סינגל מאלט שקר כלשהוא

אתמול הייתי בנורמה ג'ין, אחרי הפסקה ארוכה מדי לפה אבל קצרה מדי לכיס. המנות עדיין מצוינות, המחירים עדיין הוגנים, אני אתפנה להתרכז באלכוהול בקצרה. פתחתי בסטאוט של "יער המכשפות", המבשלה שמייצרת את הובגובלין – Wychwood. תאורטית זו אמורה להיות מבשלה בריטית אבל הבקבוק טען קנדית מקוובק. כל הבירות שלהם על שם יצורי יערות ומכשפות, הגובלינים מכוערים פחד והמכשפות כוסיות, ואתה חייב להטביע באלכוהול את נסיונות הפרשנות הפרוידיאנית לענין…
Hobgoblin beerclick for the full artwork
בעצם כשאתה לא שתוי הן לא נראות טוב כמו אתמול בלילה בחשכת הפאב (לחצו על הבקבוק). אני לקחתי את הבלאק וויץ' שמשמאל, סטאוט שהחברים שלי הגדירו כ"קפה בוץ קר" (אני אמרתי פילטר) וכי הטעם "מהול בקולה שהוציאו לה את הגז והסוכר" – על זה הסכמתי אבל התלוננתי שעדיין מתקתקה, אמרו לי שמאוד מרה. בקיצור חוסר הסכמה על הכל מלבד טעם הקפה המוזר, אבל לא מוגזם כמו הסטאוט של הגמל המרקד. אני נשאר לי עם גינס תודהרבהלכם.

אחורי זה לקינוח דפדפה עיני התפריט האלכוהול מהדורה ג' 2009 (אני לא צוחק, הם שומרים מעקב! אני תוהה אם אפשר לקבל מנוי הביתה) ומגלה בלי התעמקות שנמכר שם ויסקי מחבית האראן שיושנה בטבריה (בוקבקו בערך 250 בקבוקים, הביקורות לא היו משהו אז ויתרתי, 105 לכוס), ונתקלתי גם בסינגל מאלט שמעולם לא שמעתי עליו בשם קיירנלואיש. עכשיו, אני דיפדפתי בזמנו במדריך של ג'קסון לא מעט, אבל שם מזקקה שכזה לא מצאתי. טעמנו ואני חייב להודות שלא מרשים יותר מסינגל אירי. יש קרמל פירותי עדין, מכנס מצא רמז ציפורן וגרידת תפוז שאני הסכמתי איתם חלקית, אבל סה"כ פשוט וחלק, אולי אפילו מסונן, כלום עם כלום. הבוקר חפירות קלות גילו לי שמדובר במאלט של מזקקת אינברגורדון שבעיקר מייצרת גריין ואפילו סינגל גריין, ולפני כמה שנים ייצרה גם כמה סדרות קטנות של סינגל מאלט. הטועמים לא מתלהבים, אבל הוא לא גרוע. יש לו טעם של ספייסייד למרות שהוא בהיילאנדס, הבקבוק מכוער, לא ברור מה זה בדיוק כי הוא גם לא זול במיוחד, אבל סתמי למרות זאת. אני מניח שזה מה שקורה כשהעולם מת למאלט סקוטי – גם תוצרת זולה ולא מעניינת צומחת. בין הקללות שנשפכו עליו בתפוז היה "סינגל שקר כלשהוא" שגנבתי לכותרת, ואחר באתר טעימות חו"לי אמר שהוא טועם כמו גלנמורנג'י מדולל בוודקה. לא מסכים אבל מבין את האכזבה. רשמו לפניכם "Cairnluish = עדין מדי לאוהבי סקוטש, אפילו מיותר, אבל לא נוראי כמו ג'וני רד"

לעומתו שמחתי להזכר יום לפני בטאמנאבולין 35 שנה שנת 66 של מכנס, פירותי ושמח כרגיל (למרות שאולי ברח לו האלכוהול, מכנס, תחליף לו פקק!) ולעומתו ברוכלאדי PC6 שהיה לי מעניין יותר הפעם. מכת העשן הגסה של לפרואייג ביחד עם הטעם הצעיר של שעורה של מאלט שלא הספיק להתיישן מספיק. נהדר.

יום הבלוגים, יום איגוד האינטרנט, סוגרים את הסמסטר וקצת על ביומטריה ופרטיות

רימון לוי שלח תגובה לטענות שפירסמו טל גלילי וחברים, אני בטוח שעוד לא נגמרו הסיפורים, אני מקווה שהחברים ידעו לשמור עלל הגיון ונימוס, איגוד האינטרנט איננו ראוי לכל הטרארם שהם מנסים להפעיל פה. אולי יש אי יעילות, אבל אין פה מעילות או ניצול לרעה של הכסף, עד כמה שאני יודע. מעריב כבר ניסו לפני שנתיים לעשות מזה צהוב, אני מקווה שלא יגרם הפעם נזק בלתי ניתן לתיקון 🙁 מה שבטוח, הכל ישתנה אם יוסי ורדי האמיתי יחקה את המזויף.

עדכון: ע"ש העלו אייטם, גם הוא מצהיב את הסיפור שלא לצורך 🙁

במקביל, חנן כהם הזכיר שהיום בלוגדיי, מי זוכר את הדבר הזה ולמה זה חשוב? נו שוין… אז אם לתת כמה לינקים לבלוגים מומלצים, אז יש את החדש של מכנס שבניתי לאחרונה, את הישן של גיל שגיליתי לאחרונה, את הועדה המסדרת שנפלתי עליו לפני שעה, את בלוגו של גיא(סופט) שהגיע הזמן שתכירו (יש לו כמה, אגב), ואת הנוודים המוזרים, שמפיקים דברים מגניבים בצורה מעניינת.

ואם הזכרתי את שי, אתמול נסגר המחזור הראשון של אוניברסיטת הסינגולאריטי, המקווה לעזור למליארד איש תוך 10 שנים, עוד דיווחים כאןw כאן, כאן ובהרבה אחרים. חברה מסחרית אחת לפחות כבר עומדת לקום מהפרויקט, ההצעה היתה כל כך מוצלחת שכבר יש VC ששם כסף על הרעיון.

לבסוף, מזמן לא זרעתי פה לינקים בנושאי ביומטריה, מעקב ופרטיות: עידו גנדל בפוסט אינטיליגנטי ומתקיף על אופי המאבק במאגר, ובפוסט המשך שעונה למבקריו. במקביל קורי דוקטורוב מציג לנו אוטובוס לונדוני עמוס בלא פחות מ16 מצלמות אבטחה, מחר ביבי יציג את תוכניתו למרבד מצלמות על ערי ישראל ואני מפחד שלא יהיה שום רועץ כנגדו, המשטרה האלקטרונית מחפשת שדרוג מקוון למאגר הפרטי שלה, ולסיום מילה וחצי על האבטחה האיומה של SitOnMyFaceBook (כך קורא להם סטיבן פריי), שהיא בוודאי אחת הדרכים שדרכם גילו כוחות הבטחון את הקשרים של המתעמל החרוץ עם החיזבאללה.

מיתוג עצמי

כמה מילים שהתחילו בתשובה לפוסט של מרגוליס, שהוא בתורו חלק מרב שיח בלוגוספירי שהגיע אל שחר, דובי ואחרים (מי פותח בלוגדיבייט?), וכרגיל יש שתי סיבות שאגרור את התשובה לכאן: האורך והעובדה שבלוגלי עדיין לא התקינו את התוסף להרשמה לתגובות של וורדפרס-מו. תוך שאני עונה כאן, גיליתי שהזמינות הבעייתית של בלוגלי ואולי סיבות אחרות, גרמו למרגוליס כמו רבים אחרים לעזוב את בלוגלי, והפוסט אליו אני עונה עכשיו שוכן כאן, ואפשר להרשם לתגובות, עכשיו רק נותר לי לברר למה לכל הרוחות טראבקים לא נוצרים אצלי כבר חודשים 🙁

לשאלה אם ההגירה של אנשים מבלוגלי לבלוג פרטי היא דבר טוב או רע אולי אתייחס בפוסט עתידי אחר (כשאחליט בעצמי על דעתי בנושא 🙂 ).

אז מברוק, מרגוליס! כאמור, מצטער על העיכוב בתשובה. זכרתי שהשתתפתי בדיון הזה ורציתי לחזור אליו אבל לא זכרתי איפה הוא קרה!

לענינינו, אם אתמצת במילותי – אומר מרגוליס שמיתוג היא מילה מעולם המסחר ולכן היא מעצבנת אותם כשהיא בשימוש בינאישי. אני מסכים אבל אני יותר סלחן, כי אני חושב עליה במנעד שימוש יותר רחב. ההגדרה המילונית מדברת על מילה או מוטו או סמל שמבדל חברה או יצרן או קמפיין, אבל אני שאלתי הגדרה גיקית/פסיכולוגית של (אם אינני טועה) סת' גודין: מיתוג זה כמו pointer בתכנות. אתה רוצה שכשאנשים יחשבו X, אתה תהיה השם הראשון שיעלה להם בראש.

זה יכול להיות "פרטיות ברשת -> יהונתן קלינגר" או "כנס בומבאסטי -> פלי הנמר". אבל גם ברמה החברתית הקרובה. למשל בחוג החברים שלי אני הכתובת לשאלות על בישול, חבר אחר בחבורה הוא הכתובת לשאלות על ויסקי (למרות ששנינו מסכימים שגם אני ועוד חבר שלישי מבינים בנושא במידה דומה), וחבר אחר נתפס בתור "הכתובת למסעדות" למרות שמשום מה כבר שנתיים ההמלצות שלו לא מוצלחות. אבל המותג נדבק.

האם המיתוג הזה נעשה בכוונה? בתת מודע? קרה מעצמו אבל עם קצת עידוד? מה זה משנה, הפואנטה שתיוג הוא משהו טבעי שאנשים עושים. מתייגים אותך גם כשלא תרצה, אז עדיף שתעזור להם אולי עם יד מכוונת? אז ענה לי מרגוליס:

אני אומר שוב, אין לי ויכוח איתך על כך שבהתנהלות היומיומית שלנו אנחנו עושים דברים כגון אלה. אגיד אף יותר מזה – אני מאמין שהפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות שלרוב הן לא מודעות.
אבל יש לי הסתייגות מהשפה ומההשתלטות של עולם מונחי עסקי על החיים. שימוש במונחים כאלה מציב הכל בפרספקטיבה אחרת (ומעוותת).

אז ככה… לגבי "הפרקטיקות השיווקיות הן בסופו של דבר מתן שמות לפרקטיקות אנושיות" – לא, זה אפילו פשוט יותר. אני ארחיק ואומר שהפרקטיקות השיווקיות הן טפיל תחמן שבא לנצל את חולשות הקוגניציה האנושית, הליבידו, וכל כלי פסיכולוגי שהצליחו אנשי השיווק לעשות בו שימוש. לפעמים מנוצל לדברים טובים, לפעמים לאגואיסטיים, אבל תמיד במניפולציות "לא טבעיות", וזו האסוציאציה למילים כמו "שיווק" שמפריעה לאנשים כמוני וכמוך, כי אנחנו ישר חושבים על הקונוטציה של מסחר קפיטליסטי חסר מעצורים ותרבות צריכה במובנה השלילי.

אבל מיתוג, לפחות המילה בעברית, משמעותה מקיפה יותר מאשר עולם המסחר, היא מדברת על הנסיון לשלוט בצורה שאנשים יתייגו מושגים ואנשים – בערך מה שפעם קראו "לשים אותו במגירה של" או "לפתח דיעה קדומה על", "לשים בשבלונה" וכולי. מיתוג עצמי פירושו לבקש, לכוון או לתמרן אנשים לתייג אותך בצורה שאתה מעדיף. זה נעשה במכוון למטרות רווח כלכלי, פוליטי, חברתי/מיני וכולי, ופשוט מתכוון למה שאדם עושה במודע כדי שישימו אליו לב בצורה והעוצמה שהוא רוצה.

האם אפשר לבקש מאנשים לתייג אותך כך ולא אחרת? כמובן, אבל זה לא תמיד יעבוד. (לצערי אני גם ממותג בתור טכנאי המחשבים במשפחה, מיתוג אחד שאני מוותר עליו בשמחה…)

האם אפשר לכוון אותם? כן, פשוט השארו ביושרה והיו טובים במה שאתם שואפים להיות, ותנו לדעתם של אחרים עליכם להשתנות. קצת נאיבי, אבל יותר אמיתי בעיני. זה מה שאני מנסה לעשות בחיי.

האם אפשר לתמרן אנשים ?אין ספק, אחרת לא היו עולם הפרסום והשיווק קיימים…

אבל יש כאן מוסר השכל כפול – הכי קל לתמרן אנשים בצורות תת מודעות, אבל מכאן יוצא שגם איך שחברים רואים אותנו תלוי בהמון דברים שאין לנו ממש שליטה עליהם – המקומות שבהם אנחנו פוגשים אחד את השני, מה שלבשנו באותו היום, מצב הרוח של האנשים באזור וספציפית מצב הרוח של השופט אותנו, וכמובן דברים בקול, באינטונציה ושפת הגוף שלנו וכולי.

וכאן אנחנו מכניסים את עצמנו לחרדה – אנחנו מודעים יותר להשפעה הזו על אחרים אבל אנחנו מנסים לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים לשלוט בזה בצורה אבסולוטית. זה מוזן גם מהחרדה שלנו מהעולם המודרני ויכולתינו לעמוד בציפיות שלו. אני תוהה אם זה מה שגורם לאנשים מסוימים לבנות לעצמם תדמית בעזרת כתיבה של בלוג אנונימי 😛

תוך כדי הכתיבה נתקלתי בהרצאה פה משמאל. אחרי כל מה שכתבתי היא מחברת את מה שכתבתי לנושא הרדיפה אחרי ההצלחה, הפחד מכישלון ואיבוד שליטה בתדמית שתיארתי במשפט הקודם, הבעיה של תדמית עצמית בחברה הליבראלית המודרנית, והסתירה הבסיסית בין התקווה לחיות בעולם של צדק ומריטוקרטיה לבין… ובכן, העולם האמיתי.

אגב, שמחתי לגלות שTED מאפשרים אימבוד של הרצאות עם הכתוביות סוף סוף 🙂

על קהילות

במסגרת הדיבורים על קיימות, דיברתי כאן על החשיבות של קהילות כדי לבנות חזרה יציבות חברתית. זוהי גם אחת התפיסות המרכזיות של פרמקאלצ'ר (תרבות עד? יש למישהו תרגום יותר טוב?). למעשה אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מההצלחה ההיסטרית של רשתות חברתיות ברשת, זה שהמין האנושי מתגעגע לחיים השבטיים המסורתיים בהם התפתחו החושים והקוגניציה שלו במשך מליוני שנים. בפוסט הקודם בסדרה הזכרתי גם שוב את ההרצאה של קליי שירקי, בה הוא מתאר את השוק התרבותי שעברו האנגלים בתהליך האורבניזציה – מרוב דיכאון, הוא מספר, הם זחלו למשך שני דורות לתוך בקבוקי ג'ין. אבד להם משהו מהשבטיות והחברה אליה הם היו רגילים.

תופעה דומה אנחנו רואים בארץ בין האתיופים, שנאלצו לעבור מחברה שבטית, כפרית, עם ערבות הדדית ושבה הילדים גדלים ומחונכים ע"י כל הכפר. אנשים שרגילים לסמוך הרבה על עצמם למחייתם וקצת על שיתוף הפעולה של אחרים, הגיעו למדינה שבה אינך יכול להסתדר לבד, אתה חייב את עזרתם של פקידים ומוכרים, נותני שירות ובעלי מקצועות מאוד ספציפיים עליהם אתה מסתמך מאוד. אנחנו רגילים לזה אבל לא האתיופים, וזה משאיר אותם קצת אבודים כשהם צריכים לרוץ ולבקש עזרה מעוד ועוד אנשים שאינם מכירים, לא גדלו איתם בכפר או בכפר השכן, ולא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם.

אנחנו, לעומתם, לא יודעים בכלל מה הם חיים בשבט. רובנו חיים חיים מאוד אינדיבידואליסטיים מצד אחד, אבל לצורך כך מסתמכים על המון מוסדות ועסקים ואנשים שיהיו שם כשנצטרך אותם. אבל מה עם קהילה? מתי אנחנו קמים אי פעם להקים משהו ביחד, או להתאסף להפגין נגד תופעה מטרידה? אני לא יודע מה איתכם, אבל אני הייתי בחיי בכמה כנסים פוליטיים והפגנות, הרבה מחברי היו מקסימום באחת או שתיים, וחלקם באף אחת. יש אנשים שיצאו מאוד מגובשים מהשירות הצבאי ונשארו חברים לחיים ויש כאלו שלא מצליחים לשמור על חברים בודדים. אנחנו סומכים על כל מיני רשויות שיקחו את הדברים לידיים, אבל לא מנסים לקום ולקחת את הדברים לידיים בעצמנו. "אין לנו פנאי", אנחנו משכנעים את עצמנו, "חייבים לרוץ ולעשות כסף בשביל לסגור את החודש". אבל אין לנו מושג מה אנחנו מפסידים ברמה הלאומית, ויותר מזה, מה אנחנו מפסידים ברמה האישית. כמו שהזכרתי כאן לפני כמה זמן, קהילה וחיי שבט הם מרכיב חשוב בהתפתחות הרגשית שלנו.

למעשה על זה גם מדבר סת' גודין כשהוא מרצה על שבטים מקוונים.

לחבר את זה לכאן ועכשיו, הנה דורון מתוסכל מזה שהוא פועל ללא שבט במאבק נגד המאגר הביומטרי. אני בתסכול הזה איתו.

אובאמה שולח את אישתו לגייס את הציבור בקהילות המקומיות ולדבר על חשיבות החינוך. הוא איש שיודע למה ואיך לארגן מתנדבים וקהילות, והוא הורה על בניית כלים ואתרי רשת כדי לעזור למארגני קהילות לארגן. למרות שעד היום הוא עשה את זה ברמת שכונות וערים, אני מקווה בשביל ארצות הברית שהוא יצליח לעשות את זה ברמת מדינה, כי את השינויים שצריך לעשות בארה"ב ובעולם צריך לעשות מבפנים. אני לא מאמין ש"היד הנעלמה" וגם לא רגולציות גלויות, יצליחו להוריד את מספר הרצים לצרוך בצורה בזבזנית. זה רק שינוי שיכול לבוא מהגדרה מחדש של מה טוב ורע בחיים, ולהוריד את האמריקנים מהכיף המפנק של תרבות צריכה מוקצנת ואפאתיות לסובב אותם.

והאמת, לפני שאר האנושות – עם ישראל, האמריקנים ושאר העולם הראשון… כולנו צריכים לעבוד סדנאות גיבוש, אבל לא כאלו בהזמנה מבחוץ (מלחמות, אסונות טבע), אלא מיוזמתינו.

אסיים בהפצצה קלה של הרצאות משבט TED. אחרי חודשים של צפיה לא מאורגנת, הורדתי את רוב הארכיון שלהם באיכות גבוהה ואני יושב מדי פעם וצופה בו בשקיקה לפי הסדר (אני עכשיו באזור האות D), אז הנה כמה הרצאות בזק שוות, אני מתנצל אם נתתי כבר לינקים לחלקן בעבר:

  • בוני באסלר על קהילות של בקטריות דברניות ודמוקרטיות, ועל כך שאנחנו (בני אדם) לא שווים כלום בלי כל הננובוטים האורגניים האלו.
  • בוב ת'ורמן על חמלה ועל הרגשת ה"ביחד" שבבסיס הבודהיזם. בוב הוא פרופסור לפילוסופיות בודהיסטיות אינדו-טיבטיות ונזיר טיבטי בעצמו, אם מישהו תהה מאיפה הוא בחר לביתו את השם "אומה".
  • בארי שוורץ מבכה את תופעת הראש הקטן ואובדן החוכמה הבסיסית של אמפתיה לאנשים וחוש למוסר. הוא מראה שבסך הכל לאנשים יש בהחלט חוש אחריותיות ציבורית אני תוהה כמה אפשר להאשים את מערכת החינוך בזה, לדעתי גם כאן, חינוך מבית וברמת הקהילה היה צריך לשמר דברים כאלו.
  • על הקושי שלנו להתמודד עם יותר מדי אפשרויות (אולי מסביר את בעית הדמוקרטיה שלנו), וההתמודדות עם שלמות עם ההחלטה בדיעבד, שוב בארי שוורץ. בנושא קרוב ולא קרוב, על קריירות ואורחות חיים לא קלים, שלרוב אנחנו לא מקנאים בהם, ועל השלמות האופטימית למרות ואולי בזכות הקשיים – מייק רו מערוץ דיסקאברי.

מאיפה כל הפנאי הזה?

בין חיפושי עבודה לפעילות בנושאים חברתיים והמאגר הביומטרי אני לא יודע מה אעשה ביום שאמצא עבודה ולא אוכל יותר למצוא פנאי למה שבאמת חשוב בעיני, כי מה שחשוב בעיני לא מכניס כסף. אני מקנא ולפחות מתפעל מאנשים שיכולים להרשות לעצמם נגד כל התנאים שמכתיבים החיים, ללכת להתנדב לפעילויות חשובות…

לי ולזוגתי יש תיאוריה. במדינת ישראל מעמד הביניים משלמים כ"כ הרבה מיסים, דווקא בגלל ששם האקדמאים והאנשים שיכולים לשנות משהו. המערכת מכוונת להחזיק אותם בדיוק עבדים לג'וב במידה שלא ישאר להם פנאי להלחם על זכויות אזרח, להיות בקשר עם החברים, או לפתח תחביב. זו פשוט מעבדה שכזו לחיות בכלוב, לגרום להם להיות עסוקים כל היום כדי שלא יוכלו לעצור אפילו להתעניין בנושאי חברה ורווחה, תחנות חשמל פחמיות, או אילו לסדר כמו שצריך את ענין ההשקעה בקרן הפנסיה הנכונה ולהציל בזמן את הכסף כשהשוק מתמוטט. פשוט להיות עבדים קטנים ממושמעים של השיטה ולא לצייץ כשלוקחים לנו את טביעות האצבע, קרקעות ציבוריות ולא משאירים לנו פנאי להתארגן ולהזיז משהו.

ג'אז בצפון ובדרום

ב-11 ליולי (יום שבת, מחר) בשעה 21:30 מופיעים North Quintet/חמישייה צפונית, לראשונה בירושלים.

ההופעה תהיה באברם, רחוב יפו 97, כיכר הדוידקה.

(זו לא המלצה אישית, כי עוד לא שמעתי אותם "חי", אני רק מעביר 🙂 )

בנוסף, ג'אז-נ-רול חוזרים להופיע! ההופעה הראשונה לאחר חודשים ארוכים תהיה גם היא בירושלים (פעמיים כי טוב!), ב22.7, יום רביעי, במסגרת ערב דאבל ג'אז בצוללת הצהובה.

אכן! שתי להקות ג'אז בכרטיס אחד, באותו ערב יופיעו איתם גם להקת אנומה אליש.

המחיר הוא 30 ש"ח בלבד לכרטיס למכירה מוקדמת בטלפון- 02-6794040
במקום המחיר יהיה 45 ש"ח.

לצפוניים שבינכם, ביום שישי 24.7 Jazz'n'Roll מופיעים בצפון- מסעדת "רוטמן" בגליל, במושב לוטם. ההופעה היא חינם ליושבי המסעדה.

בשני הערבים ניתן יהיה לרכוש במחיר מוזל את הדיסק של JNR, ושמו "Blame it on the bebop", שמגיע עם חוברת קטנה שמורכבת ברובה מתמונות שצילם עבדכם הנאמן ותרם בשמחה לפרויקט 🙂

שתהיה שבת שלום!