תגית: חשיבה ביקורתית

מה זה קיימות? פעם נתקלתי במלה ולא התעכבתי, זה נשמע כמו מונח פילוסופי/ניו-אייג'י כזה מהסוג שאני אלרגי אליו ולא נוגע לי לחיים. כמה שנים אחר כך נתקלתי בו בעודיני לומד קצת יותר על עניני סביבה, מיחזור וטבע, ומתחיל להבין שהתמונה הרבה יותר גדולה מזה. זו כבר לא מילה שמסמלת אידאולוגיה או בחירה בדרך חיים, אלא גישה שלמה לתכנון וניהול של מנגנוני חברה, ממשל, כלכלה, חינוך, תכנון אורבני, פיתוחי מדע והמון תחומים. קיימות היא תרגום (לא מוצלח בעיני) למושג Sustainability, אבל אני לא מכיר מילה יותר קצרה שמביעה את "היכולת של מערכת או תהליך לתפקד ולשרוד לאורך זמן". מארמית הושאל הביטוי "בר קיימא", כלומר ניתן לקיום, ואלו המילים שתפסו בתרגום השיח הבינלאומי הזה בארץ.

אז איפה זה נוגע לחיים האישיים שלכם? ובכן…

כמה פעמים ביום אנחנו רואים סיטואציה, והתגובה שלנו היא "אם זה ימשך ככה יקרה איזה אסון" או "נו, הטמבל מזניח את זה היום, אבל יום אחד הוא יצטער על הזמן/כסף שהתבזבז בגלל שהוא לא תכנן מראש"? ילדים, וגם כמה אנשים שגדלו להיות מפונקים, לא אוהבים לדחות סיפוקים, ולא טורחים לחשוב על סביבתם האנושית או זו הטבעית כשיקול חשוב. אנשים שמתכננים קדימה, חוסכים משאבים לזמני שפל ומכניסים שיקולי סיכונים לתכנון נחשבים לבוגרים ואחראיים. אבל האם חברות כלכליות וממשלות מתנהגות באחריות ובגרות? הרבה חברות מתכננות רק שנים ספורות קדימה ורק לפי רווח כלכלי, ומדינאים לפעמים מתכננים רק חודשים קדימה, במיוחד במדינת ישראל שבה כמעט אף כנסת לא מסיימת את 4 השנים שבחוק בלי ליפול בהצבעת אי אמון בממשלה.

במדינה שבה רוב מקימי הסטארטאפים שמים מראש מטרה להרביץ "אקזיט" אחרי שנתיים כאסטרטגיה, לדעתי משהו חשוב מפוספס.
אנשים שמתעלמים מ"הזיות של מחבקי עצים" אבל יאשימו את הממשלה באיכות המים של מקורות, פשוט לא למדו להפעיל חשיבה בקורתית.
כשיש רוב קוראים נגד תהליך שלום – אני לא מבין איך מתעלמים מעלות מלחמה לכלכלה, עלות המתח בבריאות הציבור, ועלות האווירה לחינוך הדור הבא ליחס לזולת ותכנון עתידי. אה… והנזק הסביבתי.

"מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא" מתוך מצע "התנועה הירוקה" מתייחס לנושא כמו שמעט מאוד מפלגות בעולם בכלל ובישראל בפרט נותנות עליו את הדעת. אמנם יש חברי כנסת סביבתיים או חברתיים במפלגות שונות, אבל עד לתי"מ לא ממש קמה מפלגה שניסתה להסביר שהדברים האלו קשורים, ונוגעים לחיינו יותר מאשר השיח הציבורי הנרגש (ולפעמים קפריזי) על מדיניות החוץ הרופסת, מדיניות הבטחון הקשוחה מדי, או שיחות ארוכות (כמו שהיו לי השבוע) שמדיניות הגרעין שלנו עמומה מדי. השאלה הנשאלת היא כמה אנשים עוצרים לחשוב על המחירים לטווח הארוך? המחיר החברתי, הסביבתי והפסיכולוגי של חסכון תקציבי חינוך, רווחה ותרבות הוא גדול ממה שאנחנו מוכנים להודות, והמסר הזה מורכב מאוד. אי אפשר לקצר אותו לסיסמא קצרה יותר ממשפט או שניים, ועם זה קשה לזכות בבחירות.

אפרוט לכם כמה דוגמאות.

בדומה לרעיונות נהדרים של ראשי ערים להתחרות בינהם על העיר הירוקה ביותר כשאף אחד לא עוצר לחשוב שאין מיים שיעזרו לך לנצח בתחרות – ככל שתשקה יותר את הדשא תהיה העיר שלך ירוקה יותר לתושבים שבעוד שנים ספורות ימותו מצמא.

או למשל אם תחסוך היום בתקציב החינוך, תקבל דורות של אנשים שלא יוכלו להמשיך את תנופת התעשיות עתירות הידע, ותוותר עם עם של עובדים פשוטים, ומנפילת היצוא תגלה שפתאום אין לך תקציב להזרים לחינוך כדי לתקן את המצב בעוד כך וכך שנים. רוצים דוגמא חייה? אוסטרליה רוצה לקצץ בהוצאות ולכן חתכה לחלוטין את התקצוב הממשלתי למחקר מדעי. תלמידי מקצועות שונים יעזבו (או כבר עוזבים) את המדינה כדי לסיים את הדוקטורט במקומות אחרים בעולם, אנשים חכמים לא יחזרו או יהגרו לאוסטרליה, וישאר לו עם של פועלים פשוטים, בלי תעשיות ייחודיות או ידע מדעי מעניין, וגם לא מרצים מוצלחים באוניברסיטאות, ואולי בסוף גם מורים פחות מוצלחים בבתי הספר ורופאים פחות טובים, ובנקאים…. בקיצור ימים יגידו, ומעניין מתי יזכרו ויבינו שהפחתת תקציב ניתן לשרוד ולתקן, אבל ביטול תקציב ליותר משנה חונק את המערכת הזו ופשוט הורג אותה, והשיקום יהיה יקר מנשוא. המושג "בכייה לדורות" מקבל פרופורציות אמיתיות.

קיימות היא למעשה מחשבה ותכנון קדימה. כשאנשי סביבה מבקשים לוותר על תחנת חשמל פחמית נוספת הם לא חושבים על העלות המיידית למשק בצורת עיכוב אספקת האנרגיה למדינה, אלא על העלות הכוללת של זיהום האוויר, סרטן הריאות של אלפי תושבים במורד כיוון הרוח בעוד 20 שנה, ועוד פרמטרים שמשרד האנרגיה לא ממש טורח להכניס לחישובים, ומשרד האוצר מעדיף לא לקחת את האחריות על הוצאה מוגדלת היום כדי למנוע את העברת האשמה והאחריות למי שיאיישו בעוד 20 שנה את המשרדים הנוגעים לדבר.

דוגמא נוספת? בירושלים נבנה גשר ענק (ובעיני מכוער) בכניסה לעיר. הגשר בנוי מחומרים ובשיטות שגורמות לכך שהתחזוקה שלו תעלה כמה מליונים בשנה וכנראה חייבים יהיו לפרק אותו עוד 20-25 שנה בגלל בעיות שונות בבניה שיודעים עליהן כבר היום. צא וחשוב, בלי הרבה היוונים של המחיר, אם יעלה 10 מליון ש"ח תחזוקה לשנה ועוד 50 מליון ש"ח לפרקו בסוף, הרי שאנחנו יודעים מראש על הוצאה של 250-300 מליון ש"ח (ונדמה לי שיש הערכות גבוהות יותר). אם יש גשר שניתן לבנותו היום ב100 מליון ולתחזקו ב2 מליון לשנה בלבד, ויחזיק ל50-80 שנה, האם לא סביר שהפתרון הנכון הוא לפרק את הגשר הנ"ל מיד ולהחליפו? אנשים נזדעקו בלי לחשוב או להבין כשראש העיר החדש ברקת העלה את הענין, ולצערי השיקולים האלו לא עמדו לנגד עיניהם של לופליאנסקי ויועציו כשהעדיפו להשקיע בפיל לבן שאינו משתלב בנוף העיר, וספק אם הוא עמיד במזג האוויר הירושלמי הקשה במקביל ללחץ הדינאמי של רכבת קלה פעם בכמה דקות – נמתח ומשתחרר, ושוב נמתח ושוב משתחרר. אני אישית ממש מפחד לנסוע מתחתיו וזה עוד לפני שהרכבת יוצאת מהתחנה.

וצריך להכניס קיימות גם בביטחון ומדיניות חוץ. שלום בר קיימא זה ברור לכולם – שלום שלא יתפרק בעוד 20-30 שנה כי לא טרחנו לתחזק אותו. ומה לגבי מלחמה? וצבא? החזקת צבא זה דבר אחד, אבל כמה נזק גורמים בסיסים מסוימים לסביבה האקולוגית, וכמה למורל והלך המחשבה הישראליים? הביטוי "הכיבוש משחית" מוחה בדיוק על הנקודה הזו – המחיר ארוך הטווח של הפגיעה הבסיסית בראיית העולם של ילדים שגדלים בישראל ובשטחי A. ילדים הגדלים בעולם של "קמים עלינו לכלותינו", שיודעים שבגיל 18 כולם הולכים לצבא (ולא תמיד חוזרים) להפליא מכות ב"ערבים" (שזה יצור שנראה כמו חיקוי אדם ומופיע בחדשות רק בהקשרים שליליים), אנחנו פשוט ממשיכים לגלגל אליהם טראומות של דור שני לשואה כשעוברים עוד מעט ארבעה דורות, ומתחזקים את המיתוסים של "אין עם מי לדבר". הפחד של כמה ישראלים הוא שיגיע שלום, ויהיו כאן רק דורות של אנשים שלא רגילים לחיות ולדבר שפה שאין בה מלחמה ואגרסיביות, ואז עולה השאלה המתבקשת, למען מה נלחמנו אם בדרך איבדנו אותו? המשאב הכי חשוב לשמירה על האחדות והאופטימיות הוא לא תקווה לנורמליזציה, אלא התרגול שלה ביומיום, כדי שנזכור על מה כדאי לשמור. אבל אנחנו מדברים עליה קצת כחלום ולא כיומיום, אז איך נדע לחיות בשלום כשיבוא אם אנחנו לא מתרגלים אותו? לא עם השכנים, לא בין מפלגות, לא בין יריבים בתוך המפלגות, והנה זה גולש לריבים בין שכנים או בתור לרופא, והופ… הנה הלכו חוקי מוסר בסיסיים של קיימות מתוך ארון הספרים היהודי ממש. כל ישראל כבר אינם חברים, ואינם ערבים זה לזה, ומלחמות התרבות והכפייה הדתית מתעצמות, כי אנחנו לא יודעים לחיות שלא במלחמה. כמו בריון הרחוב שמרביץ לכולם כי הרביצו לו שנים בבית, והוא פשוט לא יודע איך להתייחס אל העולם אחרת.

וזו, כמו שאומר הרב מלכיאור, "זו לא מדינה יהודית". ואני מוסיף שזו תרבות שאינה בת קיימא, ולכן גם שלטון שאיננו בר-קיימא. כן… גם תרבות בת קיימא היא דבר שצריך לתכנן נכון ולהבין השלכות.