מדע ומוסר

יותר מדי פעמים אני נתקל ברחבי הרשת במגיב או בלוגר שמבלבל בין מחקר מדעי ויישום הנדסי. מחקר מדעי הוא אכן פרויקט (שאמור להיות) פתוח ושיתופי. אידאלית ללא סודות מקצועיים, גאווה ודעה קדומה, אבל עוסקים בו אנשים, לטוב ולרע, עם אגו ואינטרסים. מדען טוב בעיני הוא אדם ששם בצד את האגו והדעות הקדומות, מנסה ללכת אחרי האמת שמצטרפת מהראיות, לומד על הכשלים הקוגניטיביים של חשיבה אנושית ומנסה לפתח שיטות להעלים את השפעתם מתהליך המחקר. הבעיות המוסריות בתהליך הזה הן בעיקר איך לחקור דברים בלי להרוס עותקים ייחודיים של הנחקר – למשל יש לנו רק כדור ארץ אחד לחקור בו אקולוגיה והתחממות גלובלית, בניגוד למחקר על תפקוד מוחות של בעלי חיים נחותים שאפשר להשיג במאות (אני מקווה שעכברים ולא קופים, עד כמה שאפשר). במחקר על בני אדם, יש גם בעיות מוסריות רציניות בכל הנוגע לניתוח בגוף חי או הדבקתו במחלות ומשחקים בגנטיקה שלו. לכן מנסים לחקור מודלים (מבוססים בצורה מוצדקת בהתאם למה שחוקרים) על חזירים ועכברים ושאר חיות מעבדה, בהתאם לנושא הנחקר. אני לא חושב שזה אומר שחוקרים בטעות את הדימוי במקום את הנושא עצמו ומשליכים – את זה אולי עושים בסיינטיפיק טמקא בלי להבין את המחקר המקורי (אבל נכון שלפעמים יש גם מחקרים גרועים, ולכן חייבים תהליך מבוקר של בדיקת עמיתים).

לכן, אחד הכיוונים להגדיר את תהליך החקירה המדעית, או השיטה המדעית זה „איך לא לעבוד על עצמינו” או „איך להוציא את עצמינו מהמשוואה”. אנחנו לא מייתרים את תופעת החיים כפקטור, אלא מנסים לבטל את השגיאות הקוגניטיביות שלנו כחוקרים כדי להגיע למידע ומסקנות אובייקטיביים על הנחקר, ללא דעות קדומות והנחות מוטעות. יש תחומים שלמים של מחקר לגבי איך נכון לתכנן ניסויים בכל תחום, במיוחד במקומות שבהם המחקר עלול להזדהם – אם רעיונית, או ע״י חיידקים או כל גורם חיצוני אחר שיפריע להגיע למסקנות.

אחרי שיש לך מסקנות ביד ואתה יודע להעריך "מה יקרה אם אעשה כך וכך", אתה יכול לקחת את הידע הזה וליישם אותו בהנדסה, לפתח אתו טכנולוגיה, חומר וכולי. במילים אחרות המדען יגלה איך לשחרר אנרגיה מפיצול האטום, המהנדס יקבל את ההוראה (מאינטרסים כלכליים, פוליטיים או אחרים) להשתמש בידע הזה לבניית כור אטומי להפקת חשמל נקי או לייצור פצצה שתרצח מליונים. החלטות מוסריות קיימות בתהליך המחקר בכל שהוא נוגע לצרכים של התערבות בחיי אורגניזמים אולי, אבל האחריות הכבדה יותר נופלת על היזם והדוחף שמעסיק את המהנדס, להוציא לשוק מוצר טכנולוגי שעלול להזיק לאנשים או לחברה האנושית במעגל קטן או גדול של משתמשים וכולי.

כמו שמדען צריך לאמן את עצמו בחשיבה לוגית „קרה” ולהשקיט את דעותיו הקדומות והאגו, כך גם נבחר ציבור ומנכ״ל או בעל עמדת החלטה צריך אי אילו מנגנונים שיפקחו עליו שיעשה את הדבר האחראי. לכן יש חוקים, רגולציות ושאר מנגנונים, וזה אף פעם לא מושלם אם זה מגיע רק מבחוץ. כאן יש שאלות מוסריות – האם להתערב בחינוך ולעורר אחריותיות מגיל צעיר, או ללכת לכיוון הליברטני ולהשאיר את החינוך להורים, ולסמוך על כל האנשים לפתח לבד חוש מוסר והבדלה בין טוב ורע. לא חסרות דוגמאות של ציניות שלווה של מוכרי מוצרי נפט, סיגריות, אוכל שמן ושאר דברים מסוכנים לחברה, הפוליטיקאים מתווכחים אם ראוי לעצור את זה ברגולציה, אף אחד לא מדבר על חינוך לאחריותיות. בנקודה הזו, כרציונליסט שרוצה לעשות את הבירור הערכי שלו, אני רוצה לקבל מידע – האם חינוך כזה קיים? האם הוא עובד? האם הוא מיושם בצורה כלשהי בעולם ומה ההשפעות? האם יש תרבויות שבהן זה יותר חזק ואיך אפשר לשנות את התרבות שבה אני חי להיות דומה יותר לתרבויות האלו? אלו שאלות שמדע יכול לחקור ולענות לי עליהן, בשיתוף עם שקיפות שלטונית וניהולית של גופים פרטיים וציבוריים. לכן כרציונליסט אני נלחם גם למען חופש מחקר, גם לחופש מידע מדעי וגם לחופש מידע ציבורי (=שלטוני). אין לי איך לדרוש מהנבחרים שלי אחריות לעשות את הדבר הנכון כשגם לי וגם להם אין גישה למידע שייתן לנו לשפוט.

אז עכשיו לשאלה הבאה: האם יש למדע מה להגיד לנו בנושא מוסר? האם יש בכלל מוסר אבסולוטי לחקור אותו? יש ענף שלם למחקר מתודולוגי ואקדמי של מוסר והוא נקרא „אתיקה”. אפשר לראות איך אנשים מגיעים להחלטות, איך הם מתמודדים עם סתירות ובונים ראיית עולם קונסיסטנטית, ויש מתמחים בתחום של ביו אתיקה, או אתיקה של חינוך וכולי עוד הרבה תחומים שראויים להיחקר. אם תשאל אותי, גם ספרות ספקולטיבית (ובמיוחד מדע בדיוני) הם מעין כלי מחקר כאלו בצורה מעניינת – אנחנו יכולים לחשוב „מה היה אם” ולהגיע לכל מני מסקנות, ולראות אם זה תואם את ראיית העולם שלנו. תרגילי מחשבה זה דבר מאוד חזק, ועד כמה שידוע לנו, אנחנו החיה שעושה את זה הכי טוב מכל יצור חי אחר על פני הכוכב, אבל זה מנגנון לא מושלם, וצריך לפתח גם כאן מתודולוגיות, איך לא לדמיין עתיד תוך הטיה של המסקנות שנובעות מדעות קדומות… :)

אז האם המדע מכתיב מוסר? לדעת סאם האריס כן (אתם מוזמנים לחפש הרצאות שלו ברשת, לא צריך לרוץ לקנות את הספר), אבל לדעתי לא בדיוק. לדעתי אתה צריך להחליט על כמה אקסיומות והמדע יעזור לך לבחור את תורת המוסר שלך. למשל אני בוחר כאקסיומה, אקראית לגמרי וסובייקטיבית לחלוטין, שטוב שהמין האנושי ישרוד וישגשג. אני יכול לשאול עכשיו אם אני רוצה קידמה טכנולוגית או לא, אם החלטתי שכן אני יכול עכשיו לשאול האם ראוי להאריך את חיי האדם הממוצע, למרות שהמדע אומר לי שיהיה פיצוץ אוכלוסין. אני יכול אז לשאול מה הן השיטות האפקטיביות לשמור על אוכלוסיית האדם בגודל קבוע, בצורה שלא תפגע בזכויות הפרט ותראה איך במשפט וחצי כבר הגעתי לדיסוננס קוגניטיבי. אני רוצה שלאנשים יהיה את החופש להביא עשרה ילדים למשפחה, אבל אני גם יודע שזה יעיק על המשאבים ויגרום לסבל לדורות הבאים. המדע יכול לעזור לי לדמיין מה יהיה במורד כל מסלול שאבחר, אבל הוא לא יכול להחליט לי מה יותר נכון. החלטות מוסר הן בסוף עניין מאוד "אורגני" ואנושי שלא יכול להיות רק קר ויוטיליטארי, זה לא עניין מדעי נטו, אבל חייבים ידע ומודעות כדי לבחור נכון. בחירות ללא ידע ומודעות לרוב גורמות לחזור על טעויות העבר, אני בטוח שמישהו כבר אמר את זה באיזה נוסח…

אז זו התשובה שלי לפעם הבאה שמישהו יגיד לי שהמדע יכול להכתיב מוסר בדיוק כמו ציווי אלוהי/דתי: אמממממ… לא. אנשים בוחרים סובייקטיבית לאילו עובדות מדעיות בא להם להקשיב ויכולים למצוא לעצמם ציטוטים מדעיים חלקיים כדי לגבות את הרצונות האישיים שלהם, אבל את זה עושה גם כל דת ביחס לדברי מקימיה וכתביה, כולל אפילו דתות חדשות כמו מורמוניזם או דנדשות מהאריזה כמו סיינטולוגיה.

סלט ירוקות

מי שקורא את הבלוג הזה כמה זמן, יודע שבתנועה הירוקה מצאתי לפני כ-4 שנים את הבית. סגנון האנשים, העמדות המבוססות מדע וראיות, הפרגמטיות והפרקטיקה. הרבה חברים פונים אלי כשהם רוצים לדעת מה קורה שם במקום לחפש באינטרנט. אני לא יודע אם זה בגלל שמידע בחוץ חסר או בגלל שאני נחשב למהימן יותר מהכתב הממוצע (או מהאתר הבקושי-מעודכן של המפלגה), אבל אני מנסה לתת תשובות ככל שאני יודע.

אבל אני לא יודע מה קורה בפייסבוק של המפלגה, ואני מרגיש שבניוזלטרים לא מופיע מספיק מידע, ולא כל הפרוטוקולים מתפרסמים. כן, יש לי גם ביקורות על התנהלויות וחוסר תשומת לב (או זמן פנוי) לשקיפות שאמורה להיות עמוד תווך באידאולוגיה וההתנהלות המפלגה.

אבל כל זה מתגמד ליד שני אירועים מכוננים שקרו בחודש האחרון.  הפריימריז הבעייתיים והחבירה ללבני. עד כמה שלא היינו קטנים ועניים, המותג של הירוקה כנראה שווה משהו, כי בפריימריז היינו עדים לנסיון "הפיכה" של מצטרפים חדשים, אנשים עם נסיון מראשויות מקומיות שגייסו מאות מתפקדים שלא ברור מי מהם ידע אפילו למה הוא מתפקד או אם שילם מכיסו את דמי החבר (על פני השטח התקבצו יותר מדי שמועות וסיפורים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהאפשרות שנעשו כאן אולי מעשים פליליים של ממש, לפרטים המכוערים הקליקו פה). מקימי המפלגה כמעט אמרו נואש ונטשו את הרשימה (מה שהיה עלול לפרק את המפלגה) אבל ברגע האחרון ניצל איכשהוא המצב ע"י חבירה לרשימה משותפת עם התנועה של לבני. כשאני אומר "ניצל" זה הפירוש שלי היום. כששמעתי על זה, כמו רבים אחרים חשתי בגידה איומה, אבל על כל זה אתם יכולים לקרוא בפוסט שפרסמתי בבלוג הפעילים.

קיצור הסיפור, למי שלא רוצה ללכת לקרוא את הבלוג הנ"ל, לבני היא לא אופציה בעיני לאף אדם שרודף צדק (הנה עוד ניתוח מפורט של הסיבות), אני גם לא חושב שהיא מבינה מה זה ירוק. פושעת מלחמה צמחונית שחסה על חיות מסיבות אידאולוגיות? תעצרו אותי לפני שאני עושה פה גודווין. אבל ההסכם שלה עם הירוקה הוא מעניין. הירוקה תכתיב לתנועה את סדר היום הסביבתי-אנרגיה-תשתיות-תכנון, התנועה של ציפי תאמץ את ההתנגדות של הירוקה למאגר הביומטרי (כן, קראתן נכון, לשטרית יהיו בעיות) ותעזור לדחוף יוזמה להקמה מחדש של "נציב הדורות הבאים" (עם שיניים הפעם!), הכבדת תמלוגי הגז, אכיפת חוק החופים, חקיקות לזכויות בע"ח, קידום תחב"צ, הגדלת הפער בין מיסוי על אנרגיה+תחבורה ירוקה ולא ירוקה, ועוד כהנה וכהנה נקודות שראויות לדחיפה. ההרגשה בשורות הירוקה היא שהכוונה היא לא גרינווש אלא ללמוד מה זה ירוק אמיתי. אם הם אכן יעמדו בהתחייבויות האלו, מדובר ב9-10 מנדטים פרו-ירוקים בכנסת, וזו התפתחות מעניינת. אני עדיין לא אצביע ללבני, אבל אם כמה מהחוקים האלו יצליחו לעבור, אני אשמח ואגבה. "התנועה" אפילו תשתף עם "הירוקה" פעולה גם אם לא נכנס לכנסת (בכ"ז מקום 12 ברשימה), ותעזור לממן ריצה משותפת עוד שנה למועצות מקומיות ועיריות. זה כבר מתחיל להיות יותר מעניין. אבל הרגשות מאוד חצויים. לבני זה לא מהגוד גאייז.

אבל התנועה היא לא היחידה שרוצה להצבע בירוק. מרצ והעבודה סירבו שתיהן לריצה משותפת עם הירוקה, שתיהן פחות או יותר בטענות בסגנון "אבל אנחנו כבר ירוקים, קישטה". אבל מי שמסתכל על פעולות העבר של התנועה הקיבוצית, של מרצ, של העבודה, רואה שאין להם מושג על מה באמת מדובר פה. ירוק זה לא רק סביבה, זה חשיבה לטווח ארוך, זה מודעות למחקרים על כושר נשיאה ומגבלות משאבים. אם יש אנשים כרגע בכנסת שמבינים קיימות זה אולי רק חנין והורוביץ (שניהם, אגב, תלמידים של ערן בן ימיני, ממקימי התנועה הירוקה), וזה ממש לא מספיק.

אני חושב שאפשר לקחת דף מהמחברת של הפיראטים. חלקם רצו בפריימריז בירוקה, אחרים חשבו לרוץ במפלגות אחרות או אולי ממש נרשמו שם לפריימריז, פיראט יכול להיות מותג על-מפלגתי, גם ירוק. למה בתוך הדמוקרטיים או הרפובליקניים יכולות להיות סיעות וירטואליות ואצלנו לא? מי אמר שפרלמנטר יכול להיות חבר רק בסיעה אחת? יש סיעה ראשית ויכולות להיות עוד כמה משניות, וירטואליות, חוצות גבולות מפלגה. הרי ממילא יש שיתופי פעולה בנושאים חברתיים שחוצים את הסקאלה של ימין ושמאל ועוד הרבה דוגמאות, אני מאחל לתנועה הירוקה שתצליח להקים מותג שכזה. יש לנו שני דברים שאין לאף מפלגה אחרת, וזה מצע מבוסס מדע וראיות, וגיבוי של צוות אקדמאים מומחים בתחומם שמנווט את הדרך הערכית ואת העמדות שלנו במדיניות ציבורית. יש כאן מפלגה מיוחדת שחבל להתעלם ממנה. החבירה ללבני היא קונפליקט מאוד קשה לרבים כמוני שבאים מהשמאל, אבל בחשיבה לטווח הארוך זה עוזר לנו לביצוע החזון, זה יעזור לממן בחירות מקומיות ואת הבחירות הבאות לכנסת, וזה יעזור לנו לשווק את המותג הירוק שלנו. אני אנסה לעזור להעביר חוקים טובים ולהפיל רעים, ולא אכפת לי מי משתף איתי פעולה, מבל"ד ועד הבית היהודי, כל מי שמוכן לקדם חוקים צודקים וטובים, יבורך. את הקול שלי לא אתן ללבני, אבל אם אני יכול לגרום לסיעה שלה לעשות את הדבר הנכון, אני ארתם.

ולמטה בתחתית דמיוני הפרוע והאופטימי, שטרית יום אחד יאלץ להצביע נגד החוק הביומטרי בגלל משמעת סיעתית. אולי.

שר הפנים שתקע אותי… "בהתנדבות"

למשרד הפנים הייתה בעיה. לתעודות זהות אין תוקף פקיעה. יש ביננו אנשים שעברו את גילאי השישים ומסתובבים עוד עם הפנקס המסמורטט מגיל 18. איך לאלץ אנשים לשדרג לתעודה החדשה יותר או לבוא בהמוניהם להכנס בשמחה ועזוז למאגר הביומטרי "בהתנדבות"?

חוק המאגר הביומטרי, בחלק שנכנס לתוקף אחרי שנתיים או ארבע של פיילוט, התייחס לזה בעמעום, קנסות על מי שלא יעבור. אבל עם ישראל לא מפחד מקנסות כי האכיפה בארץ לא רצינית ודי סלקטיבית. הרבה יותר כואב למנוע מאנשים כסף, וכך מתכנן אלי ישי לעשוק את זה: למנוע מעם ישראל ביטוח לאומי ואת זכות ההצבעה (נראה אותו!!) מאזרחים שלא יבואו לשדרג את תעודת הזהות כל 10 שנים. במילים אחרות, הפחדה של השכבות המוחלשות. כן, קראתם נכון, מניעת זכויות בסיס במדינה דמוקרטית כדי להכריח אנשים להכנס למאגר הביומטרי. בכך, רבותי, יתווסף עוד נדבך חסר בתהליך הפיכת ישראל לחברת מעקב.

צפו פוסט אצל קלינגר בקרוב, אני מנחש :-)

קצת טכנו-אופטימיזם לאיזון

יש ימים שבהם אני עוסק בעניני פרטיות אלקטרונית, זה קל מדי ליפול לבור של פראנויה ולודיזם, במובן של פחד מפיתוחים טכנולוגיים בידיים הלא נכונות. אורוול פחד מהשלב הזה בפיתוח הטכנולוגיה, והעולם שדמיין ב"1984" היה קודר ומדכא (תרתי משמע). מצד שני צ'ארלי סטרוס מצייר עולם מאוד עצוב לעמים שיצאו נגד טכנולוגיות (למרות שזו סאטירה פוליטית יותר מאשר עתידנות של ממש) בספרו "סינגולאריטי סקאי". ספר שנוגע בכל טרנד ורעיון טראנסהומניסטי ולא תמיד בצורה מחמיאה. מול רואי שחורות שונים גם קורי דוקטורוב ניסה להפיח קצת אופטימיות בספר "אח קטן" שהזכרתי פה לא פעם, על הדרך שבה נער מצליח להמלט ממנגנוני בטחון מהירים מדי על ההדק של מדינת המעקב אליה התדרדרה ארה"ב – אבל עושה זאת ע"י רתימת הטכנולוגיה לטובתו. האופטימיזם של דוקטורוב הוא שטכנולוגיה כאן משמשת נגדנו אבל גם בידינו, ולכן כדאי לכולנו להכיר אותה טוב ולהשתמש בה לטובתינו.

קורי, אם עוד לא טחנתי לכם עליו מספיק פה בבלוג, הוא מהדוברים הנמרצים והבולטים לגבי רפורמת הקופירייט הדרושה כדי לשחרר את המין האנושי לנקוט ביצירתיות הדרושה לו כדי להתקדם ולהלחם על קיומו. אחד הנושאים שמרגשים אותו בשנים האחרונות הוא הדפסה תלת מימדית ושימוש מחודש בטכנולוגיות, ולצד זה להבין את ההשלכות של היכולת לחלוק חפצים פיסיים ולהעתיק אותם כמעט בקלות שבה אנו מעתיקים היום מידע, ומה זה יעשה לחוקי הקניין. כהרגלו הוא "חוזה את ההווה" בספרו Makers. הנושא הפך כנראה למשהו מדבק במשפחתו, כיוון שאישתו, אליס טיילור שעד כה התפרסמה בתור מעצבת משחקי מחשב מוכשרת ומצליחה, הקימה עכשיו סטארטאפ שמתמקד במשחקים שניתן להדפיס בתלת מימד. כמה כוח יש בידיים של אדם שיכול להדפיס לעצמו חלקי פלאסטיק, מזון, מתכת ואפילו איברים להשתלות? בסיפוריו "Printcrime", "אחרי המצור" ואחרים קורי חוקר את ההשלכות על התרבות, הכלכלה, היצירתיות ועוד. גם ב"סינגולריטי סקאיי" יש תיאור יפהפה של "מכונות קרן השפע" שמשחררות אנשים מתלות ביצרנים וזמינות חלקים, ואפילו מפיקות את חומרי הגלם מהסביבה בצורה חכמה.

קורי דוקטורוב על טכנולוגיה ואנרכיה:

לאור כל הפחד מניצול לרעה שלצד ההתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים נחמד לקרוא חדשות ודעות חיוביות בתחום. למשל מרגש לקרוא שבהמשך לפרויקט TOR, ממשלת ארה"ב מפתחת עוד תוכנות וחומרה כדי להביא את מהפכת המידע המקוונת לארצות שעל אזרחיהן מוטל איפול מידע וידע. תמיד טוב לראות ממשלות עושות גם טוב למען האינטרנט ומשתמשיו ולא רק אודפות אותו ככלי לצנזורה וניטור בטחוני ומסחרי.

לבסוף, אני מצרף פה (ברשיון CC) תרגום שלי למאמר "טכנו-אופטימיזם" מאת קורי דוקטורוב:

"האם אתה אופטימי או פסימי לגבי העתיד?" אני נשאל לעיתים קרובות, עד שהכנתי תשובה בשלוף: "כדי להיות אקטיביסט, אתה חייב להיות שניהם: פסימי מספיק כדי להאמין שהדברים יתדרדרו לרעה אם יניחו להם ללא ביקורת, אופטימי מספיק כדי להאמין שאם תפעל, ניתן למנוע את הרע ביותר."

אבל יש כאן יותר. קראו לי לא פעם טכנו-אוטופיסט. אני לא יודע לגבי זה, אבל אני מוכן לקבל בהכנעה "טכנו-אופטימיסט". טכנו-אופטימיזם היא אידאולוגיה שמגלמת את הפסימיזם והאופטימיזם שלעיל: הדאגה שטכנולוגיה יכולה לשמש כדי להפוך את העולם לגרוע יותר, התקווה שאפשר לכוון אותה כדי לשפר את העולם.

כדי להבין טכנו-אופטימיזם, זה מועיל להסתכל על תנועת התוכנה החופשית, שהאידאולוגיה והאקטיביזם שלה הולידו את מערכת ההפעלה GNU/Linux, מערכת ההפעלה הניידת אנדרואיד, דפדפני פיירפוקס וכרום, יוניקס BSD שחי מתחת למערכת ההפעלה של ה-MacOS X, שרת הווב אפאצ'י ועוד הרבה שרותי ווב, דואל וטכנולוגיות שונות אחרות. תוכנה חופשית היא טכנולוגיה שנועדה להיות מובנת, ניתנת לשינוי, שיפור והפצה ע"י משתמשיה. יש המון מוטיבציות לתרומה לתוכנה חופשית/פתוחה, אבל שורשי התנועה הם בדואליות הזו של פסימיזם/אופטימיזם: פסימיות די הצורך כדי להאמין שטכנולוגיות סגורות וקנייניות יזכו לאישור הקהל הרחב שלא מעריך נכונה את הסכנות במורד הדרך (נעילה לספק, איבוד פרטיות, איבוד מידע כשטכנולוגיות קנייניות מתייתמות); אופטימיות די הצורך כדי להאמין שגרעין של תוכניתנים ומשתמשים יכולים ליצור ביחד אלטרנטיבות מלוטשות ולזכות בתמיכה עבורן ע"י שידגימו את עליונותם ויעזרו לאנשים להבין את הסיכונים שבמערכות סגורות.

בעוד כמה אקטיביסטים של תוכנה חופשית חולמים אולי על עולם ללא תוכנה קנינית, החתירה אחרי אידאולוגית חופש התוכנה היא באופן כללי מועילה יותר מאשר המטרה שלה; כמו טכנולוגיסטים טובים, הם רואים את טכנולוגיה הקנינית כבאג, ובאגים אי אפשר בהכרח לחסל. זה פשוט לא אפשרי לחסל את כל הבאגים, אז תוכניתנים עוקבים, מבודדים ומצמצמים באגים במקום זה. קחו לדוגמא את מערכת ההפעלה אובונטו, מהדורה מאוד פופולארית של גנו/לינוקס. הבאג הראשון במערכת מעקב הבאגים שלהם הוא:

"תיאור הבאג: למיקרוסופט יש את נתח השוק השולט במחשבים שולחניים חדשים. זה באג, שאותו אובונטו מעוצבת לפתור".

"תוכנה לא חופשית מעכבת חדשנות בתעשית מערכות המידע, מגבילה את הגישה למערכות מידע לחלק קטן בלבד מאוכלוסית העולם ומגבילה את יכולתם של מפתחי תוכנה לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, ברמה העולמית. הבאג הזה ניכר לאורכה ורוחבה של תעשיית המחשבים האישיים"

הבאג הזה "פתוח" (כלומר, עדיין לא נפתר בצורה מספקת) מאז 2004 ואני אופתע אם הוא יסגר בעתיד הקרוב. למרות זאת כל גרסא של אובונטו התקדמה במפורש לצימצום הנזק העולה מהמשך קיום הבאג, על ידי שהם מציעים מערכת הפעלה שקל לעבור אליה ממוצריה של מיקרוסופט, עם קיצורי מקלדת דומים ותוכנות מובנות, אך ללא הנעילות וההגבלות. באג מספר 1 של אובונטו לא יפתר ע"י מוצר אלא ע"י תהליך.

הלך הרוח התוכניתני הזה הוא המפתח להסנת הדואליות הפסימית/אופטימית. בתור טכנו-אופטימיסט, נגע לליבי לראות את התפקיד שהרשתות מילאו בעזרה לפעילים באירן, מצריים, לוב, בחריין ואוטוקראטיות מזרח תיכוניות אחרות לתיאום בינאישי. אבל בתור טכנו-פסימיסט, נחרדתי לראות את הפעילים משתמשים במערכות בלתי בטיחותיות ולא מתאימות כגון פייסבוק, שהופכות את עבודת השילטונות לקלה בהאזנה, ניתוח ופירוק המבנה של ארגוני הפעילים.

אלו לא חדשות. הנוחיות של רשתות חברתיות בלתי-ידידותיות-לפרטיות מאז פרנדסטר ועד פייסבוק הפכה אותן לפלאטפורמות מפתות לשימוש בארגון מטרות אקטיביזם. אלו מביננו שאכפת להם מאיכות כלי הניהול של המטרות, התריעו נגד השימוש ברשתות האלו כל הזמן, בהצלחה בינונית. אבל הבאג מספר 1 עדיין פתוח – אקטיביסטים, ואפילו אלו המלומדים בטכנולוגיה שאמורים לדעת יותר טוב – עדיין שולחים ידם לטכנולוגיות קנייניות, בלתי מוצפנות, עוינות פרטיות, מטיעונים של אי הנוחות של השימוש באלטרנטיבות.

ויש להם נקודה חשובה: כרגע קשה יותר להתראגן למען מטרה בלי להשתמש בטכנולוגיה ידידותית למעקב מאשר לפתוח דף קבוצה בפייסבוק. על כתפי הטכנו-אופטימיסטים נופלות שתי משימות: ראשית לשפר את האלטרנטיבות, ושנית לשפר את ההבנה הציבורית של הסיכונים שבשימוש בכלים לא מתאימים בסביבות עוינות. יש הקשרים של סיכון גבוה – משטרים מדכאים וצמאי דם – שבהם ממש עדיף לא לפעול מאשר לסכן פעילים בשימוש בכלים שיקלו על משטרות חשאיות לעשות את עבודתן האיומה.

וכאן טמון ההבדל בין "פעיל טכנולוגיה" לבין "פעיל שמשתמש בטכנולוגיה" – הראשון מתעדף כלים שבטוחים למשתמשים, והשני מתעדף כלים שישיגו מטרה אקטיביסטית כלשהיא. הטריק לפעילי טכנולוגיה הוא לעזור לפעילים-משתמשי-הטכנולוגיה להעריך את הסיכונים הנסתרים ולסייע להם למצוא את הכלים הטובים יותר. כלומר להיות פסימיסטיים ואופטימיסטיים: ללא שת"פ מומחים, פעילים עלולים לסכן את עצמם עם בחירות פחותות בטכנולוגיה; אבל עם שת"פ, פעילים יוכלו להשתמש בטכנולוגיה כדי לתמרן טוב יותר מהאוטוקרטים, הרודנים והבריונים.

השימוש של אוטוקראטים בטכנולוגיה נגד ההתקוממויות במזה"ת היתה צלצול מעורר לקבוצה גדולה של פעילי טכנולוגיה וגם לפעילים משתמשי טכנולוגיה. בעודי כותב את הטור (5/2011), הרשת רוחשת פעילים מודעי-פרטיות הבונים כלי התארגנות ששומרים על אנונימיות, שימלאו את הפער כאשר ממשלות ימשכו את הרשת מהשקע, שמונעים האזנה ונלחמים במידע מטעה. הטובות שבטכנולוגיות האלו יהיו פתוחות וחופשיות, כך שכשלים במתודולוגיות שלהם יוכלו להיות מזוהים ומתוקנים מוקדם דרך ביקורת רחבה. בינתיים, אנחנו הטכנו-אופטימיסטים נמשיך ונלחם נגד באג מספר 1, נבקש מעמיתינו להסתכל מעבר לנוחיות המיידית של פייסבוק, על הסיכונים ארוכי הטווח של שימת חירותינו בידיים של אינטרסים פרטיים שמעולם לא הבטיחו לשמור עליה, ושלהן אסור לנו להאמין גם אם יבטיחו.

ועוד ידיעה על פרטיות – חוק המישוש

הייתי מוסיף באייטם על הביומטרי אתמול אבל זה טרי מהבוקר: עבר בקריאה ראשונה חוק שיאשר חיפושי גוף ברחוב גם ללא חשד ולא באיזורים "חמים", אלא סתם להטפל לכל אזרח. הניחוש שלי: עדיף תשתדלו להראות אשכנזים ולא מסוממים.

עדכון: החוק בינתיים קיבל את הכינוי "חוק המישוש", ועלה לדיון ציבורי באתר "שיתוף הציבור" של השר איתן. תגידו להם מה דעתכם…

האחד במאי ☭ לא מה שהיה פעם

היתה שנה עצובה למעמד הביניים (שהולך ונעלם) והמעמד התחתון (שהופך להיות רוב העם). אני אולי לא פועל בנין עני, אבל עדיין מרגיש שהפירמידה תלולה משנה לשנה ואני מתדרדר עם כולם לתחתיתה. כולי תקווה שנצליח לשטח את הפירמידה הזו במהרה בימינו, אבל עדיין היה עצוב לי שבמצעד ביום שישי1, היו בקושי 500 איש, וזה כולל דובים.

מצד אחד ציערה העובדה שהיתה יותר מעצרת אחת (מחנות העולים לא באו לעצרת של חד"ש, למשל, ואולי היו אחרות), מצד שני בלט שלתוך המצעד השתחלו אנרכיסטים, דגלי גאווה, ועל הבמה נאמו על המון מטרות מאבק לא לגמרי קשורות, וכמו שציינה העלמה עפרונית, לא כל המטרות האלו מוסכמות על כולם. וכך הוגשה לי, בקליפת אגוז, ההמחשה הכי כואבת להתפוררות הסולידריות של הרעיונות בשמאל, והתקווה לחזור לכמה ערכים סוציאליסטיים. במקום ללחום למען ביטול הבדלי המעמדות בעם, אנשים העדיפו אולי לשבת בבית ולבהות בחתונת מעמד המלוכה ולהפגנה הגיעו מעט מאוד אנשי גרעין קשה ועוד כמה בלגניסטים סתם. יום הפועלים כבר לא.

-------
  1. הראשון במאי נחגג באפריל כי הזיז אותו יום השואה שהוזז ע"י יום העצמאות שהוזז ע"י הדתיים – אופיום ההמונים הזיז את גבינת הפועלים…[^]