את האווירה היה צריך לחתוך בסכין (אוסקר, טוד, ג'ונו)

תודה לEZTV, למפיקים ולשאר הליצ'רים שהביאו אלי הביתה את טקס האוסקר. חשבתי לסכם בפרוטרוט אבל שניים הקדימו אותי והביעו את דעתי המדויקת במזמור חביב:

לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג'וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג'וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל.
[MEDIA=17]


העלילה היא סיפור פשוט בעצם, איש חף מפשע נשלח לכלא בגלל משולש אהבה, וחוזר לנקום. אבל כאן נגמר סיפור הרוזן ממונטה-קריסטו, הנקמה הולכת שני צעדים רחוק מדי והוא מאבד צלם אנוש בין שפריצים צבעוניים ותאטרליים של דם, עצב וזעם. בין התסרוקת הסכינים וג'וני, העין מחפשת כמובן לראות גם ניצוץ של אדוארד עם ידי המספריים ובשוט אחד טים ברטון אפילו נותן לקהל שלו את המתבקש. אבל אם זה אדוארד הרי שהוא מבוגר אחרי 20+ שנה, ממורמר וזועם, בוגר ומצולק, בלי פוצי-מוצי של שיחים מעוצבים ובתים ורודים. באיזה מקום הסרט הזה קושר קצוות עם עוד כמה הפקות אפלות שכל כך אהובות על ברטון ועלינו, כמו הזיווג מהגהינום של הכלה המתה והחתן החי (למרות שכאן הכלה חיה אבל החתן מת מבפנים). לשתות בהנאה כל דקה, בקיצור, ואולי לבוא פעם שניה לראות אילו פרטים פוספסו.

שיחה מעניינת עם המפיק זאנוק בפודקאסט של פרש אייר.

ההפקה של זונדהיים היא עיבוד מוסיקלי למחזה של כריסטופר בונד שבתורו מבוסס על ספר של יו וילר והוא כנראה מבוסס על האגדה האורבנית המקורית (הנה טורנט להופעה מצולמת מ1982 בכיכוב אנג'לה לנסברי וג'ורג' הרן). לפני הסרט הזה ראיתי רק את הפקת הטלוויזיה של דייב מור (שוב, תודה לטורנט) בכיכוב מצמרר של ריי וינסטון ואססי דייויס, התסריט של ג'ושוע סט. ג'ונסטון כמובן שונה למדי (אין סיפור נקמה על אישה ובת, אלא אדם עם טראומות ילדות) ואני ממליץ גם עליו. אין לי מושג כמה פעמים הסיפור עובד כבר לבמה, אבל סרט בלהות אחד לפחות הופק כבר ב1936 (בכיכוב אחד בשם , Tod Slaughter לא פחות!) ולפניו היו גם הפקות ב26' ו28' לפי ימד"ב. מעניין לראות כמה גישות לאותו הסיפור (דרמה על הדרדרות נפשית במחזה, נקמה וטרגדיה במחזמר, או סרט הבלהות מ1936)

לפני שבוע גם ראיתי את ג'ונו (הנה ראיון מעניין בפודקאסט עם ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי). זה התסריט הראשון שהיא כתבה אי פעם, אבל קודי קטפה אוסקר על התסריט המחמם, האינטיליגנטי והרגיש הזה. התחלה ברגל ימין למי שעד היום היתה בעיקר בלוגרית שערכה את זכרונותיה לספר ועיתונאית לעת מצוא. אני חושב שהאקדמיה רומזת לה להמשיך בכיוון, וכרגע היא עובדת על תסריט לסדרה של שפילברג לערוץ שו-טיים. נשמע עליה עוד הרבה אני חושב.

למי שעוד לא יצא מהבונקר, ג'ונו (האתר הרשמי) מספר על הריון לא מתוכנן בגיל 16, הלבטים הקצרים על הפלה ולמי למסור אותו לאימוץ, ובעיקר ההתמודדות מול המשפחה והחבר. השפה עשירה ואינטיליגנטית, הדיאלוגים מצוינים, למעשה הסיפור כתוב כמעט מינימליסטי כמו מחזה אבל זורם כמו סיפור אינטימי מהחיים. יש בו שניים-שלושה רגעים של שמאלץ אבל הקהל סולח, וכדי לקדם ולמלא את הדמויות נתנה להן קודי דיאלוג יותר עשיר, אינטיליגנטי, ליבראלי ומודע לעצמו ממה שהיית מרגיש שטבעי, אבל אין לי בעיה עם זה, זה רק מזכיר לי את בנות גילמור שאני כ"כ אוהב. ההתחלה הזו מאוד מבטיחה לקריירות של קודי וגם של השחקנית הראשית אלן פייג'. משלים את הסיפור משחק שמרגיש אמיתי ולא מאולץ, ופסקול אינטימי ונעים להשלים את האווירה וסערת הרגשות הצעירים בראשה של הגיבורה. יצירת מופת ראויה בהחלט.

אה כן, מזמן לא כתבתי ביקורת מפורטת כמו שצריך על סרט, אז אני לא מאשים אתכם אם תעדיפו אולי את הביקורות מעין הדג לסוויני טוד ולג'ונו 🙂

ועכשיו אני חייב לראות את: זה ייגמר בדם, ארץ קשוחה, אני לא שם, מייקל קלייטון, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, 3:10 ליומה , כפרה, הפרפר ופעמון הצלילה, סימנים של כבוד ועוד כמה. אספר לכם עוד כשאגיע לצפות בהם.

אני מחרים את טקס האוסקר

היה לי חלום קטן לראות הלילה את האוסקר. הכבלים שלי הם רק לאינטרנט (וגם אם הייתי מפרק את הפילטר, מקורות יודעי דבר אמרו לי שHOT GOLD לא משודר אנלוגית), אז יצאתי לחפש אותו ברשת. סטרימינג, אתם יודעים? בקיצור הלינק המשמעותי היחיד שאני מוצא זה אצל איזה בלוגר איברהים קוקנאר עם כותרת הבלוג המלבבת "כל נשמה תטעם מוות" ומשם לינקים לכל מני אתרי סטרימינג סיניים שדורשים התקנות של תוכנות בסינית שכנראה גם מכילות רוגלות.

ובקיצור, אני מחכה לטורנט והקידמה שיתחילו לחלחל בעולם… אל תספרו לי מי זכה, בלי ספוילרים אני מבקש, אני אחכה לטורנט. שנה שעברה הוא הופיע במינינובה רק אחרי עשרה ימים אבל אני לא אתייאש! אני אסתפק בינתיים באוסקר הזה:

למי שרוצה לראות שידור אונליין שרחוק ממושלם אבל נותן לי להאמין שיש למדיום הזה צ'אנס להגיע רחוק, הציצו ב"רבעחיים". מדובר בסדרה שנכתבה וצולמה לרשת ע"י מארשל הרשקוביץ ואדואר צוויק, היוצרים של סדרות ידועות כמו "שלושים ומשהו" הישנה והטובה ולא מעט סרטים. הפרויקט היה מוצלח עד כדי שNBC קנו את הסדרה להקרנה ארצית. אני חושב שבעתיד נראה יותר ויותר מישמאש של מדיה חדשה מפתה את המדיה הישנה לחפש פורמטים אלטרנטיביים.

אני מייחל ליום שסרטי אינדי יגיעו לזכות באוסקר ויתפרק כבר מגדל השן של האולפנים עם הRIAA והMPAA שלהם. המצחיק הוא שהם אפילו ירוויחו מזה ולא יהיו מוכנים להודות. או אולי אני חי בסרט. אולי.

נראה. מי יודע?

מבולבלים? גם אנחנו….

חיפושיות בשינוי אדרת

בשבוע שעבר רינגו סטאר נתן הופעה פאתטית ועצובה אצל לטרמן להשיק את אלבומו החדש "ליברפול". בערך 40 שנה אחרי שהחיפושיות נתנו את הופעת הבכורה שלהם בטלוויזיה האמריקנית באותו אולפן ממש (אולפן אד סאליבן) – אבל מלבד צירוף המקרים המגניב אין לי משהו מרגש לספר לכם. האיש לא שר מענין, כאילו איבד את הקול שלו כשעבר לקריירת סולו (לפני כן קולו תרם לא רע לשירים כמו Octopus' Garden ואחרים) והפעם לשם שינוי הוא אפילו זייף. השיר עצמו הוא חבורת מילים ריקות על "היו לי פעם חברים, עירי היקרה, אני ופול וג'ון, ועזבנו אותך אבל נשארנו נאמנים, אני אוהב אותך ליברפול" עם הפקה בינונית מינוס ומוסיקה לא מעניינת. פשוט עצוב.

בדיוק בגלל זה היה לי כיף לגלות בעזרת ידידי שי ורדי, את התקליט המצוין Love . הרי לא חסרים רמיקסים מעניינים יותר או פחות של החיפושיות, אבל כאן מדובר בג'ורג' מרטין, חיפושית כבוד בעצמו, שביחד עם בנו לקח מאסטרים של הקלטות חיות ואולפניות של הפאב פור, ובישל מהם מעדנים נפלאים. האלבום יצא גם בסראונד מלא בפורמט DVD-AUDIO (מתאפק לא להגיד DVDA), ואני ממליץ עליו בחום. לא רוצה אפילו להתחיל לתאר את המיקסים בפרוטרוט כי זה יהרוס הפתעות וחיוכים, רק סמכו על מרטין שלא הרס כלום והצליח להעיר ולהאיר נקודות מבט חדשות ורעננות לכמה דברים פנטאסטיים שכמו לא התיישנו. מרגש אותי כמו ביום שגיליתי אותם בתחילת ה80 על הפטפון שעד היום אצלי בסלון ומנגן את אותם התקליטים 🙂

אחרי שתקשיבו, הוסיפו בחשבון שהתקליט בושל למעשה כפסקול והוא משמש להופעה בשם Love של סירק-דה-סוליי (קרקס השמש?) בלאס ווגאס (מי שלא היה באחת מההופעות שלהם, לסמן את זה ברשימה!)

לבסוף קטע אחד (אחרים ביוטיוב) מכתבה של שעה של הביביסי על ההפקה: