תגית: טכנולוגיה

פורסם ב

החידה הגדולה של מזגנים, הגז והכל

לפני שבועיים אבד הגז, ריחף לו אל על ואולי המיס טיפה אוזון. בא המזגניש ומילא אותו בגז 22 טרי חדש (שוב אותו הסוג ששונא אוזון אבל אין ברירה כי לפי מה שהוא הסביר לי אין אפשרות להחליף לגז אחר במדחס הזה). באותה ההזדמנות הוא בדק איפה הדליפה ולא מצא, אבל כמו שאומר הדוקטור "זה לא האיפה אלא המתי", ואכן ביום רביעי סר גזו בשנית.

אחרי עוד כה ימי עיכוב הגיע היום עוזר המזגניש עם תת-עוזר חדש לענייני סיגריות (שניהם עישנו כמו קטרים והעטרן הנהדר שלהם זרם דרך החלונות הפתוחים לתוך הסלון שלי). בשבוע שעבר הם הפעילו את המזגן על קירור ומילאו פנימה גז, היו הם החליטו לעשות את זה דווקא על חימום. מול עיני ההמומות הם הרימו לי את הסלון מ-31 מעלות בצל ל-33 מעלות בסאונה והמסקנה הסופית אחרי חצי שעה של התעסקות? הלך הונטיל. אבל אין להם ונטיל. הם יבואו מחר בצהריים, או אולי בבוקר. או אולי אחר הצהריים. הם כבר ירימו טלפון.

עצבני אבל לא מספיק כדי לאבד או חום רוחי (קור רוחי כבר לא מתפקד שעות), פרשתי לאחה"צ של מרתון דוקטורי למדי, ואני לא מדבר על הפרקים החדשים והמתוחכמים של דייויד טננט, הלכתי אחורה לסרט הטלוויזיה האמריקני האיום מ-1996, ואח"כ לפרק מ-1979 עם טום בייקר. היה דבילי למדי כצפוי (אבל גילה לי איך התחילו החיים על כדור הארץ). מה רבה היתה השתוממותי לגלות פתאום לקטע של דקה שני בוגרי פוטלייטס אהובים! ג'ון קליז ואלינור ברון דופקים הופעה קצרה ומצחיקה. הפעלתי את פסקול הערות הבמאי ורק אז גיליתי שנפלתי לגמרי במקרה על אחד הפרקים הנדירים שדאגלס אדמס לא רק ערך לו את התסריט אלא גם כתב אותו תחת שם העט דייויד אגניו ((קוריוז למי שלא ידע – "החיים, היקום והכל" התחיל בתור תסריט ל"דוקטור" שלא התקבל ב-BBC ולכן הפך לספר בסדרת "הטרמפיסט". הרווח כולו שלנו 🙂 )). מגניב ורטרואקטיבית מאכזב משהו, כי הפרק לא היה משהו מיוחד. הופעת הקמיאו הקטנה של קליז וברון הוכנסה ברגע של אילתור כי הם היו פשוט בסטודיו השכן ב-BBC ואדמס, ידידם הטוב, הזמין אותם לקפוץ לרגע לצילום 🙂

אכן, מעז יצא מתוק, באופן מוזר…

עדכונצ'יק: עכשיו אני רואה את הDVD השני, עמוס ראיונות ותיעוד על הפרק (בכ"ז מדובר בהפקה של סרט של 90 דקות). מסתבר שאדמס היה העורך אבל כמעט מעולם לא הכותב כי הסגנון שלו באמת חרק בעולמו של הדוקטור. הפרקים האלו הופקו כמיני-סדרה של ארבעה חלקים, כאשר בפרק האחרון תמיד "מחזירים את כל הצעצועים למקום" וההיסטוריה האנושית לא מופרעת, ואילו אדמס אהב לפזר צעצועים כדי להראות לנו משהו ברובד שמתחת על טבע האנושות, ממש לא ענין אותו לבנות הרי נראטיב, וזה ברור לכל מי שניסה לקרוא אותו בעין בוחנת. אכן מהראיונות יוצאים כמה אינסייטים מעניינים, כולל מהראיונות עם אדמס עצמו מתחילת ה80 (עטוי מגבות שונות באופן מוזר) ואז מ-92. איזה מזל שנעשו הראיונות שנים לפני שחשבו שיופק DVD!

הסיבה שאדמס בסוף שכתב את כל התסריט היתה שלא היה תקציב לכל הלוקיישנים בתסריט המקורי והיה צריך להעיף משם אלמנטים בעייתיים אחרים (הימורים בקזינו בתכנית חינוכית לילדים? שומו שמיים), אבל התפקיד שלו אמור היה להיות רק זה של משפצר תסריטים, כמו העבודה המצויינת שג'וס ווידון עשה עבור "טוי סטורי" של פיקסאר. אבל ווידון יודע לספר סיפור ולבנות נראטיב, ואילו כל המרואיינים אמרו על אדמס שבתור עורך או כותב תסריטים הוא פשוט היה במוד תלישת שערות, הוא היה הרבה יותר חזק בשפע הרעיונות המופרעים שלו. בל נשכח גם שתוך כדי השכתוב/עריכה הזו הוא היה גם עסוק בהפיכת תסכיתי הרדיו המוצלחים שלו לספרים, אני לא יודע מאיפה היו לו עוד נוירונים פנויים באמת…

ואגב – פוסט 777, למי שאוהב נומרולוגיה. לא יודע מה זה אומר 🙂

פורסם ב

הלך על מז"פ

שני פוסטים אחורה הפנ(ת)ה אותי הקורא(ת) הנאמנ(ה) זמ"מ למאמר מדעי של ד"ר דן פרומקין על אימות פורנסי של דגימות DNA. במאמר בNYT הוא מספר למעשה כמה קל לכל סטודנט לתואר ראשון בביולוגיה לפברק דגימת רוק או דם שלי עם הרוק והדם שלו, אם יש לו את ה-DNA שלי ממאגר כלשהוא (למשל זה שמשטרת ישראל אוספת כבר כמה שנים). מדען מNIST מגיב בכתבה שזה מאוד מרשים אבל הוא "לא חושב שהפושע הממוצע יטרח ללמוד וליישם את השיטות האלו". הזמן יגיד. אם הפשע ישתלם, אנשים ישקיעו בציוד.

המאמר מציע גם שיטה לזיהוי אם חתימת הDNA זויפה או שמדובר בDNA אורגני, אבל מעבר לכך לא מגלה בעצם דבר חדש. זה לא מבטל את הDNA כראיה אבל זה מאוד מחליש אותה, ויאלץ את מז"פ לעבוד יותר קשה. הבעיה העיקרית היא, שהשיטה של "הגברת DNA" שמשמשת כאן מזייף פוטנציאלי היא לרוב אותה השיטה בדיוק שמשמשת את מז"פ כדי להגביר דגימה לצורך בדיקתה.

הפרטים בוודאי ידועים לשלטונות החוק, אבל זה אומר שאיפשהוא מישהוא עובד על שיטות לעבוד גם על הבדיקה הזו. בקצב התקדמות שוק הביוטכנולוגיה, אני בטוח שהלוחמה הזו תהפוך ליותר יצירתית מהר מאוד, והמרוויחים יהיו כמובן יורשיו של מייקל קרייטון, אולפני הוליווד, ופושעים עשירים שונים. בלייד ראנר, מישהו?

סלאשדוט התייחסו לעניין, כמובן והתגובות לא אחרו להגיע…

מגיב א': דפיקה רצינית. (דורג "5, אבחנה חשובה")
מגיב ב': רק תזהר לא להשאיר עדות DNA מפלילה…

עדכון: חפירה גוגלאית מהירה מראה שזה סיפור מהתחלת השנה, הנה ב"הארץ".

עדכון שני: יכולתי להשבע שהכתבה היתה עם תאריך 01/01/2009 קודם, עכשיו אני רואה שהיא מלפני פחות מיום. באג? כנראה, כי הצצה נוספת בכותרת שלה מיד מזה אותה כתרגום של זו מהטיימז. מוזר מאוד.

פורסם ב

Copyfight: מחיר השיר, מחיר החירות

$80K לשיר זה המחיר החדש. אם נשווה את המחיר של דולר בודד לשיר בממוצע בחנויות מקוונות, הרי שבית המשפט האמריקני העריך שה"פושעת" חילקה עשרות אלפי עותקים מכל שיר לפני שנתפסה ו"אי אפשר להעריך את הנזק". אבסורד? בוודאי, כאשר במרחק אלפי קילומטרים ספורים חוקקו חוקים שמוציאים מזרועות השיטור את חלפני הקבצים הפרטיים, אם ע"י ליגאליזציה של חלפנות פרטית ואם ע"י חוקי הגנה על הפרטיות. גיל פרוינד בדיוק התייחס לשאלות המוסר, הטכנולוגיה והחוק.

ובנושא קרוב, ממילא הגיע הזמן להמשיך כאן את הדיון בענין חופש התוכנה ומפלגות הפיראטים שקמות עכשיו בכל מני מקומות בעולם המערבי (כרגע שבדיה, נורבגיה, קנדה ואולי גרמניה ממה שאני זוכר). בפוסט קודם בסדרה הפנה צפריר את תשומת ליבנו להתייחסות הספציפית של סטולמן לבעית חוקי קופירייט קצרים מדי. סטולמן מפחד שפרויקטים של תוכנה חופשית ינזקו ישירות מכך שלפי הצעת הפיראטים, חוק הקופירייט יוגבל ל־5-10 שנים, או-אז יהפוך כל קוד המקור של פרויקט פתוח לחופשי מדי, קרי רשות הציבור. הסכנה לטענתו היא שחברות תוכנה קניינית תתחלנה לגנוב את עמלם של אנשי התוכנה החופשית ולקבור אותם בתוך מוצריהם המשמימים שיופצו אולי בחינם אחרי תקופה, אבל ללא קוד מקור. יש לי כמה תשובות לזה.

  1. אז מה? הפרויקט הפתוח עדיין יהיה בחוץ, מי שיודע מה שטוב לו יקח את הגרסא הפתוחה ולא הסגורה.
  2. אמנם נכונה הטענה כי הGPL משתמש בחוקי הקופירייט בצורה חתרנית כדי ליצור מצב קופילפט אבל האם באמת פג תוקף רשיון הGPL עת יפוג הקופירייט? הרי יש רשיון משתמש לחוד וקופירייט לחוד, יפרש נא עורך דין זריז אם סטולמן מפרש נכון את החוק.

    3. בהמשך לסעיף הקודם, הטענה של RMS היא שהGPL איננו EULA אלא רשימת תנאי הפצה. אני לא מבין מה ההבדל אם כך, אי אפשר להגיד שמעמדו של הGPL הוא כשל EULA "רגיל" אחר?

  3. ההצעה של הפיראטים אכן לא מושלמת. הרי מה היא מטרת החוק? לשמור על זכויות המפיצים (ולפעמים קצת על זכויות היוצרים) לקחת פסק זמן להנות מהכנסות מובטחות מהיצירה לפני שזו תהפוך לרעיון חופשיים ברשות הציבור, לצורך המפורש של תועלת הציבור. והרי איך תשמור על תועלת הציבור בלתי אם ע"י קופילפט? לכן אם כבר עושים רפורמה יסודית אפשר להרחיב ולהפריד את ההגדרות בחוק לתוכנות, או לכל יצירה שחשובה הפצת התבנית/קוד/מקור שלה ולא רק התוצר הסופי, ואז לנסח את החוק אחרת בהתייחס לזה, או לחלופין:
  4. כאשר פגה תקופת הגנת הקופירייט, למה להשליך את הרעיונות אל ואקום "נחלת הכלל" ללא שום תנאי? האם PD בהגדרתו הנוכחית היא ברירת המחדל הנכונה? הייתי רוצה לדמיין איתכם עולם שבו ברירת המחדל לנחלת הכלל היא רשיון CC-by-SA, שזה פותר גם את דאגותיו של סטולמן וגם בעיותיהם של עוד הרבה חומרים אחרים.
פורסם ב

חייך, אכלת אותה

לפי מעריב מצלמות האבטחה לא מנעו את רצח קרפ ולא ברור אם יעזרו לפענח אותו. הסטטיסטיקות בלונדון (מהערים המצולמות בעולם) מראות שיפור מסוים במצב סוגי פשיעה מסוימים ולא באחרים, ועדיין מעדיפים להוציא הוצאות חד פעמיות (כמעט) על ציוד מאשר להוסיף משכורות והכשרה לאנשים.

אהודק עושה את התפירה בין נושא הבטחון האישי המתרופף וחקיקות המעקב של הממשל המטורפף. גם ברוס שנייר מזהיר כי גם תעודות אובר-חכמות עדיין לא ימנעו את גניבת זהותכם כי אנשים נוחים להטיה והטעיה. בפוסט על סכנות השימוש החוזר במידע אישי, אבנר פינצ'וק שלף את הציטוט המצוין הבא שלו לגבי חקיקה, ממשל וטכנולוגיה:

"History will record what we, here in the early decades of the information age, did to foster freedom, liberty and democracy. Did we build information technologies that protected people's freedoms even during times when society tried to subvert them? Or did we build technologies that could easily be modified to watch and control? It's bad civic hygiene to build an infrastructure that can be used to facilitate a police state."

Bruce Scneier: Risks of Data Reuse

טכנוקרטיה, אולי עתיד פאשיסטי, אפשר לפתח את הנושא עד למשטרת הגירוש של הזוהמה מהתחנה המרכזית, אבל אני אכנס לדיכאון, עזבו.

פורסם ב

הקו בין המדע למדען

אינני יודע אם דורון כתב את "הזכות להחליט שלא להחליט" בעקבות הפוסט הקודם שלי שבו ביקרתי את הצעתו של פרופ' עדי שמיר בטענה שהיא אקדמית מדי ואיננה ישימה במציאות, או בגלל שהנושא הציק לו אישית לאחרונה.

יש שאלה לא קלה פה. מדענים אמורים (בעיני הקהל) לתת תשובות מוחלטות של כן ולא, אבל מדע לא עובד ככה אפילו בשאלות של מדעי הטבע. כאן יש בכלל שאלה של חישוב וניהול סיכונים. זוכרים את הקליפ שכבר פעם לינקקתי פה על חישוב הסיכון שבאי-פעולה למען עצירת שינוי האקלים? משהו דומה קורה פה, ומדענים מגיבים גם מהבטן. בפאנל גער עמידרור בפרופ' שוקן (ושטרית הגדיל לעשות) על כך שהאקדמיה פתאום נזכרת לבקר את התהליך החקיקתי ואיך הוא מעיז. אני חושב שראשית זכותו ואולי חובתו של כל אזרח לצאת בביקורת במדינה דמוקרטית, ושנית גם בלי הבנה מעמיקה – התהליך במקרה זה מדיף ריח רע למרחקים, מיקי איתן טרח ופירט על כך בהרחבה (וגם אני כאן בעבר). אם היה חוק יסוד: חקיקה במדינת ישראל (אבל אין, הידעתם?) אז חוקים לא היו אמורים לעבור בצורה מחטפית ובלי תנאים ושלבי ביקורת מחייבת.

דורון:

למה , מצופה מעורכי דין להביע את דעתם , גם את דעתם האישית , ולא מצופה מהם להיות רק "טכנאים של החוק" ? למה עורכי דין יכולים לדבר על סיכונים וסכנות , גם אם זה לא נוגע לחקיקה עצמה או לתהליך החקיקה עצמו .. ובכל זאת , דעתם חשובה ומקובלת ?

ואילו מהצד השני, מופעל לחץ בלתי פוסק ולעיתים בלתי הוגן על אנשים טכנולוגיים , להיצמד אך ורק לאג'נדה הטכנולוגית .. ולדבר על הטכנולוגיה או לשפוט את הטכנולוגיה בלי להצביע על סיכונים אחרים / נלווים / משלימים ??

האם מדענים צריכים להפריד את הרגש מהמקצוע כשהם מתבקשים לדעת מומחה? כמובן.

האם למדענים מותר להביע גם דיעה אישית בנפרד? כמובן פעמיים (כאזרחים בכלל וכבקיאים בתחומם בפרט).

האם אפשר לצפות ממדענים שיצליחו להפריד בין דעה חברתית/פוליטית לדיעה מדעית כשהנושא שעומד כאן תחת התקפה הוא אופיה של החברה בה הם חיים ופועלים? אני חושב שקשה לעשות זאת, רביה וברזילי-נהון הצליחו אולי יותר מאשר ביהם, אבל מנגד עמדו שטרית ועמידרור והביעו דעות הרבה יותר נחרצות בתחומים שבהם הם הרבה פחות מבינים, ובמקרה זה קשה במיוחד לעמוד במגבלות שמטילים עליך בצורה שכזו.

שטרית (תמלול של קלינגר):

אני לא מסכים עם רוב הדברים שנאמרו כאן. אני מתפלא על דבריו של פרופ' שוקן שאתה שופט מקום שאתה לא מכיר. מאיפה אתה מכיר את הכנסת. אתה רוצה שאני אשפוט ואגיד מה קרה במכללה הבינתחומית? זה אחד החוקים שהדיונים בו היו ארוכים ביותר ויסודיים ביותר. פרט לפרופ' ביהם, אף אחד לא טרח לבוא; אבל איפה הייתם ומה עשיתם? יש בישראל מאגרים ביומטריים של מיליונים של אזרחים, שאין עליהם שום הגנה, שום חוק. פתאום נזכרתם שיש מאגר ביומטרי.

עייף לי להמשיך לכתוב כאן את המובן מאליו…