ארוחת הויסקי החודשית של מועדון הויסקי עמדה השבוע בסימן זיקוק. יוני הדגים לנו זיקוק בדוד קטן על גזיה, יצא לנו לרחרח את האצטוניות של הHEAD ואת האיכסה של הTAIL, לשמוע קצת הסטוריה ולהריץ השערות פרועות על ויסקי ישראלי. מסתבר שנרקמת תוכנית זדונית להביא כמה חביות ישר אחרי זיקוק מאראן ולנסות ליישן אותן בכמה מקומות שונים בארץ לראות איפה היישון משפיע על הטעם, וקצב התנדפות האיינג'ל'ז שייר, כי כידוע במקומות יבשים יותר יתנדפו יותר מים ואחוז האלכוהול יעלה ואילו במקומות אחרים יתנדף יותר אלכוהול והאחוז ירד. האם יש השפעה אמיתית מאיכות האוויר? יש טענות שטעם הים בלגאוולין או לאפרואייג בא בכלל מהכבול של הליתות ולא מהאוויר במחסנים…
יוני הכריז שהוא ירכז בקרוב קבוצות מיקוד לגבי מה אנשים אוהבים ואיזה סוג זיקוק להביא. אני אישית סקרן לדעת איך ישפיע טעם של כבול ישראלי על הויסקי. הופרחו רעיונות שמי החיים יוכלו להתיין במרתף ליד הכינרת ולהמכר עם טוויסט דתי. כמובן שלקרוא לתוצר "הולי ספיריט" זה מפתה גם כן. אבל אחד הרעיונות שהועלו היה יישון ליד ים המלח (מי שמדבר על טעם של יוד יוכל עכשיו להתפלסף על טעם של ברום). אני הצעתי אבל שהמזג אוויר באיזור נע באופן חריף בין חום וקור ולא ברור איך בונים מערה בטמפרטורה הנכונה. אולי מתחת מפל נחל כלשהוא? ממילא כדאי שם של נחל לדראם שיצא. אני הצעתי "גלן גדי – GlEn Gedi" אבל אפשר לחשוב ולמצוא משהו יותר לענין 🙂 הבעיה העיקרית בישראל לייצור ויסקי הוא כמות האנרגיה העצומה שדרושה לתהליך הזיקוק והעיבוי והשגת הדודים היקרים (שהם שני החלקים היקרים ביותר בתהליך). זיקוק בסקוטלנד או מזרח אירופה ויישון בארץ זה לא רעיון רע, ולכן הבדיקה אם אפשר בכלל ליישן בארץ באקלים המשוגע הזה לפני שמתחילים לקנות ציוד מזקקות.
הארוחה עצמה היתה לא לענין וחיזקה את דעתי על בישול כשר (לפחות של מלונות), הדבר הטעים היחידי היה שקדי העגל המעושנים, אבל מעולם לא אכלתי אז איני יודע כמה זה היה עשוי טוב או רע.
הטעימות היו מעניינות. התחלנו עם סמירנוף בלק לייבל, בעלת הטעמים המעניינים, שמזוקקת בדודים כמו סינגל מהשורה ועולה בהתאם. מאוד מענין הטעם היוצא, ואני חושב שאקנה לי בקבוק (במיוחד שמהמועדון זה בחצי ממחיר החנות). עברנו לבלאקבוש של בושמילס, שחביב עלי ממזמן, עשן מתקתק, וטיפה פירותי, וקניתי לי בקבוק. משם לקחנו שלוק של רויאל לוכנגר (שאהבתי יותר הפעם מאשר פעם קודמת… יום אחד אולי אקנה אחד כשיהיה לי כסף חופשי 🙂 ) ולבסוף סינגל גריין (לא שעורה!) בשם קמרון בריג, שטעם פשוט אבל לא רע – כמו לואולנד אבל החיטה נותנת לו גוף שחסר לי למשל בגלנקינצ'י. אין לקנות אותו כנראה כמעט שבשום מקום כי כמעט כל התוצרת הולכת לבלנדים.
בחודש הבא סדנת מעושנים, המקום יהיה כנראה בליני והויסקים יהיו כנראה איזו רביעיה מתוך טליסקר-קאול אילה-לאפרואייג-באומור-לגאוולין-ארדבג. למי שרוצה להתעדכן ולהרשם, גשו לאתר מועדון הויסקי הישראלי.
