תגית: דעות

פורסם ב

CopyFight 2: המיקי המאוס הזה

לא סתם פתחתי את הפוסט הקודם בלינק לחוק סוני בונו להארכת תקופת ההגנה על יצירות, או כמו שמקובל לקרוא לו, "חוק מיקי מאוס". הרבה בלחץ של לובי במימון וולט דיסני, חוק הגנת היוצרים הוארך עוד ועוד במאה האחרונה עד אבסורד.

להזכירכם שדיסני "דפק קופה" נאה של רווחים מהפקת סרטים המבוססים על סיפורים עם או ספרים שכבר פגה עליהם ההגנה, ושימוש (מכוון ומוכרז!) בפסקול של יצירות קלאסיות לרוב כדי להמנע מתשלום שכר מלחינים. הוא לקח הרבה מנחלת הכלל אבל סירב בתוקף לתרום לה חזרה. היום רב המאבקים כמעט בנושא (מלבד BSA, הזרוע הצבאית של מיקרוסופט), הם של תעשיית הבידור.

בהרצאה הזו של קורי דוקטורוב בכנס יורופייתון, הוא נותן קצת רקע כמה רחוק הגיעו התביעות נגד משתמשים בבריטניה ובארה"ב וכמה יותר גרוע המצב לתכניתנים בכלל ושל תוכנה ופשית בפרט תחת ה-DMCA. סטודנטים הוכרחו לשנות מקצוע לימודים (מעבר להחרמת כל חסכונות חייהם), תביעות אוטומטית עפו נגד זקנים שאין להם מושג מספיק באינטרנט, אנשים מתים, ועוד כל מני ארועים תמוהים. באירופה ואוסטרליה עכשיו מנסים להעביר חוקי "שלוש פסילות" שעברו בניו זילנד – אם הואשמת שלוש פעמים (שימו לב, לא צריך להוכיח, כי "זה קשה" אז בית המשפט מסתפק בהאשמות), המדינה תפסול אותך משימוש באינטרנט, ובעצם גם את כל בני הבית שאיתך. זה כולל אנשים במקומות נידחים שבלי אינטרנט אין להם גישה היום לשירותי חינוך וממשל, אבל גם סתם קשר עם משפחה וחברים. אני חושב שזה, אפעס, לא הגיוני, לא דמוקרטי, ולא יחזיק הרבה שנים, וזו סיבה מרכזית להבין ולקוות שחוקי הקופירייט יוחלשו דראסטית בקרוב. אי אפשר להגיד שמדינה שלמה מורכבת מפושעים על סוגים כאלו של "עבירות". החוקים השתנו, המוסר מוגדר מחדש בעולם הזה, לטוב או לרע אי אפשר שדעת תאגידים תגבר על דעת העם בנושאים האלו.

אני מסכם לכם כאן רעיונות מתוך ההרצאה הזו, ולמי שמעונין אתר QuestionCopyright ישלים פרטים. בגדול החוקים נוצרו כדי להגן על המפיצים והמדפיסים, לא היוצרים עצמם. ליצור עותקים מדויקים של ספר של מדפיס אחר היתה משימה לא קלה אם אין לך את גלופות המאסטר, אנשים היו ממהרים לסדר את הטקסט בדפוס ובדרך עורכים ומקצרים פרקים או מוותרים על העתקה איכותית של איורים. החוקים לא הגנו מפני פלגיאט, הם הגבילו רק את היכולת לבעלות על מכונות הדפוס למדפיסים רשמיים.

אבל היום, לכל אחד מאיתנו יש בבית ובכיס את מכונות ההעתקה המושלמות, ופלגיאט איננו הבעיה, להפך, אנשים שמחים לייחס יצירה לסופר שהם אוהבים או הלהקה שיצרה את המוסיקה המקורית (אני מודה שעם תמונות עוד לא הגענו לשם בינתיים). יצירת העתקים שאינם נאמנים למקור היא למעשה הפעולה היותר מורכבת. קרל פוגל מסכם שלמעשה חוקי הקופירייט הנוכחיים והאינטרנט עומדים בסתירה בסיסית האחד לשני, ולאנשים כמוהו ברור מי ינצח בטווח הארוך, ולוקח את עולם התוכנה החופשית כדוגמא לעולם שלמעשה מתקיים ופורח ללא זכויות יוצרים (מלבד הסעיפים של קופילפט, שקיימים רק כדי לסתור, לדבריו, את התופעות החברתיות הבעייתיות שיוצרים חוקי הקופירייט). הוא מסביר למה לדעתו בעיית הפלגיאט נפתרה למעשה כי כשהטקסטים חופשיים כולם על הרשת, יותר קל לגלות מי מהעותקים הוא המקורי, ומי מהם ההעתק או העותק המסולף (אם נעשה שינוי ונסיון להסתיר אותו).

לגבי הכנסות – פוגל מציע כמה רעיונות למודלים כלכליים, וטוען (והדבר הוכח בעולם המוסיקה), שרובם המוחלט (99%) של האמנים אינם באמת נפגעים מהעתקות, רובם אפילו נהנים מהחשיפה שאחרת לא היו זוכים לה (85%), והיחידים שבאמת ניזוקים טיפה הם הסופרסטארים, האחוז הבודד בקצה הטבלא, אנשים כמו מטאליקה, מדונה, מייקל ג'קסון וכולי. לתחזק בגללם את המצב הנוכחי זו שטות… הפתרון הוא כמובן, לדעתו, שיותר רעיונות, תוכנות ויצירות יופצו ברשיונות פתוחים ויוכיחו שאקוסיסטמה שכזו אפשרית מבחינה כלכלית, ופשוט תחליף את המערכת הקיימת, ולפחות תברח מהדרקוניות של האכיפה של המערכת הקיימת.

הערה ותוספת:
א. הכותרת גנובה מאפריים קישון, שכחתי לציין, חשבתי שכולם מכירים את המונח 🙂
ב. אני רואה שישי בדיוק פרסם פוסט על "כלכלת החינם" אליבא דה כריס אנדרסון. אני רוצה להדגיש שאני לא מדבר כאן על המחיר אלא על חוקיות ונגישות. אנדרסון למשל תומך (או לפחות תמך בזמנו) ב-DRM, דבר פסול ביותר מבחינתי, ובמקרה הרגע מצאתי את תגובתו של קורי דוקטורוב בנושא קשור. עוד על כך בפוסטים הבאים.

פורסם ב

עידן ה־Copyfight

מפה מוחית מאת ננסי ווייט - למה מידע צריך להיות חופשיהאם נכון לשמור זכויות יוצרים 95 שנה אחרי המוות? האם להורים באמת צריכה להיות שמורה הזכות ללמד את הילדים שלהם כל דבר, אפילו שקרים מסוכנים, או למנוע מהם לקבל חינוך בסיסי? איך כל הדברים האלו מתחברים זה לזה?

ובכן, בפוסטים בסדרת הדמוקרטיה אני מנסה להדגים לכם עד כמה חשוב שמידע יזרום ויגיע לידי האנשים בצורה שמישה וניתנת לקליטה, וחשוב שהאנשים יקבלו את כל המידע הזה בכל דרך אפשרית כדי להעמיק בו ולהפוך אותו לידע. אנשים עם ידע יכולים לעזור לעצמם, למשפחתם, לשכניהם ולקהילתם, יוכלו לצמצם פערים סוציו־אקונומיים ולעזור למנוע את החרפת המשברים שלתוכם אנחנו דוהרים בעוורון. לכן כל זה מתחבר לסדרת הפוסטים על קיימות, שאני שוקד עליה לאחרונה. בסוף הכל יתחבר יפה, מבטיח.

כדי שהמידע הציבורי והיעיל הזה יופץ בצורה יעילה מקסימלית לאנשים הוא חייב להיות חופשי. נקודה. יש למישהו ויכוח? אתם מוזמנים, בתגובות. מידע חופשי זה אומר שכל אחד יכול להפיץ אותו הלאה בכל פורמט, כל אחד יוכל להוסיף עליו את חוכמתו (אם יש לו), ולפעמים לצערינו גם לסלף אותו אם לא נדאג לתשתית מתאימה. מצד אחד פרויקטים כמו הויקיפדיה מראים שלא קל במיוחד לאנשים מבחוץ לסלף מידע מרכזי אם יש מספיק מתנדבים איכפתיים ופעילים, ולכן חשוב לתת לקהילה גם את הכוח להגן על המידע, אבל לדאוג למנגנונים שימנעו השתלטות על מידע ((למשל לחסום אנשים אכפתיים בגלל ריב אישי, אבל זה סיפור אחר)). כדי להגן על כל זה, ראוי וחשוב שגם הפלאטפורמות שמריצות את מאגרי המידע החופשי והכלים להגיע אליו, יהיו בשליטת המשתמשים ולכן תוכנה חופשית היא הפתרון המושלם.

אז למה זה לא קורה בכל מקום ובכל הזמן? כי אנשים רוצים להגביל את הצעדים שלכם לצרכי רווח אישי, בעזרת מקלות כבדים ושוטים משפטיים, ואפילו רק בעזרת איומים להשתמש בכאלו. לשתק את יכולת האנשים לעזור לעצמם, לפחות עד שיעזרו לקופת הפרוטקציה של ארגון כזה או אחר לתפוח עוד ועוד, ומי שאין לו קמח לא ילמד תורה.

התירוצים לכל ההתקפות האלו הם חוקי הקנין הרוחני. אז איך הם הפכו לנושא כל כך שולט בחיינו?

הקדמה

נתחיל מזה שפעם הידע היה חופשי, הועבר מאב לבן. הבינו אותו טוב כי הוא הועבר כידע בסיסי ורלוונטי ולא כערימות מידע שזקוקות למיון וניתוח. המידע לא נכתב, וכך סודות היו שמורים שמורים – אם מפני אויב ואם בין קוסם שבט ליורשו כדי לשלוט על השבט ולעזרתו של המנהיג, מצד שני ידע שנחשב ליעיל לשליטה לא היה מופץ ואולי נוצל לרעה או לשליטה.

קפיצה אדירה קדימה – יש לנו כתב, אפשר לתעד יותר ולכן צוברים יותר ידע וחוכמה. מתפתח עידן של השכלה ומחשבה ביוון העתיקה, היכולת הכלכלית והטכנולוגית להתפנות למחשבה לצורך המחשבה מולידה את הפילוסופים וכמה מהוגי הדעות ותורות המוסר שאנחנו לומדים ומתבססים עליהם היום, וגם בסיסי המדעים המדויקים והשיטה המדעית, המתמטיקה וההנדסה. הרעיונות הופכים להיות דבר מופלא ויקר מפז. כשמוקמת ספרית אלכסנדריה, נשלחים פקידים להחרים כל פיסת קלף בעלת טקסט כלשהו מכל אוניה שנוחתת בנמל, להעתיק ולהחזיר. כך נוצרת ספריה אדירה של ידע ושל ספרות, ומי שרק רוצה לשבת, לקרוא וללמוד, הצליח לסנתז מתוכם עוד ידע ורעיונות. אנחנו יודעים ששם הומצאו מנוע קיטור פרימיטיבי (שחיכה 2000 שנה כדי להיות מומצא מחדש), ושם הועלו תאוריות של כדור ארץ עגול ומסתובב סביב השמש עם נתוני מרחקים וגדלים מדויקים להפליא, יותר מ1500 שנה לפני גלילאו וקופרניקוס. לא סתם קוראים להרבה מהתקופה שבאמצע "ימי הביניים" ו"הדורות החשוכים". מעט הידע ששרד נשמר היטב סגור במנזרים והרחק מעיני העם והבלתי מורשים. הרעיונות הופכים להיות כוח, וכוח כאמור, משחית.

הגיע גוטנברג וזרק לתוך הקלחת טכנולוגיה משבשת, המידע פתאום נפוץ בקלות לכל עבר, למתנגדי הכנסיה והמלוכה יש כוח להלחם בהן משל עצמם, אמנות כתובה נפוצה בשפע. בשלב כלשהוא יוצאים באנגליה חוקים לגבי זכויות העתקה (Copy Rights) כדי שסופרים ומדפיסים יוכלו לדרוש קצת פיצוי על ריבוי עותקים של הספרים כמוצר, החוק עוד לא מדבר על הגנת הרעיונות שבתוך הספרים האלו.

ואז קמה ארה"ב

היום לפני 233 שנה, הכריזה הקולוניה הבריטית על עצמאות ומרד נגד מלכות והכנסיה האנגליקנית. האומה החדשה דגלה ברעיונות חדשים לגבי חילונות, שיטת ממשל, שוויון, כלכלה/קנין וחרויות אחרות. אבות האומה, ובעיקר מדיסון וג'פרסון, הבינו שרעיונות הם כלי חזק ורצו להביא כמה שיותר הוגי דעות ואנשי רעיונות ליישב את המדינה החדשה, שיביאו איתם את הרעיונות, והממשלה החדשה תעזור להם כדי שיותר רעיונות יהיו נחלת הכלל, ללא סתימת פיות. הועלו אפילו רעיונות של תשלום לרעיונאים בנדל"ן, רק שיבואו ויעשירו את נחלת הכלל של האומה החדשה ברעיונות טובים. מצד שני עם רעיונות לא קונים במכולת, ולכן הונח בסעיף 8 לחוקה הבסיס להגנה זמנית על זכויות ההוגים:

הקונגרס יהיה מוסמך – […] לעודד את קידום המדע והאמנויות השימושיות, על-ידי הבטחת זכויות בלעדיות לפרק זמן מוגבל, למחברים ולממציאים, על כתביהם ותגליותיהם;

— מתוך חוקת ארה"ב, תרגום באתר השגרירות האמריקנית בישראל

במקור:

To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries;

השימוש המקורי היה במונח useful Arts שאני מניח מדויק יותר בתרגום לעברית כ־ אוּמנות ולא אֳמנות. לצערי את הנימוק המלא אפשר לקרוא רק בכתבי אבות האומה כאמור, שהכריזו כבר לפני כמעט 250 שנה שידע חייב להיות חופשי ומידע זמין לכל, וכאמור ההגבלה הזמנית נועדה רק כדי לא להעמיס על ממציאים והוגים דאגות כדי שיוכלו להפיץ רעיונות טובים ואיכותיים לרשות הכלל.

גלגלו את זה בראש בינתיים, והמשך יבוא.

פורסם ב

למי זה טוב, הסינגולאריטי הטכנולוגי?

ביקשו ממני לדייק. סינגולאריטי ככלל אומר לרוב האנשים "חור שחור", אבל אנחנו מדברים פה על סינגולאריטי טכנולוגי. אופק האירועים הלא ידועים, שמעבר לנקודה שבה המין האנושי (בגרסתו הביולוגית) כבר איננו האינטיליגנטי ביותר על הכוכב.

אפתח בחדשה: הוכרזה פתיחת השנה במוסד הסינגולאריטי (עדיין כואב לי בראש לקרוא לו אוניברסיטה) ועכשיו מותר לספר ששלושה מהתלמידים שהתקבלו הם ישראלים, ואחד מהם הוא חברי הטוב שי, ולכבוד הארוע עזרתי לו להקים בלוג. הבעיה שהשכל האנושי איננו מכונה עדיין, ובשל כשלים ועיכובים, הבלוג עדיין איננו דו כיווני ודו-לשוני במידה שרציתי, אבל יהיה מגניב בסוף התהליך (אני מקווה)

כאמור קורצווייל מדבר על סימביוזה עם המכונות, ובסופו של דבר העתקה של התודעה לתוך המכונה, לפני שימות הגוף. אבל העליתי לפני כשבועיים לשי את השאלה השאלתית של חשיבות הבשר להגדרת נפש האדם והוא ניסח את זה יפה וקצר בפוסט הראשון שלו: "נשאלה שאלה עד כמה אינטיליגנציה מלאכותית יכולה להיות אנושית בלי גוף אנושי, ואנשים הגיעו עם תגובות מאוד מעניינות (למשל חשיבות הרביה והמוות בעיצוב המוסר שלנו או העובדה שיש לנו סדרי גודל של מרחב וזמן הבסיסיים מאוד לחשיבה לנו ואינם רלוונטים למחשב)". זו שאלה בסיסית ומובנת וג'ף הוקינס דן בה בספרו החדש "על האינטיליגנציה", ושם הוא מסביר בבטחון מופרז למה אנחנו לא באמת רוצים מכונות עם רגשות אנושיים ושזה כאב ראש מוגזם לבנות במחשב גם סימולציות של תחושות אנושיות פרימיטיביות, דחפים ופחדים (סקס ומוות בראשם), ובעצם יוצא נגד ריי קורצווייל ורצונו בחיי נצח בסיליקון. אני לא בטוח שהוא לא נאיבי בהערכתו שזה לא יקרה ואנשים יפסיקו לשאוף לשם, אני גם לא בטוח בהערכותיו הנאיביות של קורצווייל שזה יקרה בשני העשורים הקרובים, אבל השאלות רבות ומעניינות – האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, עם הDNA הנוכחי שלנו על בעיותיו, אדם ביולוגי שחי לנצח (אליבא דה אוברי דהגריי?), ולחלופין האם אנחנו רוצים להעתיק תודעה שנולדה בגוף, קיימת עכשיו בתוך מכונה, אבל מסמלצת תחושות גוף כדי לא להשתגע ולאבד את אישיותה?

הפחד שלנו ממוות קשור למבנה האבולוציוני שלנו – אם לא נפחד ממוות לא נשרוד, ואם מוות בפתח הרי שיצר ההישרדות חייב לפעול במלוא האון, כן – זה אומר גם רביה. אם מישהו חשב פעם למה מוות יכול לדכא ולחרמן כאחד, למה אנשים באיום קיומי מתחילים לחשוב על סקס, ולמה יש בייבי-בום בתקופות מלחמה, אז הנה עכשיו אתם יודעים. האדם, כמו רוב בעלי החיים, עבר אבולוציה במקומות מסוכנים, הוא למד לפחד ולהתרבות כדי שלפחות חלק מהצאצאים יוכלו לשרוד. לכן גם במקומות הכי רעבים באפריקה עדיין יש בהם יותר ילודה ממה שהגיוני לעשות וממה שאפשר להאכיל. זוהי הטרגדיה שהצגתי לפני כמה פוסטים לגבי הצורך בשיכנוע האוכלוסיה העולמית להאט את הקצב.

חישבו על זה. אם אנשים ללא אמפתיה (אולי בגלל חינוך ואולי בגלל גנטיקה) לא יפסיקו להגדיל את האוכלוסיה, הרי שיקומו יותר ויותר אנשים עם אחריות חברתית (ופגשתי כמה) ויודיעו שהם ימנעו מעצמם את הרביה, הצריכה והעושר כדי לא להעמיס על כדור הארץ. אבל זו תהיה שטות מוחלטת כי אז דווקא האנשים עם האחריות החברתית והראיה של התמונה הגדולה הם בעלי הDNA שלא יועבר בתורשה, הם יוכלו להשפיע רק דרך חינוך ולא דרך DNA, אבל הם גם סוג האנשים שממילא מסווגים כ"פסיכים שאסור להם ללמד את הילדים שלנו" ע"י רפובליקנים, דתיים מפלגים שונים, קפיטליסטים ומכחישי התחממות גלובלית (להלן – מקדמי היתממות גלובלית).

האם יש חיות שישרדו בעיה כזו, של רבית יתר עד כליה, כמו שקרה בעבר בכמה תרבויות? כן, יש מקרים קיצוניים של סביבות אקולוגיות שבהן לא היו טורפי על והסכנה הקיומית הכי גדולה היא מחסור במזון, שם החיות מפסיקות להתרבות כשהן בסכנה במקום להאיץ את ההתרבות. הבעיה היא, כמובן, שמרגע שהגיע לשם האדם המודרני, הוא כמובן ניצל את זה מיד לצרכיו וכך הרבה מהחיות בניו-זילנד למשל, לא שרדו את השוק (המפורסם שבהם היה הדודו).

אני מצרף בנקודה זו הרצאה נהדרת של דאגלס אדאמס על הקקאפו (אתם יכולים להוריד הביתה כאן), ואני ממליץ למי שעוד לא קרא את Last Chance To See, לחפש את הספר ולהנות מהרעיונות הנהדרים שלו. ההרצאה הזו (איך לא) נמצאה איפשהוא באינטרנט, אין לי מושג איך ואיפה הופצה, ואם להיות צמוד לחוקי זכויות היוצרים, אני מתאר לי שאני עובר על חוקים שונים כרגע, אבל זה חשוב, והוא מסביר את זה כל כך טוב. המסקנות מתחילות בדקה ה-14:00 וההשלכות ב-15:30, אבל אני ממליץ לכם לא לדלג…

[media id=20]

אז איך כל זה מתקשר? הוקינס אומר שסיליקון שיוכל לתת לנו זכרון הירארכי כמו הניאוקורטקס האנושי יהיה מקפצת מדרגה קיצונית, אבל כאמור, לדעתו חבל לנו על הזמל של לנסות לנתק את התודעה מהגוף, כי אז התודעה שלנו כבר לא תהיה אנושית. במקום זה הוא מציע שאותו "שבב הקורטקס" יוכל להיות מחובר לאלפי סוגי חושים וחיישנים שהמין האנושי לא יכול לחלום עליהם. אם אנחנו ממש טובים במציאת דוגמאות (patterns) בשמיעה וראיה, הוא רואה איך מוח כזה יבסס את האינטיליגנציה שלו על מציאת דוגמאות חוזרות בחיוויים של חיישנים של מזג אוויר עולמי, מכשורי מעבדה, מכונות שונות כמו מכוניות או רובוטים שישתמשו בחיישנים שהם מעבר למה שחושים אנושיים יכולים לראות ולהרגיש בלי אמצעי ביניים… ואני אומר יותר מזה – אם נפתח תודעה כללית (AGI), למה שנרצה שהיא תהיה "כלואה" בתוך הקונספט האנושי של מודעות עצמית כפרט נפרד מהאחרים הסובבים אותו? האם יש בכלל מובן ל"תודעות" שכאלו, עם אישיות שונה לכל אחת כשהן בגריד האינטרנט העולמי? כנראה שכן, כדי להפרות רעיונות ופתרונות שצומחים מתוך אישיות שונה, אבל זו עדיין תהיה "תודעה" אחת שלצרכי יעילות ביצירתיות, תפצל את עצמה למספר סוגי "אישיות", תיצור ויכוח (ותקפיד שיהיה בו פרקליט שטן), תבנה ותבחן תאוריות ואז תאחד חזרה כוחות מחשוב כדי לבצע את הפתרון – והכל במאיות שניה. הפרידה, האיחוד, זה לא משהו שאנחנו מכירים, גם לא הרעיון של לעשות האקינג על מבנה המוח של עצמך בעוד אתה יושב וחושב בו, יש כאן עולם שיהיה לנו אפילו מאוד מוזר להבין אותו, כי הגריד האינטיליגנטי הזה יגיע מהר מאוד למצב שבו הוא ממציא את עצמו מחדש כל כמה זמן ובקצב שכאמור, יהיה לנו קשה עד בלתי אפשרי לעקוב אחריו או להבין אותו, רק להשתעשע איתו וללמוד ממנו, ולהעזר בו כדי לפתור את בעיות הקיימות שלנו, ובדרך לקוות שהפתרון הוא לא להחליף אותנו 🙂 אלא אולי לעזור לנו להכניס קצת מהגנים של הקקאפו לDNA האישי שלנו, ולתקן קצת את המוח הזוחלי שלא תמיד עוזר לנו, ולקדם את המין האנושי בסימביוזה מחשבתית ואולי גם פיסית.

בנקודה הזו אני אעזוב אתכם לחשוב לאורך הסופ"ש ולהגיב, ואת ההתפלספויות הבאות בנושא אני מניח שנעשה כבר אצל שי בבלוג 🙂

פורסם ב

בני מצווה, בני חושך או בני אור?

חבורת ילדים קטנים שעוד לא הגיעו כולם לגיל מצוות, אנסו שתי ילדות בנות גילם. מי לא כתב על זה כבר השבוע? רק אצלי התור הארוך של הטיוטות והזמן המתמלא בעבודה לא איפשר לי להגיע לזה. חלי: "לא מִתַמֶמֶת. בהן צדקי שלא", ועוד הרבה בלוגים ולא מעט ראיונות ברדיו, כולל אחד מעניין של יעל דן עם דנה ברנזון, עם סיפור מעניין משלה שבדיוק כתבה עליו גם ספר. הקשבתי גם לכמה פסיכולוגים ואני חייב לציין שאני מתחיל להשתכנע שאין מנוס מצנזורה. אינטרנט או טלוויזיה, ההתקפה הבלתי פוסקת של אירוטיזציה של החיים בסדרות אחה"צ ופרסומות איננה נורמלית יותר, אבל בעיקר לא זוכה לשום כוח נגדי ומסביר מצד ההורים.

איפשהוא זה מתחבר לי לפוסט ההוא מלפני שבועיים על שנאה ואלימות, ולטיפול המוזר בסיפור צ'יקו תמיר ובנו, שמעט אנשים רואים בו את האבסורד, ועוד סיפורים שנוחתים עלינו בתקשורת או ברחוב. החברה שלנו פשוט הולכת ומתעוורת, אנשים מתעוורים לא רק לשכנים ולחברים בעבודה, גם בוסים לא רואים את העובדים שלהם והורים מתעוורים לילדים שלהם. לא רואים את המצוקות, לא מתקנים ראיית עולם מעוותת שנבנית לה בלי מפריע. אני לא אומר שהטלוויזיה והפורנו שבאינטרנט הם בהכרח דברים רעים, אבל מוח צעיר פשוט לא יודע מה לקלוט ולהבין מהם, אם אין מבוגר שיתן לו רקע וכלים להבין מה הוא רואה ואיך נכון לפרש את כל הדברים שם נכון. אין לי מושג אם אפשר להפוך את אותה חבורת אנסים קטנים לאזרחים נורמטיביים, אבל אני מוכן לשים כסף שלא ההורים שלהם ולא המדינה יודעים איך או יאפשרו להם לקבל את שינוי הכיוון שהם צריכים.

ובחוץ, אנשים אמפתיים יושבים בצד ורואים את כל זה ופשוט לא מבינים איך זה יכול לקרות, ואיך התהום מתקרבת ומעמיקה ואנחנו משותקים מלעשות משהו מכדי למנוע את האסון הבא.

חברה שלי בנתה לעצמה מעין מודל לענין, היא מתארת את זה בצורת מעגלים דמיוניים שמקיפים את הנפש. בראשם מעגל כאב ומעגל השפעה. לפי ראיית עולמה, אנשים כמו טופז הם בעלי מעגל כאב קטן מאוד – לא יכולים לראות כאב של אחרים מחוץ לעצמם – ובעלי מעגל השפעה גדול מאוד כשהם במקום הנכון (נקרא לזה כריזמה במקום אחד, שתלטנות במקום אחר). במקרה של טופז, למשל, ההלם של איבוד מעגל השליטה היה כמובן מאוד חזק, אבל כיון שמעגל הכאב שלו כל כך אישי, הוא לא ראה בעיה עם אף דרך שבה נקט, אולי מתוך נסיון להחזיר לעצמו את השליטה, אולי משהו אחר לא מוסבר. הדיסונאנס בין גדלי שני המעגלים וההבנה שמעגל ההשפעה שלו אינו לנצח ואינו תלוי רק בו, גרם לו למשבר. לעומתו, אנשים כמוני מרגישים שמעגל הכאב גדול ורחב הרבה יותר ממעגל ההשפעה, והתוצאות גם הן לא נעימות, ואני מנסה בשנים האחרונות לא לרוץ לנסות להציל את כל העולם, כי אין סיכוי לאדם בודד לעשות יותר מדי שינוי ללא שיתוף פעולה.

והנה הקדמה למה שהתכוונתי לכתוב עליו בשבועות הקרובים, איך להגיע לאיזון ושיתוף הפעולה הדרוש כדי להגיע לעולם בר קיימא. אם כמה אנשים חוברים ביחד, מעגל ההשפעה שלהם הרי גדל, יש אחריות הדדית, אנשים מעיזים פחות לנצל לרעה משאבים משותפים (וכל זה מגובה בלא מעט מאמרים בפסיכולוגיה וקוגניציה ואפילו נוירולוגיה). ובקיצור, בחודשים האחרונים הבנתי יותר מתמיד שעתיד העולם תלוי ביכולתינו לחזור לחלק מהמרכיבים חברתיים של החברה השבטית שבה גדל המין האנושי עד למאות האחרונות. לא הלוחמנות אלא שיתוף הפעולה והערבות ההדדית, עד כדי היתרונות של גידול של הילדים בקבוצה וקשר יותר הדוק איתם. מעניין אם יש אי אילו שהם מחקרים שיספרו על אחוזי אופטימיות, אמפאתיות, אחריותיות, פשיעה וכולי, שמשווים בין מבוגרים שנולדו וגדלו בקומונות, קיבוצים, עיירות קטנות או שפשוט גדלו שנים בתנועת נוער עם ערכים סוציאליים כמו הנוער העובד, או השמו"ץ. מעניין גם לבדוק את המדדים האלו פשוט בקרב אנשים שלמדו בכיתות קטנות ואלו שלמדו בגדולות, וכולי. אני מאמין שכמה מקוראותי, שעסקו (וחלקן עוסקות) בפדגוגיה ו/או קרימינולוגיה יוכלו לתת יותר פרטים ולמקד אותי לראות אם אני צודק או לא.

אני מאמין שהניתוק החברתי (כולם עסוקים, כל אחד בביתו הפרטי ואין זמן לחברים) גורר את הניתוק הרגשי ורגש האחריות הציבורית, את האדישות לצרותיהם של אחרים והגברת החרדתיות לצרות האישיות. הפיצויים הרגשיים שלנו כבר עברו למדפים בקניון כמו בארצות הברית, ואני חושד שכל זה מסביר גם את העליה ההמתמדת והבלתי ניתנת לערעור באחוזי האנשים הדכאוניים שבחברה. לא פסיכיאטר אחד ולא שניים כבר יצאו ואמרו שהמוח האנושי פשוט לא "תוכנן" אבולוציונית להתמודד עם החיים האורבניים, הבדלניים שאנחנו בוחרים לעצמינו, והרבה מהצרות של האנשים הרגילים שמוצאים את עצמם מחפשים פרוזאק או מריחואנה כדי להתמודד עם החיים פשוט לא מופיעים בחברות עם לכידות שבטית או משפחתית יותר גבוהה. בלי הרגשת שייכות למשפחה, לחמולה, לעיר, למדינה, לעם… אנשים ימשיכו לנהוג באדישות לצרות של אחרים, של הטבע, ויטפחו מעגלי כאב הולכים וקטנים, עד שלא תהיה יותר חברה אנושית ראויה להצלה 🙁 אנחנו צריכים להבין את זה ולא לוותר לעצמנו על מה שהמוח והגנטיקה שלנו דורשים – קרבה אנושית. לא רשתות פייסבוק אלא אנשים אמיתיים. אנשי הפרסום הצליחו למכור לנו סימולציות (וסימולאקרות…) של כל דחף נפשי, פיסי ורגשי, ואנחנו נכנעים לזה בלי להרגיש שמה שבאמת חסר, לא יקנה אף פעם הכסף.

פורסם ב

Singularity University

האם זה אוקסימורון מתחכם או רצינות תהומית? Singularity University היא היוזמה החדשה שדוחף ד"ר ריי קורצוויל, העתידן והממציא, אחד מהאנשים שדחפו במרץ רב בשנים האחרונות את הנושא (ולפעמים זוכה גם לביקורות לא קטנות). מהי הסינגולאריטי? ובכן מדובר ברגע ההיסטורי שיבוא מתישהו אחרי שמערכת מחשב תעמוד בקריטריונים או אף תעקוף את המוח האנושי במבחני אינטיליגנציה כללית.

כמובן שמי שחובב מד"ב דיסטופי מיד קופץ כנשוך נחש וצווח "אמא'לה, SkyNet!", אבל זה יהיה פשטני מדי. מדענים בצד הפיסי/רפואי בונים כבר דגם מלא של גזע מוח של עכבר בסימולצית תוכנה, ובקרוב מוח שלם, משם "קצרה" הדרך ליונקים גדולים יותר ועד לאדם. מהצד השני חוקרים אנשי תוכנה איך לזייף אינטיליגנציה עד שתהיה אינטיליגנציה של ממש. לקח הרבה שנים כדי להגיע למסקנה שהיום נשמעת כמעט טרוויאלית: כנראה שאי אפשר להתחיל ממערכת מומחה כמו תוכנות השחמט הטובות בעולם, ולהסיק מהן משהו על תבונה מלאכותית כללית (AGI = Artificial General Intelligence). הרי "כחול עמוק" או "מחשבה עמוקה" או איך ש־IBM קראה לו (וקספרוב לא רוצה לשמוע עליו יותר) מנצח את כל העולם בשח אבל הוא שחקן שש-בש גרוע ביותר, וגם לעשות קפה אינו יודע. בסיפוריו של אסימוב היו המוחות מגיעים עם מסד נתונים כברירת מחדל מהמפעל, אבל משהו שונה ומקורי היה בסיפור אחד, שבו "מוח פוזיטרוני" אחד התחיל במצב "ריק כמו תינוק" ולמד מסביבתו, כולל חוקי מוסר בסיסיים. היום אנחנו יודעים שכדי להגיע ל־AGI שכזה, מאוד יכול להיות שלהעמיס ניתוח סמנטי של כל הבריטניקה לא יספיק, והמערכת צריכה להיות באינטראקציה עם העולם – ללמוד מאיך שפעולותיה משפיעות על סביבתה ואיך הסביבה מגיבה חזרה. יש חוקרים שכבר היום מתחילים לבחון מערכות לומדות שכאלו ע"י חיבור הקשר שלהן לעולם הסובב ולראות איך הן לומדות לא רק מהתכתבות טקסטואלית, ע"י זה שהם "שותלים" את הישות שלה בצורת כלבלב או תינוק בתוך סקונד לייף, ונותנים ל"מקומיים" להיות איתה באינטראקציה.

אז איך יראה עתיד שכזה, שבו האדם אינו הייצור האינטיליגנטי ביותר על הכוכב? הנקודה שבה נבנה מכונה מספיק אינטיליגנטית כדי לתכנן את הדור הבא של עצמה כמעט בלעדינו? האם אינטיליגנציה כזו תבין רגשות? האם היא תמצא לנו פתרונות למשבר המשאבים שיצליחו להתמודד גם עם כל הקשיים התרבותיים והדתיים? ופתרון מאזן האימה הגרעיני? האם היא תעלה על שיטות מתמטיות לפצח את כל סוגי הקריפטוגרפיה המקובלים בשוק או שמא להפך, תוכיח מי מהם החזקים והראויים לשימוש, או שתמציא חזקים וטובים מהם?

האם היא תתפתח למצב שנפתרות לנו חידות מדעיות בקצב יותר מהיר משנוכל להבין את הפתרונות? קורצוייל גורס שכן, וביום שזה יקרה – כשפיתוחים מדעיים מיושמים בקצבים העוקפים את יכולתנו להבין אותם, זו היא נקודת הסינגולריטי, כשהמין האנושי יתקדם בקצב יותר מהיר ממה שהוא מסוגל להבין אפילו. לפחות לא בלי הרבה עזרה מלאכותית של הרחבה או החלפה של הגוף והמוח הביולוגיים.

ואני לא נכנס אפילו לקטעים המוסריים של מכונה עם מודעות עצמית, האם מגיעה לה אזרחות וזכויות עצמאיות, או מה אם היא תבחר באמונות אנושיות כדרך עדיפה, או אולי תתכנן עקונות דת שיעזרו לנווט את המין האנושי למקום חדש. מה תהיה המשמעות הרוחנית שיעניקו לתוכנה/תבונה הזו אנשי רוח היום שיקבלו תובנות מעניינות מרעיונות רוחניים שיהגה מוח אלקטרוני? האם יפסלו אותה ואת עצותיה אנשי דת כחסרת נשמה או שמא יחזרו בשאלה או אולי יאשימו אותה בדיבוק?

קורצווייל גם מעריך כי לפני שנגיע לשלב הזה יהיו נאנובוטים שיעשירו את יכולותינו הטבעיות – פיסיות וקוגניטיביות – במצב כזה יצורי כלאיים קיברנטיים כמו "הבורג" של STTNG כבר יראו ישנים ומגוכחים, כי הקיברנטיקה תזרום לנו במחזור הדם, אבל גם חלקי חילוף גדולים יעברו מהפכה תפיסתית (ובתחום המאוד רחב הזה, הציצו על הרצאותיהם של קורצווייל עצמו ושל מאלינס המקסימה). נאנובוטים בדם שמעשירים אותנו יכולים גם לפגוע בנו אם איננו יודעים מה מקורם – אז האם אלו סמים טובים או רעים? יש עוד המון שאלות פתוחות.

השאלה הנוספת היא כמובן מתי זה עלול לקרות, והעוסקים בתחום מעריכים שהנקודה הזו תקרה תוך 10-20 שנה. זה לא הרבה זמן להתכונן למהפכה שדבר כזה עלול לגרום, ולכן קורצווייל לא מסתפק יותר בועידה שנתית, אלא פתח "אוניברסיטה" בשטח בסיס נאסא בעמק הסיליקון והכריז עליה לפני חצי שנה. במקום אפשר יהיה ללמוד מטובי הרעיונאים והחוקרים בתחום קורס קצר או תכנית שלמה, על כל האספקטים של מדעים מדויקים, סוציולוגיה, פסיכולוגיה, וכל מה שבינהם, כולל לדון באפשרות (הנראית פחות ופחות אפשרית) שהסינגולאריטי לא יגיע לעולם. בקרוב הסרט.

האנשים החכמים נפגשים לועידה שנתית שאפשר לראות או לפחות לשמוע ברשת (2006, 2007, 2008 ועוד פודקאסטים ב־ITC), אבל האוניברסיטה מיועדת לרכז ולהרחיב את המאמצים. בעיטת הפתיחה היא תוכנית קיץ מיוחדת (ואני מקווה שלא חד פעמית) – 9 שבועות קייטנה רב-תחומית לטובי החוקרים שהגישו בקשות מכל העולם. 40 איש ואישה מכל העולם שיקבלו מלגה מלאה להגיע לעמק הסיליקון וללמוד, לדון ולהפיק אולי גם ניירות עם טובי המוחות מתחומי המדע השונים. 40 מוחות מצוינים ומגוונים שנבחרו מבין עשרות ואולי מאות אלפים של מועמדויות שהוגשו, והשבוע נדע מי התקבל…

Across cultures, classes, and aeons, people have yearned to transcend death.

Bear that history in mind as you consider the creed of the singularitarians. Many of them fervently believe that in the next several decades we’ll have computers into which you’ll be able to upload your consciousness—the mysterious thing that makes you you. Then, with your consciousness able to go from mechanical body to mechanical body, or virtual paradise to virtual paradise, you’ll never need to face death, illness, bad food, or poor cellphone reception.

Now you know why the singularity has also been called the rapture of the geeks.

— Glenn Zorpette , Waiting for the Rapture

פורסם ב

קיימות 5: חופש התוכנה

בדרך אל "התמונה הקטנה" של המשמעות של "קיימות ברמה האישית", הקדשתי כמה הצצות בסדרת הפוסטים הזו להסתכלות על התמונה הגדולה והתמונה המאוד גדולה. אני מתחיל להצטמצם (אבל לא לפי הסדר). הפוסט הזה הוא על "תמונה בינונית" ומדבר על עוד מקום מאוד קשור ומאוד נוגע לליבי, וזה חופש התוכנה.

לפני כ6 שנים ביקר בארץ ריצ'ארד סטולמן בפעם האחרונה. בין הדילוגים הבינלאומיים הוא נאלץ לקחת טיסת לילה שהיתה מנחיתה אותו שלוש שעות לפני שהיה צריך להופיע על הבמה באולם סמולארש ביום שפשוף אגו של יב"מ ישראל. כל מי שמכיר את האירועים שהחברה הזו מרימה ואת פאר האולם המדובר, מבין שהכנס השיווקי הזה לא היה בדיוק סוג הארועים שסטולמן חוצה בשבילם אוקיאנוסים. אבל לפעמים הוא יודע להיות פראקטי, כי את הביקור הזה הוא לא בזבז על הרצאה קטנה, הוא נסע גם לרמאללה ודיבר עם פעילים ממגוון ארגונים על גדר ההפרדה ועל מערכת החינוך ברשות הפלסטינית.

סטולמן הוא פעיל חופש להגדרתו, והוא נותן את תרומתו היותר בולטת בעולם התוכנה כי בזה הוא מפורסם ובזה הוא מבין, אבל אם תפתחו את העמוד האישי שלו תמצאו גם התייחסויות להרבה נושאים אחרים, ולא מעט פוליטיקה, ובהחלט גם הרבה נגד התנהגות ישראל בשטחים. אני גם לא מתפלא לגלות בדף שלו שהוא תומך במפלגה הירוקה האמריקנית. הצורך שלו בתוכנה חופשית לא בא מתוך אהבת הקוד, אלה מתוך שנאת האי-צדק, והוא שמח להסביר את זה למי שרק ישאל. בדרך החוצה מישראל במקרה יצא לנו אז לטוס ביחד לברצלונה (אני לטיול, והוא לכנס FSF אירופה) ויצא לי לבלות איתו כשלוש שעות בשיחה (את השאר הוא כמובן העדיף לישון), והוא חלק איתי את החששות שלו שלישראל הוא לא יחזור בקרוב כי הוא ראה כבר יותר מדי פעילי שלום כמותו נכנסים לרשימת החסומים לכניסה לישראל. אינני יודע אם זה המצב, אני רק יודע שהוא לא הגיע לבקר כאן מאז. עוד התכתבתי איתו לגבי משרד החינוך הפלסטיני אבל לצערי לא קיבלתי מהם תשובות לדואל ששלחתי אליהם.

התמונה הגדולה של קיימות כמו שציירתי אותה בקווים גסים בפוסטים הקודמים, באה בעיני בצורה ברורה בצמוד לראית עולם פוליטית-חברתית. מרגע שהתחלתי לחקור את הנושא הוא מאוד התחבר לי לפעילות האישית שלי למען חופש מידע וחופש תוכנה. אני לא חושב שיש בכך בושה, אבל כשניסיתי לפנות ליושבי הפלאנט בנושא של עזרה חברתית, קיבלתי הזהרה נמרצת והופניתי לפוסט הבהרה לגבי תכנים בפלאנט שאין קשורים לתוכנה חופשית. אני חייב לתקן אם ככה – זה אולי לא קשור לקוד פתוח, אבל זה בהחלט קשור לתוכנה חופשית.

אם תקפוץ עכשיו מאן דהיא ותתריע לי ש"זה היינו הך", אני חייב להבהיר אחת ולתמיד – קוד פתוח הוא כלי הכרחי אבל לא מספיק למימוש חזון של עולם חופשי (כולל תוכנה חופשית), בדיוק באותה צורה שבחירות חשאיות ושוויוניות הן כלי הכרחי אבל לא מספיק לדמוקרטיה. אני לא אריב איתכם אם תגידו לי שלהגיד "גנולינוקס" זה מגוחך, אבל אני מבקש שתעצרו לחשוב על הדבר הגדול. תוכנה ומידע חופשיים יהיו הלבנים ההכרחיות לבניית העתיד שלנו על כדוה"א בהרפתקאות שעוד נכונות לנו בעתיד של רבע המאה הקרובה. לכן אני מוטרד ממצבה של הויקיפדיה הישראלית ופעילות התוכנה החופשית בארץ, וגם מטריד אותי כש"קמליון" מחליטים להקים כנס "במקרה" ביום הקבוע השנתי של "אוגוסט פנגווין", אבל לא מוכנים לשתף פעולה עם א"פ אם יקום אחד (והבנתי שהשנה באמת לא ברור כבר אם יתקיים או לא). אם היתה פה קהילה אמיתית, לא היו נותנים לשטות שכזו לקרות.

לפני חודש, כשדורון אופק כתב על השאלה אם יש או אין אוגוסט פינגווין, הוא דילג על פרט או שניים שדיסקסתי בצד עם רם און באותה פגישה (והבטחתי להמשיך עם מיטל טלפונית אבל {תירוץ משעשע כלשהוא} שגרם לזה שהחתול אכל לי את {כלי תקשורת כלשהוא} ואז כמובן קרה {שקר כלשהוא}). ספציפית בישיבה, אחרי 10 דקות דיון בנושא חולצת הכנס, העליתי את השאלה של נחיצות החולצה כהנחה לא מובנת מאליה. – "מה זאת אומרת? אבל חייבים חולצה! אנשים באים בשביל החולצה!". ואני כמעט רציתי להתחיל לבכות. הרי צרכנות ו"מגיע לי" הם לא ערכים של עולם התוכנה החופשית, זה עולם שמנסה לעודד יוזמה אישית ותרומה והשתתפות – לא דברים שבולטים בקהילה הישראלית לצערי. יש לי כבר כמה וכמה חולצות מכנסים קודמים, הערתי, והן לא עולות עלי. גם צוות המארגנים נתקע כל שנה עם עודף או חולצות בגדלים הלא נכונים, או (כמובן) חוסרים. הצעתי למיטל שבמקום חולצות, ישימו קובץ עיצוב גראפי בפורמט פתוח, ויתנו לאנשים לייצר לעצמם חולצה – להוריד, לערוך כראות נפשם, ולשלוח את העיצוב שלהם לחנות הדפסת החולצות האהובה עליהם. אולי אפילו נקבע עם כמה חנויות על מחיר ואיכות מסוימים. אני לא רוצה להיות בררן יותר מזה, אבל אני חושב שמאוד יהיה לי נחמד לדעת שגם לא יהיה מדובר בחולצות מאוד זולות שיקרעו אחרי חודשיים, ואני מאוד אשמח אם גם יהיה לנו איזה מושג שהבד לא יוצר תוך ניצול ילדים למשל, או משהו בעייתי אחר. נכון שכתבתי פה שצריך לעודד תעשיה מקומית, אבל בארץ אין יותר מתפרות, ו(אני מקווה) לא מגדלים כותנה כי אין לנו מים, ו(לצערי) לא מייצרים גם בדים מלאכותיים מתוצרי הלוואי של בז"ן.

בכלל, כנס תוכנה חופשית, מן הראוי לו שימומש כאי-כנס, צורת התנהלות שמאוד תואמת את רוח הבזאר ומשרה אווירת קהילה ושבט, כמו שתוכלו לראות ב{הרצאה כלשהיא של סת' גודין על שבטים}. אני מקווה שלשם שינוי השנה נוכל לעשות כנס יותר ירוק, לא נתבייש לדבר על דמוקרטיה וקיימות, כי זה מתחבר בהחלט לחופש מידע ותוכנה חופשית (ואם תבקשו אני אכתוב ביתר פירוט על החיבור, ואשמח גם לתת על זה הרצאה באוגוסט פינגווין…)