שי נוסע לעשות פוסט-דוק בגרמניה, ובהזמנה למסיבת יומולדת-פרידה בסופ"ש הוא מכריז שיחלק את כל אוסף ספרי המד"ב שלו "כי כדאי שמישהוא יהנה מהם – הראל כבר יקרא אותם דיגיטלית (או יוריד אותם ישירות למוח)".
אני מסכים שדיגיטלי זה מאוד נח ורק הופך ליותר ויותר נוח, אבל הענף הזה עדיין מנסה להתייצב ולהגדיר את עצמו. כמו שאומר קורי דוקטורוב "הטכנולוגיה תתן והטכנולוגיה תקח", מודלים עסקיים חייבים להשתנות תדירות, למורת רוחם של אמנים ומפיקים. היום אמאזון מוכרת לכם ספרים דיגיטליים לפי ניסוח אחד, אבל במקום אחר הם מפרטים שלמעשה הם מוכרים לכם רשיון קריאה, בדיוק כמו רשיון של עותק חלונות איכס-פי. רשיון שמגביל את השימוש ונראה לי מאוד לא אתי, על פניו, ולתעשיה יש עוד תוכניות הזויות במגירה.
זה אומר שהם יכולים לעשות דברים טובים כמו בידול מחירים (שיכול להתפוצץ לנו בפנים) ושירותים גמישים שונים של מנוי החלפה וכולי, אבל זה גם אומר שלמרות שספר אלקטרוני עולה כמו ספר נייר, הוא לא יוכל להיות מועבר בהשאלה או במתנה לחברים, הוא לא יראה מרשים ליד כריכות כל חבריו על המדף כשיכנסו אליו לסלון, ובכלל, ברצות אמאזון הוא ישלף חזרה מהדיסק/קורא שלכם. אם לא יפתר ענין החוק והמוסר בנושא ה-DRM לפני ממשק המוח ששי מאחל לבנו, אנחנו נמצא את עצמנו במצב מפחיד שבו אמאזון, סוני וחברות הפצה גדולות אחרות (Apple AppStore?) יחדרו לנו למוח למחוק חזרה מה שלא מתאים להם שהעלינו. אני לא אתחיל אפילו לדבר על הבעיה של וירוסים רעיוניים שלא צריך ללכת לשנים של הרצאות בביה"כ או המסגד או הכנסיה כדי ללקות בהם… (אני עדיין בהשפעה של שלוש הרצאות שראיתי הערב מפי שלישית הכוכבים הותיקים/עולים לוי-צזנה-כרמל).
אבל עד שנגיע ליום המפחיד הזה, הנה מה בין הצפוי/מצוי ובין הרצוי בתעשיית הספרים בעתיד הקרוב. מה טוב, מה רע ומה מכוער בעולם משתנה בקצב מהיר ממה שמפיצי הסחורה וחלק מהאמנים היוצרים מוכנים להתגמש כלפיו. הרצאה שנתן קורי דוקטורוב לבית הוצאת ספרים לא מזמן, המקיפה טכנולוגיה, חופש שימוש, חופש אמנותי, שיווק, כלכלה ורעיונות חברתיים מגולגלים באחד. כמה דברים שלא ידעתם או לא חשבתם אולי על אפל, אמאזון ועוד שמות מותגים (אהודים יותר או פחות). אני ממליץ בחום:
לפני שבועיים ומשהו נקלעתי לשיחה מחוממת בנושאי קפיטליזם חזירי מול מדינת רווחה. עמדותי בתחום די קוהרנטיות לעצמי, אבל מדי פעם אני אוהב "להתחזק" כי כלכלה וסוציולוגיה לא היו נושאי התואר שלי. השבוע התפרסם אייטם בדה-מארקר עם הציטוט ההזוי הבא:
"יש הצדקה לשכר המנהלים הגבוה המשולם למנהלים בכירים בישראל: הוא מקטין את מידת הריכוזיות במשק ואת מספר המשפחות השולטות במשק ובמקביל הוא יוצר מוביליות חברתית שהיא בעלת ערך דמוקרטי אדיר" כך אומרת יו"ר פורום סמנכ"לי הכספים (CFO), נגה קינן.
[…]
הטיעון הראשון שהיא מציגה הוא הקטנת הריכוזיות במשק הישראלי. "ישראל מאופיינת בריכוזיות מאד גבוהה של כמה משפחות אך מתן שכר גבוה למנהלים בכירים, שבתורם ישקיעו את הכסף בחזרה במשק, יוצרת "משפחות עשירות" חדשות ובכך הם מקטינים את הריכוזיות במשק ומפזרים את העוצמה הכלכלית", אומרת קינן, "יצירת משפחה שכזו אפשרית רק דרך מתן שכר גבוה ומופרך".
הבנתם? אנחנו צריכים 120 עשירים שולטים בשוק ובממשלה במקום עשרה. צריך שליותר אנשים יהיה ח"כ בכיס כדי שהמדינה תהיה דמוקרטית. אני הולך צעד הלאה ומציע שצריך מליון משפחות עשירות ששולטות בשוק, מה דעתכם?
אני חוזר לדיון ישן שניהלתי עם חברי "התנועה לדמוקרטיה ישירה" בזמנו. אז דנו בחיוב ובשלילה בכלים לדמוקרטיה ישירה בארה"ב ובשווייץ, והשווינו גם את נכונות ומעורבות הקהל בשימוש בהם. אז מתוך הדיון ההוא הנה כמה נתונים שיתנו לכם סדר גודל על אי שיווין כלכלי כי ידוע שזה מדד שמשפיע בצורה די ברורה על לכידות חברתית (אמון בין אנשים, פשע), על בריאות שכבות ציבור שונות, על צמיחה כלכלית (בהנחה שזה דבר טוב) ועוד תחומים. ככלל, מחקרים מצביעים שאי שיוויון כלכלי מחליש את החברה ככל שהוא מחריף.
נתוני OECD מראים בעשרות טבלאות שיש לנו בכל שכבות הגיל יותר אקדמאים אבל בגיל בתי הספר התלמידים שלנו נופלים (נכון ל-2008) מהממוצע, ולמרות שיש יותר סטודנטים בהשכלה הגבוהה, יותר בוגרים שלה וגם עליה אצלנו לעומת ארצות אחרות – אנחנו מצמצמים את התקציבים בקצב מדאיג. ספציפית ההשקעה בהשכלה תיכונית לא מדביקה את עליית המדד וההשכלה הגבוהה נפלה לחצי בעשור האחרון (במספרים מהוונים).
מה שמסתמן – אנחנו בין שוויץ לארה"ב בכמה מהנתונים שעלולים להיות רלוונטיים (ואין לי מושג ירוק בתחום, אני מנחש), אבל אנחנו גולשים לצד שבעיני הוא פחות טוב ואולי יום אחד נעבור אותו.
מסקנה אחרת – כדאי שנחזור להשקיע בחינוך ודחוף.
לצערי המידע הזה רחוק מלהיות מלא ואין לי את כל הנתונים לאורך זמן, אפשר אולי להשלים אותו מהלמ"ס אבל אם אני לא יודע מה לחפש עדיף שאעזוב את זה כרגע.
הפואנטות:
מעורבות חברתית ודמוקרטיה ישירה יכולות לעבוד פה, אבל נצטרך להתאמץ, ובלי ספק הגדלת הפערים ובנית חברת מעמדות איננה הדרך
להבין מספיק נתונים בשביל לדעת מה רלוונטי בשביל להחליט החלטות מושכלות זה מאוד מסובך, גם אם אתה ממש רוצה, לפעמים אין דרך קצרה, וצריך לעשות קורס בשביל להחליט החלטות בתחומים מסוימים. לכן לא בכל מקרה יש לעם או לנבחריו דברי טעם להגיד יותר מאשר המלצות של מומחים בתחומם.
בנקודה זו בשיחה, אמרו לי כמה מאנשי התנועה שאני מעליב את האינטיליגנציה של העם אם אני דורש מהם ללמוד נושא לפני שיהיו מוכנים להצביע על החלטות ציבוריות עליו. אני מסכים איתם שפה בדיוק נשברת הדמוקרטיה – הדיוטות שמחליטים בנושאים שאינם מבינים. מצד אחד אם ניתן לכלל העם להחליט בנושא הכבד של סעד מול רווחה מול קפיטליזם "נקי", או של פיקוח קרקעות מול תהליך פירבור מואץ והרסני, אנחנו נגיע להצבעות נוחוּת שאינן בנות קיימא, ואם ניתן רק למבינים להצביע בנושא אזי אין יותר דמוקרטיה.
וזה חוזר לפואנטה שאני מנסה להעביר הרבה זמן פה. לא ברור אם השרדות העם היהודי (או המין האנושי) עומדים בקנה אחד עם דמוקרטיה וצדק עממי, אבל אפילו את זה אין לנו. הממשל שלנו שואב לאיטו את הכוח שלנו להחליט (ע"י התמוססות המשילות) ואת היכולת שלנו להבין את המשמעות של ההחלטות (ע"י עצימת עין להתמוטטות החינוך). לראיה, העם אפילו לא דורש הצבעה ישירה ואפשרות לבחירות הדחה. אנשים לא מבקשים לעצמם עתיד שאינם מסוגלים לדמיין ולכן "מישהו מלמעלה" דואג שלא יהיה להם דמיון מפותח מדי.
אז לתת לעם לבחור לקבל על עצמו כלים של דמוקרטיה ישירה? אני טוען שגם בדמוקרטיה אינו בקיא, ולכן גם אותה חייבים ללמד, בהכרח. אני מאמין שהדמוקרטיה היא לא ידע ולא כלי כי אם ערך תרבותי בסיסי. אני חוזר אל המאמר של גדי טאוב על רב תרבותיות ודמוקרטיה שהמלצתי כאן עליו בעבר, מרתק ופוקח עיניים. מהנתונים נראה כי אם הפער הסוציו-אקונומי והחינוכי ממשיך להתרחב, הרי שאנחנו מתרחקים מהיכולת לנהל דמוקרטיה שוויצרית והולכים במקרה הטוב למיש-מאש חסר תוחלת כמו היוזמה האזרחית בארה"ב, שם רק במקרה קטסטרפה יקום מישהו לצעוק, וגם אז הצבעה תקרה רק אם יהיה מספיק גיבוי של אנשי ממון אינטרסנטיים, ולבסוף ההיסטוריה הראתה שגם אז הצבעות ההדחה לרוב לא מצליחות.
אז האם דמוקרטיה זה בכלל משהו שצריך לשאוף אליו? אני שמח לשחק קצת עם גאפ מיינדר כדי להדגים פואנטות:
2. למשל בריאות וכלכלת פחם. ראו את המתאם בין ציון הדמוקרטיה למספר הפטירות מתחת גיל 5 – חלש מאוד. יותר תואם את הסתמכות הכלכלה על פחם במדינות מתפתחות. אפשר לראות גם את המתאם לחינוך שווה לבנים ובנות במדינות עולם שלישי עם הבעיות התברואתיות הכי גרועות.
3. אולי איכות סביבה? לא, דמוקרטיות הן גם פולטות הCO2 הגרועות (לראש) מלבד סין.
ובעצם למה אני מתאמץ? מצאתי הרגע שהאנס רוסלינג מוטרד מאותן הבעיות:
לצערי הוא לא ניסה להציץ ספציפית במתאם בין מדד "פוליטי" לבין אי שוויון. חסר המון מידע אבל המעט שיש ממחיש שאולי גם אני וגם נגה קינן טועים. אני אשמח אם מישהו יתקן אותי…
כן כן, אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם שהבשיל לאיטו כטיוטא במשך למעלה מחצי שנה, הסבה שונית את תשומת ליבי שהשבוע הוא שבוע המודעות הבינלאומי להומאופתיה. אני שמח שאף אחד לא מציין אם המודעות היא בעד או נגד 🙂
היא הפנתה אותי לרשימות בנושא מטעמם של לוטם, יוסי לוי (עם הרבה לינקים לפוסטים קודמים ומאמרים מעניינים), מייק ואריה. יש המון מה לקרוא, ולמרות זאת אני חושד שבסוף המסלול אני ומודי נשאר באותה הדיעה. זה מענין לא פחות מנושא הדיון עצמו…
בפוסט שלפני הקודם נתתי לינק לגרסא בכותרות באנגלית של נקודת התכלת של קרל סאגן. בסופה אומר קרל (בהקלטה ללא כתוביות) ציטוט חשוב בנושא קרוב ואחר לספקנים שבקהל: "If we are not able to ask skeptical questions and interrogate those who tell us that something is true, to be skeptical of those in authority, then we're up for grabs!" – "אם יבצר מאיתנו לשאול שאלות ספקניות ולתחקר את אלו שמורים לנו כי טענה כלשהיא היא אמת, להטיל ספק באנשי רשויות, אזי אנו חסרי הגנה מפני גנבת הדעת!".
יצא לי לא מעט להתווכח עם דתיים ששלפו את הטיעון הכל-כך מעצבן נגד חוסר דת, לפיו הרי גם סטלין, היטלר, מאו וחברים היו "אתאיסטים". בן שטיין, האיש שהרס במו ידיו את המוניטין שלו כשהיה לשופר של Expelled (הסרט והפיאסקו) אמר בלא מעט תוכניות טלוויזיה כי המדע מוביל להשמדת עמים וכי "הדבר האחרון שהמשפחה שלי ראתה באושוויץ היו מדענים בחלוקים לבנים שמורים להם ללכת למקלחות". אנשים עם גישה כזו מעציבים ומקוממים אותי, לא בגלל הדעות ההזויות שלהם, אלא בגלל שהגישה שלהם מחלחלת אל הקהל שלהם שאח"כ יוצא נגד חיסונים לתינוקות וטיפולים רפואיים שונים. ג'ני מקארת'י הייתה אולי נערת פלייבוי מהממת וקומיקאית פיפיקקי מצחיקה בתחילת התשעים, אבל לאחר שנים של מאבק מתוקשר בניצוחה, אנשים לא מחסנים את ילדיהם נגד מחלות. החזרת שמוגרה לחלוטין בארה"ב חזרה ותבעה כבר את חייהם של עשרות ילדים, ולאמריקנים המשוגעים האלו לא חסרות כתות כמו מכחישי AIDS או Christian Scientists שמסרבים להמון טיפולים מצילי חיים כמו עירוי דם בסיסי. לשמחתי בארץ יש יותר רספקט לאנשי מדע הרפואה כי הם גם בחזית פיתוחים אחרים כמו טיפולי הפוריות, אבל הסכנה תמיד קיימת, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו יום אחד עם שטויות האסטרולוגיה, "הסוד", הומאופתיה והסיינטולוגיה של אודטה משתלטים על דעת הקהל כמו אופרה ווינפרי בשדה קוצים.
אנשים כאלו גם תמיד מלאי סתירות עצמיות – מקארת'י טוענת שהצליחה "לרפא" את בנה האוטיסט דרך תהליך של "ניקוז רעלים" (detox) כשלמעשה היא פשוט קיבלה חוות דעת אחרת מעוד מומחה (או שמצבו ההתפתחותי באמת השתפר מספיק כדי לצאת מהעקומה שמגדירה אותו כאוטיסט, עקומה שהרשויות מזיזות לפעמים כדי להסליל יותר תלמידים לבתי ספר ציבוריים רגילים). אבל האירוניה היפהפיה שבמקביל לטענותיה נגד חיסונים מסוכנים כי "הם מכילים כספית ומי ירצה להזריק לעצמו את הרעלן העצבי השני הכי מסוכן לגוף?", היא גם רואיינה וצוטטה כממליצה בחום על זריקות בוטוקס המסוכנות הרבה יותר, כדי לשמור על היופי…
ולמה אני מודאג? כי באירופה, בארה"ב, אבל יותר חמור באפריקה, הטירוף הגיע לשיא חדש בשנים האחרונות. לפני כמעט שנה חבורת רופאים פנתה אל ה־WHO שיתחילו להתאפס בנושא, כי המון מרפאות באפריקה ואסיה התחילו מטפלות הומאופתית במחלות איומות כמו איידס, שחפת, מלריה, צהבת ושאר דברים איומים. מחלות שאנשים גם ככה מתים מהן במליונים כל שנה גם עם תרופות קונבנציונאליות, לא כל שכן עם כדורי סוכר… ארגון הWHO אולי פוליטי או "נחנח" ומופעלים עליו לחצים מהמון גורמים שמחוץ לקהילת המדע, אבל למרות הכל הם אכן התעשתו והוציאו מכתב תשובה שבו הם מתבטאים בזהירות שיא פוליטית על כי הארגון אינו ממליץ על תרופות הומאופתיות למחלות האלו. למעשה חוזר על המדיניות הנוכחית בלי שינוי מיוחד. לא הוקיעו, לא יצאו נגד, רק חזרו על המילים הזהירות של "אין כל ראיה מדעית". אני לא מבין למה יש בעיה לכתוב כי "הבדיקות המדעיות מראות שמאוד לא סביר שיש לתרופות האלו תועלת". זו עדיין לא אמירה מפורשת אבל בעייתית של "זה לא עובד וזה מסוכן", אבל זה טיפה פחות פתוח לפרשנויות.
לצערי המכתב לא פורסם אפילו באתר הארגון עד כמה שראיתי, אבל המדענים שקיבלו חזרה את המכתב חסר השיניים הפיצו אותו למרות זאת לעיתונים. BBC התנהגו באחריות כשניסחו כותרת כי "לפי WHO, הומאופתיה איננה מרפאה, עיתונים אחרים עוד החמירו את זה וכתבו שהארגון מזהיר נגד או ממליץ נגד, וזה הרבה יותר אחריות ממה שאני רגיל לקרוא בעיתונים.
אבל הנה הבעיה הגדולה שלי: יש מקרים שבהם הומאופתיה עובדת. לא בגלל שיש בה משהו אמיתי אלא בגלל שפלאסבו עובד, ולכן לצערי יש אפילו רופאים קונבנציונאליים שמסכימים שאין לפעמים בעיה אתית עם רישום פלאסבו לחולה.
פלאסבו זה אפקט פסיכוסומטי מטריד. זה דבר לא לחלוטין מובן. זו תופעה שבאמת מעלימה בעיות מסוימות, ותועדו מקרים קשים של מחלות פנימיות, מחלות עור ואפילו הפרעות נוירולוגיות שנחשבו לבלתי ניתנים לריפוי, וטיפול פלאסבו פתר. סיפרו לי אפילו על מקרה של אדם עם אישיות-מרובה (multiple personalities, לא פצלת שהיא Schizophrenia) שרק אחת מהאישיויות שלו חולה בסכרת – תסמינים של סכרת הופיעו בבירור רק כשהוא היה אותה דמות ספציפית. האם הלבלב נשלט באמת ע"י כוח רצון? האם אמונה יכולה להלחם גם בסימפטומים ממקורות ידועים ומוכחים כיריית אקדח, מלאריה או נגיף HIV? למה פלאסבו כחול טוב יותר לשינה מאשר פלאסבו אדום? מצד שני אני חושב שכמה מקרים מפתיעים אך אנקדוטליים אינם יכולים להיות בסיס לבחירה נכונה בטיפול אחראי.
[audio:http://audio.wnyc.org/radiolab/radiolab051807pod.mp3]
(הפודקאסט מומלץ, המקור כאן)
באופן מפתיע מסתבר שלמרות שפלאסבו לא פותר הכל, אנשים מעדיפים אותו לפעמים על פני תרופות בדוקות, גם במקרים שעד לפני 30-40 שנה אפילו מטפלים אלטרנטיביים לא העיזו לטעון ליכולות ריפוי. זה מטריד אותי לחשוב על כל האנשים שנכנעים לתעמולה כוזבת שכזו ועלולים לסכן את בריאותם על דברים שלא ניתן להסתמך עליהם.
ולכל מי שיספר לי שהוא עובד עם תרופות הומאופתיות וזה עוזר לו יש לי להגיד לכם ככה:
1. או שהסימפטומים שלכם פסיכוסומטיים ולכן כל טיפול פלאסבו שתואם את האישיות שלכם יעבוד.
2. או שאתם מתעלמים מזה שזו הקלה קלה בתסמינים אבל הגורמים הבסיסיים לבעיה לא נעלמים באמת.
3. או שההומאופת זייף ושם לכם חומר פעיל בתרופה (ולכן היא כבר לא הומאופתית), אבל יותר סביר שזה בגלל הבדלים אחרים בדיאטה או עצות אחרות שניתנו לכם לביצוע בזמן הטיפול.
לאחרונה בכיתי לכם לא מעט על ההתמכרות לגוגל, אבל יש עוד אחת שבא לי לחתוך, הלוא היא ההתמכרות לסקייפ. ניסיתי תוכנות SIP אבל אין קלה ואיכותית (ג'יטר, ביטול הד) מסקייפ. מה אני מפספס ומה אתם ממליצים? זה כמובן חייב להיות משהו שיש לו גם גרסאות למערכות והתקנים שונים, אם אפשר גם לטלפונים חכמים.
וזה מוביל אותי לשאלה הנוספת. נקסוס 1 או נוקיה N900? לא בא לי להיות שבוי של גוגל ((אבל אמרו לי שאנשים עוקפים את הקושחה שלהם ועושים מה שבא עם החומרה)), אבל בא לי את כל תוכנות הניווט והתוכנות החופשיות שמפיקה הקהילה. מצד שני N900 הוא פתוח ומגניב, ממש דביאן לכיס, אבל שמועות מבשרות את מותו של קו המכשירים הזה. מי מהשניים המכשיר הנכון כהשקעה בחופש? ברור שכלכלית הנקסוס 1 יותר "נכון" למראית עין ויש לו קהילת מפתחים יותר גדולה, אבל זה הרי לא הכל בחיים, השאלה אם לN900 יהיו חיים אחרי המוות (של קו המוצרים).
שוב אני חוזר לארגז הטיוטות שבנפתלין. התחלתי לכתוב טיוטא, ואז חיברתי את זה להסטוריה המשפחתית שלי, ואז הגיעה הכתבה בערוץ 2 על סבא שלי כדי לסגור קצוות, ואז קרו מלאנתלאפים דברים והטיוטא נזנחה בקצה רשימת הטיוטות. אז קיצרתי קצת את הנושא, במקור היה "דמוקרטיה, הומניזם, אתאיזם, מוסר יהודי והפוליטיקה הישראלית". אוף, נושא כבד, אה? כמה מילים? לא לדאוג, אני כותב כאן מאמר אישי, לא מנסה להקיף את הכל. הרי אפשר על הכותרת הזו לבד להקים עוד שלושה בלוגים נפרדים. אחרי כן שוב שכב הפוסט הזה שנה שלמה בנפתלין שוב והנה אני שולף ומפבלש אותו…
חזרתם? ובכן לפני חודש חגגנו לסבא משה 104, הפוסט הזה הוא חצי-המשך לפוסט מלפני שנתיים על יום ההולדת ה-102 שלו. שם זרקתי כמה פרטים קטנים על המשפחה של סבי. בן ציון הקצב (אביו של סבא) היה איש מאוד סובלני (לא ששמעו אז כל כך על כפיה דתית, ובקושי היו חילונים ממילא), שנולד וגדל בעיר העתיקה ויצא למאה שערים ועדיין חי בתוך קהילה שמרנית וצפופה. הוא היה פתוח לדיעות וחדשות מהעולם. בביתו גרה לאיזו תקופה בת דודה סטודנטית שלמדה בסמינר למורות ((שמה היה ציפורה גולדברג, סבא טוען שהיא אמה של עדי רבן מקול ישראל אבל אני לא אחתום על זה)), והביאה איתה מאזור השפלה משבים רעננים של סיפורי מהפכות אזרחיות ברוסיה. לפעמים היתה נפגשת חבורת אקטיביסטים בסלון, ובן ציון נשבה ברעיונות הסוציאליזם, עד כדי שיום אחד קם ונסע במיוחד לועידת ההקמה של ההסתדרות. בגלל שהאירוע היה בעל אופי חילוני למדי הוא רק הקפיד לא להצטלם בתמונה הקבוצתית המפורסמת של הכנס, שמא יגלו את הדבר מי מלקוחותיו. אז הנה הניצנים של מוסר חברתי חילוני, סבא שלי כבר "התפקר" לחלוטין, מכר טריפה במרכז העיר ושונא את החרדים.
מצידה השני של המשפחה, אבא שלי גדל בחיפה בית חילוני למדי אבל עם סבא שהיה רב. לא היתה לו שום בעיה, והרבה רספקט ליהדות; אבל אחרי 40 שנה כירושלמי, הוא שונא כמובן את כל מה שקשור לכפיה דתית. אצלי זה כבר היה מתורגם לתגובה אוטומטית שלילית לכל דבר שקשור בדת. בגיל 13 דעותי היו מספיק מגובשות והחלטתי לא לעלות לתורה, אבא שלי צחק שהוא היה מאוד רוצה לדקלם את "ברוך שפטרני מעונשו של זה" ולא נתתי לו את ההזדמנות… ברבות השנים אני התקצנתי עוד יותר, והצד הזה שלי עדיין צץ כשמדובר בדיונים על מדיניות ציבורית, אבל ה"זבנג" לראש הגיע כאשר הבנתי שאני הפכתי לקנאי מדי בכל נושאי האתאיזם גם בתחומים האחרים.
אז למה מוסר יהודי? הנושא עלה כאן לפני שנה, בעקבות פעילותי למען הירוקה-מימד. את החשיפה למצע והרעיונות יכולתי לקבל לפני שנים, הרי מימד לא קיימת מאתמול, אז מה פתאום "גיליתי את אלוהים" רק עכשיו? ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם היה איזה עב"מ שכזה בשנות ה90, לא? טוב, אני ידעתי שמלכיאור עושה דברים חיוביים בכנסת אבל לא זכרתי מה בדיוק, ושמעתי על האיחוד עם התנועה הירוקה, אבל לא הייתי מגיע לחוג הבית ב31 לדצמבר אם אלון דוד לא היה יוצר איתי קשר. את השיחה המחוממת שהיתה שם צילמה כרמל וייסמן, לשימחתי את החלקים המחוממים היא חתכה החוצה ונשאר העיקר: הרב מלכיאור בעד הביטול של חוקי דת, הוא בעד תחבורה ציבורית ירוקה בשבת, הוא אדם פרקטי ופרגמטי, והכי חשוב – הוא מבין שכפיה דתית מייצרת אויבים וסקטוריאליות.
אני יצאתי מאותה פגישה חשדן, בגלל שהמילים "הפרדת דת ממדינה" אינן על הפרק. בגלל שהוצאת לימודי הדת מהחינוך הממלכתי אינה על הפרק (להפך, דיברנו שם בהרחבה על תוכניתו לאחד את הפלגים לזרם חינוך ממלכתי אחד), ויצאתי בהרגשה שעוד לא תם החיפוש, זה נשמע חיובי אבל זה לא מושלם. בדרך החוצה טרחתי בכל זאת לפלס דרכי בין האנשים כדי ללחוץ את ידו ולאחל לרשימה הצלחה בבחירות. הרב מלכיאור תקע בי מבט עייף ושאל אם אני סתם נימוסי, עניתי לו שאין לי כרגע הרגשה שאצביע בשבילם, אבל אני רוצה רשימה שכזו בכנסת בלי קשר. הלכתי הביתה בהרגשה שאני צריך לחפש הלאה, אבל דבריו המשיכו להדהד לי בראש. הקליק בא אחרי שיתופי פעולה נוספים בזכות שוקי גלילי, בזכות פגישה נוספת עם ערן בן ימיני, בזכות קריאת המצע, בזכות מה שקראתי ושמעתי הלאה על הרב מלכיאור, על יונינה (מס' 4 ברשימה) ומה ששמעתי מהם הלאה בכנס התנועה בגני התערוכה (שחבל לי שלא הועלה במלואו ליוטיוב).
היום כשאני מסתכל על ריצ'ארד דוקינס או ירון ידען מדברים עם דתיים או על דת ונגעל מהסגנון הדפוק של חשיבה סגורה. אני לא מדבר על חשיבה סגורה כניגוד ל"השארת פתח לאפשרות של אלוהים" אלא חשיבה סגורה כחוסר התחשבות בסולם הערכים של האחר, מוטעה ביסודותיו ככל שיהיה בעיני. המוזר הוא, שדווקא מומרים כמו ידען ודוקינס מסוגלים להיות פוגעניים כל כך, איפה שאני, שנולדתי בבית לא מאמין, מסוגל לתת קצת יותר מרחב סבלני לשיחה, אף אם לא סובלני. העובדה שאני מכבד אמונות של אחרים אינה סותרת את העובד שאלחם בחלק מהן בעזוז אם הן עומדות להפוך למדיניות ציבורית.
FLYING SPAGHETTI MONSTER!
(מפלץ ספגטי מעופף)
PIE SAUCUS DOMINE
(ריבונו של רוטב העגבניות)
RAMEN
(אמן)
החיבור והגשר מגיע מתקופת בית הספר. אז לא התנגדתי לשיעורי תנ"ך או תושב"ע. לא אהבתי אותם – אני מודה – אבל לא סבלתי מהם בצורה שונה מאשר שיעורי ספרות או הסטוריה. משהו מהם חילחל; אני מוצא שאני מדבר עם חברים, גם חילונים וגם יותר מסורתיים, ואני רואה שאני בהחלט יותר בקיא מהאדם הממוצע גם בלי שפתחתי תנ"ך כבר שנים, שלא נדבר על דפי תלמוד וגמרא מימי חטיבת הביניים והבגרות בתנ"ך. מצאתי ברבות הימים שאהבתי יותר את המוסר הזה של היהדות הישנה מספרי התושב"ע, אותם הדברים ההגיוניים שהיוו קרקע מוסרית משותפת בדיעותיו של הרב מלכיאור, מאשר הפונדמנטליזם המודרני שמייצגת רוב העדה החרדית ובקצה הקיצוני שלה נטורי קרתא ופסיכים אחרים.
(הסיפור האחרון הוא כמובן ליצמן, השר-שאסור-לו-להיות-שר-במדינה-חילונית-אז-הוא-רק-סגן-שר הבריאות, שבשם הvoodoo שלו רוצה כ-140 מליון ש"ח לשפוך על העברת חדר מיון בגלל כמה קברים. אני לא חותם על עצומות, אבל אני מסכים שזה טמטום אם יסתבר שכל הכסף הזה ילך רק על שינוע הבנין ולא על ציוד ופונקציונליות. האיש לא שמע על פיקוח נפש? כיוסוי מצוין תמצאו עוד אצל אילן ואחותנו ואן-דר-גרף)
מה שאני בעצם מנסה להגיד כסיכום לפוסט הארוך הזה, הוא שבעוד שאני מתנגד לדוגמות דתיות וממסד דתי, אין לי בעיה עם מאמינים שמבינים שהומניזם צריך להיות התשתית המוסרית ולא הלכות שלופות מאיזה ספר עתיק. מאתר היואיזם אני חותם בקלות על הרבה אמירות שנתקבצו שם, אולי במיוחד על זו של צ'רלס צ'פלין וזו של הוומבאט שמסכמות את זה יפה, או זו של קרל סאגן, ב"נקודת תכלת":
ולמי שצריך גרסא עם כתוביות במקום קולו הדרמטי של קרל, נסו את הגרסא הזו.
רציתי לסיים באקורד היותר מבודח של "רקדו, קופים, רקדו!" אבל לכבוד חודש השואה השנתי שמתחיל בימים אלו, חשבתי שמן הראוי להיות יותר רציני בנושא…
אני מסכים שדיגיטלי זה מאוד נח ורק הופך ליותר ויותר נוח, אבל הענף הזה עדיין מנסה להתייצב ולהגדיר את עצמו. כמו שאומר קורי דוקטורוב "הטכנולוגיה תתן והטכנולוגיה תקח", מודלים עסקיים חייבים להשתנות תדירות, למורת רוחם של אמנים ומפיקים. היום אמאזון מוכרת לכם ספרים דיגיטליים לפי ניסוח אחד, אבל במקום אחר הם מפרטים שלמעשה הם מוכרים לכם רשיון קריאה, בדיוק כמו רשיון של עותק חלונות איכס-פי. רשיון שמגביל את השימוש ונראה לי מאוד לא אתי, על פניו, ולתעשיה יש עוד תוכניות הזויות במגירה.
ניסיתי להסביר את זה לפני שנה. מגיל 18 התפתחה אצלי ציניות שליוותה יאוש מסוים מהרעיון הציוני כפי שאני ורבים מבינים אותו (כתבתי כאן פעם על הסימולאקרום הישראלי והגעגועים למשהו שמעולם לא היה באמת). הצבעותי האוטומטיות היו כל השנים למפ"ם מתוך אהבת המצע ולא מבדיקת הפעילות, וכבר מזמן בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות מפעפעים בי סימני שאלה, האם מרצ מספקת לי את הסחורה. יצאתי ל"שופינג" כמו שהגדירו זאת שרונג ועוד כמה בלוגרים; נראה לכם שחיפשתי את מימד? מי זכר אותם! אה כן, בעצם 