מצלמות ריגול ברחובות תל אביב

כבר הוכח שהן אינן עובדות בלונדון (שם התחילו לכסות את העיר במצלמות שיטור עוד ב-1965), וכבר ראינו כמה צריך היה לעוות את הסטטיסטיקה כדי שניסוי "עיר ללא אלימות" יעבור באילת כ"הצלחה". עכשיו הפרויקט מגיע לעו ערים, והנה גם לפתחה של עריית תל אביב.

הערב עיר לכולנו מצביעה אי אמון בקואליציה של עיריית תל אביב. קואליציה שמשום מה עדיין כוללת חברים של מרצ, למרות שהיא מדכאת בברוטליות את המחאה ולא מקדמת אף אחד מהנושאים של חינוך, רווחה ודיור שעלו בה. הערב אותה קואליציה הולכת גם לדון בתקצוב התקנת מצלמות ריגול ברחבי העיר. עו"ד יהונתן קלינגר כתב לחברי המועצה את המכתב שבהמשך.


מצלמת ריגול, ככר הבימה. תמונה של אייל איתקוביץ'

חברי מועצה יקרים שלום רב,

שמי יהונתן קלינגר, אני תושב העיר ועורך דין; אני פונה אליכם בדאגה כיוון שהיום, במהלך ישיבת המועצה, תתבקשו לאשר תקציב של מיליוני שקלים לצורך הצבת מצלמות במרחב הציבורי כחלק מיישום חוק העזר העירוני להסדרת הבטחון. חשוב לי לכתוב לכם כי בעקבות דיון שנערך לפני כחודש ומחצה בכנסת הוחלט להקפיא הצבת מצלמות ברשויות המקומיות עד לאחר הסדרת העניין בחוק והוצאת נהלים מסודרים לשימוש במצלמות שימנעו פגיעה בפרטיות התושבים ובמיוחד פגיעה בקטינים.

ההצבעה היום בעד העברת התקציב, וזאת לפני שהועברו נהלים מסודרים, משמעה מתן צ'ק פתוח לעובדי העירייה לפגוע בפרטיות התושבים והינה פעולה שעומדת בסתירה מוחלטת להנחיות הכנסת בנושא. אני קורא לכם היום, לפני שהעניין יהא מאוחר מדי, לא להצביע בעד.

לאחרונה, בעקבות דיון ארוך בכנסת, הכין משרד המשפטים מסמך המפרט את הבעיות בהצבת מצלמות אלו, כולל בעיה של העדר סמכות; בין היתר, קבע משרד המשפטי כי "‫השאלה האם ראוי ורצוי "להפריט" את הסמכויות המיועדות לטיפול בבעיות אלה, ולהעבירן‬ ‫מטיפול המשטרה לגורמים נוספים, כגון הרשויות המקומיות היא בעיה נכבדת וקשה,‬ ‫החורגת בהרבה מגבולות מסמך זה. מפאת קוצר היריעה, די אם נדגיש בשלב זה שבדומה‬ ‫להפרטת השימוש בכוח, גם הפרטת השימוש באמצעי הפוגע באופן חמור בפרטיות – איננה‬ ‫עניין של מה בכך והשלכותיה על חירויות האדם עשויות להיות עמוקות ונרחבות.‬"

כמו כן, דרש משרד המשפטים כי בטרם תתקבל החלטה כלשהיא על הצבת מצלמות, יש לערוך דיון ציבורי מקיף, ובדיקה משמעותית "בטרם קבלת ההחלטה על עצם השימוש במצלמה יש לערוך תסקיר של‬ ‫השלכות השימוש במצלמה על זכויות הציבור, ובמיוחד על הזכות לפרטיות; ככל שתחום‬ ‫הכיסוי רחב יותר, והיקף האנשים המושפעים צפוי להיות גדול יותר – כך צריכה להיות‬ ‫הבדיקה המכינה עמוקה ומקיפה יותר‬". כך, בכל הנוגע לקטינים, הבהיר משרד המשפטים כי "‫תשומת לב מיוחדת יש להקדיש גם לשימוש במצלמות מעקב במקומות בהם נוהגים‬ ‫להתכנס ילדים, כגון מוסדות חינוך או מתנ"סים. בהיעדר הסמכה מפורשת לפי חוק להפעלת‬ ‫המצלמה, ספק אם ניתן להסתפק ביידוע פסיבי של הילדים המצולמים באמצעות שלטי‬ ‫אזהרה, כבסיס להכשרת המצלמה: שהרי בעיקרון ילדים אינם כשירים לביצוע פעולות‬ ‫משפטיות כדוגמת מתן הסכמה )ולו מכללא( לפגיעה בפרטיותם."

ניתן לקרוא את המסמך המלא של משרד המשפטים בעמוד האינטרנט http://www.justice.gov.il/MOJHeb/ILITA/HaganatHapratiyut/MeidaMerashamDB/cctvopinion.htm

בעקבות מסמך זה, ערכה ועדת המדע והטכנולוגיה בכנסת דיון אשר בו נקבע כי תוקפא תכנית הצבת המצלמות וזאת עד לחקיקה מסודרת. בהודעה לעיתונות אשר פרסמה חברת הכנסת רונית תירוש, יושבת ראש הועדה, הוחלט כי:

"משרד המשפטים יכין הצעת חוק שבו יוגדרו תכליות מותרות לשימוש בצילום במרחב הציבורי. כמן כן הצעת החוק תעגן את חובת יידוע הציבור על הצבת מצלמות.  הרשות למשפטים, טכנולוגיה ומידע תפיץ את הגדרת "מאגר מידע", לרשויות השונות. משרד הפנים ינחה משפטית את הרשויות המקומיות, באשר לסטנדרטים הנדרשים להצבת מצלמות. כמו כן, יחייבו את הרשויות ברישום במאגר המידע".

ההודעה לעיתונות:
http://portal.knesset.gov.il/Com13mada/he-IL/Messages/02-05-2012a.htm

כלומר, הצבעתכם היום בעד אישור הצבת מצלמות בטרם יועבר חוק המסדיר את הנושא, ובטרם יוצאו הנחיות מסודרות, לא רק שתפגע באזרחים אלא תגרום למצב בו ההחלטה תסתור במפורש הנחיות של הרשות המחוקקת. אני קורא לכם היום להתנגד להצעה ולא להעביר סכומים וזאת עד שיועברו ההנחיות המסודרות לעיונכם, כך שתוכלו לבדוק שהכסף אותו אתם מעבירים לטובת הפרויקט אכן עומד בהוראות החוק ושומר על פרטיות הציבור במידה הראויה.

עותק ממכתבי זה נשלח לחברת הכנסת רונית תירוש, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה, וכן אתר עבודה שחורה.

בברכה,
יהונתן י. קלינגר, עו"ד.

למה אנחנו משווים

השבוע נצלבתי על כך שכתבתי בעשר דקות פוסט על השוואת ישראל לאפרטהייד. אחרים נצלבים כל יום באינטרנט על השוואת כל דבר לשואה או לנאצים. היום נתקלתי בסרטון שמשווה את השלטון האמריקני לרודני צפון אפריקה לפי הדרך שבה שיסה את המשטרה במפגינים:

חשבתי שהחטא שלי היה שלא ביססתי את ההשוואה עם לינקים, אותות ומופתים (ואני מודה שהפוסט היה שטחי כמו שהוא היה מהיר לכתיבה), אבל זו היתה דעת המיעוט. לפי הביקורות שקיבלתי, נראה שעצם האקט של השוואת סתם כך משהו נורא למשהו נורא יותר גורם לדעת האנשים יותר נזק מתועלת (אבל לא הסבירו לי למה). אני יודע שבבירור עלול לקרות ההיפך – עוצמתו של הדבר הנורא יותר שאליו משווים מתגמדת. כשכל אנטישמי קטן מושווה לנאצים, זה הופך את עוצמת הנראטיב של השמדת העם השיטתית לפחותה ולפחות אפקטיבית בעיני הקהל המושפע במועד מאוחר יותר. יש בלוג אחד שקבר מזמן את חוק גודווין ועושה עבודה יסודית יותר של השוואה שכזו, תכירו את o 1 39. הבלוג נוקט בקו פשוט – השואה לא קרתה ביום אחד והשמדת העם גם לא התחילה ביום אחד. במשך כעשור של שנאה על אש נמוכה ומתגברת חוקקו חוקים והוקמו מנגנונים, גטאות ומחנות. המון צעדים קטנים שזכו כל אחד לחוד ללגיטימיות בלי לראות את התמונה הגדולה מצטיירים מאוד שונה כשעושים זום אאוט, וקוראים את ההיסטוריה מעשר ועשרים שנה מהעתיד. הבלוג o 1 39 בא להשוות בלי להתנצל בין עליית האנטישמיות שהובילה לרצח שיטתי ובין התנהלות צה"ל וישראל בקו הירוק ומחוצה לו, דה יורה ודה פקטו.

גם אתר המחאה לא מפחד לקרוא לישראל "טוטליטארית", אבל אחרי מה שאי קורא בחודש האחרון מצייצני מחאה אמריקניים, אני מבין שישראל נתנה יד רחבה למחאה הפיסית לדעוך לבד ודי התעלמה ממנה. היום, אחרי שרוטשילד פונה ומאהלים אחרונים מפונים מדי פעם בכוח, אפשר לספור את מקרי אלימות המשטרה האמיתיים שהיו פה, ולא נראה לי שהיו יותר מכמה עשרות מעצרים פה ושם, במחאה שהוציאה לרחובות אלפים בכ70 מאהלים ומאות אלפים בהפגנות המוניות. בארה"ב יש כבר עשרות אלפי מוחים מפוזרים בעשרות ערים מחוף לחוף, עוד לא היתה עצרת אחת מסודרת והם רחוקים מלגבש את המסר שלהם, אבל בוצעו כבר כמעט אלף מעצרים בניו יורק, כ700 בבוסטון, ועוד ערים מספרות ומפרסמות ביוטיוב שהמשטרה משחררת כוחות מוגזמים נגד תושבים שפשוט יושבים ומפגינים בשדרות הרבה פחות נוחות מרוטשילד וגינת לוינסקי.

אבל אנחנו נמשיך להשוות, כי ככה המוח האנושי עובד. הוא לא טוב במיוחד בגדלים אבסולוטיים, רק מה שהוא יכול להשוות לדברים אחרים. עד כמה שהייתי רוצה להיות אוביקטיבי, כשדנים בפוליטיקה קשה להיות כזה, במיוחד אם אתה חי בתוך המציאות שעליה אתה מנסה לחוות דיעה. בנושאים מסויימים אני פעיל למען המטרות של ספקנות מדעית, אבל קשה לעשות את זה לגמרי בנושאי הפוליטיקה המקומית. לא משנה אם אדע את שמה המדויק של ההטיה הקוגניטיבית, או כמו שאומר חבר אחר "I'm good at finding the cloud in every silver lining". פסימיות נטו מובילה לדיכאון, אופטימיות נטו גם היא מסוכנת, אבל השאלה אם זה כל כך רע להיות פסימיסט, לדמיין את המצב מתדרדר, כל עוד יש בך אופטימיות לאזן את זה בהרגשה שעדיין יש עבור מה להלחם.

הפסימיות והאופטימיות לפעמים ישקרו לנו, ולפעמים יעזרו לנו להיות מודעים יותר לסכנות ולפתרונות. הם כלים לא מושלמים, אבל הם מה שהאבולוציה פיתחה לנו ועם זה עד היום ניצחנו. כמובן שצריך להשתפר, צריך עוד להתפתח אבולוציונית מ"חוק הג'ונגל" שטבוע בנו כל כך עמוק (הסובלימציה שלו בגרסתה הכל-כך ישראלית נקראת "שרק לא אצא פראייר", מכירים? אז צריך להפטר מזה). אם זה יצליח, אולי לו נצטרך לריב על כל פיסת משאבים עם בעלי הכוח, אולי אנשים יצליחו לתכנן קדימה שימוש במשאבים במקום לחטוף מה שיותר לעצמם, והמין האנושי יעמיד דור אמפתי יותר, שבו שורדים המתחשבים ולא האלימים והנצלנים.

ולספקנים שמבקשים שאגבה את ההשוואה לאפרטהייד בעובדות – אני מקווה שאוכל למצוא את הזמן, בין חיפושי עבודה לצרות משפחתיות כדי לגבות את זה במחקר טיפה יותר מעמיק, אבל אני לא יכול להבטיח שאל הכל אני אוכל להתייחס. יש סדרי עדיפויות שכרגע מכתיבים לי החיים.

עוד מילה על יחסים ויחסיות

הקמפיין בעד שחרור גלעד שליט אמר למעשה שצריכים לשחרר אותו בכל מחיר. כולל במחיר שחרור רוצחים בעשרות ומאות, כאלו שכבר רצחו וכאלו שאולי עוד ירצחו. 1000 איש תמורת בחור אחד. הרבה אנשים כבר אמרו לי שאני לא אנושי וחסר לב כשאני מתנגד לעסקאות כאלו, אבל אני הסתכלתי על המחיר הרגשי והמוסרי של שחרור רוצחים. המחיר הנפשי למשפחות הקורבנות הקיימים והמחיר העתידי אם יהיו קורבנות נוספים. בזמן מתקפת עופרת יצוקה נהרגו 10 חיילים ישראלים מאש כוחותינו במודע ובמכוון. חיילי צה"ל ירו על חיילי צה"ל אחרים במטרה להורגם, לרוב חבריהם לפלוגה, רק כדי שלא יפלו בשבי. שלא יהפכו לעוד גלעד שליט, כי עדיף לצה"ל להרוג חייל ישראלי אחד מאשר לשחרר אלף עצורים. השיקולים האלו פסיכיים. אני חושב שגם ההסכמה לשחרר אלף עצורים תמורת שליט היא חסרת פרופורציות אם אין עוד הבטחות משמעותיות ומרחיקות לכת מהצד השני. לצערי אנחנו לא יודעים מה הם כל הפרטים, אבל אם מה שהתפרסם זה נטו ההסכם של אלף תמורת אחד ותו לא, אני אאלץ להסכים עם מבקרי העיסקה.

עוד מילה על אלימות והלימות

משטרת ישראל מוסרת סוכות שמח.

מדרון חלקלק לאלימות (פוסט סרטונים)

התחלנו תרבותיים כמו הצ'ילאנים,

עכשיו אנחנו כאן. קראו גם את העדות של אסף (מרמיט) לתיאור אישי מבפנים.

קצת מאחורי ספרד שם האלימות התחילה לפני כחודש למרות שהתחיל רגוע.

אני מקווה מאוד שלא נגמור כמו יוון.

(שלושה סרטונים מעוררי מחשבה שנשלחו היום בטוויטר, תודה למיטל על הלינק ליוון ואקטיב-סטילס על הלינק לתל אביב, לא זוכר איפה מצאתי את צ'ילה, את ספרד דגתי לבד מתוך מאות. אשמח אם תמצאו לי עוד מוצלחים לאוסף)

Israeli Blogger hit with a SLAPP suit

Shai Tubali is a some-what familiar name in the media, because unlike other nutty cult leaders, he published a successful book, and his name is also known from the time he served in Galey Tzahal almost two decades ago. His cult is quite small, reported to be under 30 followers these days, but several news sources (Yediot, Channel 2) have published worrying stories about the way he abuses his flock. One of the people who also wrote about him several times is reporter, blogger and newage academic Tomer Persico. Of all the publications, Tubali decided to skip the national media and pick on Persico and hit him with a 220K NIS libel suit. More Info (also in Hebrew) in NRG.

I myself have been threatened to be sued three different times after posts in this blog, and by lawyers, no less. All for legitimate criticism, and in all three cases I managed to shut them up with an email or two. Two other friends of mine (Guy and Hetz) are awaiting trials and have spent thousands of Shekels on attorneys. This is becoming a serious threat to freedom of speech in Israel, and specifically for bloggers. I find this very worrying.

I would appreciate your thoughts on the matter, and if you're finding this latest story important enough to support, please hit the link to read further, and maybe pledge a few NIS for Persico's defense

(No, I don't know him personally, I don't even read his blog regularly, and this post is unsolicited)

זהירות, חרדים לפנייך

אחרי ההפרדה ברחובות הגיעה ההפרדה במופעים ציבוריים, והכיוון הוא סחרור למטה. אני מקבל הסברים מידידי טל ירון שככה טוב להם לחרדים, כי ההפרדה מונעת שלהוב יצרים, בעוד לי ברור שהיצרים באים מהגנטיקה ויושבים עמוק בתוך המוח. גם לובוטומיה לא תעזור, לא הפרדה באוטובוס, לא הפרדת אונה קדמית מאחורית. החרדים צריכים להבין שהמאבק ביצר הוא לכבוש אותו ולא לברוח ממנו. אם הם רוצים גבר שלא יתגרה מבחורה, יש רק שתי דרכים – סירוס כימי, או לגדול בסביבת נטוריסטים/נודיסטים עד שגוף אישה פשוט הופך לדבר לא מיני בשבילם. בכל מקרה, חקיקות או אלימות פרועה אינם הפתרון. בין השאר כי הם לא דמוקרטיים ולא יהודיים, אבל גם בגלל שזה פשוט לא יעזור, זה יהיה רק קרש קפיצה הלאה.

לכבודם של אברכי האוטובוס הפסיכופאתים, שלא יודעים להבדיל בין רחב הזונה לעוד אישה באוטובוס, אני מקדיש שיר על פלורליזם בתחבורה הציבורית.

כמה מילים על סרטי החודש

שנה ומשהו חיכו זוגתי ובנה לאיירבנדר (הסדרה-שקראו-לה-אווטר-אבל-קאמרון-גנב-לה-את-שם-הסרט), ואז לפני כחודשיים ראינו את הקדימון ועיקמנו את האף, לאיפה הלכה המגניבות של הדמויות ותנועות הלחימה? ואז לפני חודש גיליתי שמביים אותו מ. נייט שאמשלאמאלמיין, והרגשתי שהולך להיות חרא של סרט. היום דישדשתי בעגבניותרקובות וגיליתי שאכן חציר העם – ניקוד 8 ולא יותר. אני ממליץ למי שעדיין קצת ילד ואוהב אנימה, להציץ בסדרה המקורית במקום זה. אני חושב שעל הסרט אני אוותר.

לצידו ולא במפתיע קיבל טוי סטורי 3 ציון גבוה אבל הופתעתי שגבוה כל כך! 99% לסרט לגיל הרך שכלל תכנים מאוד לא רכים – כמעט שעתיים(!!) שכללו התעללות קשה נגד דמויות אהובות, מוות, אלימות, הזנחה, בגידה וסצנה כואבת במיוחד לצפיה שבה מובלים כוכבי הסרט למשרפה על סרט נע, אושוויץ-סטייל. האם בני 5-10 צריכים לקבל אלימות בעוצמות מייקל ביי כדי להיות מוכנים יותר טוב לחיים? האם מועיל להם בגיל הזה לקבל מוות בכלל ומוות מתוכנן-מראש של צעצועים (איך תתרגמו planed obsolecense?) בצורה כל כך מוחצנת ומוקצנת? מדהים שרק שלושה מבקרים כתבו נגד הסרט מתוך כ-250 ביקורות שספר עגבניותרקובות (אחד מהם מספר גם על ההתקפה הנוראית שחטף על ביקורתו המנומקת, ג'יזס). אני ממליץ על הסרט אבל לא לילדים קטנים. עד כמה ש"צעצוע של סיפור 2" היה אפל ומדאיג, מספר 3 עוקף אותו פעמיים בסיבוב. אני יצאתי ברגשות מבולבלים מהסרט, וכועס על כך שאינו אפילו PG, שלא לדבר על PG13. אל תבינו אותי לא נכון, הסרט גם מצחיק ומרגש לטובה, אבל אני אדם שלא בוכה גם כשצריך (והפתיע את עצמו בפרק הסיום סוחט הדמעות של ד"ר הו לפני חודש), אבל טוי סטורי 3 כברר ממש תקע לי גוש בגרון, וזו מתקפה רגשית שאני לא מאחל לילדים בני 10. 8 בסולם הכללי, ציון 5 כסרט לילדים.

ואולי זה המצב הנכון ואני מזדקן? אולי כשפותחים וקוראים בעיתוני מדע על קטאסטרופות אקלים מתקרבות, בעיתוני כלכלה על קטסטרופות כלכליות, בפרסומים אחרים על משבר המשאבים, משברים פוליטיים, משברי תרבות, ילודה וכולי, אולי הסרטים האלו, האלימים לילדים, רק מכינים אותם לעולם האמיתי של עוד 20-30 שנה, ואני כנביא-זעם לא קטן צריך להגיד להם בכלל תודה? אנחנו חיים בזמנים מאוד משונים, אני חייב לציין.