סקירת דה-מרקר לקראת ישיבת ההקמה של הקנטינה

כתבתי על זה ולינקקתי, היום גם יצא גם אייטם מאת גיא גרימלנד בדה-מרקר/ת'ה-מארקר/הטוש. עיצבן אותי שבכל האייטם דופק המונח "קוד פתוח" כמו נקר, אבל אין מילה אחת על תכנה חופשית, חופש התוכנה, DRM, תקנים, סודיות. במקות זה יש שם כמה רפליקות שיכולות להוציא אותי מאיזון:

קוד פתוח הוא לא רק תיאור למקבץ שורות קוד ללא זכויות יוצרים.

פעמיים טעות. על קוד פתוח יש זכויות יוצרים, קוד פתוח הוא כלי משפטי שמגן על הזכויות האלו.

סביב המושג התפתחה קהילה שלמה של מפתחים עצמאיים, שרובם עובדים ללא שכר והם בעלי מטרות שונות. חלקם כמובן רוצים להתעשר, אך חלק נוסף עושה זאת כאידיאולוגיה נגד חברות התוכנה הגדולות

טעות נוספת: הקוד הפתוח איננו קהילה, הוא מסמך משפטי. הקהילה היא קהילת התוכנה החופשית.

עוד טעות – עובדים ללא שכר. נסה אולי "עובדים במודל עסקי של שירות ולא של מוצרים" או "מרוויחים מהפיתוח באופן עקיף ולא ישיר".

"אידאולוגיה נגד החברות הגדולות" – טוב, אולי יש כמה, אולי באחוזים גבוהים במיוחד בארץ. אבל הרבה מאוד לא עושים את זה כי הם בעד הנגד, יש אנשים שעושים את זה מסיבות חיוביות של תקנים, עזרה הדדית, הפצת ידע, שיתוף פעולה, השוואת פערים וראייה חברתית רחבה. מה לעשות שהמודל הכלכלי של מיקרוסופט ואפל שונה? המלחמה שלי היא לא מול מורשתו של גייטס ספציפית, אלא מול גישה שעוצרת למידה ועזרה הדדית באשר היא, ולא משנה אם יש לה סימן בנסד"ק או פרלמנט.

המיקוד של הקנטינה הוא קוד פתוח וטכנולוגיה בלבד. "אנחנו מאמינים שבאמצעות שימוש בכלי קוד פתוח יש לך השפעה חיובית על הקהילה והחברה"

אז כן קהילה או לא קהילה? כן חברתי או לא חברתי? אני חושב שגרימלנד לא הבין בעצמו. ראיתי דווקא כתבות אוהדות של גרימלנד בעבר, אבל בכתבה הזו נראה שאינו מבין את הקשר בין חופש התוכנה לחופש ביטוי, חופש מידע וזכויות אזרח אחרות. יש לנו כקהילה בעית הסברה ככל הנראה. ככל שעוברות השנים אני מרגיש שהמונח "קוד פתוח" דפק לנו את הסברה יותר מאשר סייע לה.

דיבה, ספק וחילונות

עד כמה שחוקי ההגנה מלשון הרע בארץ בעייתיים, באנגליה הם מנוצלים לרעה עוד יותר. כמו שחץ העיר השבוע, הקרקע מתחממת, ומלבד תביעות הדיבה של הכירופרקטים נגד סינג עפות כאלו נוספות, וכמובן שהאתאיסטים לא נשארים חייבים ותובעים חזרה כדי לא לצאת פראיירים. זה עצוב שזה המצב, אבל לשיפור המצב נכנסים הספקנים ואומרים את מילתם.

ראשית מצאתי סרטון חביב של רבקה ווטסון (סקפצ'יק, SGU ועוד מקומות למי שלא מכיר) שעוזרת למשמיציה ביוטיוב למצוא עוד אספקטים של תווי פניה לצחוק עליהם כי ככל שהם יורדים יותר על חצוניותה היא יודעת שהטיעונים שלה יותר נכונים וקשים לערעור. רבקה היא אמריקנית שכרגע מתגוררת בלונדון, והשבוע גם ראיינה יבוא זר אחר, טים מינצ'ין האוסטראלי, שהתמקם בשנים האחרונות בלונדון והשתתף בערב "הדיבה הגדולה" ביום ראשון, שם כולם השמיצו את כולם כדי לרדת על כמה העולם של תביעות הדיבה יצא משליטה. הערב צולם ל-BBC ומשלב את קהל הנפגעים הראשי (קומיקאים, מדענים ואתאיסטים) בצורה שנשמעת מרתקת.

עוד ראיונות מוצלחים בנושא מאחורי הקלעים של המופע יופיעו בבלוג סקפצ'יק בהמשך השבוע, שווה לעקוב למי שמעונין.

משפט המפתח של מינצ'ין: "I get turned on by shit that makes sense" 🙂

[audio:http://media.libsyn.com/media/skepchick/The_Big_Libel_Gig__Simon_Singh_Ariane_Sherine_Tim_Minchin_Tracey_Brown_Richard_Wiseman.mp3]

אגב, אם אני כבר מזכיר אתאיסטים וספקנים באותו המשפט, אני רוצה להעיר שהמונחים אינם בהכרח מקבילים. בעבר חשבתי שאי אפשר לחשוב ברצינות על העולם במשקפיים ספקניות ולא להגיע למסקנה שהעולם הוא מטריאליסטי לחלוטין ואין שום ישיות רוחניות, אנרגיות ניואייג'יות ואלוהות, שני הדברים נראו לי די צמודים, אבל אני מסוגל לקבל שיש אנשים עם ראיית עולם ספקנית שעדיין מאמינים באקסיומה או שתיים שאינן מדעיות (ראו ערך חץ בן-חמו, אמא תרזה ואחרים) וכמובן אפשר למצוא מליונים של אתאיסטים שאינם ספקנים, ביניהם אני סופר הרבה ליברטרים ואוביקטיביסטים שקשה לי להתחבר לדעותיהם הפוליטיות הבעיתיות, ואולי בראשם ביל מאהר, איש מצחיק ובעל התבוננות בריאה על המון דברים, אבל מצד שני טמבל שמתנגד לרפואה ציבורית, חיסונים ושאר נושאים אופנתיים בשוק הרעיונות האמריקני. אפשר להיות רק אחד מהם או שניהם או אף אחד מהם אני מניח, אבל זה משאיר בפה טעם של חוסר בשבילי. חוסר נוחות.

מטילי הספק

בזכות תכנית הטלוויזיה הציבורית Nova Science Now עלה החוקר מארק רות' על פריצת דרך טיפולית לבני אדם שאולי יום אחד תוביל ליכולת האמיתית להקפיא אנשים ל"תרדמת חורף" ממושכת שלא פוגעת ברקמות ונוירונים. הרעיונות שלו מאוד מרגשים וההתלהבות של כמעט כל חוקר שעולה על הבמה ב-TED מורגשת. עוד חידה פוצחה, עוד הנחה הופרכה, עוד תאוריה הוכחה או שעוד דיעה התהפכה, אנחנו חייבים להודות שאנחנו בתקופה מקסימה של גילויים, הודות לקפיצות הדרך שכבר קרו לפנינו, והודות לתקשורת המשופרת שבין האנשים לספר על הגילויים האלו.

בין מידע לגילויים, הזכרתי כבר כמה פעמים את ההתמכרות שלי למידע ואת אי היכולת לעמוד בשטף הידע הנהדר שמצטבר וממלא ונשפך, דורס לי זמן אישי, מנסה להשתלט על שעות העירנות שלי ולפעמים דורס אפילו את היכולת לעשות משהו מועיל על המידע (למשל, לעבוד 🙂 ) אבל אני מניח שזה מאבק אבוד כי הבעיה תחריף, אני אצטרך יום אחד להכיר בעובדה שאי אפשר לעמוד בקצב, ולאחרונה אני מנסה בכ"ז להתמקד בדברים לפי סדר חשיבות כלשהוא. בין השאר מטרידה אותי העובדה שיש אנשים שחייהם מלאים בשטויות במקום בדברים בעלי טעם. טלנובלות ותתי-תרבות, אמונות תפלות או אלימות ורוע הם כולם מצבים שבהם המוח האנושי שלנו מחפש חזרתיות שלא באמת קיימת או קונפליקטים כדי שיהיו לו מצבים לפתור. לא עדיף בעיני כולם שבמקום למצוא קונפליקט אלים, או לייצר ולפתור אותו, יהיו מוחות של ילדים ומבוגרים עסוקים בפתרון חידות כמו הבנה של אמנות, יצירתה, או המצאות ומחקר מדעי? אני חושב שהמוח שלנו רעב ללמוד ולייצר, ככה האבולוציה דאגה לכך שהוא ישמור עלינו ויקדם אותנו, הבעיה היא כשאנחנו מאכילים אותו בזבל במקום בדברים טובים.

ובכלל, אמונות תפלות יכולות להרוג אותך.

לכן התכנסה אתמול בלילה חבורת ספקנים בבר זולה בינוני בחיפה, ושמעה את הרצאתו של רועי צזנה על תעתועי המוח, ועד כמה קל להכשילו ולהפליאו. הרצאה שהיתה שליש מופע קסמים, שליש מדע ושליש הסתחבקות עם החבורה שבחדר, והתגלתה כדבר הנכון במקום הנכון – ספקנים בטבעם הם לא ספקנים מקצועניים עד לא יכירו קצת את הרקע והכלים. ההרגשה שמשהו לא בהכרח נכון רק כי הוא טענה מסמכות זו התחלה יפה אבל צריך לעבות אותה בידע ועובדות, וצריך לראות בצורה בלתי אמצעית איך טובים ממך עלולים לפול בפח. וכאן אני חוזר לעניין התקשורת בין כל החושבים. טוב שיש בלוגים, טוב שיש עכשיו כבר שני פודקאסטים ("ספק סביר" ובמידה מסוימת "עושים הסטוריה") ועוד מעט יותר (הודעה בקרוב). טוב שיש פגישות ואמן שזה ימשיך ויגדל לקהילה שתשפיע במאבקים שנכונים לנו בדרך, אם זה על זכויות אדם, זכויות דיגיטליות ונושאים הנוגעים לחינוך הנוער, אני רואה את הקהילה הזו בתור המקום נכון לשמור על השפיות של התפר המתפורר שבין טכנולוגיה, מסורת וחברה. זו שליחות מדעית ואקדמית, אבל זו גם שליחות להכין את החברה לבאות ולמעשה גם להתמודד עם ההווה. זו הסיבה לקיומו של לינק ה"קלט" בראש הבלוג, וזו הסיבה שרמזתי כבר לכמה מחברי שאני חושב שהקריירה הבאה שלי היא בחינוך. אני מקווה שאצליח לעשות לאחרים כיף מלימוד ספונטאני ועצמי שהייתי צריך לגלות מחדש, בניגוד לאיכס שגרמה לי מערכת החינוך בצעירותי.

המסר שלי הוא כרגיל – אל תקחו דברים כנתון, הצליבו מקורות מידע, וזכרו שכולם נופלים בפחים, אפילו מדענים אבל במיוחד סוכנויות חדשות מסחריות.

אוז

הרגע נכנס לי בטוויטר סיפור על מורה שהגיעה לחדר מיון אחרי שנסיון להפריד בין ילדים הפך להיות כמעט לינץ' נגדה בעצמה. לפני שנתיים ומשהו כשאני וגיא הופתענו מליטל מעתוק קטנה וחבורתה בקניון אילון אמרה לנו חברה שעבדה בבתי ספר שאנחנו עושים רעש מכלום, אלימות זו הנורמה, והיא ראתה בעצמה איך ילד טורק דלת לתוך בטנה של מורה בהריון.

מישהו יכול להסביר לי למה יש סלחנות לאלימות ואין שום נסיון לגרום לילדים לעבוד ביחד כדי לפתח אמפתיה? להתנהג לילדים כפושעים לא עוזר, הם פשוט נכנסים לנעליים האלו בקלות. אני גד חצי מהשבוע אצל החברה שלי בגדרה ונהנה מהשקט אבל בתוך תוכי מתתעצבן שאין רעש של ילדים בשכונה כ"כ צעירה. אף אחד לא יוצא החוצה לשחק, לא נוצרת קהילה, לא לומדים יחסי גומלין בחברה אנושית. כל אחד יושב בבית כמו זומבי מול הטלוויזיה או המחשב שלו ומשחק במקרה הטוב במשחקים אנטי-סוציאליים להחריד כמו פארמוויל – המשחק שמשלם לך בנקודות ככל שתוסיף חברים בפייסבוק, והם יכולים לשלם לך שתעבד את אדמת החלקה שלהם. על המקרים הפחות טובים אני כבר לא רוצה בכלל לדבר.

מה עושים כדי שלא תתפורר החברה שלנו? לא כל ההורים יכולים למצוא ימי עבודה קצרים או לעבוד מהבית כדי להגן על ילדיהם מפני תרבות בית הספר המתפרקת. איפה נכנסה האלימות הקיצונית הזו למעגל המשוב? אני זוכר אלימות בבית הספר אבל לא ברמה כזו. האם זה בגלל שבתי הספר מדכאים אותה פחות טוב בימינו, או שגורם אחר מזריק אותה פנימה?

עדכון: נעמה כרמי מספרת שמשרד החינוך חוסם חינוך לזכויות אדם (או שמא העובדה שאמנסטי הדפיסה את הספר מעצבן מישהו באריאל?)

הרהור נוסף: מה אתם אומרים, זה קשור לדוגמא מההורים? או שמא לעצלנות המשטרתית הלובשת אדרת פוסטמודרנית?

ועוד אחד: גורביץ על האלימות של ישראל כלפי אנשים חיים וגופות כאחד. אפשר לסכם שאלימות נגד האמת אולי הכי כואבת כאן.

בוקר טוב, drones!

מבצע "עיר ללא פרטיות" של ביבי יוצא לדרך, ד"ר ג'ימי שוורצקופף טוען שזה יעלה לנו חצי מליארד "להרגיש" יותר בטוחים. יש לי הרגשה פסימית שהוא אופטימי בהערכות שלו.

ויקיליקס – ויקי ההדלפות הגדול והמפורסם, טוענים שמסמך אמריקני שדלף מספר שמספר מדינות כולל ישראל חוסמים את ויקיליקס. הבעיה שלי עם המסמך – אני בישראל והצלחתי להוריד אותו מהאתר. הממממ…

Oz כותב על איך החברה המערבית מתורגמת ל"הון אנושי" ו־boofinka משחיז את שיניו נגד מקצוע השיווק שמחפש להפוך אותו בדומה לעבד קניות ממושמע.

אבל בין כל אלו גם שתי חדשות מעודדות לבני אדם: הראשונה היא שעלה אתר OpenKnesset לאוויר ואפשר להתחיל לראות אותו קורם גידים. אני מניח שעור יפה יעצבו לו אח"כ ואני בהחלט מקווה שבבוא העת הוא ידע לעשות שרירים 🙂
החדשה השניה היא הצעת חוק שנשמעת לי מאוד הגיונית, והיא לחסום יומיים את פרסום שמותיהם של חשודים שנעצרו ע"י המשטרה. כך אפשר להגן על הפרטיות של אדם ולמנוע גרימת עוול במקרה שיתגלה שנעצר בשוגג. השאלה היא כמובן, אם בעידן האינטרנט אפשר יהיה בכלל לאכוף כזה חוק…

זכרו, אתם לא מספר, אתם אנשים חופשיים!

השלמות שונות

בהמשך לפרטיות והפוסט הקודם, דנה בויד אומרת שהפרטיות לא מתה, תוכניתנים צריכים פשוט להיות יותר מודעים לבעיות שהם מכניסים למערכות שהם בונים לפני שהן נכנסות לפעולה. הנה ההרצאה במלואה והנה התגובה של קליי שירקי.

לינקים שנפלו לחייקי ולא שייכים לשום מקום מיוחד:

הקנטינה של ליאור קסוס וחברים מותנעת ביום חמישי. DBA כותב על הבעיה הטכנית של שינוי סכימת מסד הנתונים של מרשם תושבים כדי להתאים אותה לנישואים חד מיניים (להלן באג Y2Gay) ומפליג ברעיונות לגבי פתרונות לסכימות לנישואים מרובי משתתפים ושאר נושאים. זרם מחשבות המאחד שאלות טכנולוגיה וחברה.