דמוקרטיה: על אנושיות, יושרה, מקצועיות ומקצוענות

בפוסט הקודם כתבתי קצת על אחריותיות אבל הרגשתי שלא מיציתי.

בויכוח עם חברים לא הצלחתי להגיע להסכמה על הקביעה שאנשי הכנסת והממשלה הם מקצועיים או לא. האם ביבי ובראון בכלל מבינים כלכלה, וטענתי שהם כן. או ליתר דיוק – יודעים כלכלה, אבל מיישמים אותה בצורה שרבים לא מסכימים איתה. השאלה היא כמה מומחים קיימים בכנסת שמנצלים את מומחיותם יותר כדי לעשות למען אנשי שלומם או לביתם מאשר כדי לשרת את האזרח – והתשובה פשוטה כמובן – כל נציג ונציג שאינו מפוקח ואינו מחויב לשקיפות ואחריותיות יעשה את המקסימום שהוא יכול להעלים מעיני הציבור (לבד מכמה נקיי כפיים שניתן לספור בפינצטה, לפחות ככה אנחנו נוטים להאמין).

מקצועיות איננה סגולה לאיכות, כנות, יושרה או כוונות טובות.
מקצוענות איננה סגולה להבנה בתחום בו אתה עוסק.
   

אנחנו צריכים 120 אנשים גם מקצועיים וגם מקצוענים. אנשים שאחד אחד "יצא צדיק" כל אחד בתחומו. כבר נכתב רבות על כמה שקשה למצוא בכל דור אפילו ל"ו צדיקים, אז ברור שק"כ זה יותר קשה (שכן כל המרבה, הרי זה מסובך, אקספונניאצלית).

ולדעתי הצנועה, בפחות מהפכות והוצאה, הבה נקח את 120 הכריזמטים שלנו וראשית נכפה עליהם מקצוענות בכך שנשקיף, נבקר ואם יש צורך נפטר (בחירות הדחה).

בסבב הבא, השקיפות חייבת להציג לעם את ליבם ולא רק את פיהם כדי שיווכחו אם חד הם, או שיש לבחור אנשים מקצועיים יותר במקומם, ואז כמובן נמשיך ונכפה עליהם מקצוענות.

המטרה (האוטופית?) היא ליצור זירה, שבה יש לא רק אור שמש מחטא, אלא גם אלפי מראות, ואין אף פינה בצל. זירה שמושחתים יפחדו לדרוך בה.

(עוד רעיונות על שקיפות ודמוקרטיה משופרת בפוסטים הבאים. תהיה גם תוכנה חופשית, מבטיח! עכשיו אעזוב לרגע טכנולוגיה בצד וחוזר לעקרונות)

הפוסט הזה צומח מדיון ישן שהתחלתי עם "האזרח דרור" אותו הכרתי מהתנועה הירוקה וגם מהתנועה לדמוקרטיה ישירה ואולי חלקכם מכיר מהבלוג שלו. הוא הציע לי דמוקרטיה דינמית כפתרון, אבל בעיני מה שבטוח, 5 מליון ישראלים שרובים נופלים בקטוגיה של צעקנים, מפולגים, מתלהמים, חפיפניקים ו/או קפריזיים, אינם מקצוענים ואינם מקצועיים. ד"ד  רוצה לתת את ההחלטה בידיים של פרלמנט אמורפי ונוזלי ככספית של אלפי ואולי עשרות אלפי נציגים דינאמיים עליהם עוד יותר קשה לכפות פיקוח ושקיפות. הם גם מטרה נעה – עוד לא הספקת ללמוד אחד והופ העם מחר מחליט לתת את 20% מכוח ההצבעה בנושא תרבות לבובליל או לפזר את כוח ההחלטה על התקציב ל5000 איש שונים שלא יוכלו להגיע בינהם להסכם לעולם. עד שתלמד כמה האיש מושחת או לא ומה עברו, הטרנד יתהפך וצריך להתחיל ללמוד ולפקח על מישהו חדש שהאספסוף החליט שהשבוע הוא מלך הכיתה (ולמה לא כל שבוע לתת 40% שליטה בהצבעות משרד החינוך למישהו אחר?). התקשורת המסחרית תחגוג עם זה ותעודד את זה… (טוב, מצטער דרור, הפלגתי בדמיון, חזרה לכדור הארץ. אולי ביום אחר אחזור לדבר על ד"ד).

חבר אחר בתנועה, אולג, רוצה לתת לכולם להצביע על הכל, אבל להגביל את הבחירה בכל שאלה למספר אופציות מצומצם (ומי בוחר מה הן החלופות להצבעה?) ולהפקיע תחומים מסוימים (למשל זכויות אזרח של מיעוטים) מיכולת השליטה של אותו משאל העם, אז מה נשאר מהדמוקרטיה? לאט לאט מצטמצמת שוב לאשליה, כשאתם מבינים שאולי מיהרתם לתת טיפה יותר מדי כוח לפרולטריון, ושהעם האמיתי הוא לפעמים ילד קטן ומפונק ולפעמים איש קשה יום וטרוד שאין לו זמן לכל הפרטים הקטנים; או אז מתחילים להמציא סייגים שרירותיים באשר למה שכן יועלה או לא יועלה להצבעה ציבורית וכמה מצומצם יהיה הפורמט. גיח. אפילו עוד אחד. גיח. הנושא הזה מתחיל להיות בוער, עכשיו שביבי מתחיל לפטפט שוב על משאל עם לגבי הגולן.

דרור: דמוקרטיה השתתפותית – היא דבר שחלק חושבים שהוא שונה מדמוקרטיה ישירה או מעורבת ויש שחושבים שהיא דבר שמכיל אותה. בשהשתתפותית מתייעצים באזרחים אבל הנציגים קובעים.

עד שבא העם ומטאטא אותם על קביעות מוגזמות – לכן אנחנו מדברים על מסלול חקיקה אזרחית, ועל בחירות הדחה. אגדיל ואומר – גם לשמור לעם זכות וטו (אם יש מספיק מעוניינים לדוגמא, להפיל הצעת חוק פרטית או ממשלתית אחרי כל אחת משלושת הקריאות). עדיין אתה חושב שהנציגים קובעים?

אז עוד רעיון להמשך – לחוק שקיבל רוב אבסולוטי במשאל עם (נגיד למשל 51% מכלל הקולות הלא נמנעים בהצבעה שעברה קוורום של 50-70% מבעלי זכות ההצבעה) – יש קדימות על חוק כנסת/ממשלה קודם או עתידי שיתנגש בו, כמו שלחוק רגיל אסור לסתור חוק יסוד, כלומר להוסיף מדף ביניים בין חוקי היסוד לחוקים הרגילים ולהכריז על קומה נוספת בפירמידת החוק. איך זה? כלי חזק ויפה, שראוי לתת אותו כפרס על התנהגות טובה כשהמערכת לעיל תוכיח את עצמה כעובדת. אם נגיע למצב שכלים כאלו מנוצלים בתבונה ולא מוליכים את המדינה לאבדון, אפשר יהיה לשקול עוד התקרבות לאוטופיה של אולג או דרור. אבל קודם לראות שיש בכלל למי להעביר את השליטה – השומרים מחליפים משמרות, אבל עדיין נשארת השאלה: מי ישמור על השומרים וכיצד?

אגב קטן, לגבי מה שעושה כוח השילטון לאנשים ציטטתי לא נכון בפוסט הקודם. זה היה לורד אקטון שכתב את – "הכח נוטה להשחית" ומיד הוסיף כי "אנשים נהדרים הם כמעט תמיד גם אנשים רעים".

אתה באמת חושב שהבעיה של חברי כנסת שסורחים היא בעיה של חינוך שלהם? זה כמו להגיד שצריך לחנך את אנשי המאפיה. חברי הכנסת המושחתים נמצאים שם בגלל שהם מושחתים. אם אם לא היו מושחתים הם לא היו יכולים להיות במקום שהם נמצאים.

נאה דרש! השקיפות, היוזמה/חקיקה הציבורית והאכיפה הציבורית תהיינה לנו כלים לשמור על השומרים (זה מכסה את שאלת הכיצד). לפי זיכרוני – לא נתנו לי לשמור בצבא לפני שעשיתי טירונות ומטווחים, ולא נטשו אותי בעמדת השמירה בלי ביקורות פתע. היום בבית המחוקקים אין חובת טירונות ואין ביקורת. ההבדל בינינו הוא שדעתי היא שחייבים להעביר את כל השומרים בבקו"ם, בט"ר ולבדוק אותם בבותקה מדי פעם, מי שתומך בדמוקרטיה דינמית אומר שצריך לפרק את הצבא ולעודד את כל העם להתנדב למילואים מרצונו הטוב או יותר נכון – כל אחד אמור לרצות לנדב את השכנים האהובים עליו לצאת למילואים ולקחת ליד נשק ליום או חודש או שנה, מתוך אמונה חצי עיוורת שהוא יודע להשתמש בו. יסלחו לי תומכי הדמוקרטיה הדינמית, אבל אינני רואה איך זה יעבוד. "הנה עומד חוק חדש בנושא חינוך להצבעה. אנ'לא מבין בו כלום, אבל שמעון מקומה ג' הוא נהג אוטובוס והיה מסיע ילדים לבי"ס פעם, אז הוא בטח יודע יותר טוב מה נכון" – וזה במקרה הטוב.

בדמוקרטיה דינאמית אנחנו מאפשרים למי שהוא מקצועי יותר לייצג יותר אנשים

ובאותה איבחה אנחנו מאפשרים למי שמושחת יותר לפזר את הכוח לעשות מניפולציות בידיים של יותר אנשי קש שילבינו את השפעתו כמו שהיום חברות קש מלבינות את כספיו. במקום לחפש העברות של מאות אלפים ומליונים מתחת ל120 שולחנות, נצטרך לחפש העברות של מאות או אלפים בודדים מעל וגם מתחת עשרות אלפי שולחנות, ואז לך תוכיח משהו. רבע מהעם יצטרך להתנדב ליחידות בילוש רק כדי לגלות רמזים לקנוניות בספגטי הדינאמי של כובסי-קולות-לשבוע, אנשים ישרים לרוב שרק רצו לסגור את המינוס בבנק או לשלם על הניתוח של הסבתא והופ חזרו להיות אזרח פשוט בלי שום אחות שאין צורך עוד להוכיח את אי קיומה. ניסיתם פעם לשחק Whack-a-Mole? אותו דבר רק עם כמה אלפי חפרפרות חדשות כל שבוע ופטיש מגומי רך במיוחד. בהצלחה.

רוב חברי הכנסת לא מתעניינים בכלל בהיבט המקצועי – כי מה שנמצא אצלם במקום ראשון הם אינטרסים שלהם ושל בני ברית שלהם – לא טובת הציבור. זו בעיני הבעיה העיקרית שדמוקרטיה דינאמית אמורה לפתור.

אז אחזור ללורד אקטון: ח"כים הם אנשים, רובם המוחלט לא יותר מרושעים ממני או ממך, שנחלו כוח שאינם רגילים להתמודד איתו. כמו איש העשירון התחתון שזכה בלוטו ובלי להבין איך סיים שנה אחרי זה בפשיטת רגל – רק שכאן הזכיה תוכננה ונצפתה מראש ועדיין עלולה להעביר אותך על הדעת.

לחברי כנסת ישרים ולחברי כנסת מושחתים יש בסיסי כוח שונים – השני מבוסס על יחסי ציבור , מניפולציות וחלוקת ג'ובים וטובות הנאה. הראשון קשור בעבודה מרובה לשירות הציבור ובהרבה התפשרויות וכו'.

ואיך תבטיח שנציג פרוקסי קיבל בידו כוח של 4000 מנדטים ממצביעים בגלל מקצועיות ו/או מקצוענות ולא בגלל תככנות, נקמנות או שוחד? מה ההבדל בין נציג פרוקסי שכזה וחבר מרכז מושחת של מפלגת "שקר כלשהוא"? איך ד"ד תפתור את זה בדיוק? זה נשמע לי כמו לקחת את שיטת "מרכז הליכוד" ולתת לה גושפנקא ברמה ארצית, רק שעכשיו יהיו הרבה יותר בר-מצוות וחתונות להופיע בהן.

(דעתי האישית חיובית, לאמי יש עסק קייטרינג…)

בכלל לא הבנתי למה יש צורך לפקח על 5 מיליון אזרחים. ומי זה "אנחנו".

כי הם חמישה מליון יצורים אי-רציונאליים שרובם טרודים בבעיות אישיות וצר עולם האינטרסים והמודעות שלהם כנמלה. דיברנו על בעית יעד הצמיחה של 7% ויעד גידול אוכלוסין שאינו קשור למציאות מגבלות המשאבים? איזה עם בציון יאשר חוק הגבלת ילודה במדינה הזו? וזה לא חוק שצריך לעבור עוד עשור, זה דבר שצריך הרי להתחיל להחיל אותו ממחר אם רוצים שתשאר מדינה להציע בה חוקים.

"אנחנו" במקרה הזה הוא המיעוט הקטן, הפסיכי והאלטרואיסטי, אנחנו ה"מי" שבאמת ינסה לשמור על השומרים, לפקח על הנציגים, להעמידם במקומם ולהרים דגלים כדי לעצור שחיתויות. נגיד הייתי מוכן לקחת אחריות משותפת על פיקוח על נציג אחד מתוך 120 חכ"ים ועד כ200-300 אנשי מנהלת משרדים ורשויות, 300 חברי ראשי עיריות, מועצות וסגניהם. אבל מי ייקח על עצמו לרגל אחרי השכנים? ומכאן לשאלה המתבקשת – מי יקח אחריות אישית לבדוק את יושרתו של כל נציג פרוקסי אלמונימי שקיבל, נגיד יותר מ200 מנדטים (מתוך 5M) להשפיע. תחשוב שאנחנו עוברים מעם שסוגר את הקולות שלו בקרן השתלמות לארבע שנים, לעם שמשחק עם הקולות שלו בבורסה כל היום. (אכן, לא קבלני קולות אלא בורסת קולות משוגעת). אעדיף לתת לעם כלים לשים את הכסף בפק"ם חודשי או רבעוני. לא בורסה של יום-יום ודקה-דקה, וגם לא קופת גמל ל15 שנה. משהו הגיוני באמצע שאפשר להתמודד איתו מחד ומספיק נזיל בשביל לעצור אסון אם אין ברירה.
ולמרות כל האמור לעיל, אין לי שום בעיה אם אותו "אנחנו", המיעוט המעונין והנמרץ והאקטיביסטי, רוצה להכניס מפלגה ישירה לכנסת. אם 6 חכ"ים מייצגים 5% מהמצביעים – אותם 5% שרוצים לקחת לידיים את המושכות או להחליט פרטנית מי הפרוקסי שלהם – וששאר 95% מהציבור יעבוד בשיטה ההשתתפותית שנראה ששי, אני ואחרים מעדיפים – אין לי שום בעיה ששתי האופציות יפעלו במקביל. כך כל אזרח יוכל לבחור ולבחון באמת איזה סוג וכמה מעורבות מתאימה לו (ובל תשכח, כמצביע למפלגה ישירה, עדיין יהיו פתוחות לך האופציות החשובות האחרות כמו לכל העם…)

על אחריות ודמוקרטיה: מתי נתבגר?

"Quis custodiet ipsos custodes?" שאל ג'ובנל – "מי יופקד על המופקדים?", או לרוב מתורגם "מי ישמור על השומרים?". המשפט משקף את אחת הבעיות המרכזיות של החברה האידילית של סוקראטס, ואפלטון מציע לפתור את הבעיה ע"י הנחלת ערכי אלטרואיזם למנהיגים – שיחשבו לרגע קט (קדנציה או שתיים) כי הם מורמים מעם ולכן מוטלת עליהם חובה לשמור עליו, וכי כח השילטון הוא מטלה ולא מתנה.

נשמע נהדר על הנייר, מישהו ראה את זה קורה בעיניים? תמיד ישנה שחיתות איפשהוא. אתה לא יכול לתת למישהו את כל הכבוד והכח ולצפות ממנו שיברח ממנו. מאז אפלטון וסוקראטס ועד מקיאוולי עברו 2000 שנה, רבות כתבו על אנשים כיצור חיובי או שלילי, אבל מעטים הם הכותבים שצמצמו את הרוטב יפה כמו "הנסיך" שכותב את זה בפשטות וישירות – "הכח משחית". גם אם תמצא אנשים ישרים שאינם ששים אלי שלטון ויכנסו לנעלים בחיל וכבוד לעם ששלחם, לא תצליח למצוא מספיק אנשים עם יושרה כזו שימלאו את היכלות הצדק והשלטון שייצגו את דעת כל העם, ולכן תאלץ לאפשר גם את ריצתם ובחירתם של אינטרסנטים ואנשי עסקונה – הרי לפי אילו סטנדרטים תוכל למנוע ממאן-דהוא לרוץ אם כל מאן-דהוא יכול להצביע, ותרצה הרי שיוויון מלא? והרי לכם הקונפליקט…

The major problem–one of the major problems, for there are several–one of the many major problems with governing people is that of whom you get to do it; or rather of who manages to get people to let them do it to them.

To summarize: it is a well-known fact that those people who must want to rule people are, ipso facto, those least suited to do it.
To summarize the summary: anyone who is capable of getting themselves made President should on no account be allowed to do the job.

To summarize the summary of the summary: people are a problem.

— Douglas Adams, The Restaurant at the end of the Universe

צחוק בצד… הפרדת הראשויות הרפובליקאנית היא הפתרון המודרני לשאלה – שלושה שומרים השומרים האחד על השני והם הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. גם זה נשמע יפה מאוד על הנייר. בשטח בישראל אין הפרדה מסודרת – הממשלה עדיין יושבת כמעט במלואה בפרלמנט. החוק מתיר מינויים אישיים ולפעמים זה גם קרה – הקדנציות הראשונות של יולי תמיר, שאול מופז ואחרים שמונו ישירות בטרם היו לח"כים – בסה"כ היו 20 אנשים שהיו בסטאטוס כזה לפי הויקיפדיה (כשהקמתי את הקטגוריה צוינו רק 11 כאלו ואני הוספתי שלושה, הם מתרבים…) וככל הידוע לי רק אחד מהם (חיים אורון) התפטר מהכנסת מבחירה אתית עם מינויו לשר. לעומת זאת היו הרבה יותר שרים בלי תיק בהיסטוריה שלנו1, ולאחרונה המצאה חדשה (רחמנא ליצמן!): תיק בלי שר. החוק גם אומר שראש הממשלה חייב להיות ח"כ (למרות שאולמרט לא היה, מרגע הבחירות ועד ההשבעה הרשמית של נתניהו).

זוכרים את הדיבורים שהיו פעם על החוק הנורבגי? (מה קרה איתו באמת?) האם אני צריך לפרט מה רע בשרים שהם גם מחוקקים? להזכירכם הרי אלו האנשים החזקים שבראש רשימות מפלגותיהם, שעכשיו לטוב או לרע שולטים בפרוסה משתי רשויות. ראינו דוגמאות של כאלו שלקו בתפקידם כשר, ופשוט חוקקו חוקים כדי לתת לעצמם את הכוח הדרוש לעקוף מנגנונים (או כדי להפיל את האחריות על אחרים). במקרה הגרוע האחר, הם בבת אחת שר בלי תיק שאין לא שיניים ברשות המבצעת ואין לו פנאי לחובותיו ברשות המחוקקת.

אז מי ישמור עליהם?

לפני כמה חודשים הוקרן בארץ הסרט "השומרים", שם מתייחס הסיפור למין האנושי בתור חבורת אפסים רופסים, לא מאוחדים עד שיש להם אויב משותף (ואני לא בטוח שזו לא הסתכלות אופטימית מדי). אבל במציאות היום לא צריך אויבים ברורים שיגרמו נזק, צריך רק הזנחה פושעת שנמשכת מספיק זמן, וזו בעיני כבר שחיתות שבמחדל. גם אם ח"כ אינו לוקח כספי ציבור אבל מורח אותי פשוט דרך מחדלים וחוסר אחריותיות, הרי בעיני כמוהו כבוגד באמון, נקודה. הציבור צריך להיות אכפתי וליזום את הדחתו, אבל הציבור לא דורש להדיח אף אחד, וגם אם היה רוצה, אין לו את הכלים שהדמוקרטיה אמורה לתת במצבים כאלו. לצערי גם אנשים לא מתאגדים ביחד לדרוש לעצור מפולת שנובעת מחוסר אחריות, כי אבדה הדבקות, כל ישראל כבר לא ערבים זה לזה ובהחלט לא כל ישראל חברים. האיכפתיות ההדדית נמסה לה, כי אין קהילה, וכאמור אני מאמין שרק אם נבנה קהילות ונגיע ל"איכפתיות עולמית", או לפחות לאכפתיות שבטית, לאומית, או משהו.

אנחנו מתעלמים כשחוקים דופקים מיעוט שלא קשור אלינו אישית, ולכן מעטים פוצים פה לבכות על צרות בערים אחרות. אבל השקט לנוכח הבעיות הלאומיות שיוצר חוק ההסדרים החדש ושאר הוראות השעה החדשות של נתניהו מטריד אותי לא פחות, ואלו דוגמאות ברמה הלאומית. המשברים שהכי יכאבו לכולנו יבואו ברמה עולמית.

לכן בכלכלה גלובלית, טכנולוגיה גלובלית ובעיות אקלים גלובליות, הצורך בהכרה בהדדיות חשוב מתמיד. סתם דוגמא פשוטה: לפי מרבית ההערכות, מסתמן שיותר מחצי מכמות הנפט הגולמי בקליפת כדור הארץ כבר נוצלה. אם נעבור לאנרגיה חלופית או אם לאו, אנחנו כרגע בירידה בכמויות שיצליחו להפיק, והכמויות השנתיות ירדו בשני העשורים הקרובים בצורה די דראסטית. כמה מהר אנחנו שותים את הנפט? ובכן, צריכת הנפט העולמית כרגע היא בערך 2.5 ליטר לאדם ליום. כיון שאני מניח שכל אחד מכם משתמש ביותר מזה (אם בנסיעה באופן ישיר ואם דרך המזון והמוצרים שמגיעים אליו הביתה), אז ברור לכם שכולנו צורכים יותר מחלקנו הצודק מעוגת המשאבים בלי להרגיש.

המשמעות של קצב הגדילה וניצול המשאבים של המין האנושי, היא הרי שהגענו לשלב שבו ניצול יתר של משאב כאן והיום הוא צמצום אפשרויות ואיכות חיים של מישהו במקום אחר או אנחנו עצמנו בעשור הבא.

והרי באותה צורה אנחנו לא מרגישים איך במחיר הזול של מוצרי הצריכה שלנו מגולמים תנאי העבודה והחיים של המזרח הרחוק, או איך שהעברנו את התעשיה המזהמת לשם, ובאותה רוב האמריקנים לא מרגישים איך הם זורקים על סין את כל הזיהום הכלכלי שלהם גם כן.

האם אתם עוצרים וחושבים על זה כשאתם קונים תוצרת סין זולה במקום לחפש תוצרת מקומית?

האם אתם חושבים על המחיר שגובות המלחמות על בוץ הקולטן באפריקה כשאתם קונים גאדג'טים חדשים להחליף את אלו שעוד לא התיישנו?

האם אתם עוצרים לחשוב אפילו על נותני השירות המקומיים שלכם כשאתם יושבים בבית הקפה השכונתי?

האם לדעתכם ניתן בכלל להפריד דמוקרטיה, צדק חברתי ופעילות אקולוגית? כי לי מאוד קשה.

באחד החלקים הבאים בסדרה אני אציג כמה רעיונות על מה יכולה היתה קהילה מאורגנת להשיג, לפחות ברמה הארצית, בנושא שקיפות ואחריות מהממשל.

-------
  1. ידעתם שרוחמה היתה השרה לענייני קישור בין הכנסת לממשלה? בדיחה או אמת?[^]

מחשבות על דמוקרטיה 5: חוק חופש המידע בישראל – הרצוי והמצוי

אני לא זוכר אם פירטתי למה צריך להיות חופש מידע. יש שאלה בכלל? אני חושב שכיסיתי את זה, אני חושב שזה מזדחל לכל דיון על מודעות לבעיות פרלמנטריות או כל בעיה בעולמנו, שצריך שהמידע יהיה יותר זמין ליותר אנשים. אם זה מודעות לנזקי הדיכוי, אם זה לבעיות של כפיה דתית ואם זה כדי לדאוג פשוט שהממשלה שלנו לא תבלבל אותנו במילים. לי אין ספק שחופש המידע הוא התאום הסיאמי של חופש הדיבור. מידע חופשי בידיים של אנשים יכול להביא אנשים למודעות לעולם מסביב, כולל לבעיות חברה וממשל, או סביבה וכלכלה. לא סתם תשמעו את טים ברנרס-לי קורא "מידע גולמי עכשיו!", ומאוד מרענן ומשמח לראות את אובאמה נענה.

אז מה צריך להיות חופשי באמת? לדעתי כל חומר שהפיק הממשל, שהרי זה הופק מכספי המיסים של כלל הציבור ולכן צריך להשאר בבעלותו. הנה מה שכתבתי באותו מסמך הצעות חוק שהזכרתי בפוסטים הקודמים (את זה כתבתי לפני שגיליתי מה רב הברדק בנושא, בעיקר בעיקבות מחקר קטן שערך ידידי שי בנושא):

תחת ההגדרה "מידע ציבורי" יכלל כל מסמך ציבורי (טקסט, חוזי, שמע, תוכנה וכולי) המיוצר ע"י מנגנוני הרשויות הממלכתיות, המקומיות והדתיות (כמפורט בסעיף 4 לחוק חופש המידע), או ע"י גורמים פרטיים שנשכרו לספק את המידע הזה, וישוחרר מזכויות יוצרים לרשות הציבור (public domain) כנהוג בארצות הברית ומדינות אחרות, שהרי בעלות המדינה על קנין היא ברשות אזרחיה, ולכן קניינה הרוחני הוא קניינם. האתר הממשלתי המרכזי יעודכן מכל מערכות הממשל ויציג ללא תנאי או עלות נוספת כל מסמך שאינו מסווג כביטחוני או פוגע בפרטיות, בצנעת הפרט, חסיון רפואי וכולי. בכללם:

  • חוקי המדינה בכל גרסאותיהם בעבר.
  • נוסחים מלאים של החלטות בתי המשפט השונים (כרגע זמין בחלקו – לרוב רק סיכום ללא הנימוקים המלאים, ובסריקות גרפיות בתוך PDF במקום בטקסט פשוט ונגיש)
  • GIS, מפות ממשלתיות.
  • ארכיונים ממשלתיים בלמ"ס, ארכיון התצלומים הלאומי, גנזך המדינה וכיו"ב ארכיונים לאומיים.
  • תכנים שנוצרו והופקו במימון המדינה, בכלל זה כלל הפקות הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור והטלוויזיה החינוכית, והוצאות ממשלתיות כמו הוצאת משהב"ט (רשות השידור הנורווגית החלה מחלקת טורנטים של ההפקות שלה).
  • כל חומר לימוד ומחקר מדעי שמומנה הפקתו ע"י המדינה אם בכספים ואם במתקנים ומכוני מחקר.

לצורך שקיפות תפקודי מוסדות השלטון והחברות הממשלתיות ותשתית לדמוקרטיה ישירה, בהגדרת "מידע ציבורי" לעיל יכללו בפרסום המקוון:

  • פרוטוקולי ישיבות הכנסת, הממשלה, ועדות הכנסת, הנהלות משרדי הממשלה, ושאר הרשויות השופטות, המקומיות וכולי, לפחות 20 שנה אחורה במידת האפשר, ועדיף יותר.
  • הטקסט המלא של הצעות חוק שהצליחו או שנפלו, היסטוריה מלאה של הצבעות ונוכחות בישיבות של חברי כנסת, ממשלה, ועדות, מועצות ומנהלות מקומיות וממשלתיות.
  • פירוטי התקציבים הממשלתיים, עידכון תכוף של ביצוע תשלומים ורכישות ולא רק דוחו"ת מסכמים שנתיים, אפשרות פיקוח של הציבור על עלויות מנגנוני הגביה הנפרדים הרבים.
  • ספרי התהליכים והתקנים של כל משרד ורשות. תיעוד של קצב הטיפול בנושאים (עד כמה שמידע כזה לא פוגע בפרטיות הפקיד והאזרחים המטופלים).
  • שקיפות של אמנות בינלאומיות שעליהן ישראל חותמת, וכן של דרישות של ארגון הסחר העולמי, במיוחד כשיש להן השלכות על תקנים ועל חקיקה.

בטח שכחתי כמה דברים, אתם מוזמנים להשלים. השאלה היא כמובן מה מכל זה אפשר לקבל מחוק חופש המידע הנוכחי? התשובה היא כמובן כמעט וכלום, ומעט הדברים החשובים שמתפרסמים מוחבאים עד כמה שאפשר.

לפי חוק חופש המידע, בכל גוף ממשלתי, משרד ורשות, צריך להיות "מישהו" מהעובדים שקיבל על עצמו את עול המשרה של "ממונה חוק חופש המידע". אני מקווה שזו לא עבודתם היחידה של האנשים האלו כי רובם לא עושים הרבה לפי מה שראיתי… לפי החוק, אותם עשרות (אולי יותר ממאה?) מובחרים שבעובדי הממשלה צריכים לבגוד במעסיקיהם ולהלשין לעם מה עושים עם כספו וזכויותיו. מישהו רואה פה סתירה או ניגוד אינטרסים? בואו נראה מה תפקידו, או תפקידה, של אותם הממונים:

  • "רשות ציבורית תפרסם דין וחשבון שנתי, שיכלול מידע על אודות פעילותה ותחומי אחריותה והסבר על תפקידיה וסמכויותיה; הדין וחשבון יכלול גם דיווח של הממונה על הפעלת חוק זה ברשות הציבורית" – טיילתי בכמה אתרי WEB של רשויות ומצאתי שלא מעטות מהן, כולל משרדי ממשלה, מדלגים על שנים שונות. חלקם מקדישים לממונה על חוק חופש המידע עמוד ריק – אם פורסם דו"ח, צריך לחפשו במקום אחר.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור את ההנחיות המינהליות הכתובות שעל פיהן היא פועלת ושיש להן נגיעה או חשיבות לציבור." – מה שאתם לא יודעים ויכול לפגוע בכם כנראה איננו ענינכם. אם יש ביטוי יותר ברור של "לתת לחתול לשמור על השמנת", למשל "לתת לגריזלי לשמור על הקואלות" או משהו, אתם מוזמנים להציע.
  • "רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה, "מידע על איכות הסביבה" – מידע עלחומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד." – נהדר! אתם מוזמנים לחפש אבל כמה מממשים את זה (אדם טבע ודין פרסמו על זה דו"ח אחרון ב2007 והממצאים שליליים – מופתעים?). אני רוצה להרחיב ולבקש שכזה סעיף ישוכפל לעוד כמה תחומים ולא רק סביבה, למשל – איך פוגעת הרשות הנדונה בפרטיות האזרחים ע"י הפעלת טכנולוגיות גרועות על יותר מדי מידע פרטי, בתנאי במ"מ נמוכה. או למשל איך פעילות הרשות פוגעת בזכויות פרט/אזרח/ילד/אישה וכולי. או אולי איך היא מנסה להגן על שמורת הטבע שבארנק שלי ע"י התייעלות וחיתוך שומנים ומובטלים סמויים.

בשלב הבא מפורטים הנוהלים שדרכם תוכלו את ואני לקבל מידע נשגב, צפון ובלום זה:

  • "בקשה לקבלת מידע תוגש בכתב לממונה" – הוגן… לא צריך להציק לו או לה בטלפון… "אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו" – דאם רייט, לא עניינכם.
  • "הרשות הציבורית תודיע למבקש המידע ללא שיהוי, ולא יאוחר מ-30 ימים מקבלת הבקשה, על החלטתה בבקשתו; ראש הרשות […] רשאי להאריך את התקופה […]" – המילים "ללא שיהוי" מקבלות נופך לירי-משהו כשהן מוצמדות ל"תוך 30 יום". מעין ערגה למשהו שיגיע יום אחד. כמו השלום, או מכוניות מעופפות. שימו לב אגב, שאנחנו לא מדברים על תשובה לבקשה עדיין, אנחנו מדברים רק על ההחלטה אם העותר יוכל לקבל בכלל תשובה או שמא מדובר בסוד כמוס לחמור ולסוס, והוא יכול ללכת לחפש את חבריו בארצות הים. טוב שגוגל לא נותנים תשובה אחרי 30 יום.
  • "להעמיד את המידע […] לא יאוחר מ-15 ימים, זולת אם קבע הממונה, מטעמים מיוחדים, כי ההחלטה תבוצע במועד מאוחר יותר; הרשות תודיע למבקש היכן ומתי יעמוד המידע לרשותו." – בערבית זה נקרא "בוכרא פיל מישמיש" ובתרגום חופשי "בעונת המישמיש, בקצה הפרדס, בין השעות 14:00-14:03 ותבוא לבד".
  • "אין הרשות חייבת לעבד את המידע לצרכיו של המבקש; היה המידע ממוחשב, הוא יופק עבור המבקש באמצעים המשמשים דרך קבע את הרשות" – זה בקידוד EBCDIC ובפורמט לא מתועד של איזו תוכנת מיינפריים של מל"ם? בעסה.

אבל אין באמת סיבה לסרב לבקשה לתת לי חומר, נכון? אז זהו, שהחוק אפילו מציע תירוצים ומאשר אותם מראש:

  • "הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי סבירה" – כמה 'בלתי סבירה'? זה יחליט בית המשפט כשתערער. "
  • "המידע נוצר, או נתקבל בידה, למעלה משבע שנים לפני הגשת הבקשה ואיתורו כרוך בקושי של ממש" – עזבו אתכם מלרדת למרתף. מסריח שם בארכיון.
  • "…התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה" – אופס! מצטערים, לך לחפש.
  • "מידע אשר גילויו עלול לשבש את התפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה;" – אם תגלו את השחיתות שלנו, יפטרו אותנו וזה יפריע לנו מאוד לעבוד.
  • "מידע על אודות פרטי משא ומתן עם גוף או עם אדם שמחוץ לרשות;" – כנ"ל. לא עניינכם איך אני תופר את המכרז, אם בקרוס או עם מכפלת.
  • "מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, […] וכן חוות דעת, טיוטה, עצה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה" – אין מילים בפי. פשוט איך להגדיר שקיפות על דרך השלילה.
  • "מידע הנוגע לניהול פנימי של הרשות הציבורית, שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור;" – רק אני רואה פה את המילכוד? האזרח לא יכול לדעת אפילו למה הוא לא יכול לדעת. אם משהו בתוך הניהול הפנימי של רשות ציבורית אינו נוגע או חשוב לציבור משלם המיסים – למה הוא שם מלכתחילה?
  • "מידע שהגיע לידי הרשות הציבורית, שאי-גילויו היה תנאי למסירתו, או שגילויו עלול לפגוע בהמשך קבלת המידע;" – כשגיליתי למשרד הפנים שעברתי דירה, התנאי היה שלא יפרסמו את זה, אבל תוך ימים שמעו על זה מפרסמים, דאן-אנד-ברדסטריט ועוד הרבה אחרים. למה אני לא יכול לדעת על אילו הסכמי סודיות חותמת רשות כלשהיא ומול מי?
  • עוד משהו שכדאי לדעת? ובכן: "ישיבות הועדה המשותפת יהיו חסויות" ובמילים אחרות, אסור לשמור על השומרים.

נווו… עכשיו אני יכול לקבל סוף סוף את המידע? לא בדיוק. יש ענין של אגרות. כמה? ובכן, מאז 2007 ועד שביבי יעדכן, אנחנו מדברים על 86 ש"ח להגשת הבקשה (חינם אם אתם מבקשים מידע על עצמכם), 1.16 ש"ח לכל עמוק מודפס של מידע, או 4.60 ש"ח לכל דיסקט (אם זה חומר וידאו, תביאו וידאו מהבית ובואו להעתיק), עד מקסימום של 229 ש"ח, יכול להיות שתתבקשו גם לשלם את זה מראש, או שלא יתחילו בטיפול.

עשיתי ניסוי בסוף ינואר. שלחתי בקשה במייל לממונה על חופש המידע ברשות השידור, רציתי לדעת איפה הדו"ח השנתי שאמור הממונה לפרסם כי רציתי לדעת מה הוא תקציב הרשות השנתי, כמה גובה מנגנון האגרה וכמה עולה להפעילו בנפרד ממנגנוני הגביה האחרים כמו זה של רשות המיסים. קיבלתי תשובה בדוא"ל חוזר מכרמלה ישראלי בהאי לישנא: "אם אפשר למסור מספר טלפון שניתן להתקשר חזרה". עניתי "בשעות העבודה אני משתדל לא לעשות שיחות אישיות. אבל אם יש בעיה לקבל בכתב, עדיין אשמח לקבל תשובה גם טלפונית!". לא עבר יום וקיבלתי טלפון – כרמלה הציגה את עצמה ומיד התחילה לתחקר מי אני ולמה אני רוצה את המידע (היה משהו נגד זה בחוק, לא?) וציינה שאני מוזמן להגיש טופס ולשלם את האגרה כמו כולם. ניסיתי לשאול אם יש מצב פשוט לקבל את הדוחו"ת השנתיים שלה שאמורים להתפרסם ממילא ואם אפשר לפני הבחירות (עשרה ימים) וקיבלתי רק עוד ויכוחים וחשדנות. אמרתי לה יפה תודה, ושנראה לי שאת המידע שרציתי לדעת קיבלתי…

משם הפלגתי לעוד רשויות, הצצתי בדוחו"ת הטיפול של ממונים אחרים. המספרים שראיתי לרוב היו משהו בסיגנון "הוגשו השנה 30 בקשות, 18 סורבו, שתיים בטיפול, 3 הועברו לרשויות אחרות ו-7 נענו" – היחידי שפירט טיפה יותר לאיזה נושא נגעה כל בקשה בלי להסגיר פרטים מזהים היה דווקא משרד הבטחון(!) שמגיש דו"ח יפה וארוך יחסית לשאר המשרדים, לך תבין את האבסורד. גם לא ראיתי שום מידע שפורסם בפומבי בעקבות תשובה שכללה מידע שמעניין את כלל הציבור, את זה לשימחתי אוספים טיפין טיפין בתנועה לחופש המידע, כך גיליתי את הרכבו של תקציב מליארד השקלים השנתי ששורף ערץ 1, אבל לא גיליתי כמה אגרה נגבית וכמה עולה מנגנון הגביה שלה.

ההתנהגות הזו זו כמובן לא סטטיסטיקה מייצגת, אפשר לקרוא בצורה יותר מפורטת את דו"ח הבקרה על דוחו"ת הממונים באתר משרד המשפטים ולשפוט לבד. אני הגעתי למסקנה שאם המידע קבור במרתף עם מדרגות שבורות, נורה שרופה, בתיקיה נעולה בבית שימוש שאינו בשימוש עם שלט אזהרה על הדלת "זהירות נמר", כנראה שלא רוצים שהמידע יהיה חופשי, וכנראה שיש הרבה מה להסתיר. אפילו המכון הישראלי לדמוקרטיה, שכמה ממכרי בתנועה לדמוקרטיה ישירה טוענים עליו שהוא פיון ביד הממשל (אני לא שותף לדעתם) בדק והחליט שהחוק הזה נכשל לחלוטין. הגיע הזמן לרפורמה, אבל אני לא מאמין שנראה אותה מביבי. זה מאוד נוגד את האינטרסים שלו. מה אתם מציעים לעשות?

לצערי אתר התנועה לחופש המידע, שהודיע שיפרסם מדד חופש מידע שידרבן את הרשויות, לא פרסם הרבה (אייטם אחרון מלפני שנתיים). הם נותנים אבל מידע יעיל אחר, כמו רשימת שמותיהם וטלפוניהם של הממונים השונים והפרוצדורה השונה(?!) שיש להפעיל מול כל אחד מהם כדי לקבל את המידע, וגם הם ממליצים להרים טלפון ולא לחכות למכתב. הם גם אוספים לינקים לאתרי חופש מידע אחרים בעולם, אבל לא מצאתי פנאי לחקור השוואתית כמה טוב או רע המצב בחו"ל.

הייתי רוצה מהם קצת יותר ערנות לקידמה, למשל RSS באתר, התייחסות לפורמט שבו מופץ מידע ושהוא צריך להתפרסם באופן גולמי כמו שהזכרתי פה ובפוסטים קודמים, הצעות חוק משופר, מקום לדיון בסגנון פורום על איך אפשר להכניס שקיפות רדיקלית למדינה הזו שחיה כל כך טוב מטכנולוגיות מידע… ניסיתי אפילו ליצור קשר עם אחד מעורכי הדין שלהם דרך קשר אישי ולא קיבלתי תשובה… אולי עכשיו אחרי הבחירות יש להם טיפה יותר פנאי לדבר על שיתוף פעולה.

מחשבות על דמוקרטיה 4: אז איפה המידע הציבורי בישראל?

בהמשך לשני הפוסטים הקודמים בסדרה: הזכרתי את ענין זכויות השימוש של מידע ציבורי/ממשלתי בישראל. לצערי הענינים פה אכן עקומים. המצב די לא ברור ואפילו סותר, אם תשימו לב שמצד אחד יש את סעיף 6 לחוק זכויות היוצרים שאומר שהחוק אינו תקף לגבי חוקי המדינה. לא ברור מה כן חל עליהם אם כך! אי הגנת זכויות יוצרים לא אומר שאין הגנות אחרות. מצד אחד אפשר להניח שהם למעשה נחלת הכלל (אק"א רשות הציבור או קנין ציבורי כמו מידע ממשלתי פדרלי בארה"ב), ומצד שני על כל שאר החומרים יש סט חוקים כבד (ולפעמים סותר). כמו כן, הצעות חוק שעוד לא הפכו לתזכיר או חוק הן בהגנת זכויות היוצרים של הכנסת, חומרים אחרים הם בהגנת זכויות היוצרים של הממשלה או משרד כזה או אחר, ואלוהים יודעת מה בדיוק הסטאטוס של חומרים בגנזך המדינה.

אם צפיתם בראיון שלי עם דב ויינר בפוסט הקודם, מדובר שם שפרויקט מינרבה יספוג לתוכו את כלל החומרים של הגנזך, גופים ומוזיאונים שונים, ויוצג (אני מקווה) ברשיון חופשי לציבור. בינתיים יש לנו ברשות הציבור את הפרסומים הרשמיים, שהם לפי החוק: "חוקים, תקנות, דברי הכנסת והחלטות שיפוטיות של בית משפט או של כל רשות שלטונית המפעילה סמכות שפיטה על פי דין" – אז יאללה אודרוב, לא? אהה… צ'כחו מזה, במיוחד תמונות. אולי אם תבקשו יפה ותחתמו על הרבה טפסים. רוצים data.gov? יום אחד יהיה פה פורטל פרלמנטרי אבל עוד לא בינתיים. (אגב, מי מצליח להגיד פורטל פרלמנטרי 7 פעמים רצוף בלי להתבלבל?)

אז בעוד העולם המערבי דן בדרכים לרתום את רעיונות הקוד הפתוח לממשל אנחנו תלויים (בינתים) בחסדי חוקים סותרים ובקצב הפעולה של גוף "ממשל זמין" של משרד האוצר. מה נעשה בארץ כדי לפרסם מידע ממשלתי בכלל ומקוון בפרט? "ממשל זמין" חושף הרבה ואפילו מנסה למשוך אנשים להשתתפות בתהליך הדמוקרטי, אבל מה מכל זה באמת קורה?

יש בלוגיה שלא מתעדכנת, טפסים ממשלתיים (חלקם אפילו עובדים גם בדפדפנים תקניים ולא רק באקספלונטר), יש אפילו שירות טפסים מקוון שמאפשר לכם לחתום על טופס עם תוסף פיירפוקס לחלונות ולינוקס! (אבל לא למאק). כבר כמעט חשבתי להוריד ולנסות איך זה עובד אבל אז קראתי הלאה – איפה הקטצ'? "כדי לחתום על טופס מקוון יש להשתמש בכרטיס חכם. בעתיד יחולקו כרטיסים חכמים לכל אזרחי ישראל, והם יאפשרו חתימה דיגיטלית על טפסים." – עוד על חתימות דיגיטליות וכרטיסים חכמים בפוסט אחר. אפשר לשלם מיסים (אם משתמשים באקספלודר) ויש הרבה מידע אחר מרשם העמותות, רשם החברות, רשות המיסים… חלקו אפילו אפקטיבי ויעיל, אם הצלחת למצוא אותו. מצאת? תשכח מלשמור לינק, רוב הזמן משתמשים בPOST ולא בGET. בקיצור נראה שממשל זמין מאוד שמח להציע דרכים חדשות למלא טפסים ולשלם מיסים. Booooring!!!

אוקי, אז נחזור ונתמקד במה אנחנו יכולים לקבל מהממשלה כמידע ולא כשירות. בהרצאתו של בועז דולב בכנס איגוד האינטרנט האחרון 1 הוא הזכיר כי רשימת הפטורים ממכרזים נמצאת מקוונת. הלכתי לחפש אותה דרך תפריטי הפורטל, דרך אתר משרד המשפטים, ולבסוף התייאשתי וחיפשתי בגוגל "פטורים ממכרז ממשלתי" ו-"פטור ממכרז התקשרות משרדי ממשלה" והעליתי חרס (ראיתי טפסי בקשות אבל לא את הרשימה הקבועה). לבסוף פתחתי את המצגת של דולב מהכנס, לפי השקופית גיגלתי "ועדות פטור" והופ! מצאתי את הURL פה.

אז באותה הזדמנות, חשבתי לי, מה עוד מהרצאתו אוכל למצוא בקלות או שלא בקלות?

בקשר ללינק האחרון, בועז דולב סיפר שהתכנית הייתה פתוחה להערות הקהל, שיעזור לעצב את מדיניות הרווחה לחמש השנים הבאות, אבל אף אחד לא בא להגיב. 300K ש"ח או איזה סכום שערורייתי אחר נזרק על הפרסום שהקהל יכול להגיב לטענתו (מישהו ראה או שמע קמפיין כזה?). כדוגמת נגד הוא נתן את קמפיין "עוז לנגב" שנתן מענה מהיר לשאלות תושבי הנגב בזמן עופרת יצוקה עם קמפיין שכיכב בו קובי אוז. חצי בבדיחה (אני מקווה?) הוא השוויץ שהקמפיין הצליח כי הוא הגה והריץ אותו (אני שמעתי שהרעיון של שימוש בגידי גוב לאתר הממשלה ואח"כ אוז לאתר עוז היה של התוכניתנים של נטווייז שעובדים אצלו). האם איש המחשוב של משרד האוצר צריך להתעסק בשיווק? אני מעדיף שיעשה את המקסימום לשפר את הדמוקרטיה המקוונת עליה הופקד, למרות ניגוד האינטרסים הבולט מול משרד האוצר. אם הוא רוצה שנעזור לו עם מדיניות, ונראה השתתפות בדמוקרטיה, אני מציע שישים לינק יותר בולט בכניסה לאתר – e-democracy now! ask me how! – עם הפניות לכל המשאבים המפוזרים האלו. אני מקווה שהפוסט הזה יעזור.

באותו הנאום הוא הזכיר שתכנית העבודה של "ממשל זמין" לשלוש השנים הקרובות פתוחה לפידבק מאת הקהל, אני מקווה להיות שם ולעזור בכמה רעיונות.

לבסוף, רגע של בידור: להדגמה עד כמה חוסר ההבנה במידע מושרש עמוק בראשם של אנשי הממשל ונסמכיו, ראו את הפוסט של איל לוין, על עמוד הכותרת של מאמר של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפוסט הבא בסדרה: על חוק חופש המידע הישראלי – האם הוא טוב, האם הוא מיושם והאם יש למישהו צל של ספק שהוא נחקק אחרי צפיה ב"כן אדוני השר"?


1 שווה לצפות ולו בשביל הקטע המקסים שבו מתחיל ויכוח עם איש מל"ם שישב בקהל.

מחשבות על דמוקרטיה 3: חופש מידע – בידיים של מי?

בפוסט הקודם התרכזתי בארצות הברית, שם כל מסמך פדרלי מפורסם ללא זכויות יוצרים (public Domain). ספציפית ספר החוקים חופשי להעתקה על ידי כל המעונין, ולכן אין שום בעיה לבנות אתר אלטרנטיבי שמאפשר להקהל הרחב לעיין, להאיר ולהעיר על כל פסקה ולגלות מה מחוקק לו בית המחוקקים. אובמה באמת משתדל, אבל כמובן שזה לא קורה מהיום למחר, אבל האמצעים משתפרים – כמו שהצגתי בפוסט הקודם, התקנים יהיו פתוחים ומתועדים עד כמה שאפשר.

ומה בארץ? בארץ החוקים מפוזרים בקבצי PDF, DOC וסתם HTML בקידודי עברית שונים בין אתרי הממשלה השונים – חלקם באתרי המשרדים הרלוונטיים, חלקם באתר הכנסת או משרד המשפטים המקוון1, ולא רק זאת, אלא כשמתפרסם תיקון לנוסח החוק, לא יוצאת גרסא מלאה של החוק המתוקן אלא מסמך המודיע שצריך "לשנות את 'או' ל-'וגם' בסעיף 13" – קובץ diff בשפת התוכניתנים. פעם בכמה שנים יקובצו כל השינויים ויפורסם חוק ב"נוסח משולב", מה שכל מי שאי פעם קימפל לבד תוכנה בפיתוח מתמיד כמו הקרנל ויודע איזה סיוט זה לפתור התנגשויות בין patch אחד לשני, ובסוף אתה מרים ידיים והולך להשתמש בגרסא שמישהוא אחר כבר דאג לעידכונה, למשל גרסא מפוצ'פצ'ת רשמית של רד האט או דביאן ושלום על ישראל. במקרה של ספר חוקי המדינה אנחנו מדברים על חברות כמו פדאור ותקדין שמשאירות אותך עם חצי תאוותך בידך וגם זה רק אם תשלם את המחיר. (האם דמוקרטיה נגישה צריכה לעלות כסף? על זה אפילו קפיטליסט חזירי במיוחד יאלץ לענות בשלילה). תסכימו איתי בוודאי שחייב להיות גם לזה פתרון תקני וחופשי, שגם יפעל אוטומטית לפי הצורך. עדכון ידני של לשון החוק במאמרים בויקיטקסט הוא אפקטיבי לאחוזים בודדים של החוקים המעניינים, אבל לא לכמות החוקים והצעות החוק שמתרוצצות במסדרונות הממשלה.

אם הצצתם בלינק שנתתי למעלה לאופן קונגרס, תראו אתר שבאמת מספק יותר אפשרויות השתתפות ונותן חווית משתמש טובה יותר מאשר האתר הרשמי, ואכן אין ספק שגוף ממשלתי מחויב להרבה יותר בדיקות תוכנה לפני שיפרסם חומרים, ולפני שיאפשר תגובה של כל מבקר על כל סעיף. אתר חיצוני יוכל לממש את זה הרבה יותר טוב ויותר מהר, וכמובן שביתר גמישות יוכל לטפל בבעיות נגישות ומנשק משתמש, וזו היתה המטרה של קרן אור שמש כשיצרה את האתר ואת אחיו המשלימים. השאלה היא האם כל התוכן הציבורי (יענו תוכן גולשים) ששם יעיל? מסונן? האם מישהוא דואג שכל הידע שנתרם מתגבש (באגרגציה) להיות חומר נגיש למי שרוצה ליזום הצעות חוק? ואם יקומו 20 אתרים האוספים חומר ומשקיפים את השילטון, אבל אף אחד מהם אינו רשמי יותר מהאחר או יציב יותר מהאחר (מבחינת גיבוי השרתים והחומר, מימון הפרויקטים) ובוודאי שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהם שאינו מסלף את החומר (על החומר הזה, שהוא להזכירכם public domain – קנין ציבורי, אין בית המשפט יכול להגן בזכויות יוצרים, וגם אין כאן כרגע ארגונים עם אינטרס כלכלי להיות כלבי שמירה).

אפשרות: האתרים יפתחו את כל חומר המשתמשים בXML מוסכם ויציעו את כל התכנים בצורתם הבלתי מעובדת, בדיוק כמו אתרי הממשלה.

אפשרות פחות טובה: גוגל וחברות אחרות יקחו יוזמה ויריצו את האתרים, אבל מי ישמור על השומרים?

אפשרות נוספת: האתר הראשון שיכבוש את לב האנשים (כי הוא יהיה הכי שמיש ועשיר במידע), פשוט יהפוך להיות התקן דה-פקטו, ולכן חשוב שאתר כזה יקום מהר, בקוד פתוח, בניהול קהילתי שקוף (בקיצור, ויקיפדיה-סטייל) ואז נגמרו החששות. אני מכיר אדם שעובד על כזה אתר כרגע בשביל ישראל, מישהו רוצה להצטרף לצוות שלו?

נקודת מחשבה א: האם מותר לאתר כזה לקצור מידע מאתרי הממשלה שלנו, והאם המידע שהוא ימצא שם מספק? מה מותר ואסור לעשות עם המידע הזה? (על כך הפוסט הבא)

נקודת מחשבה ב: האם פרסומי מדינה רשמיים חייבים להיות קנין ציבורי או שמא עדיף לשים אותם תחת רשיון דומה ל- CC-nd המתיר לחתוך אותם לקטעים לצורך דיונים פרטניים אך לא לסלף את תוכנם ע"י השמטה של חלקים בפרסום מלא, וכולי?

שאלה כמעט ברורה מאליה: למה בעצם אתר נפרד, למה שלא תהיה כל האינטראקטיביות הפתוחה הזו באתר הממשלתי? התשובה ברורה למדי – האינטראקטיביות פירושה כאב ראש של בטיחות מערכת, הפעלת מודרטורים, צנזור תכנים בעייתי וקצב שדרוג תוכנה שאין למערכת ממשל זמין תקציבים וכח אדם בשבילו. אתר מתנדבים פרטי יוכל לאפשר פעילויות שלא יאושרו בחיים ע"י גוף ממשלתי על שירותי מחשוב רשמיים, כמו משחקים של "מה אם", חופש ביטוי לא מוגבל, חשיפת מידע שמביך אנשי ממשל וכולי.

אני מצרף פה כמה ראיונות (חלקם ערכתי אני, במסגרת קריקטור). הם ישמשו כהקדמה לחלק הבא, והם מתייחסים לענייני שקיפות מידע, חומרים שברשות הכלל ומה ממשלתנו בדיוק עושה בנידון. מה הסכנה שבלתת את המידע לטיפולה של חברה פרטית כמו גוגל. בהמשך יופיעו בערוץ הזה עוד מציאות מגוגל שיש להן הקשר לנושא:

-------
  1. E-צדק נקודה גוב נקודה איי אל היה תפוס?[^]

מחשבות על דמוקרטיה 2: Data.Gov

(הפוסט הזה יושב חודש בקנה, סוף סוף אני מגיע אליו)

“There is a lot of data the federal government has and we need to make sure that all the data that is not private, or restricted for national security reasons, can be made public”
— Vivek Kundra, The USA’s New Chief Information Officer

"אתה לא חושב ברצינות", אמר לי שי. "אף אחד לא ישחרר את הכל, השכל של האנשים פשוט לא מסוגל לחשוב ככה". שי קרא את מסמך החזון האוטופי שלי לתשתית IT ממשלתית. הוא התחיל מרעיונות למצע טכנולוגי של מפלגת החלומות שלי בכנסת והפך מאז לטיוטא לאי-אילו עשר הצעות חוק שאני מקווה שיהפכו יום אחד להצעות אמיתיות. כותרת הפוסט הזה אגב איננה בדיחה, קצין המידע הראשי לארה"ב ויווק קונדרה אכן הכריז שתוכנות חופשיות, שיטות מיחשוב ענן ושאר כלים "מהמדף" ישמשו בסוף לפתוח במאי את המידע הממשלתי לקהל בשקיפות רדיקלית (כלומר לציבור תהיה גישה ישירה לdata sets לפי API תקני, פחות או יותר). את זאת ליוותה ההודעה הבאה לעיתונות, כחודש אחרי, מהתובע הפדראלי הכללי, בקרוב אצלנו?

"…the Department of Justice will defend a denial of a FOIA request only if (1) the agency reasonably foresees that disclosure would harm an interested protected by one of the statutory exemptions, or (2) the disclosure is prohibited by law."
New FOIA Guidelines Issued by U.S. Attorney General Eric Holder

אני חייב לספר לכם שהחיוך שלי כאב מרוב רוחב כששמעתי מה מתוכנן שם בארה"ב (אח"כ נמחק החיוך, קראו בסוף הפוסט), ולקרוא את כל הדיבורים על חשיבות היותו של המידע, הפורמט, ומערכת ההצגה שלהם פתוחות.

לפני שאדבר על מה פתוח וסגור בארץ (זה יצא בפוסט הרביעי בערך), אני חייב לצטט פה תשובה אחת למאמר בלינק האחרון, בנושא הכואב של GIS ממשלתי:

When the U.K. Govt. showed a GIS application (pre Google Earth) that could report the soil type, nearest drain, and regional rainfall for every mile of road, they could almost predict where the potholes would be and what drains were going to stop up. So smart people got together here to create the Data Interchange for Geotechnical and Geoenvironmental Specialists (URL from back in the day that Modeling Language was the moniker)

If we don't run out of money, we too may get those potholes filled faster.

–Hank

למה נושא כואב? כי בכל העולם המתוקן פורחת תעשיה ותרבות שלמה סביב מערכות GIS ממשלתיות (הציצו בפרויקט הGIS של דביאן כדי לקבל טעימה), אבל המדינה שלנו לא פתחה מעולם את מסד הנתונים של הGIS בחינם לתושבים כמו במדינות אחרות. המידע זמין מרשות המיפוי אבל תמורת בצע הרבה כסף, ואין אלטרנטיבה חופשית (יש את freemap שאיננו חופשי באמת, ויש API פתוח של גוגל-מפות אבל גם שם המידע אינו חופשי, רק הגישה אליו במקום שבתו, ושניהם רק מפות דרכים ומידע בסיסי, לא מידע GIS מלא). למה בדיוק נדרש האזרח לשלם על מידע שהופק ממילא מכספי המיסים שלו? האם לא הגיוני שהמידע הזה כבר שלו? הרי המדינה יצרה את ריכוז המידע הזה בשבילו ובכספו, והממשלה היא הרי גוף מטעם העם שמופקד על שמירת האינטרסים שלו ובמימונו. מה קורה פה לעזאזל?

מדינת ישראל שומרת על זכויות יוצרים וזכויות ההפצה של חומר ממשלתי מאוד קרוב לחזה. ועל כך הפוסט הרביעי בסדרה. בינתים, הנה קטע מתוך הצעת חוק שחשבתי להריץ:

  • דרושה רפורמה מוחלטת בחוק חופש המידע, במיוחד בהתייחס לנגישות הנתונים, ועל כן:
    • כל המידע הציבורי, יפורסם במאגר מרכז במימון המדינה (בניהולה או בידי ספקים בשוק).
    • הכנסת והממשלה חייבות להכיר כי בקצב ההתפתחות הטכנולוגית וכמות המידע אין כל דרך לצפות את כל השימושים המועילים שהציבור יפיק מהמידע הזה, ולכן יש לאפשר לתוכנות חיצוניות להפיק מידע אגרגטיבי מהמאגר מעבר למה שתוכנן בו מראש.
    • על כן המידע יוצע בתצורה שיעיל להפיק ממנה את המירב בקלות, לפחות בעזרת חיפוש טקסטואלי והקשרי באתר, ובנוסף פתיחה מלאה לאפשרויות כריית מידע והצלבת מקורות, אם מתוך המערכת המציגה אותו ואם על ידי מערכות צד ג' (ובז'ארגון: לאפשר harvest, mash-up וכולי).
    • כל מידע חסר שיבוקש פרטנית, יעודכן גם במאגר הציבורי, ואיתו שאר המידע הרלוונטי הדומה שיתברר כחסר בתהליך הגילוי.
  • שמירה על תקנים חופשיים, זמינות ונגישות. כיום אתרי הממשלה עדיין סטאטיים בחלקם, מידע חשוב אינו זמין, ותקני אינטרנט בסיסיים אינם נשמרים. החוקים קיימים אבל לא מתבצעת אכיפה.
    • תוכן שיופק במימון ציבורי – יופק עם הנגשה לפי הצורך (תיאור מילולי של תוכן קטעי וידאו עבור לקויי ראיה, כיתוביות עבור לקויי שמיעה, הפקת טקסט גם בכתב ברייל והקלטות עבור עוורים).
    • אתרי Web ומאגרי המידע הציבוריים שהוקמו בכספי ציבור ו/או של מוסדות הנהנים מתקציבים ציבוריים יעמדו בתקני W3C לתאימות לדפדפנים, ויעמדו גם בתקני הנגישות המתאימים.
    • פיתוח מנגנוני התשתית של המאגר הנ"ל ואתרי הממשלה יעשו בשקיפות, בריכוז מאמצים, ותוך מתן משקל לביקורת של אנשי מקצוע מכלל הציבור על איכות התכנון והיישום.
    • יש לדאוג שגופי ממשלה וגופים פרטיים יקבלו תמריצים כלכליים או אחרים כדי לאחד תקנים ושיטות עבודה לפי המקובלים היום ברשתות המידע הציבוריות – פורמט פתוח, קידוד יוניקוד אחיד, מטא-מידע מובנה כXML וכהנה שיטות.

    הרגשתי גיבור כשכתבתי את זה לראשונה, איך לא חשבו על זה קודם? כמובן שחיפוש קצר מצא לא מעט מאמרים קיימים בנושא והנפיחות בחזה ירדה. החיוך נמחק לגמרי כשראיתי שכל זה ועוד כבר הומלץ לממשלה בסוף 1996. אאוץ'.