פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

לא ברור אם אפשר בכלל להגדיר "פרטיות"

כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי בסדרה על פרטיות.

סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.

אח"כ בא חוק נתוני תקשורת, צנזורשת ושאר יוזמות. המשטרה עוד לא נואשה מלנסות להשתמש במעקב אחרי הסלולארים שלנו כדי לשלוח לנו דוחות מהירות אוטומטיים. "נתוני תקשורת" כבר נותן להם יכולת מפתה לחפש אשמים מתחת לאור פנס מאגר המידע, וכבר נשפכה ביקורת אם זה משפר או מדרדר את איכות עבודת הבילוש שלהם.

האם גישה חופשית למעקב אחרי תנועותינו הסלולאריות ע"י רשויות הבטחון זו בעיה או חיזוק הבטחון האישי? ומה כאשר אנחנו נותנים את המידע למפרסם בתמורה למבצעים-תלויי-מיקום? או מפרסמים את מיקומינו הגיאוגראפי באפליקציות סלולאריות חברתיות שונות? האם זה בסדר שהמשטרה צופה ביותר ויותר ערים בארץ במעגל סגור? האם באנגליה זה מצדיק את כמות הפשעים המשנית שזה מנע או פתר? האם זה יותר טוב או פחות טוב שהם יוצאים במבצע "והצצת לרעך כמוך"? מהו הקו האדום, בעצם, אם לשוטר היום מותר לחפש בכליו של עובר אורח שנראה לו חשוד, או לפרוץ לבית לחיפוש ללא צו אם הוא "חשד שיש שם סמים"? מה ההקבלה או ההבדל בין הזכות לפרטיות במרחב הפיסי, לבין מעקב משטרתי אלקטרוני, שליפה ממאגרי משרד הפנים, דאן אנד ברדסטריט, או מפרסם שמכוון אלי לפי מידע על רכישות עבר שעשיתי או מקומות בהם הסתובבתי?

פרטיות זה מעקב? ניצול או הטרדה? פריצה למרחב האישי הפיסי? הוירטואלי? והרי זה גם כשמישהו כותב שטויות בשמי, או עושה אולי פעולות כלכליות (או פליליות) בשמי. המדינה חוזרת על המנטרות שפלישה לפרטיותי הכרחית לשמירה על בטחוני או להבטחת זכויותי, אבל מה עם הזכות לפרטיות? יש בארץ חוק להגנת פרטיות, אבל הוא אינו חוק יסוד, והפרטיות אינה בדיוק ערך נעלה ומרכזי בישראליות המודרנית – ואולי בכל העולם בעצם. לא אצל כולם הקו האדום עובר באותו המקום, אז איפה יקבע החוק את הסף, ואיך יגדירו את הפרטיות כדי שהחוק יוכל להגן עליה?

פרטיות היא דבר שאינו מובן מאליו, ולצערנו צריך לשמור עליו באופן אקטיבי. מילא מידע שקל להעתיק (ועוד לא קל לאנשים לעכל עד כמה), אבל רוב האנשים לא מודעים אפילו למה שאפשר לעולל לפרטיות עקב הזנחה בעולם החפצים הפיסיים, ואני לא מדבר רק על כייסים. סתם דוגמא – אני שנים נחרדתי מהרעיון של השארת המפתחות שלי תקועים על מחזיק המפתחות בתוך עגלת הקניות. שנים דימיינתי איך מישהו ישלוף את הצרור כשאני לא מסתכל לרגע, וירוץ לגנוב לי את המכונית או יעתיק את המפתחות בשעווה ויעקוב אחרי הביתה. משום מה הנחתי שזה קיים וקורה כל הזמן, אבל השבוע הסתבר שהמוח הקרימינלי שלי הקדים בכמה שנים את הפושעים ועוד יותר את המשטרה, כי המשטרה תפסה חבורה שעשתה בדיוק את זה בחודשים האחרונים, וטוענת שהם מאוד התפעלו ולקח להם המון זמן להבין איך ומה הם עושים. אממ…

סולוב מביא אותה בהפוכה

הגדרות של פילוסופים ומחוקקים לגבי פרטיות לא חסרות, אבל רב החוקים היום באים מהכיוון של שיח על פרטיות וקנין פיסיים. חסרים להם כלים לטפל במצב המודרני, כשהרבה מה"קנין הרוחני" שלנו ומידע עלינו נמצא ברשת, או במחשב שאפשר לפרוץ אליו, וכולי. אם השרת מחובר לחשמל ולרשת, פקטות TCP/IP נכנסות ויוצאות, ומבחינת תזוזת אטומים העולם לא השתנה, ההגדרות של "פריצה" ו"שימוש לרעה" חייבות איכשהוא להיות מוגדרות בכ"ז בחוק, אבל הנוסחים תמיד מאחרים את רכבת הטכנולוגיה והטרמינולוגיה תמיד לא מספיקה או בעייתית. השם הבולט באקדמיה (ככל שהצלחתי לחפור) שמנסה לעשות סדר בעיניינים הוא דניאל סולוב, בספר "להבין פרטיות", שם הוא מקמט ומעיף לפח את הנסיונות שהיו לפניו להגדיר פרטיות, ומנסה לבנות תאוריה חדשה שתבנה "מלמטה למעלה", במקום לבוא מרעיונות מופשטים של זכויות פרט ותפרוט אותם לפרוטות. לטענתו יש לכל אדם משקל שונה על חשיבות הפרטיות שלו בתלות בקונטקסט, כלומר יש תחומים בחיים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לוותר על סוג פרטיות תמורת רווח כלשהוא (כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי, רגשי וכולי) ויש מקומות שבהם נשקול אחרת לגמרי. לכן ככלל – טוען סולוב – פרטיות צריכה להמדד לפי האינטרס של כלל החברה ולא לפי זכויותיו של הפרט.

להבנתי מהתקצירים שקראתי, הוא טוען בגדול שההגדרה של משהו כפרטי היא מטושטשת מטבעה (ולכן אין לבנות עליה חקיקה), ואישית כי היא פחות או יותר מתחילה ברגע שאנחנו מודעים לכך שפלישה או נגיעה במידע או רכוש "מביאה לנו סעיף". לכן הוא מדלג על הגדרת הפרטיות ועובר במקום זה לדבר על הפגיעה בה ועל האיזון בין הזכות לפרטיות לבין אלו של ביטוי חופשי וקנין, שעלולות לסתור אותה. לצורך כך סולוב בנה טקסונומיה של 16 התקפות על פרטיות:
1. איסוף מידע: מעקב, תחקור.
2. עיבוד מידע: אגרגציה, זיהוי, ערעור בטחון אישי, שימוש משני, הוצאה מהכלל.
3. הפצת מידע: שבירת אמון, גילוי סוד, חשיפה, הגברת נגישות, סחיטה, לקיחה1, סילוף.
4. פלישה: חדירה, הפרעה בתהליך החלטה.

ישנן כמובן התקפות דרך יותר מוקטור אחד. אני משאיר כתרגיל לקוראים לספור דרך כמה וקטורים פוגע המאגר הביומטרי בפרטיות האזרחים לפי רשימה זו, אפילו אם לא ידלוף. אני ספרתי חמישה לפחות, וזה בשמרנות.

סולוב מציע תאוריה של פרטיות כבסיס לשיח, לתכנון מערכות ולחקיקה עתידית. העבודה נראית מאוד מרשימה אבל יש לה גם ביקורות, הנה אחת מעניינת במיוחד בעיני, שמשבחת את היקף העבודה (תוך כדי שהיא מסכמת אותה בצורה מצוינת וכמעט חוסכת לקנות את הספר) אבל מוצאת בעייתיות בכך שהתאוריה שהוא מנסה לבנות מופשטת מדי כי היא לא מאגדת שאלות של צדק וזכויות. המבקר גם טוען שעד כמה שנסיונו של סולוב לבנות את התאוריה שלו בוואקום פראגמטי, היא עדיין עמוסה בהשפעות של ערכיו הסוביקטיביים (כמו העדפת פרטיות על חופש ביטוי), ולמעשה שוב נופלת בחלק מאותם בורות שסולוב פתח בסימון, גידור והבטחה שלא ליפול בהם שוב. המאמר מסכם שהמאמץ מצוין ומרשים אבל כושל, ולמרות זאת אומר שאין להתעלם ממנו, כי הוא מקיף ומספיק מעורר מחשבות שיש סיכוי טוב שהוא יככב בציטוטים בכל דיון בנושא בעתיד.

-------
  1. אני מניח שכולל גניבה והלאמה, לא הייתי בטוח איך לתרגם. במקור – Appropriation[^]

למה פרטיות, בעצם?

המילה "פרטיות" מתנופפת בראש חוצות הרבה בימי הויכוח האחרונים בנושאי זהות מקוונת, זיהוי פנים ברשת, מעקב במצלמות רחוב ע"י המשטרה וכמובן האיזון בין בטחון אישי ופרטיות בחקיקה. החלטתי לפתוח סדרה חדשה על פרטיות, קצת כדי לעשות לעצמי סדר במחשבות, להבין מה משמעות המילה לאנשים שונים, למה קשה להסביר לאנשים את המאבק שלנו והאם בכלל יש לו עתיד. הסדרה נוצרת כמעין שורת "סיכומי שיעור" שלי כהדיוט במשפטים שמנסה להבין בלימוד עצמי את ההגדרה לפרטיות, והבעיות של ההגנה עליה.

לענין הגדרת המונח: זרקתי פה בבלוג שצריך לקום EFF ישראלי, או איזו עמותה להגנת הפרטיות (בכלל והדיגיטלית בפרט). בעודני מריץ את הרעיון הלכתי לחפור טיפה כדי להבין מה היא פרטיות בעצם בעיני החוק, ואיך היא מוגדרת. התאכזבתי לגלות שאין אף הגדרה מוסכמת או טובה, ואף עולות טענות טובות לכך שההגדרה כל כך אישית, סוביקטיבית ומטושטשת, עד שאולי אין איך להגדיר אותה בצורה מספקת מבחינה חוקתית, על זה אני אפרט טיפה בפוסט הבא.

שנית, הסברה: אחרי ויכוח פשוט שקראתי עכשיו בתגובות אצל קלינגר בבלוג, אני מבין שוב ושוב שגם אנשים אינטליגנטיים ממשיכים לחשוב שהמניעים של המאבק הם אנארכיזם ילדותי, ושהמסר שלנו לא עובר אליהם בצורה טובה. הבעיה שלנו עם המאגר וטיפול הממשלה במידע אישי בכלל הוא מכמה כיוונים – בטחון אישי, בטחון מדינה, צדק ואידאולוגיה. דאגות שחלקן ערכיות-פילוסופיות וחלקן טכניות-מוכחות ואקוטיות. אם אתה מבין בצד הטכני, אולי תבין את הטיעונים האלו, ואם אתה מוטרד מהצד הקונספטואלי, יש גם טיעונים לשם. מגבים את הטיעונים האלו אנשי מדע, רוח, מקצועות בטחון ואבטחה, סוציולוגים ומשפטנים, ועדיין, טקטיקת ההפחדה של תומכי החוק מצליחה למחוק את כל חוות הדעת המתנגדות.

אנשים אומרים לי שאין להם מה להסתיר, אני אומר שהם לא חפרו מספיק. כל אחד אפשר להביך, להרוס לו את המוניטין, לסחוט וכולי. בנוסף מידע אישי זה גם איפה אתה גר, כמה אתה מרוויח, מה קנית, איזה רכוש אצלך בפוליסת הביטוח על הבית, בקיצור פרטים מסוימים יהרסו לך מערכות יחסים או מקומות עבודה, פרטים אחרים יסכנו את רכושך אן חייך. לבסוף יש את התחום הבעייתי של גניבות זהות, אולי התחום הכי ספקולנטי והכי קשה להסברה, אבל אולי אגע גם בו.

בפוסט אחר (שמספיק ארוך עוד מעט כדי לפצל אותו לשניים או שלושה :)) אני גם אציג את התמודדותם של כמה כותבים עם פראדוקס הפרטיות – אנחנו צריכים למסור פרטים כדי לקבל שירות (מהממשלה, הבנקים, רופאים וכולי), אנחנו מסתירים הרבה מידע מחברים, מכרים, מעסיקים ולקוחות, אבל רובנו לא מאוד משתדלים למנוע מידע מחברות מסחריות. מה הסיכון של מסירת שם וכתובת לסופרמרקט? אני רוצה כרטיס הנחות! מה הסיכון של תיאור יותר מפורט של עצמי וחיי בפייסבוק? כך יוכלו למצאני יותר בקלות חברי מהעבר! אבל הפרטים האלו (בדוגמא זו שם נעורים, שמות הורים, כתובת קודמת) יכולים לשמש הרבה רמאים ופושעים נגדכם או נגד המוניטין שלכם (במדינות מסוימות אפילו הרבה יותר מאשר ישראל, ויוכל אולי לפרט על זה יותר עמוס או אחד מחברי האוסטרליים האחרים).

זה מה שמתוכנן לכרגע, הפוסטים מתבשלים לאיטם במקביל, וכשאחד התנורים עושה "פינג" ומחליט שהפוסט מוכן, אני אשחרר אותם לחופשי :-) בינתיים, אני אשמח לשמוע מכם איך אתם מגדירים פרטיות בכלל ואת גבולות הגזרה האישיים שלכם, כי אני התחלתי את מסע הלימוד העצמי הזה עם אי יכולת להגדיר את המושג בצורה שתספק אותי, ועכשיו אני אפילו יותר מגמגם. אם ההגדרה שלכם מאומצת ממקור פילוסופי או משפטני כלשהוא, אני בכלל אשמח, אפשר יהיה לעמת את כל ההגדרות השונות ולראות מי תנצח, או אולי לראות אם דעתו של מישהו תעזור לי ולכם להגיע להגדרות יותר טובות וברורות.

זכויות זרעים

מי שעוקב אחרי סדרות הפוסטים אצלי בבלוג מבין כבר שהנושאים משתלבים במעין צמה עם הזמן. הנושא הנוכחי למעשה מאחד נושאי פוליטיקה, קיימות וניצול לרעה של פטנטים וחוקי קנין רוחני.

אפשר להגיד שהפוסט הזה הוא פרק קרוס-אובר. אני מרגיש כל כך ג'וס ווידון כרגע… :)

אז כאמור, תוכנה חופשית נוצרה כדי להגן על המשתמשים וזכויותיהם מאי צדק: אי-נגישות למשאב מידע או לאוטומציה שתטפל במידע שהם מייצרים או מקבלים, כדי שיוכלו לעזור לעצמם. מיקרוסופט משיבים בקריאות גנאי נגד "הפיראטים שהורסים כל סיכוי ליצירתיות, מקוריות ופיתוח".

דמיון פרוע (או "שודדי הזרעים")

עכשיו דמיינו עולם שבו אסורה הגישה לDNA מסוים, או אסור השימוש במשאב טבעי. נגיד זרעים של חיטה. אני יודע שרובכם לא חקלאים, אבל נסו…

אם תדמיינו שיש לכם שדה חיטה, אתם קוצרים אותו, משאירים כמות שתספיק כדי לזרוע את היבול הבא ואת השאר מוכרים או טוחנים בשביל קמח למשפחתיכם, עד כאן אתם איתי?

עכשיו נדמיין שיוצא נגדכם תאגיד ייצור זרעים וקורא לכם "שודדי זרעים", ודוחף חוק ממשלתי שמכריח אתכם לקנות רק את זני הזרעים של התאגיד ואוסר עליכם לזרוע מיבול הזרעים של העונה הקודמת. ונגיד שהממשלה החליטה שרק זרעים של אותו התאגיד (שכמובן מהונדסים גנטית להניב יותר יבול) הם חוקיים לגידול, ונגיד שהם גם ממילא עקרים או שתכונת ההשבחה של היבול מחזיקה רק דור אחד כך שלפי חוק כל עונה תצטרכו לקנות את הזרעים מהתאגיד מחדש ולשלם כסף לא קטן על כך, למרות שאולי היתה בצורת ואין לכם כסף לשלם השנה על עוד כמות זרעים עקרים שאולי הבצורת הבאה תאיין גם אותם…

הבנתם למה אני מכוון? זרעים קנייניים, והממשלה אוסרת עליכם על פי חוק להשתמש ב"אחרים", האורגניים. בשלב הראשון אסור לכם למכור תוצרת אורגנית לאחרים ובשלב השני אסור לכם גם לגדל אותם לעצמכם. למעשה עציץ הפטרוזיליה שלכם מתחיל להיות חוקי כמו עציץ הקאנביס של השכנה.

עכשיו נפסיק להגיד "נגיד" כי זה כבר קורה.

מציאות פרועה (או "שודדי הDNA")

כמה עובדות לחימום הקנה…

חקלאות בת קיימא - 'מפות מוח' מאת ננסי ווייטראשית אני חייב להקדים ולהגיד שהממשלה האמריקנית לא תמיד היתה נגד גידול ביתי, זה שגעון מאוד מוזר של העת החדשה. בהרצאה של כריס קרלסון (תחתית פוסט זה) הוא מציין (29:00) שממשלות אפילו עודדו גידול בייתי במלחמת העולם הראשונה, ועוד כמות כפולה של חקלאות בייתית התקיימה במלה"ע השניה, וכך מאות מליוני דולרים של מסחר ישיר הורידו לחץ מהמדינה, ודאגו שלכל האזרחים תהיה הספקה שוטפת של תזונה וויטמינים, גם אם ינותקו קשרים בין ערים בגלל הפצצה, למשל. בסאן פרנסיסקו עצמה היו 70,000 גינות חקלאות אורבנית בסוף שנות הארבעים (בדירות, בגינות בבתים פרטיים, בגנים ציבוריים ואפילו בפינות ירוקות במרכז שדרות ואיי תנועה), למעשה בסוף מלה"ע השניה 40% מהגידולים שעלו לשולחנם של אמריקנים הגיעו מחקלאות אורבנית. אפילו בימינו, עיר מודרנית, מלוכלכת ו"לא ירוקה" כמו שנגחאי צורכת 80% מהגידולים (ירקות, פירות וכולי) מגידולים אורבניים(!). בשנות השישים התחילה תנועת הגידול האורגני ושוב היתה עליה בחקלאות אורבנית אבל הפעם בתור התנגדות לריסוסים המוגזמים – וכאן יש כבר התנגשות מול בעלי ענין וכסף עם לובי חזק בוושינגטון ובכמה ערי בירה אחרות בעולם.

בשנות התשעים ראש העיר ג'וליאני, תוך כדי ניקוי ניו-יורק מפשע, גם התעצבן לגלות "איי קומוניזם" בצורת כמה גינות מאכל אורבניות משותפות, חלקן אפילו מאוד מטופחות, שנשתלו במגרשים נתושים וטופלו לפעמים במשך שנים ארוכות. בחלק מהמקומות התושבים אפילו הרימו לוחות בטון ואפלט ומילאו אדמה טריה. אחרי מלחמות ארוכות חלק מהחלקות ניצלו וחלק נדרסו ע"י בולדוזרים. פוליטיקאים וסוכני נדל"ן חכמים קפצו בסוף לעזור כי הבינו שמדובר באטרקציה טרנדית חברתית שכדאי לשמר, אבל המגדלים המקוריים לא זוכים להכרה או הוקרה והתחשבות, כי הרי הגינות לא שלהם מרגע שבעל הרכוש הנטוש "עלה על המציאה" (חוקי הבעלות על נדל"ן העותמניים שלנו כבר יותר הוגנים כלפי הבעלים הנוטשים מהבחינה הזו, רק לא ברור אם זה מה שהעולם צריך).

Injustice is happening now; suffering is happening now. We have choices to make now. To insist on absolute certainty before starting to apply ethics to life decisions is a way of choosing to be amoral.

תעשה טוב – יהיה טוב

הרעיון של הסטיקר "תחשוב טוב – יהיה טוב" נכון, אבל אין לשכוח את השלב האמצעי והמאוד חשוב שמשמיטים פה – "תעשה טוב". ללחוץ "שלח" על טופס עצומה לא מספיק, לדעת שאנשים אחרים עושים ואתה לא זה גם לפעמים לא מספיק. כשהמשבר של של המים והחקלאות יגיע עד אלינו הביתה

לסיום, אם יש לכם שעה פנויה למשהו חיובי ומתקן, הנה מפגש של גוגלאים עם קריס קרלסון, המדבר על "פיראטים" של חקלאות אורבנית, פרמקלצ'ר, כתיבת תוכנה ורכיבת אופניים (האיש הוא ממקימי "מסה קריטית", פרויקט אופניים עולמי עם ייצוג גם בישראל)

אז קחו את האופניים, והחלו לזרוע! אני לא יודע אם המחקר והכתיבה של הפוסט הזה שכנע אותי שמחר אהפוך לחקלאי אורבני (איזה אורבני, אני שוכר במושב…) או שהבית שלי יהפוך לחווה אוטרקית או "בית אכיל", אבל אני מאחל לכולנו לעבור יום אחד לגור בבתים משותפים כאלו, בערים סולאריות כאלו או על איים כאלו.

אני רוצה כזה!

ההבדל בין קוד פתוח לתכנה חופשית, ההקבלה בין חופש תוכנה לחופש האזרח

פוסט זה ממשיך את הפוסט הקודם על חופש התוכנה. היה שם ויכוח ורציתי להדגיש שההבדל אינו רק סמנטי. הסברתי על זה בקצרה בהרצאה באוגוסט פנגווין, אבל זה ראוי לעלות באופן מסודר על הכתב:

לענין קוד פתוח מול תוכנה חופשית, מתגובות בפוסטים קודמים אני מבין שאולי כמה אנשים פיספסו את הנקודה. אני חושב שאני צריך לחזור פה קצת אחורה ולהסביר את הרעיון של Copyleft, שהוא שמירה על זכויות המשתמשים, לאו דווקא על זכויות היוצרים. אני מצטט את הגדרת חופש התוכנה מהתרגום של ויקיפדיה עם הדגשות שלי:

ניתן להגדיר תוכנה חופשית כתוכנה המעניקה למשתמש בה מספר חרויות בסיסיות:

  • החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה (חירות 0).
  • החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.
  • החופש להפיץ מחדש עותקים של התוכנה לאנשים אחרים כדי לסייע להם (חירות 2).
  • החופש לשפר את התוכנה ולשחרר את השיפורים לציבור כדי שכל הקהילה תרוויח מכך (חירות 3). כדי לממש את חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה.

בשונה מקוד פתוח, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי – לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו "הקתדרלה והבזאר" (PDF) אלא למובן האידאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית.

(חיפשתי לכם לינק לקתדרלה והבזאר (למרות שכמאמר הוא קצת ארוך ומשמים) ונזכרתי פתאום בספר באותו השם, שדן למעשה בחרויות הנ"ל ואפילו תורגם לעברית והוספו לו מאמרים. יכול להיות שהייתי חוסך לעצמי כמה פוסטים בבלוג אם הייתי נזכר בו קודם, נו טוף, לפחות היה לי כיף לנסח את דעותי לתוך הבלוג)

ברור לכולם שחירויות 1-3 אינן פיצ'רים נפוצים של תוכנה קניינית, אבל רק שתבינו כמה רחוק מוכנים מיקרוסופט ללכת, אפילו חירות 0 איננה מובנה מאליה בעניהם. היה ניסיון, נדמה לי ברשיון אופיס 2003, לאסור על קונים להשתמש בfrontpage לשם ייצור אתרי פארודיה או שנאה נגד מיקרוסופט. הענין נפל כמובן מיידית בבית משפט על התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אבל אי אפשר שלא להאשים אותם בנסיון.

הכלי שבחר סטולמן כדי לוודא שתשמרנה זכויות המשתמשים הוא רשיון שימוש מפורסם בשם GPL, וב-1997 נבחר התאור "קוד פתוח" לסוג הרשיונות האלו, אבל הרשיון הזה מבטיח את החרויות האלו ברמה הטכנוקרטית/משפטית, הוא לא נלחם עליהן בשמך בפרלמנט, הוא רק כלי אחד מתוך כמה להגשמת חזון חופש התוכנה. האמירה שיש זהות בין הכלי לבין החזון כמוה כאמירה שתכלית הדמוקרטיה מגולמת בהצבעה לכנסת. כאילו ששקיפות שלטונית, חופש הדיבור, חופש התנועה, הזכויות על קנין וכל מני כלי חירות נוספים אינם עוד חלקים מהחזון של חברה חופשית או דמוקרטיה על צורותיה.

באותה צורה, תוכנה חופשית איננה רק קוד פתוח, היא ההתנגדות לפטנטים על תוכנה, היא ההקפדה על זמינות ותיעוד לכל משתמש, הקפדה על תקנים פתוחים, יצירת אקוסיסטמות ותרבות שיתוף כמו github, sourceforge ואחרים, הקפדה על ניידות מידע ועוד ועוד.

ולכן בהרצאה עשיתי הקבלה לחרויות שניתנות לי בדמוקרטיה:

  • חירות 0 – מקבילה לחופש הפעולה והדיבור
  • חירות 1 – סיפוק הסקרנות האישית – שמידע לא יוסתר מהאזרחים, יצונזר או יסולף. הלוואי שבישראל זה היה מובן ופועל כראוי…
  • חירות 2 – החופש לעזור לאחרים, זכות שבמדינות מסוימות לא רואים בעין יפה, במיוחד אם מדובר בעזרה למיעוטים חלשים. גם בזה ישראל לא מקבלת ציון 10.
  • חירות 3 – הכוח לשנות ולהקים קהילות, התארגנויות, ועדי שכונה, עמותות ותנועות לעזרה הדדית, צמצום פערים- זכות שלא כולם משתמשים בה לצערי. בנוסף, אם יש צורך, יש להן את הכח לבקר את המשטר ואת נציגיו ולפעול למען שינוי וקידום רעיונות (למשל להקים מפלגה ולרוץ למועצה או לכנסת)

אני מקווה אם כך שהענין הובהר, כי זה מתקשר לפוסט הבא :-)

דמוקרטיה ותוכנה חופשית – הסרט!

צוות קריקטור העלה את הרצאתי ליוטיוב, ואני מצרף למטה את שקפי ההרצאה. הלינקים שמלווים שת ההרצאה פורסמו כאן וכאן. מי שרוצה להתחיל לפעול, צרו קשר עם האנשים של פרויקט שקיפות הכנסת, או נסו לחבור אל אחד מהפרויקטים שכאן. נשאלתי גם אם אפשר לתרום כסף לפרויקטים הנ"ל ואני עונה שכרגע לא ישירות, עד כמה שאני יודע, אבל אני מקווה שהפרויקט(ים) ישתפו פעולה עם "המקור" או איגוד האינטרנט, שני ארגונים מצוינים שראויים לתרומותיכם.

והנה ההרצאה, אני די המום… ככה אני נראה כשאני מרצה, או כל הזמן? מדהים כמה אני לא נראה כמו שאני חושב שאני נראה… :)

Ira Abramov Foss Democracy – PDF

סליידשר דופק את הכיווניות, הגופנים וההבלטות (בולטים). אם למישהו יש רעיון לשירות אחר, ספרו לי.
}} נפתרה הבעיה, העליתי מחדש כ-PDF. משום מה האימבד עדיין מראה את הכיווניות לא נכון, מקסימום קפצו לסליידשר וצפו במקור.
}}} נמאס מהשטויות של סליידשר, עברתי לסקרייבד וגמרנו. גם הוא לא מציג נכון ODP אבל PDF עובד בסדר.

למי שרוצה לקרוא בהרחבה על הנושאים שהתייחסתי אליהם בפוסטים קודמים בבלוג: