מחשבות על בעיות ההפרטה

אני רואה דוגמאות בכל יום לדעות שנובעות מבורות או התעלמות מבעיות הקפיטליזם, שיטה בה רווחת האנשים אינה חלק ממגוון השיקולים (מלבד במחלקות השיווק, לעיתים רחוקות ולא בכל השווקים), אלא רווחים מיידיים בלבד. הנה רק דוגמא אחת מרבות. יוסי לוי הביא לינק לכתבה על מארק סמית', מתלהב רכבות (בצדק) ותועמלן עצמאי של הנושא. הוא כותב על השבתת המרחב האוירי של אירופה בשנה שעברה אחרי התפרצות הר הגעש באיסלנד:

הצטערתי לגלות שחלק מחברות הרכבות באירופה לא התגלו במיטבן דווקא בתקופת המשבר הזאת. בעוד שבמזרח אירופה הבינו את הבעיה, הוסיפו רכבות, חיברו קרונות שינה וביטלו תחנות מיותרות, במערב אירופה חלק מהחברות ניסו לגרוף רווחים, ביטלו את כל הכרטיסים הזולים והעלו מחירים.

אני לא אומר שחברות כלכליות פועלות רק נגד רוחת הנוסעים וחברות ממשלתיות עושות את ההפך. לא חשדות דוגמאות הפוכות כמובן. אני פושט מצר על כך שבגלל חוקי השוק, אופי האדם המנהל את החברה וחוסר הדרישה של הלקוח (בישראל זה בולט) לרמת שירות נאותה, חברות תמיד יעדיפו לעשות כסף עכשיו על פני שיפור התדמית ובנית רווחים עתידיים. רכבת ישראל במיוחד טובה בחסכון. התשתיות מתפרקות ולכן צריך פתאום לאחר רכבות, לדלל קווים, לדחות התקנת חיישני חום ומערכות כיבוי אש, וכולי. אפשר למצוא עוד הרבה דוגמאות כאלו, אבל השורה התחתונה היא שאם בטיחות ונוחות הם מטרה, חברה פרטית לא תשים את זה בראש רשימת העדיפויות. הייתי שמח אם היתה איזו הגדרת ביניים – חברה שאינה ממשלתית אבל שביצועיה לטובת מיסים והלוואות לא נמדדים ברווחים אלא ברווחת הציבור.

מדמוניזציה למקארתיזם

מחאת שחקני התאטרון התפשטה ליוצרי הקולנוע. אלו גם אלו כבר הותקפו בעבר. לפעמים זה אפילו נשמע מוצדק לדרוש שאת חיילי הבופור לא ישחקו משתמטים וסרבני מצפון (הימין לא עושה אבחנה בין השניים). גם בלענו בשקט יחסי את הכרזתו של ביבי על כך ששכחנו איך להיות יהודים, אבל הגדילה לעשות שרת התרבות, (בגיבויו של ביבי) ומאיימת בגלוי על הכנסתם של אנשי תיאטרון שדעתם אינה אוהדת את דעת הממשלה. הם מנסים לשמור את אופיה הדמוקרטי של ארץ מולדתם, וממשלת אותה הארץ דורשת מהם לישר קו אידאולוגי או שיכרת מטה לחמם.

להגנת המתנגדים יצא יו"ר איגוד שחקני המסך דביר בנדק, שלמרות שאינו משתתף בעצומה בעצמו, הוא חושב שזכותם המלאה לנקוט בצעד הזה בעצמם, וללבנת אין שום זכות חוקים ומוסרית למנוע מהם הכנסה. "שרת תרבות חשוכה ולא מעורבת" הוא קרא ללבנת, "אנחנו חושבים שהדרך של לתת מכה ראש על מנת להשתיק אנשים שפועלים על פי צו מצפונם מזכירה מקומות שגרמו לאנשים שלא להשתמש במצפון שלהם.". אבל הימנים כבר יוצאים בקמפיין נגד בנק המזרחי, שהוא משמש לו כפרזנטור. כלומר לא רק המחזיקים בדיעה מוקצים, גם פלורליסטים הנלחמים להגן על הלגיטימיות של הדיעה הזו – בלי להסכים איתה – ראויים להוקעה מהחברה, ואיתם כל מי שקשור אליהם.

חשבתי שסגרתי את הענין בפוסט הקודם, אבל המצב החמיר. כעט כבר לא מדובר על חבורת "אם תרצו אין זו דמוקרטיה" שמנסה לפטר את סגל המרצים באוניברסיטאות שונות, אלא שרה וראש ממשלה שמאיימים ישירות על אמנים, שחקנים, בימאים, מחזאים ואנשי רוח כי יאבדו את מקום עבודתם, או שמקום עבודתם יפסיק לקבל תקציבי ממשלה אם לא יישרו את עמדותיהם הפוליטיות למרות הממשלה ודעתה במקום לצו מצפונם. לבנת, להזכירכם, היא שם ותיק בליכוד, האנשים שעד היום מסרבים איך מפא"י גרמה להרבה אנשים להסתיר את זהותם הפוליטית ולהסתובב עם פנקס הסתדרות בעל כורכם כדי שתהיה להם עבודה. במקום לשמוח שדברים כאלו לא קורים יותר במקומותינו, הם מנסים להחזיר את הימים האלו בדיוק.

הבאתי את הלינק לכתבה וקראתי לזה מקארתיזם, כי רדיפות מקקארת'י, למי שלא מכיר את ההיסטוריה, יצאו נגד אנשים בכלל ואנשי ציבור ובידור בפרט שנחשדו בדעות שמאל, או רעיונות סוציאליסטיים מהמרכז הפוליטי והלאה. היו חקירות משפילות, רשימות שחורות, מחזאים שנאלצו למכור את יצירותיהם בפסבדונימים ובעזרת "מסכות", ונראה שזה מה שמבקש הימין לעשות היום לעם ישראל, מתוך הפרלמנט ומתוך הממשלה עצמה. ענה לי בבאז ידידי אבירם:

אז שאני אבין: המקארתיזם הוא תמיד חד כיווני מימין לשמאל? בהגדרה?
כלומר, להחרים את אריאל זה בסדר אבל להחרים את מי שמחרים את אריאל זה מקארתיזם?
אני אשמח להבין את הלוגיקה, לא הייתי בשיעור הזה בבי"ס

עניתי לו:
להחרים הופעה בשטחים זה להחרים מקום גאוגרפי. זו אמירה ברורה של אנשי התיאטרון שהם אינם משתפים פעולה עם הכיבוש הבלתי חוקי של יו"ש. התאטרון היה באופן היסטורי היה הרבה פעמים במה פוליטית שיצאה נגד השלטון, ולחלופין אחת הבמות הראשונות של האמנות שהוכרחו לשנות את הטון בתקופות השתלטות של שלטון קיצוני.

מצד שני, כשקבוצות שונות קוראות לפיטורי אנשי אקדמיה, ועכשיו אנשים מתוך הכנסת והממשלה קוראים לנישול שחקנים ומחזאים מעבודתם בגלל דעותיהם – זה כבר אישי. זה פגיעה בהכנסתו של אדם בגלל דעותיו. אף אחד לא טען לפגיעה בגופם או הכנסתם של תושבי אריאל. החרם לא היה אישית נגדם, אלא נגד המקום הגיאוגראפי. אם אתה קראת על הפרשה אז היית יכול לקרוא את מכתב השחקנים, הוא היה מאוד ספציפי לגבי זה. העובדה שפוליטיקאים חזרו שוב ושוב על המנטרה כאילו זה חרם נגד אנשים ולא נגד מקום הצליחה לשטוף לרבים את המוח.

אבל כאן לא רק מדובר באיום כלכלי על שחקנים כדי שישנו את דעתם תמורת מקום העבודה, פגיעה ישירה במקור הכנסתם לעומת ויתור על חופש הביטוי. לא, כאן מדברים עכשיו גם על פגיעה בתיאטראות בעזרת חיתוך תקציבים ממשלתיים. לשרת התרבות של המדינה הדמוקרטית אין שום בעיה מצפונית להחתים את מנהלי התאטראות שיבחרו את עובדיהם לפי הדעות ולא לפי יכולות המשחק שלהם, ושיפטרו את החוצפנים שהעיזו להביע את דעתם הנוגדת את דעת הממשלה (אבל תואמת את זו של רוב העולם המערבי, החלטות האו"ם ואמנות ז'נבה שישראל חתומה עליהן).

למה זה מימין לשמאל? זה לא. זה מאנטי-פלוראליזם לפלוראליזם. במקרה אצלנו בארץ הליכוד שכח שה"ל" ב"מח"ל" היתה פעם "ליבראלים". הפלוראליזם כבר לא שוכן שם, וכשמפלגת השלטון מרגישה שיש לה רוב, היא חושבת שמי שלא מחזיק בדעתה צריך לאבד את זכויות הפרט, והשלב הראשון הוא מקום העבודה.‎

ענני:

סלח לי אבל זה קשקוש בלבוש מה שכתבת. חרם נגד "מקום"?! זה כמו שלימור לבנת תגיד שהיא לא מפטרת את אנשי האקדמיה אלא רק מחרימה את חשבון הבנק שלהם.

בחיאת רבאק. זה שיש לך הסבר לרדיפה של "הצד שלך" זה מילא*, אבל זה שאתה יוצא בלהט נגד הרדיפה של "הצד השני" בלי לשים לב לצביעות מדהים אותי.

* אגב, זה לא "מילא" בכלל. מלימור לבנת ואנשי ימין אני מצפה לצאת בהחרמות, הכללות וכו': זה בילט אין באופי שלהם. אנשי שמאל אמורים להיות אלה שהאופקים שלהם קצת יותר רחבים ומהם אני באמת מצפה ליותר

ועל כך אני עונה:
אני חושב שהשטחים הם שטח צבאי מוחזק. הם לא סופחו מעולם למדינה והמתיישבים שם, גם אם נשלחו ע"י המדינה, יושבים שם כדי לקבוע עובדות בשטח נגד החלטות או"ם והסכמים של ישראל עם הפלסטינים. אם המדינה שולחת אותי להלחם שם מילא, אבל לשלוח לשם אמנים ואזרחים בכלל זה לגרום להם להיות שותפים לעוול. קודם בכספי המיסים שלהם ואחרי זה בגופם. אם ההתנחלויות האלו לא רוצחות אנשים בגופם, הרי שהן קוצחות את תקוות המקומיים שם למדינה ריבונית בטח רציץ אחד, או מדינה ריבונית בכלל. בניגוד לשטחי הקו הירוק שהוקצו לנו כדין ואושרו באו"ם והלגיטימיות שלהם לא מעורערת, יו"ש הוא עדיין חבל ארץ תחת ויכוח ציבורי לא קטן, אם עוד לא שמת לב. גם אם אתה חושב שזה חלק מישראל העתידית, אתה מוכן להודות שזה לא-בדיוק-ישראל כרגע? לא לפי מדינת ישראל עצמה, אפילו.

ולמרות זאת מסבסדים שם יישובים יהודיים מכספי המיסים שלי (ופעם גם שלך), ולמרות זאת מעודדים אותם להתיישב על אדמות שמלאימים מהמקומיים בלי שהם אדמות מדינה מלכתחילה. לאריאל ניתן מעמד עיר מחוץ לשורת הדין, למרות שאין בה מספיק תושבים ולמרות שרשמית השטח הוא בשליטה צבאית. עכשיו רוצים להכשיר את השרץ גם בתאטרון של 40 מליון ש"ח וביקורים של להקות תאטרון מוכשרות, זה עדיין בניה לא חוקית בשטח צבאי מוחזק, ולא חייב כל אדם לתת לזה כבוד. אני נמנע שנים מקניית תוצרת התנחלויות, אני לא אהיה מוכן לעבוד בהתנחלות, אני לא אשתה במסעדה יין מהתנחלות. האם אתה מציע שצריך אם כך לשלול לי את תעודת העוסק המורשה?

מה לא דמוקרטי בבחירה שלי שלא להיות בקשר מסחר המעודד את מה שאני רואה כפשע?

מה דמוקרטי בכך ששרה בממשלת ישראל תנשל אנשים מהכנסותיהם בגלל דעתם הפוליטית?‎

ברור לי שיש לא מעט מקוראי הבלוג שיסכימו איתי, אני אשמח דווקא לשמוע מאלו שלא. האם אתם חושבים שמעשי לבנת מוצדקים ועולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה? האם אתם חושבים שמה שעושים השחקנים חורג מגבולות הפלורליזם? אני רוצה לשמוע את הנימוקים שלכם לדיעה.

טמקא קורא לצנזר את הרשת?!

קראתי מאמר של ניצן סדן ועוד לא הצלחתי לעכל אותו. על פני השטח נראה שהוא ממליץ לישראל לעשות מעשה טורקיה ולחסום את יוטיוב. עיתונאי בישראל (תקשורת סמולנית עאלק) שתומך בדיכוי חופש הביטוי וחופש המידע. אחרי סקירה של כמה סרטי שנאה עד הסתה, מסיא אותנו סדן למסקנה המתבקשת היחידה שהוא יכול לחשוב עליה…

למה הממשלה לא שומרת על כבודנו?

עם כל הכבוד לחופש הביטוי, ישנם ערכים וסמלים אותם לא מקובל ואף אסור לבזות בישראל, ומן הראוי שיזכו ליחס הולם גם ביוטיוב. גולשים מודאגים לא צריכים להיות אחראים למיגור תופעת ההסתה ברשת, והפצת סרטוני השנאה.

משונה שהמדיה החברתית הבינלאומית הפכה לנתיב הפצה של אנטישמיות, בלי שיתבצע שום מהלך בנושא מצד המדינה. ישנם קולות בחברה הישראלית שטוענים שמדיניות הממשלה בכל הנוגע לכבודה הלאומי של ישראל היא פשרנית, סלחנית ומזלזלת.

במקרה הזה, יש לנו הרבה מה ללמוד מן הטורקים: ממשלת טורקיה חוסמת את יוטיוב באופן מוחלט מזה תקופה ארוכה, בתור עונש על שגולשים בו העזו להעליב סמל לאומי חשוב של המדינה.

ראשית, אם מישהו ימשיך לטעון שאחרי מאמרים כאלו (ויש עוד דוגמאות) שיש לנו תקשורת שמאלנית, אני פשוט לא אקשיב יותר למילה אחת שלו. שימו לב, האיש לא מודאג מזה שיפנים וצרפתים יצפו בסרטי הכחשת שואה, או שטורקים ילמדו את היוונים איך לפרוץ לנו לאתרי אינטרנט, הוא מודאג מהכבוד הפגוע שלנו. איזה השתלבות נהדר בלבאנט. הכבוד הירוי שלנו… סליחה, של הסמלים שלנו – יותר חשוב מהפוגרום שהסרטים עלולים לעורר בראשו של פטאליסט. פלורליסט כמוני מודאג מדעות שליליות המתנגדות לשיתוף פעולה וקדמה, לחשיבה שיוצאת להגנת סמלים יש טעם פאשיסטי אם תשאלו אותי, עוברות לי בראש תמונות של מצעדים עם אנשים נושאים דגלים וציפורי טרף בקצות המוטות (לא, לא צריך ללכת אחורה למלה"ע II, האמריקנים והרבה אחרים עושים זאת עד היום). זה גם המקור של הצורך במערך אנשי שיווק של "הסברה".

אחרי כן סדן נבהל, ומזכיר שבעצם החסימה גרמה לטורקיה לתדמית גרועה, אז הוא מציע אלטרנטיבה הזויה עוד יותר:

המדיה העולמית יודעת שיש דברים שהם טאבו: עיתוני גרמניה רגישים מאוד למאמרים אנטישמיים קיצוניים, התקשורת האמריקאית לא תיתן במה למי שרוצה להשמיץ את מוחמד (לראיה, צונזר פרק של סאות'פארק שעסק בצנזורה זו), וכן הלאה. אולי הגיע הזמן שגם מדינת ישראל תגדיר לה פרות קדושות, ותמנע משונאיה להכין מהן סטייקים ברשת, בצורה שפויה ומאוזנת – בלי לפגוע בחופש הביטוי ובזכויות הגולשים. הרי ראינו שהשיטה הטורקית של חסימה גורפת לא עושה טוב לאף אחד.

התקשורת האמריקנית לא מונעת השמצה של מוחמד, אלא האיומים בפאטווה מונעים הצגה של משהו שאפילו דומה לו, ולא משנה אם זו השמצה, סאטירה מוגנת במגילת הזכויות או אפילו הערצה – הצגת דמותו של מוחמד בכל הקשר שהוא אסורה לפי האיסלאם ותגרום אוטומטית לפאטווה מטעם אימאם זה או אחר. למעשה זו אחת מכמה התנגשויות מרכזיות בין האיסלם למערב שגורם להרבה דעות קדומות, שנאה ואי-הבנה בין הצדדים, ומר סדן רוצה שנקבע נוהלים דומים גם אנחנו. כבר היו יותר מדי חוכמולוגים לאחרונה (למצער גם נערצים עלי כמו טים מינצ'ין) שצחקו שלא ברור למה אנחנו והמוסלמים לא מסתדרים יותר טוב כי הרי כולנו לא אוכלים חזיר. אז אולי באמת נמצא עוד קו משותף ונתקיף את כל המבקרים שלנו ושל סמלינו ואז נראה למערב הרבה יותר רציניים.

אני רוצה להציע תיאוריה אחרת. ניצן סדן לא צריך לכתוב מאמרים על צנזורה ומשפט בלי להבין את החוק. הוא לא צריך להביע דעות פוליטיות במדור למחשבים, וכדאי שגם לא יכתוב על מחשבים כי נראה שהוא לא לגמרי מבין איך טכנית עובדת האינטרנט ומה המשמעות של "ליוטיוב עולות עשרות שעות וידאו בכל דקה ואין בעולם מספיק עורכי דין שישבו לצפות בכל הזבל הזה ולמיין אותו בצורה שתספק את כל הקיצוניים".

טמקא #FAIL

אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו 🙂

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? 🙂

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה 🙂

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

שבוע הפרטיות

הידעתם ששבוע הפרטיות? אז זהו.

אגב, תשעה חודשים מאז הוגשה הבקשה למשרד התחבורה, כמעט חצי שנה מאז שהעמותה לחופש המידע חיזקה את זה במכתב (קצת צולע שטעה בשמי ובפרטי הסיפור), ועדיין לא קיבלתי תשובות. בינתיים אבל גיליתי שמועה לפיה חברה שמעסיק משרד התחבורה כדי לבדוק כשירות של נהגי משאיות משתמשת במבחני אישיות של כת הסיינטולוגיה בתהליך גיוס העובדים שלה. מה זה קשור? זה לא, עד שיוכח אחרת. זה רק מראה שיש דברים מאוד מוזרים בענן הספקים של המשרד 🙂

רמות שונות של שפיות

גרסה אחת של שפיות – לעשות קרקס מהאפיפיור פאפא "בנדיקטוס" רצינגר (אגב, הגרמנים קוראים לו בקיצור פאפא רצי), ולהשתמש בחיצי לעג משוננים בטוויטר או במדיה אחרת:

את השיר הזה טים מינצ'ין תרם חינם לכבוד ביקור האפיפיור בבריטניה, תוכלו להוריד פה.

גרסה שניה של שפיות – אחרי שעדת מעריציו המריירת של דוקינס איימו בצו מעצר נגד האפיפיור לכשידרוך על אדמת בריטניה, והסיעו פרסומות נגד הכנסיה על אוטובוסים באזורים בהם ביקר בלונדון, החזיר להם השמוק בנאום בהשוואת האתאיזם לנאציזם. Oh no he di'int! Oh yes he did…

אנחנו לא מדברים על הערת אגב של מישהו ברחוב. אנחנו מדברים על האפיפיור "הקדוש", בוגר ההיטלר יוגנד, ראש הכנסיה שהתעלמה או אף סייעה לנאצים בשנות השואה, בנאום מול מלכת אנגליה. האירגונים ההומניסטיים התעצבנו ובצדק. אני חושב שטים מינצ'ין הפעם לא הלך רחוק מספיק.

עדכון: מחר מתוכנן מצעד והפגנה בעקבות ההתפתחויות האחרונות. יהיו שם דוקינס, גולדאייקר ואפילו אנשים מצד הכנסיה הקתולית. אם אתם בלונדון, הנה פרטים בלינק (תודה לאורי ברוכין).

ובחדשות הפוכות, מעבר לאטלנטי
, שם הדמוניזציה הגיעה לרמות שאפילו ישראלים מתפעלים, החליטו אנשי הדיילי שו לבעוט עוד קצת בדמותו המגוחכת של גלן בק ולהכריז על עצרת "החזרת השפיות", להורדת הקיצון בצורות הביטוי. אני תוהה כמה בצחוק וכמה ברצינות. המחשבה המיידית שלי היתה שיגיעו באמת מאות אלפים להפגנה וקומדי סנטרל יקפלו את התוכנית מרוב פחד, כמו שקרה ל"מה יש" אחרי ההפגנה למען סמי וסוסו. אבל אני רגוע. קומדי סנטרל היא חברה מסחרית שחיה על רייטינג, היא לא תחנת רדיו צבאית שמפחדת מלהופיע על רד"ר הקונצנזוס כגוף זר.

>

The Daily Show With Jon Stewart Mon – Thurs 11p / 10c
Rally to Restore Sanity
www.thedailyshow.com

מצד שני, לצערי הם גם לא לוקחים את המטרה הראויה הזו עד הסוף, ההכרזה הנגדית של קולבר לקיים באותו היום בדיוק מצעד נגדי לשימור הפחד, וכך מובטח לנו שהפארסה תשאר, אפילו אם המסר אמיתי וחשוב. אני מקווה לפחות שהם יצליחו לרכז שם יותר אנשים מאשר ליצני "מפלגת/מסיבת התה", שעדיין מחזיקים את עצמם רציניים וצודקים, תשמרנו אריס.

לבסוף, לכבוד יום כיפור, הרשו לי להמליץ על הפוסט הפשוט והנכון הזה של ואן דר גרף אחותינו.