אל תהיה פוץ

כמו שהזכרתי, פיל פלייט נתן הרצאה לפני כמה שבועות בכנס הספקנים TAM8. במקום לדבר על התכווצות הירח ואסטרונומיה הוא בחר לדבר על גישה. רבים בתנועה הספקנית (ואני מודה, גם אני חטאתי) לוקים בבעית הסברה. השבוע ההרצאה הגיעה סוף סוף לרשת.

Phil Plait – Don't Be A Dick from JREF on Vimeo.

לצערי לא הועלה תמלול מלא של ההרצאה (הנה משהו חלקי שהעלה בלוגר אחר) אבל אם לנסות לסכם:
* כמה מכם החזקתם פעם באמונה מופרכת או שגויה? (למעלה מחצי מהקהל מרים ידיים).
* כמה מכם זנחתם אותה כי מישהו נתקע לכם בפרצוף וקרא לכם בשמות וירד עליכם? (יד אחת עולה, וכנראה בצחוק).

דרך טיעונים רציונאליים, פיל עובר בעדינות, שלא מתוך מטרה להטיח במישהו ביקורת קשה אלא להסביר את גודל הבעיה ולמה חשוב לשנות גישה. הוא חוזר ומדגיש שהוא לא מבקש שנוותר על כעס או התלהבות, אלו רגשות אנושיים ומובנים, אבל אנחנו חייבים להבין שאמונה היא חלק מובנה במוחינו ואי אפשר לצפות שמישהו יעקור מראשו אמונה ויחליף אותה באי-אמונה. יותר סביר שמיד תקנן שם אמונה אחרת. הוא נותן דוגמאות להפעלת הגישה הזו עם ילדי בתי ספר שהוא פוגש בבתי ספר של "חגורת התנ"ך" ואיך הוא נותן לרעיון של עובדות ומחקר מדעי להנחות אותו הרחק מהפיכת דיונים כאלו לפוליטיים.

"הרעיון הכי טוב שיעלה בראשך שווה כקליפת השום אם לא תשתמש נכון בתקשורת כדי להפיץ אותו" הוא אומר, והוא מדבר על תקשורת בינאישית כמובן. חשוב שאנחנו נלחמים על הגיון ועובדות, אבל זו לא מלחמה של ארטילריה, כאן חייבים דיפלומטיה.

פיל פרסם את הוידאו אצלו בבלוג והוסיף שני פוסטים על התגובות בבלוגוספירה ועל האנשים שזה הכי נגע בהם. האחרון שווה קריאה, אם מעניין אתכם הנושא.

הסברה מול הטחת עובדות – עוד פן

אני חושב שזו כמובן גישה נכונה. כמו שבנושאים אחרים התברר שבנושא אלכוהול, סמים או הימורים, הסברה וטיפול בגורמים אפקטיביים יותר (גם כלכלית) מאשר איסורים גורפים ואכיפה קשה. אנשים בורחים לסמים לא כי הם זמינים אלא כי מצב הרוחה והחברה גורם לאנשים לחפש בריחה מהחיים הלא נעימים. אנשים בורחים בצורה כזו לאמונות תפלות וטיפולים אלטרנטיביים בגלל יחס גרוע מהמערכת הציבורית העייפה והבלתי תומכת. לצערי אני המום לגלות שהחל מהיום ספקית האינטרנט שלי מתחילה לחסום אתרים. משטרת ישראל, בצו בלתי חוקי, הורתה להם לחסום אתרי הימורים. זה נשמע כמו יריית ניסוי לפני שיתחילו לחסום אולי פורנו, חדשות לא מצונזרות, דעות אנטי-ישראליות ולך-תדע-מה. אני תוהה כמה כסף מושקע בחינוך, הסברה ושיקום מהמרים. הלוואי שיתחילו ללמד ילדים סטטיסטיקה מגיל צעיר כדי שיבינו שאין איך לנצח בזה וישקיעו פחות בלעוות את חוקי המדינה.

הסטטיסטיקה לגבי תקופת היובש בארה"ב מראה שכמות הליטרים אלכוהול לנפש לא ירדה בזמן האיסור. יש טענות שגם כמות הגראס שתעושן אם יוכנס הקנאביס לחוק תשאר דומה, רק שאנשים יכנסו פחות לכלא ושוטרים יעברו לעסוק בדברים אחרים. אנשים מוצאים איך לעקוף חוקים מטופשים, למשל תאילנד התחילה לחסום את ויקיליקס ומיד צץ אתר מראה מקומי. תהיו בטוחים שגם אתרי ההימורים הבעייתיים ימשיכו להיות נגישים, אם לא ישירות אז דרך TOR.

אז משטרה יקרה וכנסת גם – אל תהיו פוצים בבקשה.

תלמידים מדודים

באתר "שיתוף" מייסודו של מיקי איתן העבירו הילוך ופתחו אותו היום לציבור (ובכך גם הושק האתר הראשון על כלים חופשיים בתהיל"ה: דרופל+LAMP כמו בספרים). הדיונים בינתיים בסגנון בלוג ולא משהו משוכלל כמו "אקלי", אבל אתם יכולים לראות איך זה מתנהל (לצערי כרגע טיפה ברדק) בנושא "העולם נגד פרופ' בלר" הלא הוא חוק ראמ"ה. הפרופסור מציגה את עמדתה – "הנתונים חשובים אחרת איך נדע איך לעזור למי" ושולפת מחקר מ-1965 כדי להצדיק את הענין.

בלר כותבת (הציטוט המלא בלינק):

ג'יימס קולמן נחשב לאלברט איינשטיין של חקר החינוך. עד מחקרו פורץ הדרך ב-1965 הניחו כולם שהישגים בחינוך הם תוצאה ישירה ובלעדית של תקצוב בית-הספר: יש מימון, יש תוצאות. קולמן הוכיח שכולם טועים.

לראשונה בתולדות מדע החינוך, אסף קולמן בשיטתיות מידע על 150 אלף תלמידים בארה"ב: רקע אישי, מקום מגורים מדויק, השכלת הורים, הכנסה משפחתית, היסטוריית ציונים, ועוד. הוא מיין אוקיינוס של פרטים אישיים, שעד אותו מחקר נחשבו לרכילות אישית, דיסקרטית. לאחר שניתח את מאגר המידע, התברר שהישגים כלל אינם תוצאה ישירה של תקצוב, אלא יותר של רקע סוציו- אקונומי של התלמידים, אקלים בית ספרי, עמדות מורים, מיומנות מורים, ציפיות שלהם מתלמידים ועוד. התובנה של קולמן – שהיום אולי נשמעת מובנת מאליה, אך בשנות ה-60 נחשבה לסנסציה – היא תוצאה של מחקר שיטתי, כמותי, מדעי.

[…]

עניתי:

פרופ' בלר היקרה,

המחקר של קולמן בן כמעט 50 שנה, ומאז השתנו דבר או שניים ביעילות של כריית מידע, ונאסף לא מעט ידע ופותחו הבנות לגבי הסכנות של ריכוז מידע אישי רב מדי.

אם היית פוצחת היום במחקר שכזה (שלא לדבר על היקף כזה), היית צריכה לקבל אישורים מפורטים מכל הורה על שחרור סודיות על מידע על קטין והיית צריכה לעמוד בהרבה תקנים מחמירים ולהשמיד את המידע המזהה מיד עם תום דגימתו והעברתו דרך אגרגטור סטטיסטי כזה או אחר.

אך כאן את מבקשת לבנות מאגר קבע, מתעדכן, פרטני, אישי, עוקף אישורים ותקני פרטיות, לא בתקנה ולא בצורת פרויקט פנימי של משרד החינוך אלא כחוק מדינה.

לא רק זאת אלא שאת מבקשת לחוקק אותו רטרואקטיבית, משמע שאת מאשרת שעד היום נעשה הדבר מחוץ ואולי בניגוד לחוק, וזו חוצפה שאין לה כפרה. אני מאוד בעד מידע ציבורי ובעד מחקר מדעי, אבל יש קווים אדומים שנחצו כאן, ואת הצעת החוק שאמורה להזיז את הרווים לנוחיות מאן דהוא אינני רואה כמשפרת את המצב.

כבר היום דולפים שמות וכתובות תלמידים ממועצות מקומיות ואולי ממשרד החינוך, מאות אלפי תלמידים מקבלים הביתה דואר זבל, פרסומים לקייטנות ולשאר שירותים פרטיים לפי מאגרי נתונים שנמכרו עבור בצע כסף לידיים פרטיות. הפנימיה למחוננים בירושלים יוצרת קשר עם הורי תלמידים לפי תוצאות שדלפו של מבחני "הדסה". לפעמים זה לטובה ולפעמים לרעה, אבל בידי הגופם האלו אני לא מוכן להפקיד מאגר נתונים מזוהים מפורט עוד יותר של תלמידים ומשפחתם. יש עשרות דרכים אחרות לחקור בעזרת אגרגציה ברמה בית-ספרית או מחוזית ולא הזדקק למאגר נתונים מטריד כמו זה שאת בונה.

אשמח מאוד אם ימשכו חזרה כל סעיפי איסוף ואגירת המידע המזוהה מהצעת החוק מלבד ציוני המבחנים האוביקטיביים הדרושים.

עוד דבר שחוזר על עצמו ככל שאני קורא את המחקרים של כנס צ'ייס השנתי ומאמרים שונים על חינוך טכנולוגי, לתקוע ילדים מול מחשבים זה כלי נהדר לקבל פידבק מיידי וכמותי על יכולותיהם והצלחתם לאורך ציר הזמן, אבל זו לא שיטה טובה ללימוד או לחינוך. כמו שאומרת דר' ג'יל בולט טיילור ומחקרים רבים לאורך ורוחב ארה"ב, חצי הכדור המערבי נמצא יותר מדי בחצי המוח השמאלי ושכח את הימני. אני זוכר מחקר בשיקגו שצוטט ב-Freakonomics החוקרים הראו שילדים שנבחרו באקראי לעבור לבית ספר יותר "נחשב" לא שינו את ההישגים הלימודיים הטיפוסיים שהיו להם (ובהתאמה למקור הסוציואקונומי של סביבתם), אבל כן השתפרו הרבה כשעברו לבתי ספר טכניים. אני יכול להעיד רק על עצמי, אבל מצבי הלימודי והחברתי השתפר פלאים כשהצלחתי לברוח מחטיבת הביניים הכותשת שלי לתיכון אורט למגמת אלקטרוניקה, אבל זו לא דוגמא. השכל הישר שלי אומר שילדים צריכים אינטראקציה חברתית מול ילדים ומורים, צריכים אינטראקציה עם העולם הפיסי, להלחים, לקדוח, להרכיב, לכופף ולהתעסק בדברים כדי לפתח את האינטלקט.

באחת מהרצאות טד, טען המרצה שנאסא לא לוקחת יותר מהנדסים, אפילו לא מהנדסי תוכנה, שלא היה להם מעולם רקע של עבודה בידיים. המחקרים היום מראים בלי צל ספק שכל התעסקות עם דברים מכאניים ופיסיים בונה יכולות קוגניטיביות משופרות גם בפתרון בעיות לוגיות-אבסטראקטיות כמו כתיבת תוכנה. הושבת ילדים מול מסך ומקלדת לא עושה את העבודה. לכן אני כל כך מעריך אנשים כמו לארי רוזנסטוק, המורה לנגרות שהקים את רשת "בית ספר הייטק" שמקיפה היום לא רק תיכונים אלא מתחילה כבר מהגן. התלמידים לומדים פרומטאלית רק 10% מהזמן, השאר מוקדש ללמידה שמוגדרת Project Oriented, אמנות, מדעים, הסטוריה וחברה משולבים זה בזה. ההגדרות של "זמן לימוד", "זמן עבודה", ו- "זמן כיף" אינן קיימות, כי לא נכון ומיותר להבדיל ביניהן. אני חושב שמערכת כזו אולי לא נותנת לפרופסורים כמו בלר את הנתונים האובייקטיביים שהיא אוהבת כל כך, אבל העובדות מדברות ברור באחוזי המסיימים, בהצלחתם בבחינות לאומיות כמו SAT ובאחוז הממשיכים ללימודים גבוהים. המקום עושה לי חשק לחזור לתיכון:

(וזה אולי יזכיר לחובבי טד גם את ההרצאות של גבר טאלי).

אבל אני לא חושב שהמדידות של ראמ"ה יעזרו למדוד סקרנות ושיתוף פעולה, או יעודדו חינוך יותר טוב באיזו צורה. אני חושב שבשביל זה צריך אנשים טובים במערכת החינוך, שיתוגמלו כראוי ויוכלו להשקיע בתלמידים שלהם, ילמדו אותם סקרנות, נתינה, קבלה ולפלוראליזם, או כמו שאומר את זה מורי ורבי פרופסור שמעון שוקן, ללמד אותם להעריך מורכבות. לגמרי במקרה גיליתי שההרצאות מטדחוץ תל אביב עלו סוף סוף לטיוב לפני שבוע, והנה ההרצאה של שוקן. כשהוא לא ממציא כלים לשיעורי מחשב מבריקים, הוא מטפח תחביבים לא שגרתיים:

למי שחיכה לראות את שאר ההרצאות מהכנס, אני ממליץ גם על ההרצאות של שטיינברג, ברזין, שפירו והולמן.

אז לסיכום, פרופסור בלר. לא רק שהמאגר שלך בעייתי מבחינת פרטיות, הוא גם לא מקדם את החינוך לאיפה שצריך לקחת אותו, ולכן לא מביא את התלמידים לאיפה שהם צריכים להגיע. אני מקווה שהמאמצים והתקציבים יופנו לאפיקים הנכונים.

עידכוני צומת ספרים ומשרד החינוך

אייטם חשוב של אבנר פינצ'וק בטמקא.

עדכון ממעין דק על פיטוריה מ"צומת ספרים" על שהתנגדה לתת אצבע לשעון הנוכחות הביומטרי החדש.

קלינגר על פרטיותם של אחרים, הקרובים והחברים של מי שנפלו לתוך מאגר כזה או אחר.

עוד עדכונים מפינצ'וק: הוא הופיע הבוקר ברשת: "מההפקה של התוכנית נמסר לי, שבמשרד החינוך ניסו להניא אותם מלעשות אייטם בנושא. ככה מקדמים הצעת חוק שיש לה השלכות על מרב המשפחות בישראל ומקימה מאגר מידע רגיש על תלמידים – "בשושו""

שימו לב מה מספרים תלמידים שנדרשים היום למלא את ה"מיצב", פינצ'וק מצטט מתוך פייסבוק:

"כאשר הגענו היום בבוקר לבית הספר, אחד המורים אמר לנו שהשאלון לא יהיה אנונימי, הוא יהיה 'חסוי' ושלא נכתוב את שמנו על השאלון ושנגיש אותו ללא שם… הרכזת נכנסה לכיתה יחד עם בוחנת או נציגה ממשרד החינוך, חילקו לנו את השאלונים, ומסתבר שלא היינו צריכים לכתוב את שמנו הוא כבר היה מודבק שם עם ת"ז, כיתה, בית ספר ובר-קוד. חלקנו הסרנו את המדקה או צבענו אותה עלמנת שלא יהיה אפשר לראות את השם, אך מסתבר שאחרי שיצאנו מהכיתה הדביקו לנו את המדבקה עוד פעם ללא ידיעתנו… חזרנו לכיתה… וכאשר ביקשנו את הטפסים בחזרה נעננו בסירוב, בצעקבות ובזילזול… המנהלת ניסתה לשכנע אותנה שהשאלון הוא חסוי, ולא יהיה שימוש במידע שכתבנו, אבל אנחנו רצינו ששמנו יוסר. חשוב לנו לציין, השאלות היו שאלות אישיות עלינו ועל התנהגות בבית הספר, והיו תשובות שלא רצינו שידעו שכתבנו. לא השתכנענו ובסך הכול ביקשנו שיורידו את שמותינו, אם מדובר בסטטיסטיקה אין צורך בשמות. פנינו לכמה וכמה מורים, הם עמדו לצידנו אך ברגע שנכנסו לדבר עם המנהלת על כך הם חטפו צעקות… חופש הדיבור והזכות לפרטיות נשללו מאיתנו במקרה זה, אבל אנחנו לא שתקנו. לא משנה כמה ביקשנו והתחננו ומרדנו – הם התעלמו."

ולבסוף עוד כיסוי בהארץ.

יש לנו גזים

פורום פעולה אזרחית פתח קמפיין להגדלת המיסוי על קודחי הגז. אני אישית תומך, אבל אני אאלץ לחשוב פעמיים לפני שאפגין בחום הזה 🙂 עידכונים יופיעו באתר שלהם.

עדכון: החל מיום א' בבוקר, ועד צהרי יום ד', יהיה אוהל מחאה של המטה בגן הורדים בירושלים, שיכלול בתוכו גם עמדת חלוקת פליירים בכיכר אגרנט (קרוב לבית המשפט העליון).

והנה נייר העמדה, הניוזלטר הראשון של מטה המאבק, ועמדת המדינה וקק"ל מנגד. כן, קראתם נכון, משום מה קק"ל מתעלמת מהצ'ארטר שלה עצמה ותומכת בהפרטת קרקעות. לא ברור הענין הזה.

כרטיס הרב-קו – נפרץ או לא?

כרטיס ה"קאליפסו" של הרב-קו אולי מיועד לקריאה ע"י כל אחד אבל רק דרך איזו תוכנה יעודית. האם פריצת הקריאה משמעה קיצור הדרך לפריצת הכתיבה? הכתבה של דהמארקר מנצלת בכל מקרה את ההזדמנות וסוקרת את המשמעויות האפשריות – ואולי מעוררת מחשבות אצל כמה קוראים. חברת דן אינה מתרשמת מהפריצה וטוענת שאין לזה השלכות. לי אין מספיק ידע על הנושא כדי להגיד בוודאות.

אולי המין האנושי לא מסוגל לראות קדימה את העתיד. לעזאזל, אנחנו בקושי מצליחים לצייר תמונה טובה של העבר, אבל למה זהירות בסיסית איננה חשובה יותר?

פוסט עיתונות (או שמא חזרה למקורות?)

אייטם בעין השביעית מתאר את התמודדות עורכי העיתונים עם המדיה המשתוללת של הרשת, ספציפית מה קורה כשכתב או פרשן מביע דיעה אישית בבלוג שלו. אני חושב שזה מצחיק שזה נשמע כחידוש מהפכני, זו הרי חזרה למקורות. ההמצאה שלפיה עיתון צריך להיות נייטרלי קיימת אולי 40 שנה, ונשארה בגדר "הרצוי שאינו מצוי". הכתבים הימניים נשארים ימניים והשמאליים מושכים לצד שלהם. אני מרגיש שהמאמץ להסוות את זה מזלזל באינטיליגנציה של הקוראים. אם לכתבים ועורכים לא היתה דיעה הם לא היו הולכים למקצוע הזה, ורק טמבל יכול לחשוב שהוא באמת מצליח להסתיר את דעתו מכל האנשים כל הזמן.

רק להזכיר לכמה ששכחו, מקור "חירות הביטוי" התחילה בצורה צנועה בתיקוני החוקה האמריקנית. דיברו על freedom of the press או באנגלית של לפני 270 שנה "החופש להדפיס מה שבא". באנגליה אז היו כ-100 בתי דפוס מורשים ע"י בית המלוכה, וכל מכבש דפוס בלתי חוקי שהתגלה מיד נותץ ומפעיליו נשלחו למאסר. לכן חשבו אבות האומה שנכון יהיה שכל בעל דיעה יוכל לפרסמה אצל כל בית דפוס, או להקים עיתון שכונתי או עירוני או ארצי. עד שנות ה-70 של המאה הקודמת לא היו עיתונים שהסתירו את נטיות העורך ודעת הכתבים. כמו שפן ג'ילט מעיד על תוכניתו Bullshit – "אנחנו הוגנים ומוטים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, "fair and biased" במקום "fair and balanced"). לדעתי "הוגן ומאוזן" זו פיקציה מבית משפחת ה"פוליטיקלי קורקט", ועדיף לעולם שתעבור הרעה הזו משוק העיתונות.