ספקי שירות יחויבו לנטר כל חומר שיועלה ע"י משתמשים כדי לוודא אם יש בו משום עבירה על חוקי הקופירייט – זה אומר ששירותים כמו פליקר, יוטיוב, ובלוגיות כמו בלוגלי, ישרא וכולי יסגרו מהר מאוד כשיתברר שזה לא רווחי להחזיק צבא עורכי דין כדי לוודא את האכיפה.
ספק אינטרנט שנמסר לו שמשתמש שלו עובר על החוק מחויב לנתק אותו מיד, מה שאומר שאותו אדם וכל משפחתו יהיו מנועים מלגשת למידע חיוני לחינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים, ללא משפט ובירור.
כל העולם צריך לאמץ את המדיניות האמריקנית של "הודעה והורדה" ללא בירור ומשפט, מה שאומר למעשה צנזורה קלה ע"י לחיצה קלה על כפתור "עבירת קופירייט"
חובה על כל המדינות החתומות לאכוף DRM – אסור לנסות לפצח אותו ולהעתיק את החומר המוגן אפילו אם אתה היוצר שלו! זה אומר גם שאסור לתרגם את החומר לפורמט אחר כדי לעזור לאנשים עם מוגבלויות וכולי.
בוינגבוינג מפוחדים או שבחרו בכוונה בטון מוגזם, אבל אני לא חושב שהמצב עד כדי כך גרוע, כי לא ברור שכל המדינות יהיו מוכנות לחתום על ההסכם, ולא ברור שהוא יהיה חוקי או בר יישום בכלל. הבעיה היא שאין לי מושג באמת עד כמה מחייבות אמנות עם סעיפים כאלו, והאם ישראל מחויבת לזה וכולי. מה שבטוח הוא שזה צעד בכיוון מאוד גרוע מבחינת זכויות המשתמשים וגם זכויות היוצרים, וזה הופך את זכויות המפיצים למשהו שדורס כבר זכויות פרט (כולל פרטיות וחופש הדיבור) ברמות חדשות של עוצמה. מפחיד ומטריד מאוד.
כאמור, ההדלפה הראשונה על הענין הגיעה ממייקל גייסט, פרופסור למשפטים בקנדה שהנהיג שם את המאבק בחוק הDMCA הבעייתי. אפשר למצוא בערוץ בליפ.טיוי שלו המון חומר מעניין כדי להבין למה קופירייט זה דבר חשוב מחד אבל מסוכן מאידך וחשוב לשמור על האיזון בחוק, אני מציע לכל המעוניינים את הסרט "למה קופירייט", אם יש לכם 55 דקות פנויות.
בהמשך לפוסט על זכויות זרעים, יש נושא שלא ניכנסתי אליו מספיק, וזה המגוון הגנטי. מה שקראתי שם "ביו-פיראטים" הם אותם הגורמים (חברות, ממשלות ולחצי שוק אחרים) שגורמים לכך שמגוון ביולוגי (או גנטי) יצטמצם דראסטית, ועל הסכנות הנובעות מכך. ראשית יש להקדים ולהגיד שהטענה העיקרית של יבול "מהונדס" או טרנס-גני (כלומר לא הכלאות מכוונות אלא מניפולציות של גנים) עוד לא הוכח בכל המקרים כנעלה על זנים אורגניים (אני לא אכנס לאורגניות של הגידול עצמו כי בזה אין לי מושג). הסכנה היא שהכנסתו מעיפה מהשוק זנים אחרים ובסוף מעיפה אותם מהטבע. אנחנו בוכים על מאות סוגי חיות שנכחדות במאות התעשיתיות האחרונות, אבל אנחנו מתעלמים ממאות אלפי זני הצמחים, ובתוכם עשרות אלפי זני פירות וירקות שפשוט נכחדו. ההרצאה הבאה מחדדת את הענין:
הבעיה לא חדשה, והדוגמא הידועה ביותר היא הבננה שאתם קונים בסופרמרקט. לבננות אין זרעים, מרבים את העשב שעליו הן גדלות כמו שמרבים תפודים או בטטות – חיתוך השורש ושתילתו בעוד מקומות. משמע כל הבננות שנמכרות היום בעולם המערבי (הזן נקרא "קוונדיש") הן זהות גנטית, וכולן פגיעות לאותם מזיקים, מה שאכן קורה היום. נבגים של עובש מסוים שפרץ באוסטרליה ועושה את מסע הנזק לאט לאט בשאר העולם. כיום הדרך היחידה היא לגדל את הבננות במקומות יותר גבוהים שקרים מדי לנבגים אבל לכמה מדינות בעולם יש את הלוקסוס של מטעים גבוהים מספיק? אז זהו, שאין ממש, ותוך 10-30 שנה לא יהיו יותר קוונדיש על המדפים אם לא יצליחו להנדס אותן גנטית לעמידות.
איך אנחנו יודעים את זה? כי זה כבר קרה בעבר. לקוונדיש קדם זן טעים ועמיד בהרבה בשם גרו-מישל, שחטף עובש דומה ("פנמה") והחל להעלם בשנות החמישים מהמדפים. ארגוני הפירות של ארה"ב (תחשבו על תמובה בשוק החלב הישראלי רק הרבה הרבה יותר גדול וחזק) הפעילו לחץ אדיר על הממשלה לעזור בגלל אי היכולת לספק זן עמיד בזמן לשוק. זה גרם לכמה מהלכים מעניינים ומוזרים, בין השאר גל ההפיכות בדרום אמריקה במימון ה־CIA שנועד להעמיד בשלטון כל מיני גנרלים מורדים כדי שיגדלו בתמורה יותר בננות לשוק האמריקני (אם אי פעם תהיתם מאיפה בא המונח המקורי של "רפובליקת בננות", תחשבו על מדינה טרופית מנוהלת ע"י תאגיד פירות אמריקני דרך גנרל-בובה). כמה אנשים מתו בהפיכות האלו כדי שלילדי ארה"ב יהיו בננות לארוחת הבוקר? למה בפרו אפשר ללכת לשוק ולבחור בין 12-15 זני בננות אבל במערב מגדלים רק אחת וגם היא בדרך להעלם? עוד מידע אפשר לקרוא בספר של דן קופל ואחרים, אני דליתי בעצלנות את המידע מתוך הראיון המוקלט המרתק הזה.
[audio:http://public.npr.org/anon.npr-mp3/npr/fa/2008/02/20080218_fa_01.mp3]
ואנחנו? גם אנחנו זן נדיר, כמו ששרה פעם קורין אלאל, ואנחנו חייבים מגוון. גם תרבות היא יצור אבולוציוני וחייב מגוון, אבל מתי מגוון מחזק ומתי הוא מחליש? איזה מבנה קהילתי/פוליטי מייצר יותר אחריות הדדית ומודעות? אני עוד לא הגעתי למסקנות סופיות אבל האמונה שלי בנידון ידועה כבר לקוראים, היא נוטה לכיוון קומונות ושבטים בצורה כלשהיא. אולי לא נהפוך כולנו מחר בבוקר לקיבוצניקים, אבל צפו עליה של שיתוף משאבים קואופרטיבי, אם זה שירות מיקרו-בשכרה כמו זה של קאר2גו, או השכרה של הרכב הפרטי שלך, ועד לרעיונות כמו שיתוף אדמה שמנסים להביא לארץ כמה אנשים (ואני אנסה לעזור להם). אם יש לכם עוד רעיונות למיזמים כאלו, אני אשמח לשמוע, אני מחפש להקים או להצטרף למשהו.
ראשית, כמו שהפוסט שלו מציין, הגישה הזו מטפלת בסוכר שמפוזר על הצואה (סליחה) ולא בבעיות האמיתיות. שנית זה גבול שאף פעם לא מפסיק להצטמצם ותמיד מישהו ימצא עוד פינה של משהו שמפריע לו והופ עוד מושג חייב לעוף מהלכסיקון. למונח הפוגע נמציא יופומוזמים (יופומיזם = אותה גברת בכיסוי אדרת) ובסוף גם מילה זו תפגע במישהו יום אחד. אני ממליץ בחום שתפנו חצי שעה לצפות בפרק של "בולשיט" שדן בנושא 'מילים בעייתיות', צנזורה וחופש דיבור, בין השאר צולמה שם מרואיינת מ'חגורת התנ"ך' אומרת שאבא אמר לה שכל פעם שרוצים לצעוק 'ג'יזס קרייסט' אומרים במקום זה 'סנטה וואקה'. העצוב זה שסנטה וואקה היא פרה קדושה בספרדית, וזה עלול להעליב אולי את ההודים? (אגב אני בטוח ש'חגורת התנ"ך' זה יופמיזם ל'המשוגעים מהדרום'). עוד דוגמא מהעולם האמיתי היא שאסור מהחודש להגיד בטלוויזיה האמריקנית 'ניגר' אז מיד צץ יופומיזם חדש בטקסס, מעתה אל תאמר אפרו-אמריקני כי אם 'קנדי'. ומה יקרה כשהמילה תהפוך גם היא לקריאת גנאי? טוב, לקנדים גם ככה יש כבר בטן מלאה על השכנים המעצבנים מלמטה.
האמריקנים המציאו את התופעה עד כמה שאני יודע. כבר לפני כמאה שנה "חזה" ו"ירכיים" היו מילים רגישות מדי ולכן עד היום לחלקי העוף באטליז קוראים "בשר בהיר" ו"בשר כהה" בהתאמה בחלק מהמקומות שם, וגם בארץ נתקלתי ביופומיזמים כאלו פה ושם (מי אמר "בשר לבן" ו"דבר אחר"?)
עד כאן על למה זה לא עובד בעולם האמיתי. עכשיו על למה זה מעצבן. בעיני שפה אנושית היא הכלי הכי חזק שיש לנו. "העט חזקה מהחרב", "חיים ומוות ביד הלשון" – עושר השפה והניואנסים מאפשרים לנו להעלות רעיונות יותר מורכבים ולפרט דקויות, ומתוך כך לגרות את הדמיון ולהמריץ רעיונות נוספים. דלות שפה גם מצמצמת את מרחב החשיבה – לשם שואפת תנועת הפוליטיקל קורקטנס בדיוק כמו השיחדש לפי אורוול. מוזר לי שצריך אדם להלחם על יכולת השימוש במילים מסוימות. לא מספיקות המלחמות האינסופיות בין זכות הציבור והעתונות להתבטא ובין ממשלות שמנסות להגביל אותם?
למרות הדמוקרטיה שעל הניר אין היום בהרבה מדינות חופש דיבור "כמו בספרים". אין יותר פוליטיקאים ונבחרי עם שמוכנים להלחם עד חורמה על זכותו של מישהו להשמיע דיעה, ובוודאי לא כזו שמנוגדת לדעתם. היום בשם הפלורליזם מקובל לגמרי לגנוז ספרי ילדים כי הם מכילים חזיר, לסלוח לאימאם שמקביל את בנות אוסטרליה הנאוות לבשר ואת הרשימה המתארכת של המוסלמים שנכלאים על אונס לחתולים טפשים ותמימים, וזה מגיע עד לנקודה שהארכיבישוף של קנטרברי מציע שלמען קירוב לבבות אין מנוס מלהתאים את החוק הבריטי לשריעה (מי אמר חזרה לאלף הראשון לספירה ולא קיבל? וזה מהכנסיה האנגליקנית הנאורה, לא הקתולית!). איך אפשר שלא להתעצבן? כאן לא מדובר בלפלפיות פחדנית, מדובר באפולוג'טיקה מסוכנת והרסנית. כמובן שהבעיה הגדולה של סובלנות ופלורליזם זה קבלת השונה, גם זה שלא אוהב להיות סובלן ופלורליסטי, אבל עד איזה גבול? כשהוא מנסה לאכול אותך מבפנים, מצהיר במסגדים הכי גדולים של לונדון ומינכן שהארץ (יענו כל כוכב הלכת) מיועדת למוסלמים והאומה האיסלאמית או-טו-טו אוכלת הכל?
וכמובן באים הקולות המרגיעים "זה קומץ קיצונים, זו לא האמת השולטת אצלנו בתרבות" אבל אי אפשר להתעלם לעולם מממשלות שמממנות טרוריזם במסווה של ארגונים חברתיים, ואם זה לא היה האיום האיסלאמו-פשיסטי זה היה מגיע מכיוון פונדמנטליסטי-נוצרי כמה עשורים אחרי.
עם כל הכבוד לריבוי תרבויות וסובלנות לאחר, יש בהחלט מקום לחשוב על טובתו של עתיד המין האנושי, ולהלחם לא בעזרת נשקים כתגובה ומילים מתנצלות ו"דיפלומטיות", אלא בעזרת חינוך לפלורליזם, בכל בתי הספר בעולם המערבי חייבים להכניס דחוף תכניות חינוך לפלורליזם ויפה שעה קודם. גם בבי"ס הממלכתיים בארץ הפסיקו מזמן לדון בזה, סובלנות לחלוטין לא קיימת ברשתות החינוך התורני והחרדי, ולצערי בעזה "אנשי חינוך" רק מראים לנו מה זה בדיוק "בכיה לדורות". בני אלון מנסה למכור לנו טרנספר ושפיכת כסף כ"פתרון הומאניטרי" באתר hayozma.org, אבל אני מדבר על משהו אחר, על לקיחת אחריות אישית על הדור הבא ולא להפקיר אותו לעוד חינוך פונדמנטליסטי. לצערי חלום רטוב בלבד, זה ברור לי, כי אין אפילו מספיק מורים שיצלחו ליישם את זה גם בבתי הספר שלנו, לא כל שכן מורים פלורליסטיים בעזה ושטחי A שנוכל לדחוף ולקדם איתם אג'נדה שהיא היחידה שתביא באמת למזרח חדש.
במקום זה, לשנות מילים בשפה בסיגנון ה"שיחדש" לא יקדם אותנו לכלום, ואולי אף יעלים מעינינו את הפתרון. שנאה וגזענות לא נעלמות רק כי מחליפים להן את השם, אבל בהחלט יתכן שהפתרונות להן כן נעלמים ככה מהעין.
עם השנים "איבדתי" כבר כמה וכמה זוגות חברים לטובת אוסטרליה. מדי פעם הם עוד מנדנדים לי שאארגן לעצמי ויזה ואבוא. לצד זה אני קורא שיהודים מפחדים להסתובב עם סממנים יהודיים בחוצות סידני, אחרי זה על חוק הDMCA האוסטראלי שגרוע בערך כמו מה שהקנדים רצו עכשיו להעביר, ועכשיו אני קורא שממשלת אוסטרליה תכניס מסנני תוכן סטייל סין על האינטרנט הפרטי. מספרים לך כמובן שאפשר לבחור opt-out אבל כמובן שעדיין יותר קל לבלוש אחריך, ואחרי שהכרזת שאתה לא רוצה סינון, ראוי לבדוק גם למה לא רצית אותו. ובקיצור, כמעט גרוע כמו חוק אטיאס עם הביומטריקה לכל מי שרוצה פורנו. אוסטרליה עם השנים מחפשת את מקומה עם ארצות הברית ברשימת המדינות שמדרדרות את חופש הפרטיות והמידע מה שיותר מהר. מענין כמה זמן יעבור עד שגם זכות הדיבור שם תיפגע.
ידידי מארק נוהג להתבדח לפעמים כי הוא נקרוזואופדופיל, שאפשר לדמיין את זה כאדם האוהב לקיים יחסים עם חיות צעירות מתות. הנה הטוויסט האוסטראלי:
לדוד משה היתה חווה אייה אייה או, ולאשתו היה תחביב של גידול חיות אקזוטיות. קנה לה דוד משה גמל (שאינו חייה כ"כ אקזוטית באוסטרליה לפי מה ששמעתי, אפילו מארגנים שם מרוצי גמלים סטייל ערב הסעודית, אבל לא עם רובוטים). הגמל החביב היה מסתובב בחווה ומנסה למחוץ כבשים ועיזים, מצחיק, לא? הרי התינוק (בן עשרה חודשים) לא אמור להיות מזיק כשהוא עדיין יונק ולא הגיע לבגרות מינית, אבל מה אתם יודעים? יום אחד אדון גמל תינוק זרק את אימו המאמצת לרצפה, דרך על ראשה וניסה לז… אותה. הפתעה?
ג'ים מקיואן לקח בידיים את ברוכלדי שעמדה סגורה כ6 שנים, הרים השקעות של מליונים, למד את נבכי הסודות של השיטות השונות של הזיקוק, ועכשיו מתחילים לצאת ניצוצות. כל מה שברוכלדי מוכרת עד היום בשוק זה עדיין מהסטוקים הישנים שבחביות (עכשיו יצא לראשונה 18 שנה לפי הכתבה), אבל המזקקה נסגרה ב1996 ומקיואן פתח אותה מחדש רק ב2001, עכשיו התחילו לצאת הבקבוקים החדשים שזוקקו ע"י מקיואן בדודים משופצרים, בעיבוי יצירתי ובחביות מאוסטרליה. האמונה והאגו מתחילים לפרוע צ'קים – ברוכלדי "פורט שארלוט" הצוציק בן חמש שנים (זהירות PDF), בוקבק עכשיו בחוזק חבית ומרשים בתחרויות את ותיקי השוק. רבותי וגבירותי – המזקקה הזו ראויה למעקב צמוד, נראה לי שאני וגיא מאוד נהנה בביקור שם 🙂
למי שלא רוצה להתאמץ עם כל האנגלית, להלן תוצאות טעימה שערך המאלט אדבוקייט בגליונו האחרון:
מקום ראשון: ספרינגבאנק 35 שנה
מקום שני: גלנפידיך 34 שנה
מקום שלישי: מורטלאך 36 שנה וברוכלדי 5 שנים
מקום רביעי: בונהאבן 27 שנה, שגם זה כבוד לא קטן.
לא מצאתי מה היו הקריטריונים או הפרמטרים למיקום, אבל זו רשימה משוגעת למדי להיות מצורף אליה. אני לא מוצא גם הרבה תיעוד על הבקבוקים האלו, יכול להיות שמדובר ברשימה ספיציפית של "בקבוקים חוזק חבית ששוחררו השנה לראשונה" או משהו כזה מאוד ספיציפי, אבל עדיין יפה להם. "פורט שארלוט" חמש שנים, הידוע בכל הפרסומים שלהם בתור PC5 נקרא על שם מזקקת פורט שארלוט שסגורה מאז 1929, ועליה כתבתי לפני שבוע בבלוג. השעורה לותתה לפי 40ppm פנולים, שזה ריכוז עשן וכבול שמזכיר את השילוש המעושן הדרומי של ארדבג, לגאוולין ולפרואייג. הדראם הרגיל של ברוכלאדי הוא 5ppm עדין בלבד, אני מקבל את ההרפתקאה הזו בזרועות פתוחות 🙂 מת לטעום אותו כבר… לצערי בקבוקים למכירה כנראה שכבר אין.
