תגית: חברה

פורסם ב

המצעד הראשון לזכויות האדם בישראל

כן, גם אנחנו הגענו לשפל המדרגה והיינו כשאר הגויים, זכויות אזרח כבר אינן מובנות מאליהן 🙁 האגודה לזכויות האזרח, שפועלת לרוב בצינורות משפטיים ולא מובילה קמפיינים ציבוריים, מכריזה למעשה שהגיעו מים עד רפש. הנה המייל האחרון מהם, פרטים נוספים כאן. שאר הפוסט הוא ציטוט ישיר, אתם מוזמנים להעתיק ולשלוח לחברים אכפתיים:

המצעד לזכויות האדם, דצמבר 2009

קודם כל בקצרה: כולנו מרגישים שמצב זכויות האדם והדמוקרטיה שלנו בסכנה, אולי בסכנה חסרת תקדים, ושהמצב רק הולך ומקצין. אין מצב שנשתוק על זה, ולא מספיק להמשיך במאבקים הנפרדים. הבעיה היא בעיית רוחב (ועומק) מחמירה, זו הבעיה של כולנו, ואנחנו חייבים להיאבק בה ביחד, בשם כל זכויות האדם של כל בני האדם.  באגודה לזכויות האזרח, אנחנו מעבירים הילוך, ורוצים להזמין אתכם להיות ביחד איתנו חלק ממשהו חדש: השנה בשבוע זכויות האדם, ב-11.12.09, מצעד זכויות האדם הראשון בישראל. ועכשיו – לפרטים בהרחבה:

השנה האחרונה הייתה שנה קשה לזכויות האדם בישראל, אולי הקשה שידענו מזה שנים רבות. בנוסף לשיאים של שפל שנקבעים חדשות לבקרים בחודשים האחרונים, מרחפת מעל לכולנו עננה מדאיגה עוד הרבה יותר: שההחרפה וההאצה של יוזמות אנטי-דמוקרטיות, רומסות זכויות אדם, חסרות אחריות ומשוללות רסן, הולכת ומקרבת אותנו לרגע קריטי. שערעור יסודות הדמוקרטיה שלנו מצטבר כבר לכדי מהלומה של ממש. שהתקווה לעתיד של זכויות אדם, צדק חברתי ושוויון נמצאת בסכנה אמיתית ואקטואלית. שערכי היסוד שלנו מאוימים.

מול כל זה, אין מצב שנשתוק וניתן לזה להימשך

יותר ויותר אנשים בישראל מוטרדים, מודאגים ולא מוכנים עוד לשבת מנגד נוכח ההתדרדרות המתמשכת הזו. כך, ידענו השנה מאבקים ציבוריים מעוררי השראה, שהצליחו להוציא אותנו לרחוב – ושהצליחו להשפיע.

אבל הסכנה שכולנו חשים בה אינה הבעיה רק של קבוצה מסוימת או במחאה על שלילתה של זכות ספציפית. הסכנה שאנו חשים בה היא נחלת כולנו. כבר יצאנו לרחוב בנפרד; הגיע הרגע שהמצב מחייב אותנו לצאת לרחוב ביחד, בשם כל בני האדם ולמען כל זכויות האדם.

אנחנו רוצים להזמין אתכם להצטרף אלינו, האגודה לזכויות האזרח בישראל, ולהיות שותפים ביצירת מצעד זכויות האדם 2009, מצעד שיתקיים לראשונה השנה. האירוע המרכזי של שבוע זכויות האדם 2009 יהיה מצעד זכויות האדם.

המצעד יתקיים בתל אביב ביום שישי, 11.12.09, בין השעות 11:00 – 14:00 (למחרת יום זכויות האדם הבינלאומי, המצוין מידי שנה בעשרה בדצמבר)

למה דווקא מצעד? כולנו מכירים את המורשת המפוארת של מצעדים המוניים לשינוי חברתי, ובפרט את מקומם החשוב בתנועות לקידום זכויות האדם. המצעד יהווה הזדמנות להביא יחדיו רבים בציבור הרחב, מאג'נדות שונות ומארגונים שונים. אנשים, שהמשותף להם הוא זכויות האדם – הן כערך אוניברסאלי והן כמימוש של סוגיה קונקרטית. אנשים, שהמגמות האחרונות של כרסום מסוכן בזכויות האדם מטרידות אותם. זאת תהיה ההזדמנות של כולנו לצאת לרחוב יחדיו ולהשמיע קול ברור ונחוש נגד הגזענות הגוברת ושנאת האחר, נגד פירוק מדינת הרווחה, נגד הכרסום בזכויות הפרט לחופש הביטוי ולפרטיות, והחשוב מכל: קול ברור ונחוש בעד חברה המכבדת את זכויות האדם של כולנו.

מצעד כזה, של ציבורים שונים הנושאים מספר רב של דגלים, אך מלוכדים בשונותם ומאוחדים בערכיהם, יעביר מסר הומניסטי אנושי ייחודי, שיבהיר כי אלו הם הערכים המכוננים שאנו מבקשים לחברה שלנו. המצעד יהווה גם צעד לניכוס מחדש של המרחב הציבורי על ידינו – על ידי כל אלו השותפים לעולם ערכים זה.

השנה יותר מתמיד הפרת זכויות אדם היא מוחשית, בוטה ומסוכנת. ודווקא בשל כך, אנחנו מקווים שכעומק התהום כך גם תהיה עוצמת ההשתתפות במצעד.

המצעד מאורגן על ידי האגודה לזכויות האזרח, בשם מחויבותנו ארוכת השנים לכל קשת זכויות האדם. אנו פונים אליכם להשתתף ולקחת חלק פעיל בעיצוב המצעד ובגיוס משתתפים וארגונים לקראתו.

בשבוע הזה נקיים פגישות הכנה והיערכות בערים הבאות:

  • ירושלים – יום ג' 17/11 בשעה 14:30 במשרדי "בצלם" ברחוב התעשיה 8 באזור התעשייה תלפיות.
  • תל אביב – יום ד' 18/11 בשעה 15:00 בחדר הישיבות במוקד סיוע לעובדים זרים, רחוב נחלת בנימין 75
  • חיפה – יום ה' 19/11 בשעה 14:00 במשרדי שתי"ל חיפה, רחוב העצמאות 102

כמו כן תתקיים פגישה נוספת בירושלים ביום רביעי בשעה 11:00 במשרדי האגודה לזכויות האזרח – רחוב כנפי נשרים 3 (קומה 3) ופגישה נוספת מיועדת להתקיים בבאר שבע – עליה נודיע בהמשך לארגונים בדרום.

מטרת פגישות אלו היא להוסיף מידע לקראת המצעד, להשיב לשאלות, ויותר מכל – לשמוע מכם ולהוות הזדמנות להיות שותפים לעיצוב המצעד ולחיזוק ההשתתפות בו. בימים הקרובים נשיק גם בלוג מיוחד לקראת המצעד; הבלוג, כמו גם המצעד עצמו, יהווה במה עבור כל הארגונים השותפים למצעד, והוא חלק ממחויבותנו לקרדיט ונראות לכולנו, באירוע ראשון מסוגו זה.

נשמח לכל רעיון, עצה ויוזמה – המצעד הוא של כולנו.
האגודה לזכויות האזרח
www.acri.org.il

פורסם ב

האגודה לחמלה

היוזמה האחרונה לחיבור לבבות היפי עולמי נולדה בכנס TED ונקראת "האגודה לחמלה" (הקהל מוזמן להציע תרגומים יותר טובים). המקימים הם טדסטרים שונים, הדלאי-לאמה, מנהיגי דתות וידוענים שונים. המטרה יפה, ואני שמח שבניגוד לקדימונים, הנוסח הסופי לא מתייחס רק לדתות אלא ל"מסורות אתיות ורוחניות" גם כן. אני לא יודע מה זה אומר לגב מי ששומר על אתיקה בלי שהיה לו חינוך מסורתי כלשהוא, אבל בואו נגיד שהומניזם חילוני זה מסורת 🙂

האתר הוכרז לפני כשעה ונראה שקרס טוטאלית מרוב מבקרים 🙂 אין מנוס מלבקש את הקאש. עוד לא ברור לי מה הם מתכננים לעשות חוץ מלהפריח פרפרים, בלונים ופלוצים ורודים, אבל ניתן להם צ'אנס. מעניין לציין שעברית היא אחת מארבע השפות הראשונות שבהן מושק האתר והסרטון (ליד אנגלית, ספרדית וערבית. רמז?)

עדכון: האתר נגיש חזרה, ובעברית שמו "כתב אמנה לחמלה".

פורסם ב

כמה עולה הזהות שלך, ולמה שירצו לגנוב אותה?

זוכרים שכתבתי לפני כמה חודשים על לקוח יוקרתי, עשיר, יציב ונחשב שנאלצתי לוותר עליו כי לא רציתי לוותר על הפרטיות? היום גיל שלח לי כתבה על סוף הליך משפטי שהתנהל נגד החברה שהייתה אמורה לעשות עלי בדיקות רקע בשבילם, חברת צ'וייספוינט.

כמו שתיארתי לכם אז, לחברה יש היסטוריה בעייתית ומפוקפקת. ב-2005 הם הועמדו לבירור אחרי מספר מקרים של איבוד פרטים אישיים של קרבנות מועמדים לעבודות שונות. לפי הFTC, בסה"כ נגנבו זהויות של 163,000 איש ומתוכם 800 איש לפחות נפגעו, אז נגזר על החברה לשלם קנס של $10 מליון למדינה ו-$5 מליון פיצויים. החברה גם חויבה להפעיל מערכות איתור התנהגות חשודה על הגישה המקוונת אל השרתים שלהם. החברה משום מה כיבתה את מערכת הניטור (לא ברור למה), סיסמא של לקוח ממשלתי גדול דלפה לאינטרנט וגולשים אקראיים קיבלו גישת שיטוט לפרופילים נוספים של 13,750 מועמדים לעבודה (למשרה ממשלתית כלשהיא, כזכור… לא צוין אם עבודה מסווגת או פקידותית רגילה, אבל עדיין, בלגן). הפעם לא מצוין בכמה מהפרטים נעשה שימוש לרעה שהוכח שהוא תוצאה של הדליפה, אז הפעם "החברה הסכימה לשלם $275,000" לפי לשון הידיעה (כלומר שהיה שלב מיקוח?!) קנס ל-FTC. צ'וייספוינט מנסחים את זה אחרת, בהודעה שלהם לעיתונות הם כותבים שהסכום הוא תרומתם (הצנועה, בלי ספק) לקרן לשיפוי הלקוחות הנפגעים. אני תוהה אם נפגעים עתידיים יראו משהו מהכסף בלי ללכת דרך עו"ד יקר והוכחות בלתי אפשריות.

אז בחשבון מהיר:
– זהות שנגנבה/דלפה ב-2006 שווה קנס של $20.
– אם נניח שזהו המחיר של זהות "דלופה" גם ב-2005, הרי שמתוך $10 מליון נשאר $6.7 מליון או קנס $8450 על כל זהות גנובה שהוכח שהשתמשו בה לרעה ופיצויים לאזרח הגנוב בסך $6,250 מעליבים.

אני תוהה אם ה-FTC באמת מפצה נפגעים בעזרת הכסף. לפי הדוחות באתר גניבות הזהות שלהם, מדובר בסיפור של בין $15 ל-$50 מליארד בשנה (הם מודים שהנתונים שלהם די גרועים כי רוב האנשים לא טורחים לדווח), ובערך $5000 נזקים לאדם בממוצע. אני תוהה אם נזקים מצטברים לאורך שנים שעוד יבואו משוקללים פנימה, או נזקים של פרופיל אשראי מרוסק שפוגע ביכולת לקבל הלוואות ומשכנתאות. האם הפרטיות שלנו עד כדי כך זולה, או שצריך הוכחת נזק כדי לענוש באחראים כמו שצריך? מה אם משתמשים בפרטים שדלפו אחרי ששולם הקנס? האם ישלמו פיצויים רטרואקטיביים מעבר לקרן? האם היה איתם הסכם שתשלום הקנס מגן עליהם מתביעות פרטיות, כמו שנתנו לתעשיית הטבק בזמנו?

לי הסכומים האלו נשמעים קטנים ומעליבים, לא משהו שבאמת פוגע בחברות האלו, מכה קטנה על גב היד. אם ההיסטוריה של צ'וייספוינט מראה על משהו, זה שזה לא עובד, וממש לא אכפת להם אם דלפו פרטים, אלו רק שורות במסד נתונים, לא? ביטים, לא אנשים. מיטצ'ל וווב מסכמים את הרגשתי יפה:

אותה הכתבה בריג'יסטר מזכירה כבדרך אגב עוד חברות שנקנסו לאחרונה. האחת היא חברת "מאניגראם" שעקב הזנחה איפשרה לשרלטנים ועוקצים ניגריים לשתות $44 מליון דולר מקורבנות אמריקניים ועוד $40 מליון מתושבים בשאר העולם, הם שילמו רק $18 בקנסות ופיצויים ל-FTC, אני לא יודע כמה בארצות אחרות, אבל איכשהוא הסכום עדיין לא מסתדר. כמו כן מוזכרת רשת הלבשת ילדים בשם איקוניקס שאספה בניגוד לחוק המפורש את שמם המלא, כתובתם, גילם, מינם, טלפון ודואל של כאלף קטינים. החברה סיכמה על קנס של רבע מליון דולר, או $250 לילד, על פרטים שאפילו לא דלפו החוצה אלא רק נאספו והוחזקו בצורה לא חוקית. נראה שלצ'וייספוינט יש סוללת עורכי דין חדשה וממולחת יותר בהתמקחות מאז 2005, ואייקוניקס התקמצנו. באותה הזדמנות אני תוהה כמה קטינים אפשר למצוא במאגרי המידע של צ'וייספוינט (שמכילים מידע על אולי חצי מליארד בני אדם ברחבי העולם).

שימו לב שהקנסות האלו הם מטעם ה-FTC, רשות המסחר הפדרלית שתפקידה לשמור על הצרכנים, ולהבנתי לא מדובר בחבות פלילית אישית של אף אחד. אני לא אתפלא אם גם אף אחד בצ'וייספוינט לא פוטר מתפקידו בשל כך, החברות האלו משקללות את הקנסות האלו בתוך ההוצאות הכמעט-צפויות של ניהול עסק שכזה… המסקנה שלי היא שמדינת החירות האמריקנית לא ממש מעוניינים לשמור על הצרכנים עד שמאוחר מדי. הם טובים בקנסות אבל לא בהגבלות מראש.

מה המצב בישראל? דו"ח BDI ב-2003 ציין 250 מליון ש"ח בנזקים מגנבות זהות, אבל דוחות נוספים לא מצאתי (עדכנו אותי אם אתם מצליחים). לפי הערכות ה-FTC ב-2005 פגעו גניבות זהות ב8-10 מליון איש, כלומר 3.5-4% מהאוכלוסיה. גם אם נתעלם מהעובדה שמדובר בצורת הפשיעה הכי צומחת, זה אומר כ-250,000 ישראלים אם המצב אצלנו דומה. האם עוד מאגרי מידע זה רעיון טוב, ועוד בידיים של משרד הפנים? אני מקווה שמישהוא מהקוראים יודע להביא מידע יותר מדויק על ישראל בנושא כדי שנתבדה, אבל אין לי כוח להרים טלפונים לדובר המשטרה או BDI או אנא עארף מי אחראי לניטור הענין. ואולי אף אחד לא טורח אפילו? מתאים למדינה שלנו, בה החוקים הנוגעים לדבר הם גבינה שוויצרית וממילא לא אפקטיביים והברדק חוגג. אחד המקומות שקיוויתי למצוא סטטיסטיקה חלקית לפחות הוא אתר עמותת אשנב, אבל שם גיליתי כי בכנס בשנה שעברה הם קדמו אמצעים ביומטריים להקטנת גנבות הזהות. מעניין כמה מידע מאמת נאסף למחקר בנושא, ומהן השיטות שהוזכרו בכנס.

עד שדלפו מאגרים שונים (מרשם התושבים, נתוני בעלי חוב בהוצאה לפועל) אנשים זייפו צ'קים ות"ז ידנית, וזייופים נעשו במאמצים רבים על זהויות ספורות. ניכר שבעידן של נתונים ממוחשבים, היצירתיות התרחבה לגניבות סדרתיות, אולי מתקפות בזק על עשרות או מאות מספרי אשראי במקביל כדי להספיק להעלים מה שיותר עסקאות קטנות מתחת לרד"אר במקום בודדות גדולות ובולטות. מאגרי נתונים נוספים מאפשרים להצליב פרטים, והכי חכמות בהצלבות האלו הן חברות האשראי – הן מפעילות מערכות מחשב יקרות ביותר כדי לזהות פעולות חשודות – קניה לא טיפוסית של לקוח בבית עסק כלשהוא, יותר מדי חיובים בערימת כרטיסי אשראי בבית עסק כלשהוא שבדיקה תוכיח שכולם ישבו בבית קפה כלשהוא חודש לפני וכך עולים על המלצר שהעתיק את המספרים. חברות האשראי מכינות על כל לקוח פרופיל וניתוח לצורך כך, והנתונים האלו גם הם שווים המון כסף, והם מוכרים אותם למשווקים השונים שמפרסמים בצורה ישירה פרסומות בתחתית הדוח החודשי. בתירוץ של "בדיקה לניטור רמאויות" מבקשות חברות האשראי בארה"ב גם את פירוט הקניה ולא רק את הסכום שמספק בית העסק, מענין אם בארץ גם ינסו להשחיל כזה דבר. המון מידע ששווה המון כסף, האם יש פלא שמישהוא מרוויח ממסחר בו? בארה"ב חברות אשראי הן גנבות ברשיון ממש: מותר להן לשנות לך אפילו את הריבית השנתית בלי הודעה מראש, ואפילו רטרואקטיבית(!), אם נראה להן שאתה לקוח "בסיכון" (למשל אם בפירוט ההוצאות שלך עולות פגישות עם פסיכיאטר, או יועץ גירושים, או יותר מדי תיקונים במוסך וכולי).

אז האם מעניין אותם לעצור גניבות או להרוויח מאחוזי העסקאות? לפי דו"ח ה-FTC (המבוסס על סקר טלפוני, אגב…) – למעלה מחצי מהאנשים שניזוקים מגלים עדיין את הגניבה לבד, ולא בגלל התראה של חברות האשראי או גופים אחרים, לכו תדעו כמה לא מגלים גניבות קטנות לאורך זמן כי הם לא בודקים את דוח השימוש בכרטיס. בנוסף, גם רוב (כ75%) אילו שמגלים גניבה לא טורחים להתלונן עליה, אולי מחוסר אמון שהענין יטופל כראוי? ואל תתפלאו שהגענו למצב כזה, כי בישראל המצב יותר גרוע בנושא פניה למשטרה, אני אתייחס לזה בפוסט קרוב.

לבסוף בחזרה לעבריינים: למה שירצו לגנוב את הזהות של מישהו מאיתנו אישית? אולי כדי להוציא דיבה בשמנו (ענין מסוכן ואפילו יקר יותר מגניבת כסף בעיני החוק ברוב המדינות), אולי כדי לרוקן את חשבון הבנק שלנו, או כרטיס האשראי, אולי לפתוח על שמינו חשבון ולקחת הלוואה ענקית ולהעלם, אולי לקבל בשמינו תשלומים מהמדינה כמו החזרי מס וקצבאות (בעזרתה של טביעת האצבע הגנובה, כמובן), אולי להכנס למדינה זרה, אולי דברים יצירתיים אחרים… זו הסיבה שצריך להגן על הפרטים האישיים ולא לחלק אותם בקלילות, זו הסיבה שכדאי שמה שפחות פרטים עליך ישמרו במקום מרכזי כמו מאגר ממשלתי מיותר, כי שמו שציטטתי בעבר, הדרך היחידה למנוע ממאגרי מידע פרטי לדלוף היא להמנע מלאסוף אותם מלכתחילה.

פורסם ב

דייויד ברין: "פרטיות היתה אופנה חולפת, וטוב שכך"

You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…

אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:

For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.

Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.

In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.

לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…

אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.

פורסם ב

לא ברור אם אפשר בכלל להגדיר "פרטיות"

כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי בסדרה על פרטיות.

סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.

אח"כ בא חוק נתוני תקשורת, צנזורשת ושאר יוזמות. המשטרה עוד לא נואשה מלנסות להשתמש במעקב אחרי הסלולארים שלנו כדי לשלוח לנו דוחות מהירות אוטומטיים. "נתוני תקשורת" כבר נותן להם יכולת מפתה לחפש אשמים מתחת לאור פנס מאגר המידע, וכבר נשפכה ביקורת אם זה משפר או מדרדר את איכות עבודת הבילוש שלהם.

האם גישה חופשית למעקב אחרי תנועותינו הסלולאריות ע"י רשויות הבטחון זו בעיה או חיזוק הבטחון האישי? ומה כאשר אנחנו נותנים את המידע למפרסם בתמורה למבצעים-תלויי-מיקום? או מפרסמים את מיקומינו הגיאוגראפי באפליקציות סלולאריות חברתיות שונות? האם זה בסדר שהמשטרה צופה ביותר ויותר ערים בארץ במעגל סגור? האם באנגליה זה מצדיק את כמות הפשעים המשנית שזה מנע או פתר? האם זה יותר טוב או פחות טוב שהם יוצאים במבצע "והצצת לרעך כמוך"? מהו הקו האדום, בעצם, אם לשוטר היום מותר לחפש בכליו של עובר אורח שנראה לו חשוד, או לפרוץ לבית לחיפוש ללא צו אם הוא "חשד שיש שם סמים"? מה ההקבלה או ההבדל בין הזכות לפרטיות במרחב הפיסי, לבין מעקב משטרתי אלקטרוני, שליפה ממאגרי משרד הפנים, דאן אנד ברדסטריט, או מפרסם שמכוון אלי לפי מידע על רכישות עבר שעשיתי או מקומות בהם הסתובבתי?

פרטיות זה מעקב? ניצול או הטרדה? פריצה למרחב האישי הפיסי? הוירטואלי? והרי זה גם כשמישהו כותב שטויות בשמי, או עושה אולי פעולות כלכליות (או פליליות) בשמי. המדינה חוזרת על המנטרות שפלישה לפרטיותי הכרחית לשמירה על בטחוני או להבטחת זכויותי, אבל מה עם הזכות לפרטיות? יש בארץ חוק להגנת פרטיות, אבל הוא אינו חוק יסוד, והפרטיות אינה בדיוק ערך נעלה ומרכזי בישראליות המודרנית – ואולי בכל העולם בעצם. לא אצל כולם הקו האדום עובר באותו המקום, אז איפה יקבע החוק את הסף, ואיך יגדירו את הפרטיות כדי שהחוק יוכל להגן עליה?

פרטיות היא דבר שאינו מובן מאליו, ולצערנו צריך לשמור עליו באופן אקטיבי. מילא מידע שקל להעתיק (ועוד לא קל לאנשים לעכל עד כמה), אבל רוב האנשים לא מודעים אפילו למה שאפשר לעולל לפרטיות עקב הזנחה בעולם החפצים הפיסיים, ואני לא מדבר רק על כייסים. סתם דוגמא – אני שנים נחרדתי מהרעיון של השארת המפתחות שלי תקועים על מחזיק המפתחות בתוך עגלת הקניות. שנים דימיינתי איך מישהו ישלוף את הצרור כשאני לא מסתכל לרגע, וירוץ לגנוב לי את המכונית או יעתיק את המפתחות בשעווה ויעקוב אחרי הביתה. משום מה הנחתי שזה קיים וקורה כל הזמן, אבל השבוע הסתבר שהמוח הקרימינלי שלי הקדים בכמה שנים את הפושעים ועוד יותר את המשטרה, כי המשטרה תפסה חבורה שעשתה בדיוק את זה בחודשים האחרונים, וטוענת שהם מאוד התפעלו ולקח להם המון זמן להבין איך ומה הם עושים. אממ…

סולוב מביא אותה בהפוכה

הגדרות של פילוסופים ומחוקקים לגבי פרטיות לא חסרות, אבל רב החוקים היום באים מהכיוון של שיח על פרטיות וקנין פיסיים. חסרים להם כלים לטפל במצב המודרני, כשהרבה מה"קנין הרוחני" שלנו ומידע עלינו נמצא ברשת, או במחשב שאפשר לפרוץ אליו, וכולי. אם השרת מחובר לחשמל ולרשת, פקטות TCP/IP נכנסות ויוצאות, ומבחינת תזוזת אטומים העולם לא השתנה, ההגדרות של "פריצה" ו"שימוש לרעה" חייבות איכשהוא להיות מוגדרות בכ"ז בחוק, אבל הנוסחים תמיד מאחרים את רכבת הטכנולוגיה והטרמינולוגיה תמיד לא מספיקה או בעייתית. השם הבולט באקדמיה (ככל שהצלחתי לחפור) שמנסה לעשות סדר בעיניינים הוא דניאל סולוב, בספר "להבין פרטיות", שם הוא מקמט ומעיף לפח את הנסיונות שהיו לפניו להגדיר פרטיות, ומנסה לבנות תאוריה חדשה שתבנה "מלמטה למעלה", במקום לבוא מרעיונות מופשטים של זכויות פרט ותפרוט אותם לפרוטות. לטענתו יש לכל אדם משקל שונה על חשיבות הפרטיות שלו בתלות בקונטקסט, כלומר יש תחומים בחיים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לוותר על סוג פרטיות תמורת רווח כלשהוא (כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי, רגשי וכולי) ויש מקומות שבהם נשקול אחרת לגמרי. לכן ככלל – טוען סולוב – פרטיות צריכה להמדד לפי האינטרס של כלל החברה ולא לפי זכויותיו של הפרט.

להבנתי מהתקצירים שקראתי, הוא טוען בגדול שההגדרה של משהו כפרטי היא מטושטשת מטבעה (ולכן אין לבנות עליה חקיקה), ואישית כי היא פחות או יותר מתחילה ברגע שאנחנו מודעים לכך שפלישה או נגיעה במידע או רכוש "מביאה לנו סעיף". לכן הוא מדלג על הגדרת הפרטיות ועובר במקום זה לדבר על הפגיעה בה ועל האיזון בין הזכות לפרטיות לבין אלו של ביטוי חופשי וקנין, שעלולות לסתור אותה. לצורך כך סולוב בנה טקסונומיה של 16 התקפות על פרטיות:
1. איסוף מידע: מעקב, תחקור.
2. עיבוד מידע: אגרגציה, זיהוי, ערעור בטחון אישי, שימוש משני, הוצאה מהכלל.
3. הפצת מידע: שבירת אמון, גילוי סוד, חשיפה, הגברת נגישות, סחיטה, לקיחה ((אני מניח שכולל גניבה והלאמה, לא הייתי בטוח איך לתרגם. במקור – Appropriation)), סילוף.
4. פלישה: חדירה, הפרעה בתהליך החלטה.

ישנן כמובן התקפות דרך יותר מוקטור אחד. אני משאיר כתרגיל לקוראים לספור דרך כמה וקטורים פוגע המאגר הביומטרי בפרטיות האזרחים לפי רשימה זו, אפילו אם לא ידלוף. אני ספרתי חמישה לפחות, וזה בשמרנות.

סולוב מציע תאוריה של פרטיות כבסיס לשיח, לתכנון מערכות ולחקיקה עתידית. העבודה נראית מאוד מרשימה אבל יש לה גם ביקורות, הנה אחת מעניינת במיוחד בעיני, שמשבחת את היקף העבודה (תוך כדי שהיא מסכמת אותה בצורה מצוינת וכמעט חוסכת לקנות את הספר) אבל מוצאת בעייתיות בכך שהתאוריה שהוא מנסה לבנות מופשטת מדי כי היא לא מאגדת שאלות של צדק וזכויות. המבקר גם טוען שעד כמה שנסיונו של סולוב לבנות את התאוריה שלו בוואקום פראגמטי, היא עדיין עמוסה בהשפעות של ערכיו הסוביקטיביים (כמו העדפת פרטיות על חופש ביטוי), ולמעשה שוב נופלת בחלק מאותם בורות שסולוב פתח בסימון, גידור והבטחה שלא ליפול בהם שוב. המאמר מסכם שהמאמץ מצוין ומרשים אבל כושל, ולמרות זאת אומר שאין להתעלם ממנו, כי הוא מקיף ומספיק מעורר מחשבות שיש סיכוי טוב שהוא יככב בציטוטים בכל דיון בנושא בעתיד.

פורסם ב

רשימות תפוצה – הפרטיות בישראל

פוסט זה הוא למעשה פירוט נקודה 9 של הפוסט הקודם.

קבוצות הפייסבוק לוקות בשתי בעיות עקריות – אנשים כמוני שלא נמצאים על פייסבוק לא יכולים להרשם אליהן, ואם עוברים את 5000 החברים בקבוצה (ועברנו), לאדמין אין יותר אפשרות לשלוח התראות וחדשות לכל החברים בקבוצה. לצורך כך הקמתי כמה רשימות תפוצה, ואני מקווה שאני לא אתחרט על זה אם יקרוס לי השרת 🙂 אתם מוזמנים להרשם לרשימות שמתאימות לכם, שקטות או רועשות יותר. המחשבה היא לטווח ארוך ולכן שם המתחם של הרשימות מתייחס לפרטיות בכלל ולא רק למאבק בחוק הנוכחי:

announce – הודעות על פעילות וחדשות חשובות. דברים ברמה של "יש הפגנה" ו"הוצע עוד חוק". אני מאמין שלא יהיו שם יותר מהודעה אחת או שתיים בחודש. אין אפשרות להגיב, הרשימה חד כיוונית. יהיה שקט.
news – ריכוז ידיעות מעניינות בנושאי פרטיות (כמו האייטמים שבראשו ותחתיתו של פוסט זה), אמן שלא תהיה יותר מידיעה אחת או שתיים בשבוע… גם כאן לא תהיה אפשרות של הרשומים לענות.
activism – רשימת דיונים על בעיות שעולות ורעיונות לאקטיביזם. ההרשמה פתוחה (קחו כנתון ש"גורמים" כנראה יאזינו), ואינני מתכוון לשים עליה מידור ופילטור עדכון: ההרשמה מוגבלת ומנוהלת ע"י ערן. הרעיון הוא מקום שבו ניתן לתאם פעילות משותפת, למשל להתארגן עם בני זוג לעמוד בפתחי משרד הפנים בערים שונות ולחלק מדבקות ופלאיירים או מיני פעולות הסברה מנומסות וענייניות.
north, center, jerusalem, south – רשימות הודעות חד כיווניות המחולקות לפי אזורים בארץ. עד שיקום צורך להודעות על פעילות אזורית ((ולמתנדבים שינהלו את הרשימות האיזוריות האלו בנפרד)) הן יהיו רדומות ולא ישלחו שם הודעות, אבל נראה לי שיעיל שהן יהיו קיימות ויהיו בהן אנשים מעוניינים ברגע שנרצה להתחיל לארגן פעילות מקומית.

שימו לב – אין חפיפה בין הרשימות! ככלל איננו מתכוונים לפרסם דברים ביותר מאחת מהן שלא לצורך, אז הקפידו בבקשה להרשם לכל אלו שנראות לכם רלוונטיות, ואנחנו מבטיחים מצידינו לא לשלוח כפל הודעות אלא אם כן יקרה משהו מהפכני שיצדיק את זה…

איך להרשם: אפשרות אחת היא ללחוץ על הלינקים שלמעלה ולשלוח לכתובת הדואל הודעה ריקה.

להרשמה ידנית יש לשלוח הודעה ריקה לכתובת הרשימה בתוספת -subscribe בדומיין privacy.site.co.il. לדוגמא, שוחרי פרטיות בטבריה מוזמנים לשלוח לכתובת north-subscribe(a)privacy.site.co.il. מייל חוזר יאשרר שזו כתובת אמיתית ופעילה.

להרשמה של כתובת ספציפית יש טריק נוסף, אבל אני לא אנסה לתרגם את ההסבר המלא לעברית.

רשימות נוספות יפתחו בהתאם לצורך או בקשת הקהל. הפרטיות של הרשומים תשמר באדיקות (מלבד כמובן ברשימת השיחות, אם תשלחו לשם הודעה היא תופץ לכל חברי הרשימה עם כתובתכם), ואת זה אני יכול להבטיח כי הן יהיו אצלי על השרת ולא בגוגל-גרופס או פייסבוק. מצד שני, אם אתם מפחדים שהשב"כ מאזין לכל קשר SMTP שיוצא מהשרת שלי, אתם יכולים להרשם מכתובות שקשה לקשר אליכם. כל זה לא כדי לרמוז שיהיה שם משהו לא חוקי חס וחלילה, אבל כמובן שאם במשוגעי פרטיות עסקינן, אז אני חייב לפרט 🙂