו. אני ממליץ לכל חבורת חובבים לעשות אצלם כזה ערב טעימות.

טעימה ביקב ויתקין

פה ושם מתחילים לצוץ פוסטים של אורחים בבלוגוספירה הישראלית. אני משחרר כאן בלון ניסוי ראשון. ביום חמישי הייתי הרוג מעייפות, אז ידידי לכוס היין גיא ושי הלכו בלעדי לטעימה בכפר ויתקין. ממה שאני קורא, אני חושב שעשיתי טעות 🙂 המקלדת עוברת לגיא…
להמשיך לקרוא טעימה ביקב ויתקין

Three Wood

Three Wood של אאוכנטושאן, הסקוטים בטח מבטאים את ×–×” אוחצ'ן. אתמול יצא לי לטעום בנורמה-×’'ין את הגרסה הזו, המיושנת שלוש פעמים שלהם. לטעום ויסקי בפעם הראשונה ולא מהמאלט ×”"רגיל" שלהם ×–×” תמיד קונפליקט בעיני… להמשיך לקרוא Three Wood

יום עסל יום בסל

אתמול התחיל ברגל ימין, יצאתי מוקדם בבוקר עם גיא מהבית, וכיוונו את חרטום המכונים צפונה. המטרה היתה זלילת פרות מתות בראש פינה אצל דוריס אהובתינו. לאחר שהזמנתי שולחן שבועיים מראש והודעתי לחברים שההזמנה סגורה, הכריזו עוד 8 אנשים שהם רוצים להצטרף ממש בשלושת הימים האחרונים. שיגעתי את הדוריסים בצפון בבקשה להגדיל את ההזמנה מעבר ליכולת שלהם אבל בסוף ×–×” הסתדר – 8 אנשים אחרים פתאום חלו או מצאו משהו יותר טוב לעשות, והפכנו להיות חזרה 13 איש "בלבד". רשמים למטה: להמשיך לקרוא יום עסל יום בסל