קטגוריה: פוליטיקה

פורסם ב

השבת השפיות לכנה

בשבת כינסו סטיוארט וקולבר את אמריקה להחזיר את השפיות. על הבמה היתה מוסיקה טובה והומור גרוע, נראה שבעצרת הזו לא השקיעו הכותבים את מיטב המאמצים, אבל לסיום נתן ג'ון את הטון הסוגר, וכמעט שכח להזכיר לאנשים להצביע בבחירות. כלי התקשורת ניסו להגיד שזה היה פוליטי אבל זה ממש לא היה מזוהה עם אף מפלגה ספציפית.

Rally to Restore Sanity and/or Fear
Jon Stewart – Moment of Sincerity
www.comedycentral.com
Rally to Restore Sainty and/or Fear The Daily Show The Colbert Report

כמובן שאוטוטיון ת'ה ניוז לא בזבזו רגע וכבר עשו לזה גרסה פרטית.

העצרת כאמור היתה בזבוז זמן לצופים (אם תשאלו אותי) אבל הנה בכ"ז אחד לגיא – במהלך העצרת הזמין סטיוארט את יוסוף איסלאם לשיר את "רכבת שלום", אבל קולבר העדיף את אוזי שר "רכבת משוגעת". הפשרה היתה בסוף האו-ג'ייז ששרו את "רכבת האהבה". נשאלת רק השאלה למה יוסוף איסלאם מייצג את הצד השפוי, לאחר ששנים תמך בחמאס ובפאטוות על חילונים מעצבנים (לפחות נגד סלמאן רושדי), כשלקומדי סנטראל יש כבר פאטווה על ראשי יוצרי סאות'פארק… הנה יוסוף ואוזי על הבמה ביחד:


(כבר אמרתי הומור גרוע?)

אישית, נראה לי שהיה יופי של פסקול לתוכן, אבל התוכן היה יכול להיות יותר מושקע. הם המעיטו במסר ועשו מזה יום כיף על הדשא בוושינגטון. מה שכן, הופיעו שם מאות אלפי אנשים. אדם וג'יימי תזמנו כמה זמן לוקח ל"גל ידיים" להגיע מצד לצד של הקהל, 55 שניות בממוצע, זה היה מאוד מרשים.

השוואה בין העצרת של בק לעצרת של קומדי סנטרל

עוד תמונות פה.

פורסם ב

אלהורות, פרק ב'

לפני שנתיים וחצי כתבתי פוסט על אלהורות (אז עוד לא מצאתי לזה שם מסכם במילה אחת, אבל לאחרונה מישהו הוסיף לי את זה שם בתגובות). לא חשבתי להוסיף פרק המשך, אבל כיון שהשתנו נסיבות חיי, וכיון שלפני כמה חודשים גם פנתה אלי בנושא אדמית פרא (מעריב) כדי להתראיין לכתבה, אני תוהה אם להשלים את התמונה, איפה אני היום, כמה שנים אחרי.

את המילה "אלהורות" חידשו מתישהוא בחודשים האחרונים איפשהוא בווב הישראלי, אני יודע עליה רק שבועיים מתגובה בבלוג. אני אוהב שהיא קצרה וחסרת מקפים, אבל היא עדיין לא מושלמת. כמו אלכנס (unconference- דקונסטרוקציה של מבנה כנס) היא מזכירה את המונח unschooling שפירושו לימוד אבל דקונסטרוקציה של מוסכמות בית ספריות. כאן הכוונה לא להיות הורה בסגנון היפי כלשהוא אלא אי רצון בלגדל ילדים. במיוחד הכוונה איננה לכאלו שגילו את זה מאוחר מדי אלא לאנשים שישבו וחשבו והחליטו מראש שלא להכנס לזה.

הכתבה במעריב 'סגנון' התפרסמה הבוקר, 27 באוקטובר. גיליתי שלכתבה התראיין גם ניר יניב, שהוא סופר, מוסיקאי, הומוריסט, עורך "חלומות באספמיה" ובכלל אדם מוכשר, שחבל שאני לא נספר איתו ברשימה בגלל אחד הכשרונות האלו 🙂

הכתבה מאוד קיצרה את דברי (אני הרגשתי שאפילו הפכה בטעות כמה מכוונותי, אבל זה מה שיש). בהמשך אביא סריקה של כל הכתבה אם יאשרו לי, כרגע אני מביא כאן את התשובות לשאלות ששאלה אותי אדמית, עם עריכה מינימלית כדי להתאים לבלוג:

1. מתי החלטת לא להביא ילדים ומה היו השיקולים לכך?

אני לא חושב שהיה רגע ספציפי שהחלטתי לא להביא ילדים, אלא יותר משהו כמו תהליך בלתי מורגש של ההבנה שאני שונה כי לא הגעתי מעולם לרגע שבו מחליטים שכן רוצים ילדים. זו לא היתה תגובה למשהו בחיי, זה פשוט לא עלה כנושא למחשבה, עד שזה הפך בגיל מסוים לאייטם חשוב לדיון בדייט הראשון או השני. יש לפעמים משהו מטריד בכך שכשאתה במיעוט ממהרים להגדיר אותך על דרך השלילה. אף אחד לא טורח להגדיר אותך כלא-אספן-בולים או לא-עורך-דין אבל הכותר של "לא-רוצה-ילדים" הפך בשלב מסוים לתג ואף לאות קין, למרות שאני לא חושב שהתכוונתי אי פעם למרד אקטיבי כלשהוא במוסכמות.

כשעלה הנושא לאט לאט בשיחות הבנתי שפשוט מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא. לא חשבתי שאהיה טוב בזה, לא חשבתי שזה יהיה לי מענין או מאתגר. שלא תחשבו שאני לא אוהב ילדים, אני "דוד של כבוד" אצל הרבה מחברי שכן הקימו דור המשך, אבל אני פשוט לא מרגיש שזה מסלול שמעניין לי בחיים לטייל בו.

2. איך הסביבה מקבלת את הבחירה שלך? (משפחה, חברים, עבודה)

עם אמי היו לי מעט מאוד שיחות על הנושא, היא מעולם לא לחצה עלי. היתה לי רק שיחה אחת איתה שבה קצת ביזמתי היא היתה מוכנה להודות שקצת חבל לה שלא יהיו ממני נכדים (מה שדי הפתיע אותי כי אני לא ראיתי אצלה אף פעם נטיה או רמיזה לזה).

אני חושב שאין שום דבר פסול בלשבת ולחשוב פנימה, להבין את עצמך (וזה לא מסע שכל אחד טורח או נאלץ לעשותו), ולהגיע למסקנות, אפילו אם הן כל כך נון-קונפורמיסטיות. אני לא מחליט הרבה דברים כ"דווקא", חברי יעידו שאני פשוט לא הייתי אף פעם איש מרכז או נכנע לאופנות. תמיד טרחתי לעצור ולברר דברים בשביל עצמי. ערכים כמו "פטריוטיות" או "חתונה וילדים" הם מאוד קונפורמיסטיים תרבותית, ואני מעדיף להגיע למסקנותי לבד. לפעמים עם הרוב ולפעמים עם המיעוט. במקרה הזה במיעוט, אבל כל מי שהכיר אותי כמה זמן מקבל את זה בהבנה.

3. אילו בעיות המצב הזה מייצר ואילו יתרונות?

בחברה הישראלית ה"פרו ורבו" זה כבר לא ציווי דתי אלא נורמה חברתית שהסוטה ממנה מעורר מבטים. העובדה היא שבמדינות אחרות, אפילו קתוליות כמו איטליה או אורתודוכסיות כמו יוון, הילודה היא שלילית. לישראלי שהחליט לא להביא ילדים אין הרבה יתרונות (אולי מלבד החסכון הכלכלי והפנאי), ויש בהחלט הרבה חסרונות ובראשם דעות הסביבה והקושי במציאת בת זוג.

מאתרי שידוך ישראליים התייאשתי די מהר, כי אני לא "כריש" ומעט המסרים האישיים שהייתי שולח לרוב לא היו נענים. כאשר אתר "OKCupid" התחיל לצבור משתמשים ישראליים שמחתי לגלות שבכרטיס אפשר לבחור "אוהב ילדים אבל לא מעונין בילדים משלי". זה תיאר אותי מצוין. ביחד עם שאר דעותי על דת וחברה האתר התאים אותי להרבה נשים נון-קונפורמיסטיות. למשל כולן אתאיסטיות (עוד הגדרת שלילה מרגיזה), לפחות מחציתן מכריזות על עצמן דו-מיניות, ומענין שרובן המוחלט עוסק במחשבים ואינטרנט או בספרות (או שניהם). את זוגתי (שבאוגוסט עברתי לגור איתה בדירה חדשה) הכרתי בכלל בעבודה. מחשבים. מוזר, לא? 🙂

(הערה: בכתבה יוצא כאילו שאני אומר שמאתאיסטיות או דו מיניות לא תצא לי ישועה, אבל זו בדיוק הליבראליות שתואמת אותי. התשובה הזו בעצם יותר מתחברת לשאלה 8, למטה)

אבל הנה החסרון האמיתי – אני לא חיפשתי מעולם סטוצים, אני חיפשתי אהבה ועומק. אני אוהב נשים פתוחות ואמפתיות כמוני, אבל אלו תכונות שלרוב באות יחד עם הרצון להיות אמא. בתקופה מסוימת טיילתי קצת בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז, כשהבנתי שבאתרי שידוכים יהיו לי חיים קשים. המעטות שעניינו אותי כדייט פוטנציאלי התבררו לרוב כמתבודדות, או בעלות דעות קיצוניות נגד ילדים שקשה היה לי לעכל אותן, או שפשוט שנאו את המין הגברי כולו. אחת נשארה לי מאותה התקופה כידידה, והיה מעניין לגלות ששתיים מהאתר התבררו כידידות ותיקות שלי שלא ידעתי שהן "כאלו".

לתקופה ארוכה הייתי די מיואש. הבנתי שהרצון שלי בבת זוג "אימהית" באופיה, אבל שלא רוצה ילדים, הוא כמעט אוקסימורון. היה ברור שאצטרך להתפשר.

4. מה יקרה אם תתחרט בעתיד?

פעם אמרתי "אז אביא ילד בגיל 55, זה כבר קרה לאחרים". רצו החיים והבעיה פתרה את עצמה בדרך אחרת. פגשתי אישה נפלאה אבל גרושה עם ילד. כבר בהתחלה שמתי על השולחן את "הבעיה" ולולא עקשנותה של ש' זה לא היה ממשיך למערכת יחסים בכלל. תקופה ארוכה חשבתי שהחיים יסתדרו איכשהוא במגורים בנפרד, אבל מבחינה רגשית זה הפך לעומס. אחרי הרבה חששות ושיחות וגישושים, ומספר חודשים שבהם ביליתי יותר ימים בדירתה מאשר בביתי, גיליתי שאני ובנה מתחברים בסדר, ואנחנו יכולים לעשות את המעבר למגורים ביחד. מאוד עוזר שא' הוא גם ילד מאוד נבון וסקרן ויש לנו תחומי ענין משותפים ועל מה לדבר. אני לא יודע אם הייתי מסתדר עם ילד אחר באותו האופן. ש' לא רואה את עצמה מביאה עוד ילד לעולם, ולכן גישתי מוזרה אבל לא מפריעה לה. אני מצידי מתרכך עם הזמן ומנסה להיות שם בזוגיות בלי להיות אבא (וזה ממש לא קל).

עד עכשיו ילדים היו כיף בביקור אצל חברים, וכשהם מתעייפים או נכנסים מסיבה כלשהיא לטנטרום או משהו, אני הרגשתי רגוע. "הילד הוא לא שלי, אפשר להחזיר אותו להורים כמו DVD לוידאומט אחרי צפיה". עכשיו אני גר עם ילד באותו הבית, וזה לא אותו הדבר. כשאני נאלץ לטפל בעיניני משמעת ו"צומי" – אפשר לברוח לחדר אחר, לגעור או לבחור בדרך יותר סבלנית של "פירוק הפצצה" פסיכולוגי, אבל זה לא משהו שאני נהנה או מרגיש סיפוק ממנו. אני מגיע אל סיטואציות שבהן אני פחות אוהב את עצמי. אני נתקל ברגעי "הפכתי לאמא/אבא שלי!". זה לא משהו שאי פעם התחשק לי להגיע אליו, אבל אני מקבל שזה חלק מהחיים שלי, אם אני רוצה גם להנות מהזוגיות שיצרנו.

5. מהי הסיבה שבגללה לדעתך צריך להביא ילדים?

איזו שאלה? המשך הגזע האנושי היא מטרה ראויה בעיני, כמו גם תורשה ומגוון גנטי, ושאר סיבות יוטיליטריות. אני גם מקבל בהחלט שאנשים מרגישים את הצורך הרגשי של גידול ילדים, או את השליחות החברתית/דתית/לאומית או כל סיבה אחרת. אצלי השיקולים האלו פשוט אינם מצביעים באותו הכיוון ברמה האישית.

אגואיסטי? בהחלט! אני מודה. ההחלטה לא להביא ילדים היא אגואיסטית. אבל אני חושב שמכל הסיבות, גם ההחלטה להביא ילדים לעולם היא אגואיסטית למדי וטוב שכך. אם מישהו מרגיש שהבאת ילדים לעולם היא הקרבה אלטרואיסטית כדאי שיבדוק טוב במראה – או שהוא משלה את עצמו, או שהוא עושה את המשגה "הפולני" של חייו. ילד שיגדל בבית שהביא אותו "כי צריך" ולא כי הוא רצוי, לדעתי יקבל את המסר בצורה לא מודעת ויפנים אותו, והתוצאות יתבטאו בצורה שלילית כלשהיא. אגב, הרבה מחקרים קרימינולוגיים/אנתרופולוגיים לגבי נפילת רמות הפשע לסוגיו בצורה רוחבית ובכל ארה"ב לאורך שנות ה-90, הראו שלא היה קשר לחקיקה או אכיפה משטרתית, אלא אך ורק הכנסת ההפלות לחוק בשנות השבעים. בבת אחת פחתו דראסטית לידות של ילדים להורים שלא רצו אותם. אני חושב שזה אומר הרבה. זה גם מסר לכל מי שמביא ילדים מסיבות לא נכונות, למשל לחץ הורים או כנסיון להציל נישואין – דוגמא איומה בעיני, אבל אפשר לראות עשרות אלפים כאלו בארץ כל שנה. מעניין אם יש סטטיסטיקה אם זה עובד בטווח הרחוק. ההימור שלי הוא שלא.

6. איך המצב הזה משפיע על הרצון להיות בזוגיות? איך בנות זוג מקבלות את זה?

אני לא איש סטוצים, תמיד חיפשתי זוגיות יציבה וארוכה, אז אין קשר לחוסר הענין בגידול ילדים. הרבה נשים לא מקבלות את זה, במיוחד כשעוברים את גיל 28-30 הנושא הוא "שובר עסקה" מוחלט. אני מכיר רק מקרה אחד, חבר שלי שמאז גיל 16 עם אותה החברה כבר כמעט 25 שנה. בשלב די מוקדם הוא הודיע לזוגתו שאינו מעונין בילדים, היא הניחה שכשיבוא היום הוא ישנה את דעתו. ההבנה בגיל מאוחר יותר שזה לא המקרה היתה קשה, אבל בסוף האהבה ניצחה והיא ויתרה על אמהות למען זוגיות. אני לא מקנא בה על הדילמה, ואני מקווה שהיא שלמה עם ההחלטה.

7. האם היה לך מקרה בו עזבה אותך אישה בגלל סירובך להביא ילדים? ספר עליו.

ההבנה שאינני רוצה ילדים ושזו "בעיה" תרבותית התעוררה בזמן שהייתי במערכת זוגית. במקרה זוגתי דאז הייתה חולה במחלה אוטואימונית מאוד לא נעימה והיא העדיפה שלא להביא ילדים לעולם מפחד שהם יאלצו לטפל בה כשמחלתה תתדרדר יום אחד. כשהנושא עלה היה לה דיסונאנס מוזר מאוד, הרי שנינו לא רצינו ילדים, רק מסיבות מאוד שונות. למרות שבסוף נפרדנו על רקע שונה, אני לא יכול שלא לחשוב שענין הילדים לא שיחק שם תפקיד נסתר כלשהוא. לשמחתי היא בסוף פגשה מישהו נפלא ומסיבות שונות היא החליטה בכ"ז ללכת על זה, נולדו להם שתי בנות יפהפיות ונראה שהדאגות הרפואיות קיבלו פרופורציות אחרות.

8. אילו נשים לדעתך יכולות להתאים למודל הזוגי שלך לאור בחירתך?

אני מעולם לא ניסיתי לבנות מודל של מצב משפחתי כדי לרכז את נסיונות החיזור שלי לפי סקטורים, אני מתאר פשוט את החתכים שבהם נתקלתי: ראשית, יש נשים רבות שלא רוצות ילדים. חלקן ממש לא אוהבות ילדים, חלקן כמוני מעדיפות את המינון נמוך וללא אחריות כבדה אישית. לא לכולן זה דגל שהן גאות לנפנף בו בפורומים אינטרנטיים, אבל הן קיימות. שנית, ישנן נשים שנבצר מהן רפואית ללדת ואינן רוצות לאמץ, וכמובן יש אמהות חד הוריות שאין מעוניינות בעוד ילדים, במיוחד אם הילדים כבר בגיל צבא ובמגמת פריחה מהקן. מה שבטוח, מכל הגברים והנשים שהכרתי שאינם מעוניינים בילדים ושהעליתי איתם את הנושא (אני מעריך שמדובר בדגימה לא מייצגת של 30-40 אנשים), נראה שלרב זה לא בא עם אישיות אמפתית שדומה לשלי. מהבחינה הזו לי היתה בעיה יותר קשה למצוא בת זוג, אני מקווה שלאחרים בקהל הזה יש פחות בעיה, במיוחד שהילודה העולמית יורדת ואיתה הישראלית, אני מניח שהבעיה התרבותית הזו תתמסמס גם בתרבות הישראלית, וזוגות ללא ילדים לא יהיו חריגים בנוף.

אם יש לך משהו נוסף להגיד בכתבה שלא נשאל, אתה מוזמן לכתוב פרי סטייל.

הממ… יש לי הרבה מה להגיד מסביב על זה שילודה שלילית זה לא נורא כמו שחושבים ואפילו חשוב, אבל זה כבר לא קשור למערכות יחסים ולעיתון כמו "מעריב" אני בטוח, אלא יותר לענייני אקולוגיה, כלכלה, משברי משאבים וכולי. זה לא מעולם השיקולים האישיים שלי, אלא שיקולים שברור לי שבסוף ישפיעו על שאר העולם. אולי זה נושא לכתבה אחרת? (עוד פירוט בסדרת הקיימות בבלוג שלי)

לבסוף אני מוסיף לינק לרשימה חביבה שמצאתי השבוע בזכות יוסי לוי, על סיבות שבגללן לא כל הרווקים חסרי הילדים חייבים להקים משפחה 🙂

עדכון – לא קיבלתי עדיין אישור לפרסם סריקה של הכתבה בעצמי אבל ניר יניב פרסם, אז הנה עמוד ראשון ועמוד שני. הנה פוסט קודם שלו בנושא.

פורסם ב

אגרת מקלט האינטרנט

למי שלא עוקב, יש חוק הסדרים חדש. השנה הוא לפחות פורסם מראש ואפשר היה לדון בו כשבוע. שבוע בלבד. הוא אמור לעבור קריאה ראשונה הערב.

עוד לא התעמקתי בכל הסעיפים המטרידים (ויש כמה שאולי עוד אכתוב עליהם, אבל לא הספקתי לקרוא עליהם מספיק), אך הראשון שצץ בטוויטר היה הסעיף של אגרת רשות השידור על כל בעל מחשב (והיו נסיונות להשית אותו על כל בעל סמארטפון). הרבה אפשר להגיד על האגרה (קרי: נגדה). בין השאר שאין קשר בין המס המועלה לתקציב הרשות, שיש לה מנגנון גביה כל כך יקר (שהם לא מפרסמים עליו פרטים בדו"חות) שלא הצלחתי לקבל מהם תשובה על כמה אחוז מהגביה מוצא על מערכת הגביה עצמה. אני רוצה רק להוסיף רעיון שיפור, כיון שלא נראה שיש מצב לבטל מנגנונים בארץ, אז אני רוצה להציע סעיף תיקון. בקנדה ומדינות אחרות נאסף מס מדיות בסך 30% על דיסקים וקלטות, שמועבר לארגוני האמנים כפיצוי על פיראטיות של מוסיקה. גם אם נאמין שאלו הקפים מוצדקים של גביה, לא ברור אם יש הגיון בהענשת כלל האוכלוסיה בעלות בלי לשחרר מצד שני את החוק המגביל את זה.

אני מציע אם כך שמדינת ישראל תמשיך לגבות אגרה מכולם, כי לכולם יש ממילא רדיו או מחשב או סמארטפון או מה שלא יהיה, אבל תפנה מהגביה משאבים למפיצי המדיה כדי שיסתמו את הפה, ויעשו דה-קרימינליזציה של העתקת מוסיקה וסרטים. כל אזרח ישראלי יקבל פשוט מנוי על חשבון המדינה לגרובשארק, טיונויקי, הולו וכל שירות דומה אחר, ונגמר הענין. במצב כזה אני אשמח לשלם אגרה.

לחלופין, אם יתחילו להפיק תכניות ברמת ה-BBC מדי פעם (לא, עמוד האש כבר לא נחשב, עברו 30 שנה). אני אתרצה. אם יתנו להוריד אלי הביתה את התכנים שכספי הפיקו, אני בכלל אהיה בשמים. קחו דוגמא מרשות השידור הממלכתית של נורבגיה, ששמה את כל תכניה על שרת טורנטים. אבל בואו נתחיל מזה שלא ימכרו לי שהאגרה משלמת על הרדיו כשכל תחנות קול ישראל מלבד קול המוסיקה (תודה לאריס) מוצפות בפרסומות.

עוד פוסטים וחדשות על שמוק ההסדרים אפשר למצוא באגרגטור של חנן כהן. ניתוח פרטני של הדברים אפשר למצוא בסדרה של פוסטים בעבודה שחורה, נכון לרגע זה היא כבר בת ט"ו פרקים.

פורסם ב

שבוע הפרטיות

הידעתם ששבוע הפרטיות? אז זהו.

אגב, תשעה חודשים מאז הוגשה הבקשה למשרד התחבורה, כמעט חצי שנה מאז שהעמותה לחופש המידע חיזקה את זה במכתב (קצת צולע שטעה בשמי ובפרטי הסיפור), ועדיין לא קיבלתי תשובות. בינתיים אבל גיליתי שמועה לפיה חברה שמעסיק משרד התחבורה כדי לבדוק כשירות של נהגי משאיות משתמשת במבחני אישיות של כת הסיינטולוגיה בתהליך גיוס העובדים שלה. מה זה קשור? זה לא, עד שיוכח אחרת. זה רק מראה שיש דברים מאוד מוזרים בענן הספקים של המשרד 🙂

פורסם ב

גוגל מספחת את ההיסטוריה

כתבתי פה פעם שמדינת ישראל עושה שגיאה חמורה כשהיא מתקמצנת על קיטלוג ודיגוט אוצרות לאומיים, כולל ארכיון צה"ל וארכיונים לאומיים אחרים. בראיון עם דב ויינר לקריקטור העלינו את הדאגה שכדי לחסוך כסף, ישראל תתן לגוגל את הכבוד לסרוק ולשמור בעלות על סריקות שראוי שיהיו ברשות הציבור.


(חלק שני מתוך ארבעה של הראיון, ההתייחסות מתחילה בסביבות 1:40)

אשר יגורנו בא לנו. גוגל מתעתדים להשקיע את הכסף הנדרש לסריקת מגילות מים המלח (לא ברור כמה מהן), ותאפשר לקרוא אותן פלוס תרגום דרך שרתי גוגל, אבל כנראה לא להוריד את חומר הגלם לעיבוד בדרכים אחרות (בכ"ז, צריך להגן על ההשקעה). מדינת ישראל למעשה מושכת ידיה מהאחריות לסריקה והטיפול בחומר, ומשאירים ליד הנעלמה (לא כל כך) של כוחות השוק להחליט בשליטת מי יהיה המידע שאמור להנתן גולמית לחוקרים, אבל ישאר כנראה בבעלותה של גוגל.

פורסם ב

יהודית או דמוקרטית

הויכוח עלה שבוע שתי מדרגות לפחות (אם לא שלוש). מצד אחד מנסים להעביר פה חוקים מפחידים כמו חוק הטרור והדרישה להצהרת נאמנות בזמן ההתאזרחות מגובה ביכולת שר הפנים לשלול אזרחות. מצד שני כמובן באות המחאות שדרישה לנאמנות ל"מדינה יהודית" רק מלא יהודים היא יריקה בפנים. אני שואל מה בקשר לשאלת הנאמנות לדמוקרטיה? למה לא דורשים הצהרת נאמנות מכל מתאזרח חדש בלי שום הבדל דת וגזע? עם עמדה זו, מזדהים אגב גם הליגה נגד השמצה.

(כל זאת קורה, עם פחות או יותר קשר, בזמן שליברמן מבעיר עוד גזרות. שרים אירופאים מוחים לנתניהו ישירות כאשר התפלאו לגלות שעל ליברמן אין לו שליטה. אחרי שנתנו לו עוד צ'אנס לחזור בו, ליברמן נותן עוד התקפה ומנסה לשרוף את הגשרים האחרונים עם אירופה אחרי המהלכים המבריקים שלו מהחודשים האחרונים מול ארה"ב והאו"ם.)

מנגד לא היה הרבה רעש עד עכשיו. הפגנה קטנה פה, כמה טורים זועמים שם, ועכשיו סוף סוף התעוררה האופוזיציה והעלתה רעיון יפה – להכניס את מגילת העצמאות כחוק יסוד. הבעיה עכשיו בוערת על ראשו של ביבי כי הקואליציה לא אוהבת את חלק מהניסוחים שם. האם מגילת העצמאות דורשת שהמדינה תהיה דמוקרטית? בשיחה שהתפתחה בבאז הבהיר לי טל ירון שלא:

כתבת: "זו צריכה להיות מדינה דמוקרטית חילונית בעלת צביון יהודי. אני חושב שזה מה שמנסה מגילת העצמאות להגיד"
אתה מוזמן לקרוא את מגילת העצמאות, ולהראות לי היכן כתובה דמוקרטיה, או יש עדות לדמוקרטיה?

כתוב שם:
"ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל"

"זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות;"

נאמר מדינה יהודית + חוק השיבה ו"חרות, צדק ושלום, לאור חזונם של נביאי ישראל" היכן נאמר דמוקרטית?

את התשובה המאוזנת יותר אפשר למצוא בימים אלו בפיו של מרידור, כולל ציטוט נאה של צ'רצ'יל. דעתו כדעתי – העובדה שהמדינה מיועדת להיות בית לעם היהודי לא אומרת שאפשר לרגע אחד להתנהג כאילו זה צריך לדרוס את הדמוקרטיה. עדיין, טל מציב לי כמה שאלות לא רעות:

ואולי ננסה גישה אחרת. איך אתה חושב שיש לשמור על רוב יהודי? האם צריך לשמור על רוב יהודי? האם בכלל זאת צריכה להיות מדינה יהודית-דמוקרטית? אם לא, מה זה אמור להיות?

ועל כך עניתי שלא ברור לי שצריך לשמור על רוב יהודי בכל מחיר ובדרכים כוחניות ואנטי-דמוקרטיות שכאלו (שלא לדבר על אנטי-סביבתיות). ואז תקפתי את ענין ה"יהודית ודמוקרטית":

אם אדם טוען שהמדינה צריכה להיות יהודית, הרי שחוקי ההלכה והמשפט העברי קודמים לדמוקרטיה והחילונים צריכים להפוך להיות אזרחים סוג ב'. נשאר להחליט איזו יהדות היא היהדות הישראלית – האורתודוכסית? החסידית? הכיפות הסרוגות? בכל מקרה המדינה כרגע איננה יהודית, כי יהודים לא כובשים עם אחר, לא מתייחסים ככה לגרים, לא מעודדים מדיניות שבה שליש מהילדים במדינה מתחת קו העוני, לא משמידים את הארץ שניתנה לנו לשומרה, ועוד ועוד דוגמאות.

אם יטען שהמדינה דמוקרטית – שוב, עליו להוציא מהחוק את החוקים המפלים לפי דת, עדה, מגדר ורמת דתיות. כל כך הרבה מהם קיימים בחוק, אחרי 60+ שנים ללא חוקה, ובעודינו שולטים על עם כבוש בסגנון שמזכיר אפרטהייד, אפשר בבטחון מלא להגיד שאנחנו גם ספק לא דמוקרטיים.

אם אנחנו לא דמוקרטיים ולא יהודיים, לא ברור למה לדבר על שמירת צביון. לאיפה אתה (טל) שואף אם כך? למדינה יהודית או מדינה דמוקרטית? כי אני רואה בין השניים סתירה. אין דבר כזה "יהודית ודמוקרטית".

בשלב הזה של השיחה, ציטט לי טל את מגילת העצמאות (למעלה) ואמרתי נואש…

אתה צודק שישראל מעולם לא הוכרזה כנראה כדמוקרטית, ואני צריך להודות על כל פרור דמוקרטי או פסבדו-דמוקרטי שאני מוצא בה, ולא לבכות על מה שנלקח כל עוד הוא לא מוריד מיהדותה.

מה שהבנתי, שכל עוד אין חוק יסוד שאומר שישראל אמורה להיות דמוקרטית, אין מה להלחם כאן על דמוקרטיה בעצם.

וטל עונה:

המדינה הוגדרה כיהודית, השואפת לשיווין לכל אזרחיה. הדרך לעשות את זה יכולה להתרחש באמצעות תיאוקרטיה חרדית (ספק אם נגיע לשיוויון), או לחלופין אנרכיה מוסרית. אתה, אני ושאר המעוניינים שואלים איך לקיים כאן מדינה יהודית. התשובה הנוכנה ביותר כרגע, היא באמצעות דמוקרטיה. יכול להיות שמחר נמצא שהדרך לעשות זאת היא באמצעות אנרכיה-מוסרית או דמוקרטיה אמיתית (ישירה).

זאת קודם כל מדינה יהודית. איך לחיות על פי חזון הנביאים, זה כבר דיון ארוך. יהיה עליך, להוכיח שהדרך לשמור אותה יהודית ושיוויונית, זה על ידי דמוקרטיה.

ושי הוסיף:

מדינת הלאום היהודי היא לא מדינת הדת היהודית – הלאום והדת הם מושגים קשורים, אבל מאז התנועה הציונית, שהיתה בעיקרה חילונית, הם לא מושגים זהים.

אפשר לטעון שדמוקרטיה ומדינת לאום הם מושגים הסותרים זה את זה, ורק מדינת כל אזרחיה היא דמוקרטית. ואני אפילו מוכן להסכים כעקרון. אבל בעולם המצוי (לעומת העולם הרצוי) צריך מדינת לאום לעם היהודי ע"מ לוודא המשך קיום.

אז לטעמי, ישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, חילונית, ודמוקרטית ככל הניתן במגבלות שמירת האופי הלאומי. מכאן נגזרת למשל הוואלידיות של חוק השבות, או אי גיוס ערבים לצבא.

כיון שאני נולדתי על ברכי ציונות סוציאליסטית, חניך השומר הצעיר, דעותי בנושא הן שהדמוקרטיה ושוויון קודמת להעדפה לתרבות, לאום או דת כלשהיא. יש להיות אזרח בדמוקרטיה, ומתוקף זה בא החופש להיות יהודי, או אתאיסט חופשי וכולי, לבחור לי שפה ומנהגים וקהילה. ראשי תנועת ההתיישבות הסוציאליסטית – שוחט, סאלד, רופין, בובר, חזן ואחרים שדגלו בציונות דמוקרטית, בשתי מדינות לשני עמים. אני יודע שזה לא מראה מקום טוב, אבל תפתחו פשוט ויקיפדיה בערך "ציונות" ותראו כמה קולות שונים היו תמיד. לי בכלל לא ברור איך אחרי רצח עם וכל כך הרבה תרומה לפילוסופיה של תנועת ההשכלה אנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשים לאומנות לפני דמוקרטיה במדינה הזו.

אני אשמח אם בכל זאת תנסו לשכנע אותי אחרת…