אוסטרליה כבר לא אופציה

עם השנים "איבדתי" כבר כמה וכמה זוגות חברים לטובת אוסטרליה. מדי פעם הם עוד מנדנדים לי שאארגן לעצמי ויזה ואבוא. לצד זה אני קורא שיהודים מפחדים להסתובב עם סממנים יהודיים בחוצות סידני, אחרי זה על חוק הDMCA האוסטראלי שגרוע בערך כמו מה שהקנדים רצו עכשיו להעביר, ועכשיו אני קורא שממשלת אוסטרליה תכניס מסנני תוכן סטייל סין על האינטרנט הפרטי. מספרים לך כמובן שאפשר לבחור opt-out אבל כמובן שעדיין יותר קל לבלוש אחריך, ואחרי שהכרזת שאתה לא רוצה סינון, ראוי לבדוק גם למה לא רצית אותו. ובקיצור, כמעט גרוע כמו חוק אטיאס עם הביומטריקה לכל מי שרוצה פורנו. אוסטרליה עם השנים מחפשת את מקומה עם ארצות הברית ברשימת המדינות שמדרדרות את חופש הפרטיות והמידע מה שיותר מהר. מענין כמה זמן יעבור עד שגם זכות הדיבור שם תיפגע.

ואחרי זה פוליטיקאים תוהים למה האזרח שונא אותם…

קריסמס שמח (פוסט באיחור, סליחה!)

הוידאו-בלוג של המלכה מעלה נוסטלגיה, 50 שנה אחרי שידור הקריסמס הראשון לטלוויזיה. המלכה פתחה לפני חודשיים ערוץ יוטיוב ובולגת להנאתכם מהמשרד. בניגוד אלי היא גם קיבלה נינטנדו מתנה לחג (א.ק.א. The Royal Wii, למי שטוב בלצון בריטי), והשמחה רבה. האמריקנים מצחיקים אותי כרגיל עם כמות הברברת על "המלחמה על קריסמס", ואני כבר לא יודע אם זו בדיחה רצינית או סוריאליזם מגוחך.

בשבילי החג הזה נראה הרבה יותר פשוט – כמו חג ההודיה שחגגתי כשגרתי בקליפורניה, וכמו פסח-בלי-סדר אצל הרבה ישראלים חילוניים, מדובר בסה"כ בהזדמנות כיפית לבלות ערב עם חברים ולבלות. למה לסבך? יהודים משום מה מרגישים רע לחגוג אותו, למרות שבימינו הוא הפך כבר להיות חג אזרחי של כולם. פעם הייתי הולך לצלם את המיסה של חצות בירושלים, אבל בשנים האחרונות אני חוגג אותו אצל הוריו של ידידי מישל בחיפה, וכל שנה יש שם אחוז יותר גבוה של יהודים, השנה אני חושב שהיינו אפילו רוב. אם זה לא חג אזרחי, אני לא יודע מה כן 🙂

הנה כמה תמונות, אחרות יועלו אולי לפליקר שלי בקרוב… יש כאן לא מעט מאכלים מסורתיים ואחרים פחות, שני תרנגולי הודו, שלושה זמרי אופרה, שני פסנתרנים, וסט ניצבים מפואר. הסט שיעלה לפליקר יהיה בוודאי יותר מאוזן – יותר אנשים ופחות אוכל 🙂

זהירות, מכיל גם תמונות שלי, עם הקוראות הסליחה.

20071224-215459.jpg 20071224-215511.jpg 20071224-220728.jpg 20071224-223651.jpg 20071224-223839.jpg 20071224-224338.jpg 20071224-224104.jpg 20071224-224241.jpg 20071224-224509.jpg 20071224-223906.jpg יצא לי פה חיוך מוזר… כנראה ניסיתי לא לזוז כדי שהכובע לא יפול :-) 20071224-232704.jpg

שגעון הפרו-לייף מגיע לארץ באיחור

ההפלות מעכבות את הגאולה לפי הרבנים הראשיים. מסתבר שיש תנאי הכרחי (ומספיק?) לביאת משיח דוידזון, וזה שיגמרו הנפשות היהודיות באפסנאות השמימית. לטענתם ההפלות מועילות למחזור מהיר של נשמות וזה טוב אולי לסביבה, אבל זה אומר שיש עדיין נשמות ב"קיו" ועד שהוא לא מתרוקן לא יהיה משיח. כדי להצדיק את היציאה החדשה והמטומטמת הזו הם מביאים ציטוט שזכור לי משעורי תנ"ך בדוגמא לטריקים ליריים כאלה ואחרים "השופך דם האדם, באדם דמו ישפך" ובמילים לענין "עונש מוות על רצח". אבל הרבנים הולכים על הפירוש ללא פסיק שדופק את המשפט: "השופך דם האדם באדם, דמו ישפך". כמה טוב שבתנ"ך אין פסיקים ואפשר להיות יצירתיים. "אדם באדם" הלא זה עובר, ולכן אסור להרוג עוברים אלא במקרה של פיקוח נפש.

נשים בצד פירוש מניפולטיבי וחסר כבוד למילות התורה, ונתעלם מהגילוי הבעייתי שמצטבר תור נשמות ארוך מדי ביציאה מגן עדן, שכמובן לאף אחד אין מילה להגיד בנוגע לכמה הוא ארוך (מה עם זה 20 מליארד?), ונוציא מהראש את התמונה המנטאלית המפריעה שאמור להגיע יום אחד בו אף אישה יהודיה לא תוכל לטענתם להכנס להריון אלא אם כן מת לפני זה איזה דוס.

יש כאן סכנה להדרדרות לאלימות נגד גניקולוגים כמו שרואים מחוץ למרפאות בארה"ב, יש כאן סכנה למחקר בתאי גזע בארץ, ובכלל עוד התקפה על השפיות. אני אומר – שיצעקו עד מחר על נשים דתיות לא להפיל, אבל אוי להם אם יכניסו את זה כחוק מדינה. אוי לכולנו. זכות האישה על גופה ועל תכנון משפחתה. הפלה בטרימסטר הראשון חייבת להשאר לגיטימית, את פיקוח הנפש נשאיר להפלות מאוחרות יותר. ממילא הם הרי קוראים לנו יהודים רק כשנוח להם, או "תנוקות שנישבו", אבל אם לא נוח להם, הרי שאנחנו כמו גויים, וצריך לשמור אותנו מחוץ לתמונה ולהתעלל בנו קצת מדי פעם, כמו שהתעמרו בני ישראל בנוגשיהם במצריים. התפיסה הגלותית הזו, ההרגשה שהם נותנים לקהילות שלהם כאילו הם עדיין בגטו מותקף, זה פשוט בלתי נסבל בעיני, לא צו פיוס ולא בטיח.

בלי שום קשר, צפיתי בסופ"ש בסדרה "מרחק נגיעה" שחיכתה לי כבר הרבה מאוד זמן. הסדרה שודרה לפני כחצי שנה בערוץ השני ודנה בחילוני ודתיה שמתאהבים, הברדק שמתחולל על חילול כבוד המשפחה כשהדבר יוצא, השידוך שמבוטל, על כתובות נאצה נגד החילונים שמרוססות על הקירות ובסוף גם חוטפים מכות רצח ושוברים להם את הדירה. על הכל חתום ארגון "צו פיוס" בפתח כל פרק. מה אנחנו אמורים ללמוד מסיפור הרומאו ויוליה הנ"ל? אין בחברה החרדית סלחנות וסובלנות, והם רואים בנו גויים, ובבנותינו מופקרות, ויש גם יש בהם אלימות להביע את כל הדיעות האלו. ואם זו המחזה "רגועה" ומיופיפת של האמת, אז עם מי יש לי להדבר כאן? למה 'צו פיוס' ששים להיות מזוהים עם ההפקה? זה כאילו שהם מודים שמה שמוצג כאן זה "הרע במיעוטו"? יש לנו פלג פונדמנטליסטי בעם שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו, והוא לא מיעוט. אני לא רואה איך הבעיה תפתר אי פעם אם לא תהיה הפרדת דת ממדינה, מה שיותר דחוף. לצערי הסיכוי שזה יקרה הוא אפסי 🙁

Selling Britain by the Dollar

(סליחה על הגנבה הספרותית בכותרת…)

ה"מגנה כרטה" נמכרה תמורת 21.3 מיליון דולר. יקומו מי שיצעקו שהסוג הזה של מסחר בנכסים לאומיים הסטוריים הוא בזוי, אבל אני חושב שרעיונות לא מתים כשהנייר מתפורר, אם הם חיים בראשם של אנשים. חבל שבניגוד אלינו, לאמריקנים יש חוקה, ולאבות האומה היה השכל לכתוב אחת על ההתחלה, אבל ה"נוער בררה" שמנהיג אותה במאה האחרונה הצליח לעבור על כמעט כל סעיפיה ולסלף אותה שוב שוב, מיוזמתו או בעזרת לוביסטים חכמים. עקרונות מצוינים אבל חבל שלא מיושמים, ומצד שני המצב עדיין יותר טוב מכמה זוועות תחוקתיות בממשל הבריטי למשל… ובישראל עושים צעדים בכיוון.

אין ממשל מושלם, ואת החוק הכתוב כל אחד יכול לקנות (אם יש לו 21.3 מליון או סכומים דומים).

חופש הביטוי והבלוגר הממוצע – מתי לשמור על התחת

אתם יכולים לרדת על בריטני ועל פאריס חמישים פעם בשבוע, לתת ביקורת שלילית על סרטים אמריקניים ועל מסעדות ישראליות, לזרות ביקורת ארסית על החברות הגדולות ביותר בעולם. אפילו לנאץ את ראש הממשלה והמפכ"ל.

רק אל תזכירו שם של עורך דין.

ביום שישי כתבתי כבדרך אגב על איום סרק שקיבלתי מאיזה עו"ד. לפוסט שרבבתי בצורה לא אלגנטית ולא רצינית שמו של עו"ד אחר (להלן א' שם-בדוי) שהפתיע אותי השבוע בכתב הגנה שכתב. אני לא הולך לתת לינק לשם או להזכיר את שמו של אותו א' מכמה סיבות; מעבר לכך שיש לנו כמה ידידים משותפים ומאוד יכול להיות שהבקורת שנתתי על כתב ההגנה שלו מוטעה ((למרות שידוע לכל שאינני עו"ד והדגשתי שאינני מכיר את המקרה)) – הסיבה העיקרית היא שנמסר לי דרך ידיד משותף שהוא כועס מאוד ורומז שאני "עלול לגלות את כובד משקלו המקצועי של עו"ד". אני יכול לפרש את זה רק בתור "תזהר שאני לא אתבע אותך", או שאולי יש לו דרכים אחרות להפוך את חיי ליותר מעניינים.

אני רוצה לחזור ולציין ששמו של א' לא קשור למטריד שבפוסט, הקשר היחיד היה "דברים שעורכי דין כותבים שגורמים לי להרים גבה". כתבתי בשפה לא מקצועית (אני לא עו"ד) על ניסוח מפתיע של א' בכתב הגנה ((במשפט שאינני צד בו, אין לי את גוף ההוכחות לבדוק ואינני גם מעונין לשמש בו כשופט או פרשן)) .

התייחסתי אך ורק לפסקה אחת שם, וממנה נשתמעה לעיני הלא-מקצועית מסקנה שסתרה בעיני את פועלו של האיש ממה שהכרתי עד היום, בהרצאות ובחומר שקראתי מפרי עטו.

על כן תמהתי, ועל כן כתבתי "לעורכי דין אין שום עקרונות?".

כנראה נגעתי שם בנקודה רגישה, אבל על זה היה ניתן לענות לי אישית (יש לו את המייל שלי והוא מפורסם גם כאן בבלוג) ולפרש. היה יכול גם להתקשר אלי ולהסביר, או להגיב באותה הידיעה בבלוג ההוא ולתקן אותי (מה לעשות, אני הדיוט, אני לא עו"ד ושמח בהדיוטותי).

במקום זה בחר א' להתקשר לאחד מידידינו המשותפים, כפי הנראה כדי לקחת את מספר הטלפון שלי ולאיים עלי ישירות שאם לא אסיר את שמו מהבלוג ארגיש את נחת זרועו המשפטית. אותו החבר בחר להיות שליח שלום כדי לצנן את הרוחות. אכן הוסר שמו של א' וביקשתי שתוסר התגובה ה"פוגעת" מהבלוג השני, וכך היה.

מה למדתי? שיש חופש דיבור בארץ כל עוד אתה לא דורך לאנשים מסוימים על האצבעות. אתה יכול להעליב בעל מסעדה בביקורת מפורטת (אולי אפילו בונה!) ולא יגידו לך מילה או מקסימום יענו לך חזרה בבלוג (קרה לגיא עם "הגילדה" וקרה לי עם יקב סוסון ים). אבל אם רק תרמוז לעורך דין שהוא טועה או חצוף (מקרה לביא) או תפקפק באמינותו או עקביותו (מקרה א') ומיד נשלפים אקדחי תביעת הדיבה מהנרתיקים. אין "נעלבתי אבל לא נורא", אין "נו אז ככה זה". אין אפילו "אתה טועה, הנה תראה אלף בית גימל". יש רק מיד ועכשיו תביעת דיבה.

היה לי פעם הרבה כבוד לא'. הערכתי מאוד את פועלו, ובכל הקשר אחר הייתי מאוד גאה לשמוע שהוא קורא אצלי בבלוג הצנוע. מאוד יכול להיות שאני טועה לגמרי וגם בכתב ההגנה הזה הוא צודק לחלוטין ואני טועה. אבל איבדתי את קמצוץ ההערכה האחרון שלי אליו בתגובתו האחרונה. לא כעו"ד אלא כאדם. חשבתי שיש שלושה-ארבעה אנשים בודדים שמחזיקים בתואר 'עו"ד' שאני מעריך אותם כבני אדם, המספר הזה ירד באחד. מה יש במקצוע הזה שגורם לאנשים להרגיש מורמים מעם, נוחים להתעצבן וממהרים לפתור את הכל בתביעות יקרות ואיומים כלכליים? מאיפה כל האגו הפגוע הזה? לי כל החיים הרביצו בגן, ביסודי ובחטיבת הביניים. לא ידעתי להחזיר מכות, ואחרי שעברו יום או יומיים גם לא ענין אותי לנקום. לא פיתחתי איזה תיאבון עצום לשבור עצם לכל אדם שממנו חטפתי סנוקרת. אבל לעורכי דין יש את השריר העצבני הזה. אם תעשו לידם אפצ'י אתם עלולים למצוא את עצמכם חוטפים תביעה. דבר שבעיני נתפס כבריונות, ובריונים קשה לי לכבד. על א' כבר לא אוכל להמליץ ללקוחות פוטנציאליים ואת רשומותיו כבר לא אטרח לקרוא.

למגיבי הנכבדים, אנא המנעו מניחוש זהותו של אותו א'. אם שמו או רמיזות לזהותו יופיעו כאן אני שומר את הזכות למחוק את התגובות, למרות כל מה שהתחייבתי עד היום בבלוג. אני לא רוצה לסתום לכם את הפה, אני רוצה רק להגן לעצמי על התחת.