טוב שיש אבא. טס הבוקר לגרמניה ובדרך התקשר אלי מהדיוטי כדי לעזור לי להעשיר את הקבינט המתמלא של סינגלים. בויסקי הוא לא מבין כלום אז הוא שואל את המוכרים וככה קיבלתי פעם אחת גלנמורנג'י קאסק ופעם שניה ארדבג 1977 (25 שנה). הפעם רציתי לעזור לו לחפש, אז יעוץ טלפוני ב6 בבוקר (השעה הכי מעניינת לבחור סינגלים!) העלה בחכתי טליסקר "רגיל" (אחרי שמאוד התלהבתי מהקאסק המיוחד והנדיר שלהם אצל חבר), וגלנמוראנג'י של מרתף 13. בחיים לא שמעתי על זה, המוכר המליץ. טענו שזה ממרתף אחד מסוים שקרוב יותר לים, זה אומר שיש לו ניחוח מי ים כמו ללגאוולין? הסקרנות אוכלת אותי. אני אלך לחפש עליו בגוגל, מה גראהם אומר עליו. כל בקבוק כמעט $60, ביחד שניהם $90 במבצע של ג'ימי ריצ'רדסון. הייתי קונה גם במחיר מלא, אבל יצאו שניהם באותו מבצע אז בכלל שמייח.
המינוס שבלקנות ככה מתנות לעצמך – אבא שנוחת רק עוד חודש חזרה. את הבקבוקים האלו לא אראה ולא אטעם עד כמעט אמצע ינואר. לפחות תהיה שנה טובה 🙂
אז חיפשתי חומר על מחסן 13 של מורנג'י, מריצים צחוקים על הצבע הבהיר שלו אבל מסכימים שהוא מספיק שונה מה"10 שנים" הרגיל כדי להצדיק מחיר 28 פאונד בבריטניה, אז אני שמח ששילמתי עליו רק $45. על דבר אחד אין עוררין, שיש להם את המגוון הגדול ביותר של פינישים וטעמים, אבל יש מציקנים צייקנים שתוהים אם זה טוב או רע (ברור שמבחר זה טוב, טמבלים! לא סתם זה הויסקי הכי נמכר בבריטניה). הטועמים מספרים על ריחות וטעמים מתוקים, מרציפאן, חמאה, דשא חתוך, אבוקדו ו… נוטרה-סוויט?! אני כבר מת לטעום.