אתם כבר לומדים סינית?

רפואת תאי גזע בסין לא חיכתה לFDA, וגם לא חיכתה שאובמה יחליף את בוש ויעיף את כל הביואתיקנים השמרנים. כבר היום מרפאים שם עצבי ראיה פגועים באנשים בשיטות שבמערב עדיין מתווכחים אם אתי לנסות על עכברושים.

הסינים גם קונים פסי ייצור של רכבים ותעשיות אחרות מחברות שפשטו רגל באירופה ומחזיקים היום בידע משופר על ייצור והנדסת חומרים.

[דלגו עוד כמה עשרות דוגמאות]

בשקט, מהצד, סין גם מקבלת בשמחה תשלומים מארה"ב בצורת אגרות חוב אדירות, הם כבר בעלים של מחצית (או יותר) מהחוב הלאומי שלה, ויום אחד ארה"ב תהיה בבעלותה. העובדה שארה"ב תלויה כיום בעולם לאספקת דלקים לאנרגיה (ואולי תמיר עוד מעט את התלות בנפט בתלות לא פחות גרועה בליתיום), חומרי גלם ומוצרים, שלא לדבר על הון אינטלקטואלי ובעלי מקצוע, והוצאות המלחמה מחמירות את המצב, עד כמה זמן תוכל המדינה הזו להתנהל באותה הצורה? אחת המכות המעניינות שיצטרך להתמודד איתן אובאמה, היא הגעת ה"בייבי בומרז" לגיל הפרישה, ובהם מליוני "ילדי פרחים" שלא דאגו לדברים חומריים כמו פנסיה. מליוני אנשים יעמיסו בבת אחת על מנגנוני הרווחה והסעד בלי שהתכוננו לבעיה הידועה-מראש הזו בצורה טובה, שלא לדבר על קפיצות משמעותיות באחוזי האוכלוסיה הלוקים במיני מחלות זקנה כמו שהזכרתי פה בפוסט לפני מספר שבועות.

הנושא הזה מעסיק לא מעט אנשים כבר לא מעט זמן, ולכן נפתחות פקולטות ללימודי סין ומסלולי היכרות עם תרבות ושפה סינית לאנשי עסקים. האפשרות הזו עלתה כמעט כמובנת מאליה בהרבה ספרות וקולנוע מד"ב, דוגמא מוכרת מאוד היא בלייד ראנר, ובצורה נהדרת ומאוד עדכנית אני אוהב את הטיפול של קורי דוקטורוב בנושא בסיפור הקצר "I, Robot", שם הוא גם מעלה נושאים המשיקים לדברים אחרים שעלו פה לאחרונה בבלוג כמו שאלות סינגולאריטי, אתיקה מדעית, חופשי ביטוי, פרט ומידע, ופרופגאנדה פוליטית, אני ממליץ לכם לקרוא או להקשיב לסיפור [1 2 3 4 5 ואחרים], ולחובבי התחום יש גם גרסת קומיקס.

האם צריך גם להכין את הציבור למהפך פוליטי עולמי צפוי? אתם מוזמנים לתת את דעתכם לאיפה זה הולך, כי אני מסתכל על זה כמו פרעוש על הטיטאניק ולא יודע איך לקרוא בדיוק את כל המשמעויות הפוליטיות והכלכליות של התהליך הזה.

220 מונחים בתחום היין – עכשיו גם בעברית

האקדמיה ללשון מפרסמת: 220 מונחים חדשים בתחום היין, פרויקט שהשתתפו בו כמה מפעילי היין הבולטים בארץ, ועל המילון המשובח הזה שמענו רמז רק יומיים לפני כן בטעימת יינות עתידיים של יקב ויתקין מאסף פז (יינן ויתקין) ומירה איתן (יין וגורמה) שהיו שותפים ביוזמה.

אני והחברים מאוד נהננו, ומי שיש לו הכנסה (או לחלופין אין לו הכנסה ואיבד לרגע שפיות כמוני) לא יצא בלי איזו רביעיה או שישיה של בקבוקים עתידיים. אולי בהמשך אכתוב גם על היין (בינתיים אסתפק בלרמוז לכם שכל אוהב יין שלא יקנה שישיה של הפטיט סירה יצטער על זה מאוד עוד שנתיים, או שלוש, או ארבע, כש"המפלץ" הזה יתחיל להגיע לשיא…), בינתיים אתן לתמונות לדבר…

עדכון 25 למרץ: בקריאות עידוד של "אסף! תעשה לי יין!" כתבו על זה בשבילי שכני לשולחן הטעימות. אני מסכים יותר עם ההבחנות של גיא אבל גם יפה ציין ליאור את הגישה המיוחדת והנהדרת של אנשי יקב ויתקין לשיווק (למעשה לפי עדותם של אסף, שרונה ודורון – יש להם ויכוחים חוזרים עם אנשי השיווק שלהם בנושא, ולכן אנחנו אוהבים אותם).

אסף! אולי תפתח בלוג? אני אשמח לעזור…

איך להפסיד נכון (פלספנות בגרוש)

ארי פולמן חייך למצלמות ואמר שלא נורא, וגם ככה הוא הגיע הרבה יותר רחוק עם הסרט מאשר מה שקיווה. שותפו לדרך יוני גודמן הוסיף ואמר "זה כולה אוסקר". זה נכון, האוסקר הוא פרס תעשיה ולא פרס אמנות. הסרט הזר היא קטגוריה בעייתית, ולמאפיה היהודית של הוליווד יש עבודה רבה ואין זמן לראות את כל חמשת הסרטים הזרים כדי להצביע בקטגוריה, אז רק האנטישמים המובטלים טורחים… טוב נו אני צוחק כמובן 🙂 הרבה אמרו מראש שחברי האקדמיה לא מתים על אנימציה. העיקר זה שבפסטיבלים לאמנות קולנוע הוא כן זכה להרבה פרסים. עצוב שהאוסקרים נוצצים ועמוסים בכסף ומשודרים בכל העולם, ולעומתם פסטיבל קאן, סאנדאנס, גלובוס הזהב ואחרים אינם מדווחים כמעט אצלנו למעט אייטם קטן בחדשות אם קרה משהו. האוסקרים נוחתים בידיים של מי שיש לו כסף לקדם את הסרט ו/או קיבל הכנסה יפה בקולנועים, ועכשיו יכפיל אותה במכירת DVD.

משל למה הדבר דומה? אולי מפלגה קטנה ועצמאית שהכינו עליה כתבה של 7-10 דקות לפריים-טיים של ערוץ 2 בסופ"ש וברגע האחרון ביטלו את הקרנתה בלי סיבה, ונמנעו מלספר שבסקרים של מתחריה היא עוברת את אחוז החסימה? אולפני ההפקות העשירים יותר ניצחו בשיווק ואולי גם ב"שימון גלגלים" מאחרי הקלעים, קדימה לקחה את האוסקר על התפאורה והאיפור, ביבי לקח על הבימוי וההפקה, ליברמן על התסריט המקורי, העבודה על אפקטים מיוחדים, מרצ על האנימציה ובקטגורית הסרט הקצר-במיוחד, דב חנין על שחקן המשנה, בל"ד על הסרט הזר… אבל אפילו אם תי"מ זכו באהדת המבקרים ובפסטיבל אינדי "החסומים", אנשים עלולים לשכוח אותה.

ההקבלה היא כמובן הפוכה, כי מי שהפסיד בעיני היה עם הבוחרים, והזכות לשרת בכנסת אמורה להיות מעמסה ולא פרס. אבל הפתרון בהוליווד הוא כמובן לרוץ ולהפיק סרט המשך אם הצלחת או סרט מהסוג שניצח אם הפסדת. מדהים כמה הפוליטיקה הישראלית מחקה את הוליווד לפעמים, שמתם לב?

אבל לא תי"מ. אנחנו יושבים על הפקה מחדש של אותו הסרט, אבל יש לנו יותר זמן להפיק אותו, עם production values יותר מוצלחים, והפעם אני מקווה גרסת הבמאי ולא הפקה מהירה של שלושה שבועות חאפ-לאפ. שינוי עושים מלמטה ולאט. אני מקווה רק שיש לנו זמן ולא מאוחר מדי לייצב את המדינה הזו לחזרה לשפיות.

(בזה כמובן אני לא אומר מילה של עצה לארי פולמן, הסרט נהדר ובמיוחד הוכחת שבתקציב אפסי אפשר להגיע רחוק מאוד. אני מקווה שיצליח לך בפרויקט הבא!)

צריך לקחת את זה פשוט קצת בהומור בינתיים…

לילה האוסקר, למי שבענייני כוכבים נוצצים, היה לילה שבו עוד כמה כוכבים לא קיבלו את קדמת הבמה. בחצות הירח הסתיר את צדק ושלוש שעות אחרי כן את מרקורי, שהם כידוע כוכב הלכת הגדול ביותר והקטן ביותר אצלנו במערכת. לירח יש את הפריווילגיה של קרבה לכדור הארץ והוא הכי נוצץ ומפורסם. שווה להסתובב ליד פונקציונרים כמו כדור הארץ, נותנים לך כבוד, ממנים אותך לממשלת הלילה, וכולם מתעלמים כשאתה מסתיר כוכבי לכת אמיתיים. כולל את צדק. אף אחד לא מדבר על צדק…

דוקטור? שו?

לפני כמה זמן זרקתי משפט בבלוג, וחץ נבעת מהרעיון שהעליתי שדייויד טנאנט יכול לשחק את ג'יימס בונד, ואני מרגיש חובה להסביר לקהל הקוראת שלי מי הוא ואיזה דוקטור הוא.

טנאנט הוא שחקן מוכשר, גבוה וחתיך בן 37 שמזכיר טיפה את מראה הילדון של האמונד מטופ-גיר.הדוקטור העשירי ומרתה - טנאנט ואג'ימן הוא משחק ברויאל שייקספיר קומפני, בעבר הופיע גם ברויאל נאשיונאל ת'יאטר ובכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה. הוא ממוצא סקוטי עם מבטא כבד וחביב, והתפרסם דווקא בגלל כמה תפקיד "הדוקטור" בסדרה הבריטית "Doctor who". על הסדרה הזו כתבו כבר הרים, וויקיפדיה נתנה לה "פורטל" משלה. בשם הסדרה נתקלתי לראשונה בביוגראפיה של דאגלס אדמס, שכתב לה גם כמה פרקים, ומהמעט שיצא לי לראות בעבר ביטלתי אותה כתוכנית ילדים קצת אינפנטילית, מעין מדע-בדיוני-חינוכי זול לבני 8-12 כדי לעודד אותם להתענין במדע, אבל חברים שכנעו אותי לצפות בכ"ז בגלגול האחרון החדש של הסדרה, ולאורך חצי השנה האחרון הפכתי למעריץ שרוף ואני לא המשוגע היחיד בארץ 🙂

"הדוקטור" התחילה באמת לפני 45 שנה (לא טעות!) כסדרה חינוכית של הBBC, ועם הזמן הפכה לדרמת נוער ולסדרת קאלט. אחרי 26 שנים של ריצה רצופה נפל הרייטינג בסוף שנות השמונים, כשל נסיון התנעה אחד ב1996, אבל ההתנעה החדשה ב2005 הצליחה מאוד. החזרה למסך היתה אולי בעקבות לחץ קהל לחזור לנאיביות של מלחמה בכוחות רשע "פשוטים ומובנים" כקונטרה למחלוקת ההשתתפות במלחמת עירק. אולי גם בעידוד סקר אנשי התעשייה שבחר אותה בשנת 2000 במקום השלישי והמפתיע ברשימת הסדרות הבריטיות הטובות בכל הזמנים (שמתם לב כמה הבריטים אוהבים קומדיות?).הדוקטור התשיעי ורוז - אקסלסטון ופייפר שיפור בתקציב, טכנולוגיות CG ובעיקר כותבים מצוינים תחת שרביטו של סר ראסל ט. דייויס ועלילות משופרות הביאו את הסדרה לרמה שהיא יכולה להתחרות בהפקות מודרניות (ובעיקר סדרות אמריקניות), מכוונת גם לגילאים יותר מבוגרים, נותנת עומק לדמויות שעד כה היו טיפה שטוחות, וזה כולל קונפליקטים רגשיים יותר משכנעים במקום פאתוס פשוט, הומור יותר מבוגר, מסרים פוליטיים של חופש, פלורליזם, הומניזם ואפילו אתאיזם(!) ובצורה מיותרת אבל לפחות קצת מתוחכמת עדיין דבקים בחלק מהאויבים האיקוניים ומגוכחים-לעיתים של סדרות העבר כמו הדאלקים (מוטאנטים גזעניים עם תסביך נחיתות/עליונות בתוך טאנקים אישיים עם מטרות השמדה פאשיסטיות וחסרות פשרה), הסייברמן (רובוטים מפחידים עם תסביך עליונות ומטרות השמדה או סיפוח פאשיסטיות וחסרות פשרה ואולי ההשראה ל"בורג" של סטאר טרק TNG) ועוד כמה (עליהם לא אפרט ואספיילר אבל רק אציין שיש לרובם תסביך עליונות פאשיסטי ויצר השמדה חסר פשרות). לשמחת כולם הדמויות האלו שומרו/שודרגו במידה כדי להשתלב בסגנון הסדרה החדש ולא ליצור דיסונאנס של פער מוזר מדי מול תדמיתן הנאיבית-שטחית משהו בסדרות הישנות. אני אישית מעדיף את הפרקים שלא נוגעים לדאלקים, מאסטר וסייברמנים, הם תופסים שליש מפרקי הסדרה כמעט, שזה מציק אבל לא מעיק. אני מניח שפשוט צריך טיפה מסורת?

בויקיפדיה תוכלו למצוא עוד על הרקע של דמות הדוקטור, למרות שנשמר תמיד הרבה בערפל. הדוקטור הוא שריד אחרון לגזע "אדוני הזמן" החייזרי בעלי שני לבבות ויכולת פניקסית להתגלגל מחדש במקום למות. למרות זאת הוא נראה כאדם, מתנהג כבן 30 ולא 900, מתאהב וכואב, מתעצבן וחומל, ובעיקר לא אוהב לדבר על עברו. איפשהוא בין 1996 ובין 2005 אומרים לנו שהתרחשו "מלחמות הזמן" הנוראות שבסופן הושמדו כל אדוני הזמן והדאלקים, ונרמז גם כי השמדת העמים הכפולה היתה באשמת הדוקטור עצמו אבל את זה עוד לא הבהירו. למרות זאת הדאלקים חוזרים להעיק מדי פעם, הדוקטור משמיד אותם שוד עד האחרון שבהם, והופ מופיעים עוד. האם יופיעו עוד אדוני זמן או שכולם מתו? ומה עם נכדתו של הדוקטור מהעונה הראשונה? כנראה שהדאלקים הם בכל זאת גזע נעלה על אדוני הזמן כי מהם כבר לא שומעים פיפס. משחקים כאן עם דמות גיבור טראגי עם עבר עצוב, אבל לרוב מלא תקווה ורצון טוב, וגם אקסלסטון וטנאנט (שני "גילגולים" של הדוקטור בסדרה הנוכחית) מצליחים להעביר את זה בצורה מעניינת אבל די שונה.

אז איזה דוקטור אתם אוהבים יותר? כיון שבאופן מכוון ניתנת יד חופשית לכל אחד מהשחקנים לפרש לעצמו את הדמות, הדוקטורים לא רק שונים מאוד במראה, הם גם שונים באופי, ולכל אחד מוקדש ערך ויקיפדיה שמנתח את האופי האישי שלו. רוב האנשים שיוצא להם להתקל בסדרה החדשה מעדיפים את טנאנט (אקא הדוקטור העשירי), אבל אני מאוד חיבבתי את הדוקטור התשיעי, אקסלסטון, שפרש מיד אחרי עונה אחת (וחבל), הוא היה יותר משעשע, למרות שלפעמים ליצני וילדותי, אבל יודע להזכיר לנו שהוא כבר בן כמעט אלף שנה וכבר ראה הרבה דברים כואבים. טננט לעומתו מתחיל את העונה שלו קצת חצוי ביחסו לרוז, שהרי הוא חצי מאוהב בה אבל מפחד שיקרה לה משהו במסעותיה איתו, והאופי שלו לשארית העונה נשאר קצת מכונס, דכדוכי, רציני לעיתים, ואפילו ציני ומריר עד כמה שהבמאי מרשה. זה לא שהוא לא צוחק ועליז יותר, אבל זה נראה כאילו זה קורה לו לעיתים הרבה יותר רחוקות, או כשהוא ממש מתאמץ – זה מוזר כי זו לא דמות שמזכירה כמעט בכלל דוקטורים קודמים ולבטח איננה תואמת את אופיו האישי של טננט, לא יודע מאיפה זה בא, אולי מדמותו של מאלדר מתיקים באפלה? זו לא דמות גרועה, אבל היא מרחיקה אותך כשאתה מתחיל ליצור אמפתיה, ומקרבת ברגע שאתה כמעט מתייאש לחקות שהאופטימיות תחזור. מסתורי ומטלטל ויכול להיות גם מעמיס רגשית (שזה טוב בדרמות, אבל כאן זה מד"ב לנוער ומבוגרים צעירים…), ולכן אני מתגעגע בכל זאת לאקסלסטון. מה קורה אותו מאז? נראה שאחרי כמה הצלחות קולנועיות הוא החליט שהוא מנסה את מזלו בהוליווד, התארח מאז בכמה פרקים של "גיבורים", נתן קמאו חמוד בתוכנית של שרה סילברמן בתור לוחם חללי בשם Doctor Laser Rage ושיחק בכמה סרטים שיצאו בשנה הבאה. נתגעגע אליו.

במאמצים להפוך את הדוקטור למושך גם לקהל המבוגר, הדוקטור גם מתאהב. בסדרות העבר היו מתלווים למסעותיו אנשים בני זמנינו כמו מדענים ובלשי משטרה, אבל בסדרה הנוכחית המלוות הן חתיכות צעירות מדור Y והמתח המיני/רומנטי בהחלט בשימוש ברור בסדרה. הקהל הותיק התרעם קצת, אבל העובדות בשטח מוכיחות שיצא מוצלח והרייטינג בהתאם. במקביל יצר דייויס גם משהו לדור המעריצים ה"מבוגרים" יותר, ספין-עוף בשם טורצ'ווד, משהו בין גברים בשחור ותיקים באפלה מעורבבים עם קריצות ל"הכי גאים שיש" (הסדרה שהביאה את דייויס לזרקורים) ועונות "באפי" האפלות של זיונים פרועים עם ספייק (ובמקרה או שלא, אפילו ג'ון מארסטרס קופץ לבקר בתור מניאק דו מיני עם מכונת זמן ואינטרסים מנוגדים). העלילות לא יותר מעניינות בעיני, הדמויות לא יותר עמוקות, אבל יש הרבה סקס אז זה "למבוגרים". לא יודע אם זה יחזיק מים ואם תהיה עונה שלישית. בואו נגיד שאני לא אתפלא אם לא תהיה.

לפני כחודש, בעת מעמד הזכיה בפרס הבאפטה השנתי, הודיע טנאנט שישחק רק בעוד עונה אחת (שאפילו לא ברור אם תהיה עונה או רק שלושה-ארבעה ספיישלים), הבנות התעלפו מגודל האכזבה וחרושת השמועות התחילה לגבי זהותו של הדוקטור הבא. שיא המתח חל כאשר יצא הקדימון לספיישל חג המולד באמצע נובמבר, שם פוגש הדוקטור של טנאנט עוד "דוקטור" אחר. קרה כמה פעמים בסדרה שהדוקטור פוגש גילגול אחר של עצמו בגלל ביקור לא זהיר באותו זמן ומקום, אבל האם זה חקיין או באמת הדוקטור הבא (והמלווה עתידית החדשה שלו)? לפי ויקיפדיה מדובר בחקיין, אבל הביביסי תחמנים וקראו לפרק "הדוקטור הבא" וישאירו את קהל הצופים הבריטי במתח עד לפריים טיים המטורף של ערב קריסטמס ב6 בערב, ומורידי הביטורנט אני מניח שעתיים אחרי… אני חושב שהרבה ארוחות חג באיים הבריטיים יתחילו השנה מאוחר מהרגיל 🙂

כמות המידע מאת מעריצים ברשת על יקום הדוקטור היא מכובדת, חוצה את האטלנטי גם לארה"ב, מתחרה רק בזאת של סטאר טרק, ואני לא בטוח שלא עוברת את כמות ההקדשה של מעריצי מלחמת הכוכבים. כוכבי התוכנית מתקבלים בזרועות פתוחות גם על ידי קהל מבוגר שגדל על הסדרה בילדות, וטנאנט שיודע להיות ג'וקר לא קטן, שמח תמיד לרדת על עצמו ועל התפקיד בקטעי פארודיה חביבים. ביוטיוב אפשר למצוא בין שירבולי המעריצים הרבים אפילו שרבול דוקטור+טופ-גיר של מעריצים מבין עובדי הביביסי. ההומור והנוסטלגיה משחקים כאן יד ביד לבדל את הקהל הזה מהאחרים, ולמרות העובדה שמדובר בסדרה ש(בעברה) היא קצת "גבי ודבי" של הביביסי לנוער עם חורי עלילה ומשחק שלפעמים מתדרדר בין חפיף לגרוע (לשמחתי לא בעונות האחרונות), יש משהו שובה לב בסיפור המורכב והשזור בנאמנות לאורך 26 עונות ישנות ועוד ארבע חדשות. זה גורם לדברים נחמדים כמו השילוב חסר העוררין של פאדיחות מהווי התוכנית בעלילה: הדוקטור יכול לעבור גלגול לגוף חדש (כי צריך להחליף שחקנים), חללית הטארדיס יכולה להחליף צורות כדי להשתלב בסביבה אבל היא "נתקעה" בצורת תא טלפון-חירום משטרתי משנות השישים בגלל תקלה (כי לביביסי לא היה תקציב לבנות לה צורות אחרות), כל מנעול נפרץ וכל מכונה מסובכת מתקנים בקלי קלות עם מברג גלי הקול, אבל לתיקון מנועי ספינות חלל, מכונות זמן ונטרול נשקי-על או רובוטים מרושעים במיוחד – לעולם יהיה היפוך קוטביות זרם הנויטרונים הפתרון לבעיות השעה (כי השחקן שכח את השורות שלו, בעיה שנדמה שקרתה לא מעט גם בסטאר-טרק) ועוד כהנה פתיתי תרבות. על רקע מסורת פתרונות "אלגנטיים" כאלו במד"ב הבריטי אפשר להבין איך דאגלס אדמס פתר בקריצה את בעיות התרגום בעולם "המדריך" עם דג בבל המפורסם, אולי זה היה פשוט הומאז' קטן? 🙂

קוריוז נוסף וראוי לציון: לנעימת הנושא של התוכנית יש מעריצים משלה. היא הולחנה ובוצעה לראשונה ב1963 וכמעט ולא השתנתה מאז, ונשארה רלוונטית! המדהים הוא שכשמקשיבים לה באוזניים מודרניות קולטים שמדובר ממש בקטע דאנס שהקדים את זמנו בשלושים שנה. דליה דרבישייר עיבדה והקליטה את הלחן של רון גריינר עם משחקים ידניים יצירתיים במחוללי גלים ופילטרים אנלוגיים (כן, אנחנו מדברים על שנתיים לפני שהסינתסייזרים הראשונים של Moog יצאו לשוק!) אבל למרות שהיצירה הסופית אולי יותר שלה מאשר של גריינר, תקני הביביסי לגבי תוצרים של אנשי הרדיופוניק וורקשופ שמרו את זכויות הלחן על שמו ורק אחרי מותה זכתה להכרה הראויה. מאז בישלו ועיבדו אותה מאות מעריצים אנונימיים, אבל גם הKLF, אורביטל, פינק פלויד ואחרים.

לרקע נוסף, כמו על החללית המוזרה שלו (שמתנהגת כיצור חי ולפעמים נרמז שהיא חולקת את נישמתו של הדוקטור כדי לפעול), גשו לויקיפדיה. יש אפילו הרבה ערכים בעברית. לפי מה שקראתי התוכנית משודרת ביס, ובמקביל כמובן מוצגת גם בטורנט טראקר הקרוב לבתיכם… קריסטמס שמח, דוקטור יקר!

ציד מכשפות

קראתי את גל מור על ציד מכשפות, ובתגובות ירדן לוינסקי על כך שדי להאשים את המדיום ולעבור לדבר על החברה שאחראית על ההפגזה הלא מאוזנת וחסרת הרחמים נגד פיצה שרגא.

ברור שזו אשמת החברה, רק ששמועות טלפוניות נכתבות על מים ומופצות למעט אנשים בכל פעם, ואילו בלוגים ופורומים (ואימייל המוני עם יד מהירה על ההדק) גורמים להפצה רחבה יותר ולרוב שורדים, לפעמים קשים לתיקון (הרבה מערכות פורומים לא נותנות לך למחוק הודעות רטרואקטיבית). אז זו אשמת האנשים שרוצים לרכל ולחלוק את הפחדים עם אחרים, או אשמת המדיום?

"האח הגדול" הוא מספוא בהמות, שלא בא להעביר ידע או לחדש משהו יצירתי, הוא רק מנצל את יצר המציצנות האנושי שחייב לעצור ליד תאונה ולהסתכל. פורנוגראפיה נטו. מפיקי טלוויזיה ואנשי פרסום יודעים את זה ומנצלים את זה עד תום. האם זו אשמת האנשים שרוצים להציץ לאחרים, או אשמת המדיום?

רעיונות, חוויות, מוסיקה ובדיחות הם דברים שאנשים אוהבים לחלוק עם חברים. אם המלצות או את החוויה עצמה (טקסט, מוסיקה, סרט…). לפני שלוש מאות שנה סופרים התחילו לפחד שיעתיקו את ספריהם וביקשו הגנה חוקית מהעתקה בטכנולוגית הדפוס. לפני מאה שנה פחדו מלחינים ממכירת תקליטים. 25 שנה אח"כ פחדו משידור מוסיקה בטכנולוגית הרדיו. 25 שנה אח"כ פחדו מהחלפת סלילים והקלטות בין המאזינים. 25 נוספות עברו והזעם יצא נגד קלטות בטאמקס וקלטות טייפ (ומשה קרוי ודן בן אמוץ הכריזו ש"ספריות ההשאלהשודדות בעזרתך את פרי עמלם של סופרים ומו"לים"), והנה חלפו עוד 25 שנה ותעשיית המוסיקה מפחדת מהאינטרנט… כולם הצטרפו לפזמון: האם זו אשמת האנשים שרוצים להחליף חוויות או אשמת המדיום?

בשישי ראיינו לערוץ 10 את חבורת הפושעים הצעירים שעקצו זקנים אמריקניים בלפחות שני מליון דולר. ברור שהם עברו על החוק ופגעו באנשים בצורה חסרת לב, אבל אותם האנשים גם לא הפעילו שום שיקול דעת, או התייעצו עם רואה חשבון או נציג חוק לפני ששלחו עשרות ומאות אלפי דולרים לבנקים במדינה זרה. פשוט ניצלו את הנאיביות שלהם, אבל גם את תאוות הבצע. טוב, כאן ברור שהם לא אשמים שהם טמבלים, או לפחות אשמים אבל העונש שהם שילמו אינו פרופורציונאלי. מעניין אם ההגנה של הפושטאקים הצעירים תהיה "אבל הם רצו לתת לנו את הכסף, מי אנחנו שנגיד לא?".

וכאן אני אזכיר ולא ארחיב על מנגנוני שליטה באנשים על בסיס פחד (שלטונות טוטאליטאריים, דתות ממוסדות וכולי).

הפתרון הוא חופש ביטוי מחד, ומאידך חופש בחירה וחינוך לחשיבה ביקורתית.

האם אתה מעדיף לסמוך על שמועה מחברים או על מידע מוצלב מאנשי תקשורת, רופאים, אנשי מקצוע אחרים במקביל?
האם את מעדיפה שיצנזרו את האח הגדול מהמרקע, או שיווצרו התנאים שיבטיחו את שרידתם של אופציות תרבותיות כמו קול המוסיקה, 88FM, ערוץ 8, תכניות תרבות בערוץ הממלכתי שיתנער וינסה לחקות את הBBC, ומחלקת התרבות של גל"צ?
האם אתם מעדיפים תעשיית מוסיקה/קולנוע/טלוויזיה/ספרים מכורה לכסף עד שהיא דוחפת שינוי לרעה בחוקי זכויות יוצרים, מרגלת אחרי מליוני משתמשי אינטרנט ומרעיבה אמנים, או שיעברו כבר לשירותי מנויום זולים ואפקטיביים לכולם, שיועילו לאמנים, יבטלו את ציד המאזינים ויכניסו לפרופורציות את המלחמה המוזרה של אנשי התיווך בשניהם?

עוד על חשיבה ביקורתית ומוסיקה כשירות מנויים בהמשך השבוע (וגם ויסקי!). שבוע טוב…

הפתעה מתוקה

קפצתי הערב עם לישה ויעל (אקא קומנדו ראיונות קריקטור) לבקר אצל חברת משחקים סלולאריים קטנה בהתהוות בשם 3V Games השוכנים להם בלופט תעשייתי חביב ברחוב חור עלום שם: "חפץ חיים 8" בתל אביב. בכניסה לבנין חיפשתי את השם על תיבות הדואר אבל מצאתי משהו אחר. בין משרדי ארכיטקטים ועורכי דין היתה מדבקה טריה "החגיגה של באבט". כבר הייתי בטוח שכהרגלם של הישראלים מישהו כבר נתקל במותג הירושלמי הותיק והחליט להיות לא מקורי, אבל הצצה שניה גילתה מתחת את שמה של נילי. הופ! מה היה הסיכוי להתקל בזה בטעות? שנים מאז שעזבתי את ירושלים, אני עוד זוכר את החור-בקיר שמימנו הנפיקה נילי שחיתויות ואפלים טעימות בקצב של שד טאסמני מצויר לפני כמעט 20 שנה, ואחרי כן את ההתרחבות הקטנה אבל ברוכה לכיכר ציון שאותה גם יעל זכרה מאוד לטובה…

עלינו לראיין את יהונתן ויעל, היה ראיון חמוד (הציצו בטיוב) על החזון שלהם, על איך זה להתגלות ע"י משתמשים בAppStore, ועל מה שמסתמן שדרוש כדי להשאר ולהצליח שם. אחרי כן צורפנו לסשן Rock Band סוער (עד שכאבו לי האצבעות, מה שקורה יותר מדי בקלות לאחרונה) ובפעם הראשונה בחיי שיחקתי בתפקיד גיבור גיטרות ואח"כ גם כמתופף, ויצאו לי תוצאות לא רעות (אני חושב) בתור מתחיל צעיר. אני יכול להבין למה זה ממכר, אבל זה רק גרם לי להתגעגע לתופים האמתיים שפעם ניגנתי עליהם. יסלחו לי MTV אבל אני לא רץ לקנות לי סט קונטרולרים לבית מחר (גם אין לי טלוויזיה בגודל מספק, או מקרן…)


(לא אנחנו! אילוסטרציה: ארבעה מכורים בסשן 4.5 שעות)

אחרי הראיון קפצנו לראות הכצעקתה, ואכן – נילי עמדה מאחורי הבר (יש כיסאות בערך ל12 אנשים בכל המקום, בר ופינות ישיבה), המטבח עוד לא בנוי לחלוטין, השירותים יותקנו סופית רק עוד יומיים, אפילו המחירים עוד לא סופיים, אבל כבר אפשר לשתות את השוקו החם עם הקצפת, ואת אותם הואפלים המסורתיים, ועם אותן כמויות סוכר וחמאה שנילי מקווה שתל-אביביות יהיו מוכנות לטעום, למרות שהפחידו אותה חברים שבתל אביב נשים סופרות קלוריות בכל כפית. אני חושב שהם הגזימו, ונראה שנילי מסכימה איתי, כי עובדה שהמקום בסוף פתוח, והמתכונים המסורתיים נשארו והם נפלאים כרגיל. אכלנו אחד בריבת חלב, אחד בקרם-פרש וקינמון ואחד עם שמנת חמוצה ורסק תפוחים עם קינמון. הם נאכלו כל כך מהר ששכחתי לצלם, תצטרכו להסתפק בחתיכת ואפל "ריק" בתור דוגמן 🙂

נילי טוענת שהיא רוצה להתחיל לאט, ושיווק פה-לאוזן מספיק לה. אההה… ובכן בלוג למאה קוראי רסס זה לא בדיוק פה לאוזן, אבל הנה שתי האגורות שלי: החגיגה של באבט פתוחה בהרצה, הכתובת היא כאמור חפץ חיים 8 בתל אביב (חוצים את גשר מוזס, יגאל אלון ואחרי שלושה בלוקים פנייה ימינה). בינתיים יהיה פתוח ימים א' ב' ד' ה' ורק 21:00-01:00, ויתווספו שעות וימים ככל שתעלה הדרישה.

אז עם מוצר בן שבועיים ומסעדונת ואפלים בת יומיים, בפוסט מתוק זה אני "סוגר" 600 פוסטים כאן בבלוג! לילה טוב לכולם!