תודה לEZTV, למפיקים ולשאר הליצ'רים שהביאו אלי הביתה את טקס האוסקר. חשבתי לסכם בפרוטרוט אבל שניים הקדימו אותי והביעו את דעתי המדויקת במזמור חביב:
לעומת זאת אתמול בערב ישבנו בשלישיה נוק, עוף ואני וצפינו בסרט נפלא של טים ברטון, הלא הוא סוויני טוד, הספר-זמר-שחקן-רקדן-שד מפליט סטריט בכיכובם של ג'וני והלנה הנצחיים. אני בטוח שטים ברטון יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. פשוט לקום ולהכריז שהוא יכול לעשות סרט בלעדיהם, אבל למה? הצוות הזה עובד נהדר. מסתבר שג'וני יודע לשיר, המבטא הבריטי שלו כמעט מושלם, ליד זה האסתטיקה של צוות התלבושות, איפור ותפאורה של ברטון עושים צדק מושלם למוסיקה והמילים של המחזמר הטוב הזה. חגיגה, מה אני יכול להגיד לכם? מזמן לא הייתי בסרט שכ"כ הצדיק את המחיר שלו וצפיה על מסך גדול. רוצו טוסו! מחזמר שלא יעצבן שונאי שירים, תיאטרליות נהדרת, ולידם של שני הכוכבים גם אלן ריקמן וסאשה ברון-כהן שגם הם מסתברים לא רק כשחקנים מעולים אלא גם כזמרים לא רעים בכלל.
[MEDIA=17]
העלילה היא סיפור פשוט בעצם, איש חף מפשע נשלח לכלא בגלל משולש אהבה, וחוזר לנקום. אבל כאן נגמר סיפור הרוזן ממונטה-קריסטו, הנקמה הולכת שני צעדים רחוק מדי והוא מאבד צלם אנוש בין שפריצים צבעוניים ותאטרליים של דם, עצב וזעם. בין התסרוקת הסכינים וג'וני, העין מחפשת כמובן לראות גם ניצוץ של אדוארד עם ידי המספריים ובשוט אחד טים ברטון אפילו נותן לקהל שלו את המתבקש. אבל אם זה אדוארד הרי שהוא מבוגר אחרי 20+ שנה, ממורמר וזועם, בוגר ומצולק, בלי פוצי-מוצי של שיחים מעוצבים ובתים ורודים. באיזה מקום הסרט הזה קושר קצוות עם עוד כמה הפקות אפלות שכל כך אהובות על ברטון ועלינו, כמו הזיווג מהגהינום של הכלה המתה והחתן החי (למרות שכאן הכלה חיה אבל החתן מת מבפנים). לשתות בהנאה כל דקה, בקיצור, ואולי לבוא פעם שניה לראות אילו פרטים פוספסו.
שיחה מעניינת עם המפיק זאנוק בפודקאסט של פרש אייר.
ההפקה של זונדהיים היא עיבוד מוסיקלי למחזה של כריסטופר בונד שבתורו מבוסס על ספר של יו וילר והוא כנראה מבוסס על האגדה האורבנית המקורית (הנה טורנט להופעה מצולמת מ1982 בכיכוב אנג'לה לנסברי וג'ורג' הרן). לפני הסרט הזה ראיתי רק את הפקת הטלוויזיה של דייב מור (שוב, תודה לטורנט) בכיכוב מצמרר של ריי וינסטון ואססי דייויס, התסריט של ג'ושוע סט. ג'ונסטון כמובן שונה למדי (אין סיפור נקמה על אישה ובת, אלא אדם עם טראומות ילדות) ואני ממליץ גם עליו. אין לי מושג כמה פעמים הסיפור עובד כבר לבמה, אבל סרט בלהות אחד לפחות הופק כבר ב1936 (בכיכוב אחד בשם , Tod Slaughter לא פחות!) ולפניו היו גם הפקות ב26' ו28' לפי ימד"ב. מעניין לראות כמה גישות לאותו הסיפור (דרמה על הדרדרות נפשית במחזה, נקמה וטרגדיה במחזמר, או סרט הבלהות מ1936)
לפני שבוע גם ראיתי את ג'ונו (הנה ראיון מעניין בפודקאסט עם ג'ייסון רייטמן ודיאבלו קודי). זה התסריט הראשון שהיא כתבה אי פעם, אבל קודי קטפה אוסקר על התסריט המחמם, האינטיליגנטי והרגיש הזה. התחלה ברגל ימין למי שעד היום היתה בעיקר בלוגרית שערכה את זכרונותיה לספר ועיתונאית לעת מצוא. אני חושב שהאקדמיה רומזת לה להמשיך בכיוון, וכרגע היא עובדת על תסריט לסדרה של שפילברג לערוץ שו-טיים. נשמע עליה עוד הרבה אני חושב.
למי שעוד לא יצא מהבונקר, ג'ונו (האתר הרשמי) מספר על הריון לא מתוכנן בגיל 16, הלבטים הקצרים על הפלה ולמי למסור אותו לאימוץ, ובעיקר ההתמודדות מול המשפחה והחבר. השפה עשירה ואינטיליגנטית, הדיאלוגים מצוינים, למעשה הסיפור כתוב כמעט מינימליסטי כמו מחזה אבל זורם כמו סיפור אינטימי מהחיים. יש בו שניים-שלושה רגעים של שמאלץ אבל הקהל סולח, וכדי לקדם ולמלא את הדמויות נתנה להן קודי דיאלוג יותר עשיר, אינטיליגנטי, ליבראלי ומודע לעצמו ממה שהיית מרגיש שטבעי, אבל אין לי בעיה עם זה, זה רק מזכיר לי את בנות גילמור שאני כ"כ אוהב. ההתחלה הזו מאוד מבטיחה לקריירות של קודי וגם של השחקנית הראשית אלן פייג'. משלים את הסיפור משחק שמרגיש אמיתי ולא מאולץ, ופסקול אינטימי ונעים להשלים את האווירה וסערת הרגשות הצעירים בראשה של הגיבורה. יצירת מופת ראויה בהחלט.
אה כן, מזמן לא כתבתי ביקורת מפורטת כמו שצריך על סרט, אז אני לא מאשים אתכם אם תעדיפו אולי את הביקורות מעין הדג לסוויני טוד ולג'ונו 🙂
ועכשיו אני חייב לראות את: זה ייגמר בדם, ארץ קשוחה, אני לא שם, מייקל קלייטון, מלחמתו של צ'ארלי וילסון, 3:10 ליומה , כפרה, הפרפר ופעמון הצלילה, סימנים של כבוד ועוד כמה. אספר לכם עוד כשאגיע לצפות בהם.