קטגוריה: דמוקרטיה

דמוקרטיה, תרבות דמוקרטית בחיים האמיתיים וברשת, דמוקרטיה מקוונת, וכמובן פוליטיקה.

פורסם ב

הספירה לאחור – הכנסת תצביע ביום שני

יהיה מסד נתינים או לא יהיה? בעוד כמאה שעות נדע.

קיווינו שהשר ישי אכן יכנס ועדת מומחים לבדוק חלופות (כפי שהבטיח בכנס בבינתחומי) אבל המהלך הופל, או שאולי לא היתה מעולם כוונה להוציאו אל הפועל. התוכניות להפגין במוצ"ש הבא נפלו עקב הקדמת ההצבעה, ולמרות שגם האופנוענים יצאו להפגין במוצ"ש, נראה שגם מתנגדי החוק יקיימו עצרת. אנחנו בודקים את האפשרות של מחאה שקטה יותר או פחות ליד הכנסת ביום שני, כשנכנסות מכוניות הח"כים להצביע, ויהונתן קלינגר יפעיל לובי בתוך הכנסת בעזרת הח"כים שתומכים. הם מחפשים עוד מתנדבים, אז פנו אליו.

מה נעשה בינתיים:

  • מטה המאבק שלח לח"כים חומר קריאה.
  • מוקמת עמותה להגנה על זכויותינו בעידן הדיגיטלי. השם הסופי יוחלט ביומיים הקרובים ונצא לעיתונות עם ניר עמדה רשמי. עדכונים יבואו. היקף הפעילות לא יהיה דומה ל-EFF האמריקני, אלא אם יצטרפו פעילים בעוד תחומים, אנחנו בינתיים נתחיל מכיסוי בעיות המאגרים והמעקבים למיניהם (מצלמות רחוב, מאגרים רפואיים, וכולי).

אם אתם רוצים לכתוב לח"כים את דעתכם, הפצרות אחרונות, הדגישו שביום שני יעלה החוק להצבעה בקריאה שניה, והם חייבים להצביע בעד ההסתייגות מסעיף 10, הלא הוא המאגר הביומטרי עצמו.
לפי כל הסימנים הבינלאומיים, דרישות מנהלות התעופה ומשרדי החוץ, אין דרך להמנע מתעודות ביומטריות (הלוואי שאפשר היה). אבל אפשר תעודות חכמות, קשות לזיוף וללא מאגר מרכזי!

פורסם ב

הפרלמנט פתוח והיד רושמת

לפני כמה שעות שמעתי בגל"צ את הדיווח על ההכנות לקראת פתיחת מושב התש"ע של הכנסת. אייטם ראשון במסגרת השידור החי מחר בגל"צ החל מ-16:00, ינאם גם נשיא המדינה. חבל שלא ידעתי דבר כזה קודם, השכל בא מאוחר – יועצו של פרס לעניני מדע וטכנולוגיה הוא משפטן בשם יהונתן אדירי, שבילה את הקיץ באוניברסיטת הסינגולאריטי עם ידידי שי! כתבתי לו מכתב יפה וביקשתי משי להעביר לו, קריאה לנשיא להעלות את המודעות לבעיות הסכנה לפרטיות והבטחון שבחקיקה הקרובה ואלו שעוד נכונו לנו בהמשך. ציינתי שיש רוח גבית ממומחים, השר איתן והיו"ר ריבלין נגד הבעיות בחוק, ושקריאה מצידוכביטחוניסט מחד, וכאזרח הראשון של המדינה מאידך, תוכל אולי לסייע.

האייטמים האחרים בגל"צ היו יותר אזוטריים אבל הנה שניים הזויים שמעניין איך YNET תפרו יפה ביחד: הראשון הוא שהזכיין החדש של מזנון הכנסת מסרב למכור לח"כים בהקפה, כי מנסיונם של מספר קודמים שלו במקום, רבים אינם משלמים את חובם(!). בחלקו השני של האייטם מדווחים לנו YNET כי ריבלין אישר פתיחתו של "מועדון ח"כים לשעבר" מיוזמתם של אריה ביבי ועמותת הח"כים לשעבר (יש כזו!), שיהיה למסכנים איזה חדר לשבת לנוח, לגלוש בכמה מחשבים באינטרנט, מזכירה לתזז, במקום שהמסכנים יחפשו מקום לשבת במסדרונות כמו הומלסים או יציקו לחברים שלהם שאמורים לעבוד שם…

ואני אומר:

* שלמו את המועדון מכיסכם. אם אין לכם צורך בחיפוש עבודה כנראה שהרווחתם יותר מדי משכורת או השארתם חובות במזנון.
* יש לכם עמותה? העמותה מוזמנת לממן את המזכירה, החשמל, חיבור האינטרנט ושכר הדירה…
* לא ברור לי למה המועדון צריך להיות בשטח הכנסת, אלא אם כן אתם שם בגלל שאתם ממשיכים לעזור ללוביסטים שמשמנים עדיין את כיסיכם בגלל קשרי עבר טובים…

לא, באמת. אני הייתי שמח לדעת מי הם אותם ח"כים לשעבר שמסתובבים "כמו פורפרות" (לשון הכתבה) בכנסת אחרי סוף כהונתם, שלא לצורך עזרה ספציפית לח"כים אחרים לבקשת מפלגתם או במימונה. מה הם עושים שם? אם המפלגות בכנסת רוצות לממן להם מועדון אני מאוד מקווה שבמינימום זה אומר שמורידים להם את זה מתקציבי מימון מפלגות ולא מהכיס שלנו. איזה סיפור מוזר!

פורסם ב

דייויד ברין: "פרטיות היתה אופנה חולפת, וטוב שכך"

You have zero privacy anyway, get over it.
— Scott McNealy on consumer privacy, January 1999

כדי להיות יסודי בסדרה הזו, צריך גם ייצוג מהקיצון הרחוק של הסקאלה, אפילו אם היא תשמע לכם מוגזמת, יש לה הצדקות וכמה תומכים. הכירו את הגישה של דייויד ברין, מדען וסופר מד"ב ותיק שלוקח את מקנילי עוד צעד וטוען כך: הפרטיות היא רעיון חדשני וחולף, כשגדלנו בחברה השבטית לא היתה לנו פרטיות כי כולם חיו בתחת של כולם, גם לא היתה לנו אפילו כמיהה למושג כי לא היתה לנו ממש פרטיות תחת שלטונות מלוכניים, והיום המון חברות יודעות עלינו המון ממילא, והאנשים נותנים בשמחה את כל הפרטים למפרסמים, סוחרים ושאר גופים, ולמרות שעדיין יש התנגדות תרבותית קלה להפנים את זה ((דיסקסתי את זה בפוסט הקודם וראו הרחבה אצל כרמל בפוסט הנהדר "אמא, צאי לי מהבלוג!")), אנחנו בדרך לחברה של שקיפות טוטאלית. התערטלות תהיה הדרך הטובה ביותר להרגיש נינוח, כשאין לך מה מהסתיר. כך גם אפשר לשמור על השומרים, תרד רמת הפשיעה כי לאנשים לא יהיה איך להתחבא – אדם לא שקוף יחשב אוטומטית לחשוד, וכולי…

התגובה האוטומטית שלי היא שהגישה הזו חביבה בתור משחק אינטלקטואלי לספר מד"ב, אבל טען לי בלהט חברי הטוב שי מכנס שזו הדרך הנכונה להתכונן לעתיד. ניסיתי לטעון שאין מצב שמדינה כמו ישראל תוכל להיות שקופה כשיש לה כל כך הרבה אויבים שישמחו לנצל את זה, ובכלל ברמה האישית – אם כולם שקופים, לפושעים יש יותר כוח עליך מאשר לך עליהם – כי אם שמירת סודות תוצא מהנורמה (או אף מהחוק), הרי שרק לפורעי חוק תשמר הפרטיות. שי כמובן לקח את הרמיזה שלי לטיעון המפורסם של ה-NRA כי "אם תוציאו רובים מהחוק הרי שרק לפורעי החוק יהיה נשק", וכדי לחזק את טענתו שעדיף בלי סודות, הוא הקביל כי בחברה שאין בה כלי נשק יש פחות פשעים אלימים. כמה חבל שהסטטיסטיקה מראה שההפך הוא הנכון. המדינות בארה"ב שמקפידות על פיקוח הנשק הן האלימות ביותר, ואילו השקטות ביותר הן אלו שמתירות להסתובב עם נשק סמוי ואפילו לא רשום. אני עדיין מחכה ממנו לדימויים מוצלחים יותר או טיעונים משכנעים יותר 🙂 אני לא חושב שהמין האנושי (לפחות לא מי שגדל בחברה חופשית ולא כנתין של דיקטטור) יכול בשלב זה להתמודד בשלווה שכזו עם המעבר, גם אם אין לו מה להסתיר אישית…

אצטט גם את הכלכלן דייויד פרידמן (עוד על גישתו בפוסט אחר). בתגובה לברין, הוא מסכים שלשקיפות קיצונית יש המון יתרונות של "שמירה על השומרים" אבל מעלה את החששות שלי לגבי מה שזה יעשה לנו התנהגותית, כשאנחנו חיים בהנחה תמידית שאנחנו תמיד תחת עין פקוחה:

For a more extreme example, consider a primitive society such as Samoa. Multiple families share a single house – without walls. While there is no internet to spread information, the community is small enough to make gossip an adequate substitute. Infants are trained early on not to make noise. Adults rarely express hostility.10 Most of the time, someone may be watching – so you alter your behavior accordingly. If you do not want your neighbors to know what you are thinking or feeling, you avoid clearly expressing yourself in words or facial expression. You have adapted your life to a transparent society.

Ultimately this comes down to two strategies, both familiar to most of us in other contexts. One is not to let anyone know your secrets – to live as an island. The other is to communicate in code, to use words or expressions that your intimates will correctly interpret and others will not. For a milder version of the same approach, consider parents who talk to each other in a foreign language when they do not want their children to understand what they are saying, or a translation of a Chinese novel I once came across, with the pornographic passages translated into Latin instead of English.

In Brin’s future transparent society, many of us will become less willing to express our opinions of our boss, employees, ex-wife, or present husband in any public place. People will become less expressive and more self-contained, conversation bland or cryptic. If some spaces are still private, more of social life will shift to them. If every place is public, we have stepped back at least several centuries, arguably several millennia.

לא יכולתי לסכם את זה יותר טוב…

אם תרצו לקרוא עוד על התגובות שהספר עורר, הנה ביקורתו של ברוס שנאייר, והנה תשובתו של דייויד לברוס.

פורסם ב

פרדוקס הפרטיות

האם אנשים שמים לב כשהפרטיות שלהם נלקחת או שהם מאפשרים זאת בשמחה בלי להבין על מה הם מוותרים? הבעיה היא לרוב שאנשים מגלים שהנושא בעיתי רק כשזה פוגע בהם אישית. המושג כל כך אמורפי, ובמיוחד בעולם של מידע אישי ממוחשב, שלפעמים קל לי יותר להסביר מכניקת קוונטום (שזה נושא שאני מבין עוד פחות).

כבר ציטטתי פעם את הירשאוגה במאמר מדה-מרקר: "מדוע אם כן אותם ישראלים שמזדרזים לשתף את ציבור הגולשים במעלליהם האינטימיים ביותר בטוויטר ובפייסבוק חוששים מהקמתו של מאגר ביומטרי?", והשאלה באמת מטרידה אותי. האם אנשים באמת חרדים לפרטיותם, או שהם סתם רוכבים על גל ה-slacktivism כי בפרופיל זה נראה קוּל שיש לך דעה על משהו? מי הם אותם אלפי פייסבוקאים חברי הקבוצות נגד החוק הביומטרי שלא נענו לקריאתי/קריאתינו להרשם לקבלת עדכונים מחוץ לפייסבוק, שהוא בעיני אולי אסון הפרטיות המטריד ביותר ברשת אי פעם? עד לכתיבת שורות אלו נרשמו ששה אנשים.

בפוסט הקודם בסדרה הצגתי את מאמציו של ד"ר דניאל סולוב לנסח תאורית פרטיות שאפשר יהיה לבנות עליה חקיקה ושיח במשפחת מושגים מוסכמת יותר ואולי חוצת תרבויות. בפוסט הזה אני שואל אם יש פואנטה. סולוב מדבר על הבעיתיות בספרו הקודם "עתיד המוניטין: רכילות, שמועות ופרטיות ברשת", שדן בסתירה של פרדוקס הפרטיות והרשתות החברתיות. למידע נוסף הנה הרצאה שלו על הגנת פרטיות בעולם מקוון, עם התייחסות לאיזון מול חוקי קופירייט וחופש הביטוי (לא מפליא אתכם בוודאי שבארה"ב הקופירייט יותר חזק מהגנת הפרטיות וחופש הביטוי גם יחד…) והנה עוד ראיון מוקלט איתו על הספר.

האם אנשים בכלל רוצים בפרטיות? בספר הוא מנסה להדגים עד כמה דיכוטומיים האנשים בגישה שלהם לפרטיות, הם אומרים שאכפת להם מהפרטיות שלהם אבל הם לא מתנהגים בהתאם. כמו שאמרתי – רוב האנשים לא יודעים שאכפת להם מפרטיות עד שהם חוטפים את הנשיכה הראשונה. אין לנו כלים תרבותיים לטפל ברכילות כל כך ציבורית וגלובלית, וברור שרוב המין האנושי פשוט עוד לא "עיכל" את המדיום, לא פיתח את המנגנונים הרגשיים להבין אותו. סולוב מדגים בספרו:

Some teenagers have contradictory ambitions for their posts. One teenager interviewed for a story in the New York Times Magazine explained that "he wanted his posts to be read, and feared that people would read them, and hoped that people would read them, and didn't care if people read them"

Although at first blush the teenager's statement doesn't make much sense, its self-contradictions actually capture the ambivalent attitudes of many bloggers. Writing blog posts is exciting in many ways. It can be cathartic. It can be fun to express oneself openly. People enjoy venturing their deepest secrets, hoping for a sense of acceptance or understanding or even just a bit of attention. One blogger wrote: "Maintaining a blog with no one visiting or commenting would be [as] sad as a clown doing a show with no one watching"

סולוב ממשיך ואומר שבאיזשהוא מקום זה כבר זולג לפסיכולוגיה ומפנה לעבודותיהם של דיינה בוייד וג'ודית' דונאת' (שהתארחה השנה באוניברסיטה הפתוחה). והסיכום? בגדול סולוב אומר "חינוך! חינוך! חינוך!" ושפתרונות יבואו כשרשתות חברתיות ואתרים יציעו יותר ויותר אפשרויות להגבלת מעגל התפוצה והנגישות של המידע, כשתבוא הדרישה מהקהל. הוא מודה שלא את הכל אפשר לעצור בעזרת חוקים, אבל גם טוען שבשל כך צריך חוקי עונשין עוד יותר מאיימים כדי שאנשים לא ימהרו לעשות לינצ'ים רשתיים ורצח אופי גלובאלי. אני חושש שקשה לי להסכים שזה יעזור במשהו, וממעבר לא יסודי על הספר נראה שהוא מתחמק לחלוטין מלדון בחבות החוקית של האתר המארח לגבי דליפות מכוונות או לא מכוונות של מידע של המשתמשים. כמו שאומר סטולמן – פשוט אל תשימו את המידע בעננים אם אתם רוצים לשמור עליו בשליטתכם.

יותר אקוטי לענין העכשוי שלי: אני עדיין לא מצאתי אצלו פתרונות לגבי שאלת חוקים למגבלות ופיקוח על מאגרי מידע ממשלתיים. אני ממשיך לחפור בעוד ספרים ואתרים. בשבוע הבא עוד פוסטים בסדרה זו.

חג שמח!

פורסם ב

לא ברור אם אפשר בכלל להגדיר "פרטיות"

כדי שהחוק יוכל לעזור לנו להתגונן, צריך להגדיר מה היא פרטיות. כמו שהכותרת מציינת, יש בעיתיות בסיסית שעוד לא נפתרה. זהו הפוסט השני שלי בסדרה על פרטיות.

סנטימטר אחרי סנטימטר, מידע אישי שלנו נרשם ע"י השלטונות, ואח"כ דולף או נמכר. לפעמים יש נפגע בודד, לפעמים הדליפה היא של כל מרשם התושבים. לפעמים זה עולה בכסף ולפעמים זה מפחיד ברמה הפסיכולוגית. עוד הרבה לפני המאגר הביומטרי, התווכחנו על שיתוף נתוני רשות הרישוי עם חברת דרך ארץ. זה היה אחד מהאירועים הראשונים בנוגע להזניית מאגרי מידע ממשלתיים בארץ, שזכו להד באוכלוסית הגיקים אבל כמעט שבכלל לא בעיתונות. אגב, עם או בלי קשר, שר התחבולה דאז היה אחד מאיר שטרית. איזה קטע.

אח"כ בא חוק נתוני תקשורת, צנזורשת ושאר יוזמות. המשטרה עוד לא נואשה מלנסות להשתמש במעקב אחרי הסלולארים שלנו כדי לשלוח לנו דוחות מהירות אוטומטיים. "נתוני תקשורת" כבר נותן להם יכולת מפתה לחפש אשמים מתחת לאור פנס מאגר המידע, וכבר נשפכה ביקורת אם זה משפר או מדרדר את איכות עבודת הבילוש שלהם.

האם גישה חופשית למעקב אחרי תנועותינו הסלולאריות ע"י רשויות הבטחון זו בעיה או חיזוק הבטחון האישי? ומה כאשר אנחנו נותנים את המידע למפרסם בתמורה למבצעים-תלויי-מיקום? או מפרסמים את מיקומינו הגיאוגראפי באפליקציות סלולאריות חברתיות שונות? האם זה בסדר שהמשטרה צופה ביותר ויותר ערים בארץ במעגל סגור? האם באנגליה זה מצדיק את כמות הפשעים המשנית שזה מנע או פתר? האם זה יותר טוב או פחות טוב שהם יוצאים במבצע "והצצת לרעך כמוך"? מהו הקו האדום, בעצם, אם לשוטר היום מותר לחפש בכליו של עובר אורח שנראה לו חשוד, או לפרוץ לבית לחיפוש ללא צו אם הוא "חשד שיש שם סמים"? מה ההקבלה או ההבדל בין הזכות לפרטיות במרחב הפיסי, לבין מעקב משטרתי אלקטרוני, שליפה ממאגרי משרד הפנים, דאן אנד ברדסטריט, או מפרסם שמכוון אלי לפי מידע על רכישות עבר שעשיתי או מקומות בהם הסתובבתי?

פרטיות זה מעקב? ניצול או הטרדה? פריצה למרחב האישי הפיסי? הוירטואלי? והרי זה גם כשמישהו כותב שטויות בשמי, או עושה אולי פעולות כלכליות (או פליליות) בשמי. המדינה חוזרת על המנטרות שפלישה לפרטיותי הכרחית לשמירה על בטחוני או להבטחת זכויותי, אבל מה עם הזכות לפרטיות? יש בארץ חוק להגנת פרטיות, אבל הוא אינו חוק יסוד, והפרטיות אינה בדיוק ערך נעלה ומרכזי בישראליות המודרנית – ואולי בכל העולם בעצם. לא אצל כולם הקו האדום עובר באותו המקום, אז איפה יקבע החוק את הסף, ואיך יגדירו את הפרטיות כדי שהחוק יוכל להגן עליה?

פרטיות היא דבר שאינו מובן מאליו, ולצערנו צריך לשמור עליו באופן אקטיבי. מילא מידע שקל להעתיק (ועוד לא קל לאנשים לעכל עד כמה), אבל רוב האנשים לא מודעים אפילו למה שאפשר לעולל לפרטיות עקב הזנחה בעולם החפצים הפיסיים, ואני לא מדבר רק על כייסים. סתם דוגמא – אני שנים נחרדתי מהרעיון של השארת המפתחות שלי תקועים על מחזיק המפתחות בתוך עגלת הקניות. שנים דימיינתי איך מישהו ישלוף את הצרור כשאני לא מסתכל לרגע, וירוץ לגנוב לי את המכונית או יעתיק את המפתחות בשעווה ויעקוב אחרי הביתה. משום מה הנחתי שזה קיים וקורה כל הזמן, אבל השבוע הסתבר שהמוח הקרימינלי שלי הקדים בכמה שנים את הפושעים ועוד יותר את המשטרה, כי המשטרה תפסה חבורה שעשתה בדיוק את זה בחודשים האחרונים, וטוענת שהם מאוד התפעלו ולקח להם המון זמן להבין איך ומה הם עושים. אממ…

סולוב מביא אותה בהפוכה

הגדרות של פילוסופים ומחוקקים לגבי פרטיות לא חסרות, אבל רב החוקים היום באים מהכיוון של שיח על פרטיות וקנין פיסיים. חסרים להם כלים לטפל במצב המודרני, כשהרבה מה"קנין הרוחני" שלנו ומידע עלינו נמצא ברשת, או במחשב שאפשר לפרוץ אליו, וכולי. אם השרת מחובר לחשמל ולרשת, פקטות TCP/IP נכנסות ויוצאות, ומבחינת תזוזת אטומים העולם לא השתנה, ההגדרות של "פריצה" ו"שימוש לרעה" חייבות איכשהוא להיות מוגדרות בכ"ז בחוק, אבל הנוסחים תמיד מאחרים את רכבת הטכנולוגיה והטרמינולוגיה תמיד לא מספיקה או בעייתית. השם הבולט באקדמיה (ככל שהצלחתי לחפור) שמנסה לעשות סדר בעיניינים הוא דניאל סולוב, בספר "להבין פרטיות", שם הוא מקמט ומעיף לפח את הנסיונות שהיו לפניו להגדיר פרטיות, ומנסה לבנות תאוריה חדשה שתבנה "מלמטה למעלה", במקום לבוא מרעיונות מופשטים של זכויות פרט ותפרוט אותם לפרוטות. לטענתו יש לכל אדם משקל שונה על חשיבות הפרטיות שלו בתלות בקונטקסט, כלומר יש תחומים בחיים שלנו שבהם אנחנו מוכנים לוותר על סוג פרטיות תמורת רווח כלשהוא (כלכלי, חברתי, אינטלקטואלי, רגשי וכולי) ויש מקומות שבהם נשקול אחרת לגמרי. לכן ככלל – טוען סולוב – פרטיות צריכה להמדד לפי האינטרס של כלל החברה ולא לפי זכויותיו של הפרט.

להבנתי מהתקצירים שקראתי, הוא טוען בגדול שההגדרה של משהו כפרטי היא מטושטשת מטבעה (ולכן אין לבנות עליה חקיקה), ואישית כי היא פחות או יותר מתחילה ברגע שאנחנו מודעים לכך שפלישה או נגיעה במידע או רכוש "מביאה לנו סעיף". לכן הוא מדלג על הגדרת הפרטיות ועובר במקום זה לדבר על הפגיעה בה ועל האיזון בין הזכות לפרטיות לבין אלו של ביטוי חופשי וקנין, שעלולות לסתור אותה. לצורך כך סולוב בנה טקסונומיה של 16 התקפות על פרטיות:
1. איסוף מידע: מעקב, תחקור.
2. עיבוד מידע: אגרגציה, זיהוי, ערעור בטחון אישי, שימוש משני, הוצאה מהכלל.
3. הפצת מידע: שבירת אמון, גילוי סוד, חשיפה, הגברת נגישות, סחיטה, לקיחה ((אני מניח שכולל גניבה והלאמה, לא הייתי בטוח איך לתרגם. במקור – Appropriation)), סילוף.
4. פלישה: חדירה, הפרעה בתהליך החלטה.

ישנן כמובן התקפות דרך יותר מוקטור אחד. אני משאיר כתרגיל לקוראים לספור דרך כמה וקטורים פוגע המאגר הביומטרי בפרטיות האזרחים לפי רשימה זו, אפילו אם לא ידלוף. אני ספרתי חמישה לפחות, וזה בשמרנות.

סולוב מציע תאוריה של פרטיות כבסיס לשיח, לתכנון מערכות ולחקיקה עתידית. העבודה נראית מאוד מרשימה אבל יש לה גם ביקורות, הנה אחת מעניינת במיוחד בעיני, שמשבחת את היקף העבודה (תוך כדי שהיא מסכמת אותה בצורה מצוינת וכמעט חוסכת לקנות את הספר) אבל מוצאת בעייתיות בכך שהתאוריה שהוא מנסה לבנות מופשטת מדי כי היא לא מאגדת שאלות של צדק וזכויות. המבקר גם טוען שעד כמה שנסיונו של סולוב לבנות את התאוריה שלו בוואקום פראגמטי, היא עדיין עמוסה בהשפעות של ערכיו הסוביקטיביים (כמו העדפת פרטיות על חופש ביטוי), ולמעשה שוב נופלת בחלק מאותם בורות שסולוב פתח בסימון, גידור והבטחה שלא ליפול בהם שוב. המאמר מסכם שהמאמץ מצוין ומרשים אבל כושל, ולמרות זאת אומר שאין להתעלם ממנו, כי הוא מקיף ומספיק מעורר מחשבות שיש סיכוי טוב שהוא יככב בציטוטים בכל דיון בנושא בעתיד.

פורסם ב

העקשנות השתלמה עד היום, האם יוּתַר להתעקש בעתיד?

לוקח לי לאחרונה יותר מדי זמן לרוקן את תיבת הדואר הנכנס 🙂

למי שתהה על מה בדיוק עובדים באקדמיה כל השנים במחקר בסיסי, ולמה אלו המחקרים שזוכים בנובל ופחות אלו שמתבצעים בחברות מסחריות, הנה כתבה מצוינת על מפעל חייה של פרופסור עדה יונת, כלת פרסי ישראל, וולף ונובל, שמוכיחה עד כמה העקשנות חשובה. הכתבה מעולה, אין לי מה להוסיף מלבד ברכות חמות לזוכה!

אבל לצד הסיפור הזה יש סיפורי לווין. חבל שישראל תפיק פחות ופחות סיפורי הצלחה כאלו בעתיד אם מערכת החינוך לא תבנה מחדש ואם לא תעצר התדרדרותה של ההשכלה הגבוהה בארץ. חדשות 2 ציטטו שבריחת המוחות שלנו כל כך חמורה שהיום רבע מהחוקרים המובילים באוניברסיטאות בארה"ב הם ישראלים לשעבר; לא יודע מאיפה הופק הנתון הקיצוני אבל הוא היה מבהיל גם אם 10% ולא רבע היה המספר שנקוב בו, כי מדענים שעזבו אוניברסיטה לא ילמדו בה את הדור הבא. אם עוד לא ראיתם את סדרת הכתבות של דנה וייס על הנושא בערוץ שתיים, קחו גלולת מצברוח לפני שתצפו: חלק ראשון, שני, ושלישי.

ואחרון ולא חביב, הקשר למאבק הנוכחי. הפרופסורים יונת ואהרונוב היו חתומים על מכתב הפרופסורים המקורי, וגם קיבלו עם כל השאר את נהמתו המזלזלת של שטרית. קלינגר בונה מזה ספין פרובוקטיבי שקוף, אבל מצביע על העובדה החשובה שיו"ר ועדת המדע (עם תואר ראשון בביוכימיה ומיקרוביולוגיה) לא טרח עד עכשיו להתנצל או להסביר את דבריו, במיוחד אחרי מועמדותו של אהרונוב וזכייתה של יונת, ואפילו לא לפרסם איזו ברכה מטעם ועדת המדע. לצערי זה מבליט בשבילי עוד יותר את הבעיתיות באיש, ובמקום שתפס במערכת השלטון. יו"ר ועדת מדע שלא מקדם את המדע, לא דואג למקומו בסדר היום הכלכלי וגם לא מכבד במעט את בכירי נציגיו. זו רק דוגמא קטנה מבין רבות אחרות איך נוצרת לנו פה מדינה פחות חופשית ופחות תחרותית מול עינינו. כבר היום חופש התנועה הוא סלקטיבי, אל תתפלאו אם יום אחד גם חופש אקדמי יהיה לוקסוס (בארה"ב הוא כבר מאוים), ואין לי ספק שבעקבותיו יבואו חופש הביטוי וזכויות אחרות, אחרי הכל גרסאות הבטא שנבדקות על עכברי הנסיון הנצחיים.

כאמור, "אור לגויים, עאלק.."